"אני האדם הכי שמח בעולם, ואני לא שמחה יותר": אילנית לוי חושפת את הפחד הקיומי שהשתלט עליה

הבכי מוצא אותה בכל מקום. היא בוכה בבית, במכונית, במפגשים עם הורים שכולים ומשפחות חטופים, בשידור חי באולפני טלוויזיה, וגם עכשיו, תוך כדי שיחה. "אני הבנאדם הכי שמח בעולם - ואני לא שמחה יותר", אומרת אילנית לוי בעיניים נוגות ועייפות. "כבר שנה שאני לא מסוגלת להפסיק לבכות. אני עצובה ברמות שלא הכרתי".

כל דבר מעורר אצלה טריגר, ואז הדמעות - הן זולגות מעצמן. אפילו סוכה היא טריגר. "כשאלירז בנה פה בחודש שעבר סוכה, הסתכלתי עליו ולא הצלחתי להפסיק לבכות", היא נזכרת. "לפני כל תוכנית של 'גלית ואילנית' אני אומרת לעצמי 'בבקשה תהיי מקצועית, תהיי מראיינת' - אבל אין אותי. אני מראיינת משפחות חטופים ומשפחות שכולות, בוכה ומבקשת מהן סליחה. איך זה שהם יושבים ומנחמים אותי? מה יש לי? אני לא מצליחה לעכל את המצב".

אל הניסיונות לשלוט בבלוטת הדמעות התווספו מאז 7 באוקטובר חרדות ופחדים שאיתם לוי מנסה להתמודד, ולא בהצלחה יתרה. "אני בפחד קיומי שלא היה לי לפני כן", היא מתוודה בפניי, כשאנחנו יושבים בחצר ביתה ברחובות. "הפחד הכי גדול שלי זה מחבלים. ברגע שאני יוצאת מהבית, המחשבה הראשונה שלי היא מה יכול לקרות ואיך אני יוצאת מהסיטואציה. מה אני זורקת עליו, איך אני דורסת אותו.

"כשאני נוסעת באוטו, אני כבר לא שומעת מוזיקה. אני תמיד עם חלון פתוח כדי לא לפספס אזעקות. יש לי בראש תרחישים של חדירת מחבלים, ואיך ואיפה אני מחביאה את הילדים. ככה אני חיה כל היום. ואני אומרת, 'אלוהים, רק תן לי אומץ לא לקפוא ולהצליח להציל את המשפחה שלי'".
עד כמה הפחד הזה שינה את חייך?

"במשך שנים היתה לי ברכה קבועה בנרות של שישי: 'בריאות, פרנסה טובה, ילדים, שתמיד ילכו בדרך ותמיד יהיו מסופקים ומאושרים, שאמא שלי תהיה בריאה'. אותן ברכות תמיד. ופתאום הן השתנו. קודם כל זה 'אלוהים, תן לי את האומץ להגן על הילדים שלי'. זה באמת פחד אמיתי".

"אני כבר לא שומעת מוזיקה באוטו. אני תמיד עם חלון פתוח כדי לא לפספס אזעקות. יש לי בראש תרחישים של חדירת מחבלים ואיפה אני מחביאה את הילדים, ככה אני חיה. אני אומרת, 'אלוהים, רק תן לי אומץ לא לקפוא ולהציל את המשפחה שלי'"

נרקומנית של מידע - כך היא מגדירה את עצמה. "אני צורכת הכל בצורה מוגזמת הארדקור. ארבעה-חמישה חודשים הייתי כל היום בטלגרם, בכל הקבוצות, ואלירז והילדים היו מתחננים אלי שאפסיק לצפות. ראיתי הכל.

"זו הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים, אבל רציתי להרגיש את הצריבה של הכאב כי הרגשתי שאני צריכה. הייתי בהלקאה עצמית מלא־מלא זמן. רציתי שתישרף לי הנשמה, שיצטלקו לי החיים. אלירז היה מסתכל עלי ואומר 'אילנית, די, את מאבדת את זה'.

"עד היום אני חולמת בלילות על פרצופים שראיתי בסרטונים, שחרוכים לי במוח ואני לא מצליחה להשתחרר מהם. לא חשבתי על ההשלכות, כי מי אני שיכאב לי. אני רק רואה את זה - להם זה קרה. לא הצלחתי להתנתק. זה היה מזוכיזם, השתגעתי".

מה קרה לאמא?

חרדות הן אלמנט יחסית חדש בחייה של אילנית לוי (42) - מלכת יופי בדימוס, מגישת טלוויזיה, שחקנית, דוגמנית, פרזנטורית ומעצבת קולקציות ל"גולברי". גם הלידה של בת הזקונים אריאה, שלא עברה חלק, תרמה לכך.

תוך כדי הלידה הקיסרית נקרעה ללוי שלפוחית השתן. רק שלושה ימים לאחר הלידה, כשמצבה הידרדר, אובחנה הסיבה, והיא נותחה ועברה תהליך התאוששות ממושך. "אלה היו שלושה שבועות של פחד אימה", היא משחזרת, "הייתי בפחד אטומי שאני הולכת לסיים את חיי, ברמה שלא יכולתי לדבר. כתבתי לאלירז צוואה של מה חשוב ומה לעשות עם הילדים. נפרדתי מהעולם.

"אריאה לא היתה יכולה להיות עלי כי זה כאב לי מאוד. לא יכולתי לזוז ולא להניק. שלושה שבועות לא יכולתי להיות אמא, וזה הולך איתי עד היום. אני זוכרת שאמרתי לאלירז, 'אולי אריאה תשכח, אבל הנשמה שלה תזכור את זה כל הזמן'. זה גמר אותי.

"הילדים הגדולים, ליאם ואלין, לא היו יכולים לראות אותי. הם לא הגיעו לבית החולים. שלחתי להם סרטונים, אבל הם לא ראו אותם. זה היה טו מאץ' עבורם. אני הבנאדם הכי חזק שהם מכירים, שתמיד רואה את הטוב, ופתאום הם ראו אצלי מבט של אימה בעיניים".

איך אלירז תפקד באותם ימים?
"הוא פרפר ביני לבין אריאה. הוא החליף לה, האכיל אותה ורחץ אותה, ותוך כדי רץ אלי. לראות אותי מבקשת עזרה זה משהו שהוא לא ראה מעולם. אנחנו 13 שנה ביחד, והוא מעולם לא ראה אותי חסרת אונים. כשהבנתי שהוא יודע מה הוא עושה, כבר הייתי בהשלמה שאיתו הילדים יהיו בסדר - גם אם לא אהיה פה יותר.

"זו היתה השלמה וגם קצת אשמה על איך לא סמכתי עליו לפני כן. חטפתי את כל מנעד הרגשות יחד, זה היה קשוח. הייתי בטוחה שסיימתי את החיים, שזה נגמר. גם אכלתי סרטים והזיות שאם אני חושבת ככה, זה בטוח יקרה".

אריאה כבר בת 3, שרופה על מיקי מנישמיקי והולכת לראשונה בחייה לגן עירייה. "פתאום היא נתקלת בחוקים, היא לא הכירה את זה קודם", מעדכנת אמא אילנית. "היא ילדה שלישית שלא סופרת אותנו, עם שני גדולים שהורסים לה את החינוך. אי אפשר לחנך, אני הרמתי ידיים. היא באמת ילדה טובה, אבל כשהיא חוזרת מהגן, עם המשמעת שיש שם, היא פורקת עול בבית. זה נורמלי, אז אני לא נלחצת".

אפשר לומר שזה סבב ההורות השני שלה. "הבאתי ילדים בגיל 20 ובגיל 40, אין אצלי אמצע. ליאם חגג עכשיו 21, וחשבתי על זה שכשאני חגגתי 21 הייתי בחודש תשיעי איתו. ילדונת. ואני מסתכלת עליו ואומרת, 'אוי ואבוי אם הוא היה צריך להיות הורה עכשיו. הוא עדיין תינוק'.

"אריאה לא היתה יכולה להיות עלי כי זה כאב לי מאוד. לא יכולתי לזוז או להניק. שלושה שבועות לא יכולתי להיות אמא, וזה הולך איתי עד היום. אני זוכרת שאמרתי לאלירז 'אולי אריאה תשכח, אבל הנשמה שלה תזכור את זה כל הזמן'. זה גמר אותי"

"אני חושבת על עצמי כאמא אז והיום, ואני חייבת להגיד שאני די אותו דבר. וזה מוזר, כי אני לא אותו אדם. אני מאוד שונה ממה שהייתי בגיל 20, אבל משהו באימהות אצלי מאוד טבעי. היום אני פחות חוששת. אני מסתכלת על ליאם ואלין וחושבת 'וואלה, יצא לי טוב', ואז אני הרבה יותר בטוחה בהורה שאני ובהחלטות שלי".

רצית להיות אמא צעירה?
"ממש לא. התכנון שלי היה גיל 30. ואז קרה הפוך. הכרתי את הגרוש שלי, את איל, התאהבנו, התחתנתי בגיל 20 ונכנסתי להיריון במקרה. לא תכננו כל כך מהר, אבל חמישה חודשים אחרי החתונה נכנסתי להיריון. לא חשבתי מה אני מפסידה. נראה לי שעוד לא הבנתי את החיים ואת גודל האחריות. אני בן אדם של 'מה שצריך לקרות - קורה', וכנראה קורה לטובה. יותר קל לי לחיות ככה את החיים".

עכשיו קל לך יותר בגידול של אריאה?
"עכשיו זה צ'יפס. הפעם אני לא לבד. הורות זה הדבר הכי קשה בעולם, אבל כיום יש לי פרטנר".

אלירז חווה את זה לראשונה, בעוד שאת בעלת הניסיון בבית. איך זה בא לידי ביטוי?
"למרות שהוא בחוויה הורית איתי כבר הרבה שנים, הוא לא הכיר את הילדים בינקות. הוא הכיר את אלין בגיל 3 וחצי. מבחינתי זו פעם ראשונה שלי בתהליך הזה שאני לא מחליטה לבד. עם איל, בגלל שהגידול היה עלי, הוא תמיד אמר 'מה שאת מחליטה'. בדברים קטנים או גדולים, לאיזה גן לשלוח, מתי לגמול - הכל החלטתי לבד, האוטוריטה היחידה. הייתי מחליטה ומעדכנת אותו. פתאום את לא מחליטה לבד יותר - יש עוד פרטנר".

איך זה בא לידי ביטוי?
"למשל, בענייני תרופות. אני בגישה שאם יש קצת חום לא חייבים ישר נורופן, אפשר לתת לגוף להילחם. אלירז בדיוק הפוך. 'למה לסבול? יאללה נורופן, יאללה נובימול'. מה זאת אומרת? ממתי

לא אני זו שמחליטה?
"אלירז היה אומר לי 'את זוכרת שגם אני פה?' ובהתחלה הייתי מתעצבנת. אני לא יודעת למצוא את דרך האמצע, כי אף פעם לא הייתי צריכה למצוא את האמצע. וכל אחד בטוח שהדרך שלו הכי צודקת, וגם אם אני לא אומרת בקול, יש לי בראש מחשבה של 'אני בעלת הניסיון מבין שנינו. אני גידלתי ילדים כשאתה עשית מובינג בארה"ב, אז על מה אתה מדבר בכלל? אין משהו שלא עברתי עם שני הילדים'. אז כן, יש לי את יהירות הניסיון, שהיא די מעצבנת.

"לא הבנתי מה מעצבן (את אלירז). אמרתי לו: 'אני אמא מגיל 20 - זו עבודה. זה מה שאני עושה בחיים, זה הדבר שאני הכי טובה בו'. לקח לי זמן להבין שזה מעצבן. הוא היה עונה לי 'אז מה אם היית שם, תני לי לחוות גם'. לקח לי זמן להבין שאני לא לבד פה, ושיש מצב שאני טועה ושהוא צודק".

הבמה היא תרופה

איזו שאלה נשאלת הכי הרבה פעמים בחיים?
"זה בדרך כלל משהו על הגירושים שלי, שקרו מבחינתי בחיים קודמים. כפרה, אני גרושה כבר 16 שנה. פעם זה עצבן כששאלו אותי. כיום זה כבר מצחיק כי אין בי את הכעס, זה לא לוחץ לי יותר על נקודות. אני הרבה מעבר, ועשיתי הרבה דברים מאז.

"אני פה למרות מה שהכתיבו לי. כמישהי שהתחתנה עם הזמר הכי מצליח בישראל, וכילדה שהיתה מלכת יופי, היה נוח לשים אותי במשבצת מסוימת. נגיד, את תהיי מישהי שכותבים עליה ברכילות. לכן לפעמים אני אומרת: עשיתי את הדרך שלי, למרות כל מה שחשבו. ועדיין, אי אפשר להתעלם. זה גם חלק מהחיים שלי. יש לנו ילדים משותפים ואנחנו באחלה קשר הורי".

"הבאתי ילדים לעולם בגיל 20 ובגיל 40. אין אצלי אמצע. ליאם חגג עכשיו יום הולדת 21, וחשבתי על זה שכשאני חגגתי 21 הייתי בחודש תשיעי איתו. ילדונת. ואני מסתכלת עליו ואומרת, 'אוי ואבוי אם הוא היה צריך להיות הורה עכשיו. הוא עדיין תינוק'"

איך את עוברת תקופות שבהן הוא בכותרות, לאו דווקא מהסוג החיובי?
"כשלילדים לא קל, אז גם לי לא קל. תמיד שואלים משהו. בכל מקום שאני מגיעה אליו תמיד מישהו זורק לי משפט כמו 'ראית מה היה עם איל?'. ראיתי כמוך, כפרה. ויש מצב שאתה יודע יותר ממני כי קראת את כל הכתבות, ואני פחות. היום אני עונה 'כפרה, באמת שאין לי מושג'. הילדים שלי בסדר? זה מה שחשוב.

"זה תמיד מה שהוביל אותי, גם 20 שנה אחורה. יש לנו ילדים משותפים. גם אם בא לי להחזיר, גם אם אני כועסת, וזה לא משנה איזה רגש נוצר בי - אני אוהבת את הילדים שלי יותר מכל דבר שאני שונאת בעולם. וזה יותר חשוב מהכל. יותר מהכבוד שלי, מהאגו שלי או ממה יגידו עלי".

איל גולן הוא כמו ביבי, במובן שאו שאוהבים אותו או שממש שונאים.
"כן, הם מעוררי רגשות אצל אנשים משני הצדדים. פשוט זה לא, לא לילדים שלי ולא לי. זה גם היה מורכב בהרבה כשהם היו יותר קטנים, בשנים שבהן הדיבור הזה היה קשוח מאוד".

איך החזקת את עצמך בתקופת הפרשיות ההן, כשברקע העשייה הציבורית שלך למען נשים?
"נורא עניין אנשים מה יש לי להגיד. יופי, אותי מעניין המצב הנפשי של הילדים שלי. לא עניין שיגידו עלי 'אהה, פתאום היא לא מדברת'. כן, אני פתאום לא מדברת - זה קשור לילדים שלי. כל אחת במקומי היתה מגינה קודם כל על הילדים שלה, לא על עצמה ולא על האג'נדות שלה, לא על הכבוד שלי ולא על האגו שלי".

ציפו שתגידי משהו שיתמוך בנשים.
"אני מבינה את הציפייה, אבל הילדים יותר חשובים ממני, מהאג'נדות שלי וממה שאני מאמינה בו, וזה משהו שהוליך אותי בצורה עיוורת מהיום שהם נולדו ומהיום שכל מדינת ישראל ידעה שאני ואיל מתגרשים. חשוב לי מה יאמרו עלי, חשוב לי שיאהבו אותי, אבל בקטע הזה מעניינים אותי רק הילדים".

חשבתי שהשאלה שהכי נמאס לך לשמוע היא איך זאתי תמיד בוחרת גברים שלא לרמתה?
"אין בחירה יותר טובה ממה שעשיתי בחיים האלה לגבי בעלי. אין. החיים האישיים שלי הם נושא ג'וסי מאוד. זה מסקרן את הציבור, והיה נורא קל לאנשים לשפוט את הזוגיות שלי עם בעלי הראשון, וגם את הזוגיות שלי היום שופטים. 'אלירז זה ביבי. הוא פליט ריאליטי'.אני מאחלת לכל בנות ישראל שישכפלו את אלירז עוד מלא פעמים. אם היית שואל אותי לפני 13 שנה אם אגיד דבר כזה אי־פעם על גבר, כנראה הייתי צוחקת".

בבוקר הראיון גנבו לאילנית לוי את המכונית מהחניה שמתחת לביתה. כמו בלש פרטי בפיג'מה היא עושה שיחה אחר שיחה בטלפון כדי לחלץ חומרים מכל מצלמות האבטחה שמשקיפות על סביבת בניין המגורים.

"בדיוק נשבר לי המסך באוטו. מגיע להם", היא מחפשת נחמה ומזעיקה את אלין מאימון פילאטיס כדי לקחת לה את הרכב ולהספיק להגיע לדרום תל אביב. שם נקבעה ללוי חזרה לקראת מחזמר בהשתתפותה שיוצג בחנוכה. להספיק זו מילה קצת מטעה, כי מובן שלוי תגיע לשם באיחור. "אני מאחרת כרונית", היא מתנצלת, אך לפחות הפעם יש לה תירוץ (אבל אין לה מכונית).

לוי חוזרת להצגות החנוכה אחרי הפסקה של ארבע שנים. ב"מותק התאומות התחלפו" היא תשחק את דמות המרשעת, לצד סנדי בר ומשה אשכנזי. "אני אומרת לאריאה 'תבואי להיות עם אמא מאחורי הקלעים'. היא עוד לא מבינה מה זה אומר. ליאם ואלין הסתובבו איתי הרבה מאחורי הקלעים, זו היתה אהבת חייהם".

כיום הם פוזלים לעולמות השואו ביזנס.
"זה הפחד. כיף שהם באים איתי, אבל מפחיד אותי שגם אריאה פתאום תתאהב בזה".
המקרה של האמא כבר אבוד. היא כבר שנים מאוהבת בזה קשות. "אני אוהבת את כל מה שאני עושה, אבל המקום שבו אני הכי רוצה להיות זה על הבמה", היא אומרת. "לא למדתי משחק. שנים עיכבתי את עצמי מבושה, והפריעו לי הרעשים של 'קיבלת בגלל שאת מפורסמת'. רק בשנים האחרונות קיבלתי אומץ ללכת לאודישנים, וגם פחות להתנצל.

"אני שומעת שם הרבה דברים כמו 'וואו, הפתעת אותי', או 'את דווקא שחקנית מדהימה'. מה זה 'דווקא'? מי אמר לכם שאני לא? אבל אני מבינה שזה מה שמכירים ממני. אין על מה להתבאס. כן ירבו תפקידים שאקבל. אני עושה גם מחזמר למבוגרים, 'מברוק'. שעתיים ו־45 דקות, שמתוכן אני על הבמה שעתיים ורבע - וזה מדהים וזה כמו טיפול פסיכולוגי.

"החיים שלי הם נושא ג'וסי שמסקרן את הציבור. היה נורא קל לאנשים לשפוט את הזוגיות שלי עם איל, וגם את הזוגיות שלי היום שופטים: 'אלירז זה ביבי, הוא פליט ריאליטי'. אני מאחלת לכל בנות ישראל שישכפלו את אלירז עוד מלא פעמים"

"ביום שבו נרצחו שישה חטופים במנהרה באתי מהלוויה של אלכס לבנוב באשקלון לעשות הצגה באשדוד. כבר הייתי במצבים של חולה, קודחת מחום, עצובה, חודש תשיעי, ותמיד ידעתי שאני עולה על הבמה והכל עובד.

"הבמה היא התרופה הכי טובה בעולם. אבל באותו היום לא הייתי מסוגלת. עבדתי על אוטומט, וכשסיימתי את ההצגה הרגשתי ממש כמו אחרי טיפול פסיכולוגי של שלוש שעות. מטורף".

יותר קל או יותר קשה לקבל תפקידים כשאת אילנית לוי?
"אני מבינה למה תמיד לוקחים את השמות הבטוחים. במאי או מלהקת צריכים אומץ כדי לקחת אותי. אני יודעת שאני אביא את הסחורה, אבל הם לא יודעים את זה. זה הימור להגיד 'אני לוקחת מישהי בלי סטמפה של שחקנית עם קבלות'".

שחקנים אלמונים, שהרגע סיימו בית ספר למשחק, יחלקו עלייך כשילהקו על חשבונם יוצאי ריאליטי ומשפיעני רשת.
"כי הם לא מכירים את הצד השני. זה לא משנה אם אתה פליט ריאליטי או משפיען - אם אתה טוב, ייקחו אותך. בסוף צריך לספק סחורה כי אחרת זה לא יחזיק מים, לא יחזיק סדרה ולא כלום.
"כשמביאים מישהי אנונימית - אין לה מה להפסיד. למישהי מוכרת יש מה להפסיד. המבקרים ישפטו לחומרה אותי יותר מאשר מישהי אנונימית. אותה לא יזכירו בביקורת. במקרה שלי הכותרת השחורה תהיה אני. אז יש פה שני צדדים.

"אני רואה את זה על הילדים שלי, שמנסים את מזלם בעולם המוזיקה. האנונימיים לא מגיעים עם השפיטה המוקדמת. אני מנסה ללמד אותם שאין מה להיעלב. טבע האדם מקטלג, וזה טבעי לחשוב 'אני עבדתי קשה ובסוף באו בן של או בת של מהדלת האחורית'. אני מבינה את המחשבה, אבל היא לאו דווקא נכונה".

לא לפילוג

בשנה האחרונה לוי פעילה מאוד במאבק לשחרור החטופים, והעיסוק בנושא מצית בה המון אמוציות וכאב. "זה קשה לי. כולם יודעים שאני בן אדם ימני, ואני אומרת שגם מימין וגם משמאל רוכבים על דמם של אנשים. לא האמנתי שאפשר להגיע לדבר כזה.

"אם זה השמאל, שרוכב על מה שהוא רוצה להשיג - הפלת השלטון או המשך מחאות קפלן - ולקחת את זה, לקחת משפחות חטופים ולהכניס אותן פנימה; ואם זה הימין, שלוקח וצולב אנשים. אני באמת מאמינה שאם לא נפסיק את החרא שקורה בינינו לא נהיה פה. למה אנשים לא מבינים את זה?

"צריך לשים זרקור על האחדות, ולא לתת למטורפים האלה לגרום לנו שנאה. הם לוקחים את האנשים הבסדר ומזריעים להם שנאה, ואז גם האנשים הבסדר משתגעים. חייבים להפסיק עם זה".
גם התקשורת אשמה לדעתך ביצירת הפילוג?

"העובדה שבתקשורת תמיד מציגים את זה כ'אנחנו והם' מחרפנת אותי. 'מי שבעד ביבי הוא נגד החטופים'. מה זה השטויות האלה? יש לי חברים ששמו ביבי בקלפי, וגם אני עד לשתי מערכות הבחירות האחרונות שמתי ביבי בקלפי. מה זה קשור בכלל?

"למה חברות שלי צריכות להרגיש לא נעים להגיע להפגנות? למה? והן צודקות, כי יגידו להן משהו מגעיל. הן לא רוצות לשמוע קריאות כמו 'ביבי תמות'. הן רוצות לעמוד שם בשביל המשפחות ולהגיד להן 'אנחנו איתכן ואנחנו רוצות שהם יחזרו'. אבל הן לא יכולות להרשות לעצמן להגיע להפגנות, כי או שיקטלגו אותן או שהן ימצאו את עצמן רבות עם מישהו שמקלל את האלוהים שלהן.

"רוב החברים שיושבים אצלי בבית גייז, אין לי חברים סטרייטים. זה מה שהילדים שלי מכירים מהיום שנולדו. הרבה פעמים ישבנו פה עם חובשי כיפה, עם הרב של השכונה, וזה מתקיים זה לצד זה. מי שלא רוצים שזה יתקיים, שיעופו ויחיו לבד בחושך שלהם"

"למה מי שבעד זה חייב להיות נגד זה? הגענו למצב שאנחנו חייבים לשנוא. זה לא בעד מי אתה, זה נגד מי אתה. אני לא אפול לזה, ולא אהיה חלק מזה. אתן דוגמה: גדעון לוי. למה הוא מתראיין באולפנים? ל'גלית ואילנית' הוא לא ייכנס לעולם. בעיניי הוא אנטי־ישראליות. הוא מסוג האנשים שגוררים איתם אחרים ומפלגים. כשהתקשורת נותנת לזה במה, זה מבאס אותי ברמות".

ומה בנוגע לאנשים מהצד השני, למשל ינון מגל?
"גם לו אני לא אתן במה. גם ימין קיצוני זה בעיה. למה להגדיל את העכבר הזה לפיל? כמה אפשר להיות צמאי דם אחד לשני? קח לדוגמה את הפילוג בין דתיים לחילונים. אנחנו שורפים מגזרים שלמים. יש לי בעל עם כיפה על הראש, בעל לוחם שחזר לאחרונה מסבב שלישי של מילואים. מה, כל הדתיים משתמטים? אנחנו רואים שלא".

רבנים בכירים איימו בירידה מהארץ אם יגויסו.
"אמנם אני לא שומרת שבת ואין לי כיסוי ראש, אבל נולדתי עם אמונה שלמה ואמות עם אמונה שלמה בשם. הנזק שהאנשים האלה עושים לדת, ליהדות, למגזר הזה ולאנשיו המדהימים ולאחדות בינינו - אין נזק כזה. מזל שהשם בשמיים רואה הכל - הוא יתחשבן איתם למעלה.

"יש לי שני אחים לוחמים. אני גוררת את חברה שלי מהרצפה כבר שנה כי הילדה שלה הלכה. אני רותחת, אבל אומרת לעצמי 'אילנית תנשמי, לא כולם רוצים בפילוג'. המעט שמגיע לכל אלה שנפלו זה שנהיה ראויים להם. בושה לנו שאנחנו רבים ברחובות".

מה יחסך לדת? זה מעניין, כי "גלית ואילנית" היא מהתוכניות היותר ליברליות שמשודרות כיום בטלוויזיה המסחרית.
"זה מה שאנחנו מאמינות בו. זה 'גלית ואילנית' - שתי נשים שחושבות הפוך לגמרי ברוב הדברים. אנחנו אוהבות אהבת נפש, ואנחנו יכולות להיות חברות וואו, והילדים שלנו חברים, ואנחנו חושבות הפוך, וזה מסתדר יופי. היא מכבדת את האמונות שלי, ואני מכבדת את שלה או את חוסר האמונה שלה".

בעקבות 7 באוקטובר אפשר לומר שמדינת ישראל התחזקה באמונה.
"אני שמחה בזה. אני לא מדברת על 'בואו נשים כולם שביס', אלא על עצם האמונה שיש משהו יותר גדול מאיתנו. זה בא מתוך מקום של 'אני לא יכול לשאת את זה לבד, אני חייב שמישהו יהיה אחראי לדבר הזה. שאלוהים יעזור לנו"'.

איפה את מוצאת את המקום שלך בדת?
"יש לי בעל ובת שומרי שבת. בעלי בוקר וערב בבית הכנסת. גדלתי בבית כזה, אז זה לא זר לי. אלה דברים שיכולים לשמור את המשפחה. בשבתות אלירז קורא ספר, אני רואה טלוויזיה, ואין פרצופים והכל מהמם. הוא לא יגיד לי 'סגרי את הטלוויזיה', ואני לא אגיד לו 'אני לא שמה פלטה'. ככה בחרנו.

"אין כפייה. אני הולכת במכנסיים קצרים, ובחיים לא אשמע ממנו 'אולי תלבשי משהו צנוע יותר?'. אני בטוחה שבמחשבות הוא חושב 'איזה כיף אם היא היתה מאמינה כמוני', אבל זה לא עובר הלאה כי זה שלו. אלירז חזר בתשובה מהמקום שלו מול השם.

"רוב החברים שיושבים אצלי בבית הם גייז, אין לי חברים סטרייטים. זה מה שהילדים שלי מכירים מהיום שנולדו, אבא ואבא, אמא ואמא. הרבה פעמים ישבנו פה עם חובשי כיפה, עם הרב של השכונה, וזה מתקיים זה לצד זה בצורה מדהימה.

"מי שלא רוצים שזה יתקיים, שיעופו ויחיו לבד בחושך שלהם. היהדות שלנו לא חשוכה, היא הדבר הכי מואר שיש. איך לקחתם את הדת לחושך הזה? זה גורם לי ממש לבכות".

כולי אוזן

חלום הילדות של לוי, שהשיגה 713 בפסיכומטרי, היה להיות פסיכולוגית ילדים, ועד היום היא מדמיינת לעצמה את מסלול החיים שלא בחרה. "אני כמו פסיכולוגית של כל הילדים של החברות שלי", היא מסבירה.

"כולם מספרים לי דברים שהם לא מספרים להורים, אז איכשהו אני מממשת את הייעוד בעולמי הפרטי. ליאם ואלין מספרים לי הכל, אין כזה דבר להחביא מאמא. גם החברים שלהם מתייעצים איתי על הכל.

"אני מדברת עם המון הורים באינסטגרם ומייעצת. זה יהיר ושחצני לחשוב שאני יכולה להשפיע על מישהו - כאילו מה, רק בגלל שאני מוכרת? - אבל לא תאמין כמה הודעות שולחים לי אימהות ואבות, שהילדים שלהם בסיטואציה קשה של חרם או של בדידות.

"בהתחלה עניתי מחוסר נעימות, ואז ראיתי שהתגובה שלי עשתה משהו. אפילו סתם אם זה העלה מצב רוח לחמש דקות. לפעמים מה שעוזר לילדים האלה זה שיחה עם ליאם או עם אלין, אז אני מקשרת ביניהם, או אומרת להורים מה אני הייתי עושה במצבם.

"אני לא מדריכת הורים, לא למדתי ולא הייתי בקורסים. אני סתם אמא שיודעים איך קוראים לה, וכנראה סומכים עליה. כיף לי שבאיזשהו מקום אני מממשת את חלום הילדות שלי. זה מרגש אותי ומספק אותי ברמות שאני לא יכולה לתאר".

איפור: מיקי בוגנים, עיצוב שיער: סתיו נטף, סטיילינג: אייל אזרזר, הלבשה: שמלה - Factory 54, תכשיטים - ה. שטרן

nirw@israelhayom.co.il