"שמעתי ש-14 ערוץ של משוגעים": הפרופסור מ"הפטריוטים" מגלה את מאחורי הקלעים

אם אתם חובבי פודקאסטים, סביר להניח ששמעתם לאחרונה את השם משה כהן־אליה. אם אתם צופי ערוץ 14, אתם מכירים די טוב את "הפרופסור", כפי שהוא מכונה ב"הפטריוטים". הוא השלים דוקטורט במשפט חוקתי באוניברסיטה העברית, עשה פוסט־דוקטורט בהרווארד, הגיע ללב־ליבה של האליטה האקדמית־משפטית בישראל, והיה נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. המחאות הסוערות נגד הרפורמה המשפטית הוציאו אותו למסע ארוך, שבמהלכו הוא מנסה לגשר על הפערים בחברה בישראל, ועל הדרך גם למצוא את עצמו.

"שמעתי שזה ערוץ של משוגעים", מספר כהן־אליה על הלבטים שקדמו להופעה בערוץ 14. "לפני שהגעתי לערוץ התייעצתי עם דמות בכירה מאוד בעולם המשפט, שאני בקשר טוב איתה כבר שנים. הוא אמר לי: משה, אתה יכול ללכת - אבל תיזהר שזה לא ידבק בך. זה נגע".

ואכן, רבים מחבריו בשמאל רואים את הופעתו בערוץ כנטישה של המיליה שלו, וחלקם ניתקו קשר. "עבור השמאל יש שני דמונים: פורום קהלת וערוץ 14", הוא מסביר. "שניהם מערערים על ההגמוניה בתחומם. קהלת במשפט, שכל מבנה הכוח יושב עליו, וערוץ 14 ברמת התודעה. אגב, אותה דמות בכירה אמרה לי גם: תחזור מקהלת, הם מסוכנים. והוא צודק, הם סכנה להגמוניה המשפטית, ולתמוך בעמדה הזאת זה באמת מידבק".

אנחנו נפגשים בבית קפה במודיעין בסמוך לאולפני הערוץ, וכל קבוצה שנכנסת מביטה לעברו ומתלחששת. עד כדי כך, שכהן־אליה מתלונן על אובדן האנונימיות. ב"הפטריוטים" הוא יושב בכיסא השמאלני, והפאנליסטים הקבועים קצת מתנשאים על ההתפכחות המאוחרת שלו. אחד מהם, יותם זמרי, טורח להזכיר לו בקביעות שמשפטים זה לא מקצוע. בתגובה הוא מחייך, בלי אגו. כי למה לבזבז זמן על אגו כשיש כזאת תחושת שליחות?

"במימונה הבאתי את הילדים שלי ל'הפטריוטים'", הוא מספר. "הם נהנו, אבל הבן שלי עדיין יורד על ערוץ 14. פוליטית הוא לא רחוק מהימין, אבל זה עניין סוציולוגי".

מה זאת אומרת?

"מבחינת המשפחה שלי, ערוץ 14 הוא שכונה. הם היו באנטי מוחלט נגד זה. עכשיו אני רק בתקשורת הימין, אבל זה מתחיל לפרוץ. הנשיא רצה לפגוש אותי כי הוא ראה את 'הפטריוטים'. אחר כך באו אלי מפודקאסטים של השמאל. דווקא בגלל שצמחתי למעמד כזה בימין, אני מתחיל לרכוש לגיטימיות בשמאל.

"יש ב'הפטריוטים' אמירות בעייתיות, בעיקר בהקשר של המלחמה. פעם דיברתי עם קובי פרץ ששר 'שיישרף לכם הכפר'. שאלתי אותו: אתה חושב שזה בסדר, במיוחד כשיש הליך בהאג? כשאני שם, פרופסור למשפטים מתחום זכויות האדם, אני קומפליסיט (שותף לעבירה; א"א). ואז התחילו להריץ את זה בחו"ל ופנו אלי מהתקשורת. מה אתם פונים אלי? אני לא אמרתי את הדברים האלה. אתה מבין שזה קצת נדבק בך".

"החרדות של השמאל ביחס לימין הן חסרות שחר. כמי שנמצא במדורת השבט של הימין, אלה אנשים ליברלים, בעד חופש ביטוי, זכויות חשודים. תציגי להם את רשימת זכויות האדם, הם בעד. הם לא בעד בית משפט מוטה, והם צודקים"

"תמיד ראיתי את העולם מלמעלה"

הראיון מתנהל באופן סדור, או לפחות זה הרושם שאני מקבלת. כהן־אליה יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ולא ממש נותן לי להפריע לו. גם כשהוא יוצא לגיחה, כדי להתראיין בתוכנית של שמעון ריקלין בערוץ 14, וחוזר מייד לאחר מכן לאותו מקום באותו בית קפה - הוא ממשיך כמעט מאותה נקודה. על השולחן יש מכשיר הקלטה, אז אני מרשה לעצמי להרפות מדי פעם. אחרי שאני מעבדת את הדברים שהוא אומר, אני חושבת שאולי הרבה פעמים זאת הדרך שלו בחיים - תוצר של המאבק להשמיע את קולו.

"המשפחה של אבי באה מדמשק ברכבת העמק בשנות ה־30, והם ירדו בקריית חרושת, שכונה בקריית טבעון. סבי קנה קרקע על ההר, ושם גם אנחנו בנינו בית". כהן־אליה מתגורר בטבעון עד היום, זה כשלוש שנים בנפרד מאשתו, הסופרת איריס אליה־כהן, שמתגוררת בבית שבנו עם ארבעת ילדיהם.

"יש גרעין אליטה במשפחה שלי", הוא מוסיף. "אמי ומשפחתה מבגדד, והם היגרו להודו עם הבריטים. היא דיברה רק אנגלית, חיה בהימלאיה במנזר, ניגנה בפסנתר והיתה סגנית אלופת הארץ בטניס שולחן. בן הדוד של סבתי היה רמטכ"ל צבא מזרח הודו והוביל לעצמאות בנגלדש. משפחה של אליטות. רובם היגרו לאוסטרליה או ללונדון, ורק סבא שלי היגר לקיבוץ דפנה".

ספר לי על הילדות שלך.

"בהתחלה גרנו בקומה רביעית באזור הכי גרוע בחיפה, מלא נרקומנים. הייתי בבית ספר בכרמל, באינטגרציה, וכבר כילד קטן התביישתי להביא חברים הביתה. אמרתי לעצמי: מה אני עושה בשכונה הזאת? בלילה הייתי חולם איך אני הולך למרפסת, מטפס על חבלי כביסה והולך בשמיים. תמיד ראיתי את העולם מלמעלה. גם אחר כך, בסביבות שהייתי בהן, כולם היו אשכנזים חילונים, ודי התביישתי. שנאתי מוזיקה מזרחית, גם היום אני לא שומע מזרחית. אין לי באינטונציה של הדיבור משהו מזרחי, וח' וע' זה לא אני. הסיפור הקלאסי של המשתכנז".

רגע, לפני ה"השתכנזות" שתכף נדבר עליה, במה התביישת?

"ההורים שלחו אותי לאליטות כמו משה בתיבה, ובשלב מסוים ראיתי שם את היוהרה וההתנשאות. יש דברים שאני לא מוכן שיהיו".

למשל?

"גיליתי שגם לי יש תקרת זכוכית. היו כל מיני צמתים, לא אכנס אליהם. אספר רק סיפור אחד: עבדתי עם איזשהו חוקר, וגורם בכיר שהייתי כפוף אליו בעבר שאל אותו - למה אתה עובד עם הפרענק הזה?"

אז בגלל המזרחיות?

"כן, וגם מכיוון שהעמדה שלי לא מאדירה את בית המשפט. הייתי באגודה לזכויות האזרח, אז אהרן ברק אמר לי אחרי הדוקטורט: משה, מה אתה הולך בגישה הצרה הזאת? אבל לפחות הלב שלך במקום הנכון. אז איכשהו שיחקתי, אבל אני לא באמת אחד מהם. זה התיקון - להתחבר למקום שממנו באתי בלי לבטל את התהליך שעברתי. נגיד, ניסים לאון טוען שבשביל להשתלב באליטה צריך לוותר על חלקים בזהות שלך. אני לא הרגשתי שזה נכפה עלי, הרגשתי שזה מתיישב עם מה שאני רוצה. כבר כילד אהבתי מוזיקה כזאת".

אבל זה דיבור שטחי, כל המזרחים בשכונות שמעו סוגים שונים של מוזיקה. אולי אתה מרגיש משתכנז כי אתה לא משתלב בסטריאוטיפ המזרחי? זה חלק מהבעיה - הסטריאוטיפ המזרחי מאוד מצומצם, ולכן אקדמאים כמוך נתפסים כמשתכנזים.

"זו שאלה מאוד טובה, והיא מובילה נקודה באג'נדה שלי היום. התפיסה ההגמונית היא בעיקרה אחוס"לית (ראשי תיבות של אשכנזית, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית, לאומית - מונח המיוחס לסוציולוג ברוך קימרלינג; א"א), ואתה מפנים את הנורמות. יש גם דינמיקה. למשל, אני לא אכלתי חמץ בפסח, וכשהייתי ב־8200, החבר'ה בקורס, כולם חילונים אשכנזים, אמרו: בואו נבריז למסעדת 'אחמד את סלים' ונאכל חומוס. אז אכלתי חומוס בפסח. בכיפור הם עשו מרתון מונטי פייתון, פיצות ובירות, ועד אז צמתי. אז בתהליך ההשתלבות באליטות יש לחץ חברתי. אני לא בטוח שהייתי עושה את זה מיוזמתי".

"בסביבות שהייתי בהן, כולם היו חילונים אשכנזים. ודי התביישתי. כאילו, שנאתי מוזיקה מזרחית, גם היום אני לא שומע מזרחית. אין לי באינטונציה של הדיבור משהו מזרחי, וח' וע' זה לא אני. הסיפור הקלאסי של המשתכנז"

אלה המינויים, משה

"ברגע שראיתי שהמדינה בבלגן, חיברתי בין פורום קהלת לבין תכלית (המכון למדיניות ישראלית; א"א)", מספר כהן־אליה על הדיונים שיזם, ושנמשכו מאוחר יותר בבית הנשיא. "במהלך הדיונים, משהו נתן לי אגרוף לפנים וחידד לי את הבעיה. בשלב מסוים נציג הימין התפרץ על נציג השמאל: אתם חושבים שאנחנו בבונים! ואז נציג השמאל האדים: אני לא אמרתי 'בבונים'!

"לפעמים יש רגעים", הוא נעצר. "אני בא ממשפט חוקתי, השוואתי, קונסטרוקציות. ופתאום - 'בבונים'. לא הבנתי מה קורה. אחר כך, במחאה, ראיתי תועפות שנאה כלפי ה'בבונים'. חרדה עצומה. אני זוכר שפגשתי חברים טובים שגרים בבית יפה בזכרון שמשקיף לים, אנחנו מכירים כבר 20-30 שנה. הם ידעו שאני מעורב במשא ומתן, ואמרו לי: משה, ייקחו לנו את הבתים? אתה פתאום קולט מה קורה כאן. כמה שניסינו לטייח - כל החרא צף. ויש לזה ערך".

מה היה בדיונים?

"נפגשנו פעם בקהלת בירושלים ופעם בתכלית ברוטשילד בתל אביב. פעם אחת, כשהיינו אמורים להיפגש, 'אחים לנשק' השתלטו לקהלת על המשרדים והיה בלגן. אבל אמרתי להם: אנחנו חושבים על כללים הוגנים למדינה, לא משנה ימין או שמאל. עשינו לפחות עשר פגישות, בכל פעם שמונה שעות, ונוצרה אווירה טובה. זה גם כל הזמן עלה למעלה - מקהלת ליריב לוין ומתכלית לבני גנץ. התחלנו להגיע להסכמות אפילו על הוועדה לבחירת שופטים. ואז זה עבר לבית הנשיא, ואני יצאתי מהתמונה".

למה?

"מתכלית רצו מישהו אחר, שמייצג את השמאל. הם לא דמוקרטים, האנשים האלה, וזה הזוי שהם יצאו להילחם בשם הדמוקרטיה. למשל, נציב התלונות על השופטים: במקום שהשופטים יבחרו שופט מהקליקה - רוטמן אומר שהכנסת תחליט ברוב של 70 ח"כים, שזה נותן וטו לאופוזיציה. לא. הם סומכים רק על המוסדות. בגלל זה גם יש שימוש אינפלציוני במושג 'שומר סף': גלנט שומר סף, שב"כ... זה מטורף. בשמאל יותר סומכים על השופטים מאשר על נציגי הציבור שלהם. בסוף גם המשא ומתן פוצץ על זה".

עד היום קשה להיפטר מהמשקעים שהדיונים בבית הנשיא הותירו בציבור. החלטתו של הרצוג להכתיב הסכמה אחרי שהתגלעה מחלוקת בין הצדדים, והבחירה במכון הישראלי לדמוקרטיה לנסח אותה, פגעו קשות באמון הימין. "הם הונו את הציבור", אומר כהן־אליה בכעס. "את יודעת למה? כי הם רצו להפיל את הממשלה, ולא להגיע להסכמות. יותר מזה, הם רוצים במאבק הזה בגלל שאין להם דרך אחרת לנצח".

בוא נדבר על ה"דיפ־סטייט", או שלטון המוסדות הלא נבחרים. הרבה אנשים אומרים שזאת קונספירציה. מה אתה חושב?

"זאת לא קונספירציה בכלל. ב־77' השמאל הפסיד בבחירות, ואז, ב־78', אהרן ברק נכנס לביהמ"ש העליון ועשה מהפכה משפטית. קבוצה הגמונית, שדמוגרפית הולכת ומצטמצמת, מגינה על עצמה דרך המוסדות".

לשיטתו, ההפיכה המשטרית האמיתית היא המהפכה החוקתית של אהרן ברק, שעודנה מתרחשת. "אפשר לסמן שלושה גלים", אומר כהן־אליה, "הגל הראשון היה בשנות ה־80, עם 'הכל שפיט'. ואז, איך אמר יוסי שריד? בג"ץ הפך לסניף של מרצ. התחילו אינסוף עתירות. אין בעולם שום דבר שדומה לזה. אבל אז עוד החוקים היו מעל הכל".

הגל השני היה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהתקבל ב־1992. הוא הורחב לחוקי היסוד הקיימים, וכך סלל את הדרך לפסילת חוקים ולכינון חוקה הלכה למעשה. "הכנסת מגיבה ומנסה לתקן חוקי יסוד", הוא מוסיף, "ואז הגל השלישי הוא כבר לא של ברק, אלא של אסתר חיות, שמבטלת גם חוקי יסוד. ולכן, פסק דין הסבירות הוא פסק דין של שינוי משטרי".

תסביר.

"בדמוקרטיה, הנורמה הבסיסית היא לציית לרצון הריבון, שזה העם. ביוריסטוקרטיה (שלטון השופטים; א"א), הריבון הוא השופט. הטענה היא שהשופטים מגלמים את שלטון החוק, ושהממשלה או הכנסת, שהיא המחוקק, לא מגלמות את שלטון החוק. זאת ההבחנה.

"הרבה פעמים שאלתי למה הם מתעקשים על הסבירות. בשום מדינה זה לא קיים. אלה המינויים, משה, אתה לא מבין? השאלה הכי חשובה היא מי מפרש את החוקה, שאלת כוח האדם. ולכן במכון הישראלי ליוריסטוקרטיה (הכינוי שלו למכון הישראלי לדמוקרטיה; א"א) הם היו נגד הסיכומים. הם הבינו מה חשוב, ואמרו לי בדיונים: מה אתה רוצה, ש'הברדוגואים' יהיו שם? מי האנשים - זה המשחק".

איפה אתה עומד בנוגע לוועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר?

"השמאל רוצה ועדת חקירה ממלכתית עם שופטים. הימין אומר לאופוזיציה - ועדה שתיבחר חצי־חצי, וטו על כל דבר. לדעתי זה עדיף, בגלל הפוליטיזציה של בתי המשפט".

ומה לגבי נתניהו?

"אם יכולתי לייעץ לו - אני חושב שמה שעשה ג'ורג' וושינגטון, שפרש אחרי שתי קדנציות, זה בריא לדמוקרטיה. הבעיה היא שביום שאחרי, אין בישראל מנהיגים מרשימים. מי? גנץ? לפיד? יאיר גולן? הוא לא שמאלני, הוא פשוט קיצוני. מין איל וולדמן כזה".

מה דעתך לגבי "חזרת הרפורמה המשפטית", חוק התאגיד וכו'?

"אני לא אוהב יהירות משום צד - בהתחלה בימין ואז בשמאל. חבר'ה, תירגעו. לגבי התאגיד, אני בעד שידור ציבורי, אבל מאוזן. כאן 11 הוא לא אובייקטיבי".

האם הוא יכול להיות אובייקטיבי?

"בעידן של קיטוב זה נורא קשה. זה מאבק מעמדי: העם הוא ימין והאליטות הן שמאל, אז האובייקטיביות והמקצועיות הן כסות לשמאל. לכן האמון במוסדות קורס".

"יש בפטריוטים אמירות בעייתיות, בעיקר בהקשר למלחמה. פעם קובי פרץ שר שם: 'שיישרף לכם הכפר'. שאלתי 'אתה חושב שזה בסדר? במיוחד כשיש הליך בהאג?' כפרופסור למשפטים מתחום זכויות האדם, אתה מבין שזה קצת נדבק בך"

טענה זו היא אחת הטענות המרכזיות בספר החדש של כהן־אליה ופרופסור עידו פורת, Supreme Courts in the age of Political Polarization (Cambridge University Press, 2025). הספר מתאר כיצד הפוליטיזציה ערערה את הלגיטימיות של בתי משפט עליונים ברחבי העולם, ומציע כפתרון הכרה בפוליטיזציה ואיזון שלה.

"הימין צודק בטענותיו לחוסר איזון", הוא מציין. "למשל, זה לא הגיוני ש'הארץ' מקבל כמעט הכי הרבה פרסום ממשלתי באופן יחסי לחשיפה שלו. גם אין חובה משפטית לממן אותו.

"מה שקורה בישראל במונחי השמאל והימין זה תהליך שקורה בכל העולם המערבי. מעמד הפועלים, שהיה פעם שמאל, מוגדר היום כהומופובי, סקסיסטי וכו', אז הוא נודד לימין. הימין הרפובליקני, שבעבר היה אליטיסטי, השתנה. והדמוקרטים? ה'ווק' כל כך דומיננטי, שהוא מטיל אימה על הליברלים המתונים. הנה - ביל אקמן נטש, בובי קנדי, אילון מאסק. כולם נוטשים, כי הם מסומנים כלא לגיטימיים. לכן אין עתיד לשמאל".

אבא, אתה "ווק"

"לפני שנתיים הבן שלי אמר לי: אבא, אתה 'ווק'. שאלתי אותו למה, והוא אמר: אתה תמיד מגן על הטרנסים ותמיד פוליטיקלי קורקט".

המושג "ווק" (woke, שיבוש המילה "ער"), שכהן־אליה מרבה להשתמש בו, הוא מושג חמקמק, השאוב מהמאבק האפרו־אמריקני בארה"ב בתחילת המאה ה־20. היום הוא מבטא לרוב תמיכה בפוליטיקה שמאלית פרוגרסיבית ובתיאוריות פוסט־קולוניאליות וקוויריות (להט"ביות). ב־7 באוקטובר ה"ווק" חדר לציבוריות הישראלית דרך ההפגנות "לשחרור פלשתין" באוניברסיטאות בצפון אמריקה ובמערב אירופה. התפיסה של כהן־אליה לגבי ה"ווק" היא מורכבת. לדבריו, "יש משהו בטענות שלהם, כי הם חושפים מבנים של אי־צדק חברתי. אבל הבעיה שלי היא האלימות בתרבות הזאת, ההשתקה והביטול".

לטענתו, מאחר שה"ווק" לא פופולרי בציבור, הוא משנה את התודעה באמצעות שליטה במוסדות. ניתן לראות זאת, למשל, בהקמת מסגרות לגיוון תרבותי, שוויון והכלה (DEI - Diversity, Equity, Inclusion). "דרך המוסדות המשפיעים, אלה שמייצרים את התרבות, הם משנים לאנשים את התודעה", הוא מסביר. "לאט־לאט זה הפך להיות באמצעות מנגנוני כפייה".

איך זה בא לידי ביטוי בישראל? איך זה משפיע על הגיוון באוניברסיטאות, למשל?

"ה'ווק' נכנס גם לאוניברסיטאות בארץ, ויצר בעיקר השתקה ורדיפה פוליטית. גם המחלקות שהקימו, כמו 'סגנית נשיא לענייני גיוון והכלה', עושות העדפה מתקנת לערבים ולנשים, וקצת לחרדים ולאתיופים. המזרחים - הם לא קבוצה. והימנים - מה זאת אומרת? הם לא מסתכלים על אידיאולוגיה. ככה זה עובד - גיוון רק למי שחושבים כמוני. בסוף אנחנו חוזרים לתפיסה סמכותנית, שלפיה יש אורתודוקסיה אחת, ואם אתה לא מתיישר לפיה - אתה פשיסט. זה נכון שיש פשיסטים, אבל כולם פשיסטים?!

"כשכתבתי את חוק איסור ההפליה, אמרתי: גזע, מין, דת ולאום הם הדברים החשובים, אבל בסוף השארתי גם את ההשקפה. מזל שלא הורדתי את הסעיף הזה.

"לפני המלחמה רצו לעשות באוניברסיטאות שביתה פוליטית נגד התיקון לעילת הסבירות. הנשיאים לא רצו להיות מעורבים, אז המוחים פנו לוועד. יו"ר ועד המרצים באוניברסיטה העברית אמר: אני נגד הרפורמה, אבל לא צריך להשתמש בה ככלי פוליטי. פיטרו אותו. ברוב האוניברסיטאות, כמעט 90% תמכו בשביתה הלא חוקית הזאת. רק בבר־אילן לא קיבלו את זה, וגם היא שמאלנית. באוניברסיטאות ימניות זה מחוץ לתחום. ומזרחים - נתונים מלפני 15 שנה מראים רק 9% מרצים מזרחים ו־0.5% מרצות מזרחיות, שזה מזעזע. לא ראיתי נתונים חדשים מאז".

בארה"ב אפשר לראות היום תגובות־נגד לתהליכים האלה.

"לגמרי, כי זה הגיע לרמות ממש קיצוניות. באוניברסיטאות, למשל, אם לפני 15 שנה על כל מרצה שמרן היו ארבעה ליברלים - היום על כל שמרן יש 17 ליברלים. בחלק מהחוגים זה אחד ל־95. בסקר שעשו בהרווארד לפני שנה, ביקשו מהמרצים להגדיר את עצמם כשמרניים מאוד, שמרניים, שמרניים־ליברליים או ליברליים מאוד - היו אפס שמרניים מאוד ו־1% שמרניים. הם משכפלים את עצמם, וזה רק הולך ומקצין".

המבחן של הימין

לא נעשה מזה סיפור גדול, אבל אתה גיי, מחוץ לארון.

"לפני שלוש שנים יצאתי מהארון ופרסמתי את זה בפייסבוק. המשפחה, החברים שלי, אנשי אקדמיה ואנשים קרובים אחרים יודעים מזה. אבל מאז לא התעסקתי בזה. כשהלכתי לערוץ 14, אמרתי מה? אני אדחף להם את זה לפנים? אז סיפרתי לכמה אנשים בערוץ. אבל מכיוון שיש לי כבר פרופיל ציבורי די חזק אני לא רוצה להסתיר שום דבר".

תספר לי איך זה היה. היית נשוי הרבה שנים.

"תמיד יצאתי עם בנות. התחתנתי עם אשתי איריס והיו לנו חיים מלאים ביחד, 26 שנה, ארבעה ילדים מדהימים. ואז, בשלב מסוים, הרגשתי משהו פנימי. יש הרבה סבל בלהחזיק משהו שהוא לא בשליטה שלנו. ואז החלטנו להיפרד. אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה הכאב שגרמתי לאיריס. זה לא היה מכוון, אבל אין ספק שהיא נפגעה, ואני מבקש ממנה סליחה".

והילדים?

"יצאתי מהארון בפני כל אחד מהילדים. הם קיבלו את זה מאוד יפה ואנחנו בקשרים מצוינים, קשרי אהבה עמוקה והערכה הדדית. וזהו. זה הסיפור. עד כמה זה מהותי במי שאני? תאמיני, זה מהותי. אבל מבחינתי זה לא אישיו יותר.

"פעם זה היה אישיו גדול. כי גדלתי במשפחה מסורתית, בתקופה, זה היה שנות ה־80, כאילו - מי שמע? איידס, כל מיני דברים שאתה לא רוצה להיות מקושר אליהם. אז אמרתי, אני? אני בן אדם רציני. וואי, זה יהרוס לי את החיים".

איך זה משתלב עם הביקורת שלך על הווק?

"אני מאוד מכבד בני אדם וכמי שחווה בעצמו את הסיפור של נטייה מינית, אני יודע כמה זה קשה, ואיזה תהליך אתה צריך לעבור בינך ובין עצמך ובחברה. אבל אפשר להגן באופן ליברלי על הקהילה בלי להיות ווק. וזה משהו שיש לו הרבה ביקוש. יש הרבה מאוד גייז שממש לא אוהבים את הכיוון של הווק שהאגודה לזכויות הלהט"ב לוקחת. ובנוסף, את יודעת כמה הומואים ימנים יש? הם אנוסים. ממש אנוסים. תבואי עכשיו לפטריוטים. מאחורי המצלמה יש את האזור של האנוסים. חרדים ביחד עם אנשי הייטק. הנטייה המינית לא אמורה להשפיע באופן מהותי על הדעה הפוליטית, כל עוד המפלגה שבה אנחנו תומכים מאמינה בחירות של בני האדם".

אתה חושש מהיציאה מהארון הפומבית הזאת מול ציבור ימני, דתי, חרדי?

"בשביל המזרחים זה לא סיפור בכלל, ואפילו הדתיים מבינים את זה. יש פה תהליך חזק וברור, שהולך לכיוון הליברלי. הליכוד היא מפלגת העם, מפלגה ליברלית פונה למחנה רחב. נתניהו הוא מנהיג ליברלי. ואני חושב שגם אחרי נתניהו, הליכוד יבחר מנהיג ליברלי. זה נכון שהליכוד מזוהה עם מאבק באליטות, אבל זה מגיע ממקום דמוקרטי ואף ליברלי ואלו ממש לא עמדות טוטליטריות. מיהרו לתייג את הימין כפשיסטי, זה לא נכון. את רואה שבעניין הלהט"ב העמדות של חברי הליכוד ליברליות.

"לכן אני חושב שהחרדות של השמאל ביחס לימין הן חסרות שחר. כמי שנמצא במדורת השבט של הימין, ב'פטריוטים' - אני יכול להעיד שאלה אנשים ליברלים, בעד חופש ביטוי, זכויות חשודים, תציגי להם את רשימת זכויות האדם, הם בעד. מה הם לא בעד? הם לא בעד בית משפט מוטה, והם צודקים. ולכן הם לא רוצים שהשופטים ימנו את עצמם. והם צודקים".

אבל מה דעתך על הגישה של ערוץ 14 כלפי קהילת הלהט"ב והקהילה הטרנסית בפרט?

"תראי, הם יוצאים נגד מה שהם קוראים לו הטרלול הפרוגרסיבי. אני כל הזמן מנסה לחדד שיש הבדל בין חברי הקהילה לבין האידיאולוגיה הקווירית שהיא בכלל ניאו־מרקסיסטית. חשוב להפריד. יש פה תהליך. גם החרדים חולים על הפטריוטים, ואני מרגיש אצלם תהליכי ליברליזציה.
"אחרי שהכתבה הזו תתפרסם ויראו שאני גיי, יהיה להם קשה. אבל אני חושב שמבחינתם זאת הזדמנות, סוג של מבחן סוציולוגי. זו מדינת ישראל הפלורליסטית".

כהן־אליה מהסס רגע, ומוסיף: "יש אנשים דתיים שקשה להם עם זה, ותשמעי, זה מדאורייתא. מה לעשות? גם אני לפעמים שואל את עצמי מה הפונקציה האבולוציונית של הנטייה המינית? למה זה קורה? שאלה".

אז למה בכל זאת להנכיח את זה?

"זה מרכיב באישיות שלי שאני רוצה לנרמל אותו ואני רוצה להיות ישר עם הצופים. אני חושב שיש אנשים שרוצים לחיות בצורה כזאת, וזה שלא צריך לעשות מזה עניין, זה הניצחון הכי גדול של הקהילה בישראל, ולא צריך לקחת את המאבק לכיוון של ווק משתיק, שונא ישראל".