ד"ר סאיד גסמניג'אד טוען שיש כבר תוכנית סדורה להפלת המשטר האיראני. הוא יליד טהרן, שבעת לימודיו באוניברסיטה השתתף באופן קבוע במחאות נגד שלטון האייתוללות. "עד שיום אחד, בדרך חזרה מהפגנה, שני אנשי משמרות המהפכה נכנסו לפתע לתוך הרכב שלי", הוא מספר בשיחת טלפון מניו יורק. "במשך כמה דקות המשכתי לנהוג בדממה כשהם יושבים בתוך המכונית, ובשלב מסוים הם העבירו אותי למושב האחורי והסיעו אותי ישירות למתקן מעצר. הייתי בבידוד במשך חודש ונשפטתי לשנתיים מאסר על תנאי. בעקבות זאת עזבתי את איראן והשארתי את משפחתי מאחור".
הוא עבר לארה"ב, השלים לימודי דוקטורט בכלכלה והפך לפעיל אופוזיציה קולני. בהמשך הצטרף כחוקר בכיר לקרן להגנת מדינות דמוקרטיות (FDD), מכון מחקר בלתי מפלגתי הממוקם בוושינגטון ומתמקד בביטחון לאומי, וכולל חוקרים ישראלים כמו ראשי המל"ל לשעבר איל חולתא ויעקב נגל.
"הרבה אנשים אומרים שאין סיכוי שהמשטר האיראני ייפול. לדעתי זו טעות", אומר ד"ר גסמניג'אד. "יש כיום באיראן אכזבה גדולה מהמשטר. בבחירות האחרונות לנשיאות, למשל, שיעור המצביעים היה הנמוך ביותר אי־פעם. המצב הכלכלי שביר, ומאז 2017 מחאות התקיימו ביותר מ־150 ערים ברחבי איראן. מאז ספטמבר 2022 התקיימו באיראן יותר מ־7,000 הפגנות".
הנתונים הללו, הוא משוכנע, מעידים שהמשטר אינו יציב ושהממשלה האיראנית עומדת על כרעי תרנגולת. לדבריו, כל מה שהעם האיראני זקוק לו כדי להפיל את האייתוללות זה קצת עזרה מבחוץ. בדיוק בשביל זה נוסחה תוכנית "חמש הנקודות".
"עריקה מקסימלית"
בשנים האחרונות שימש גסמניג'אד יועץ ליורש העצר רזא פהלווי, בנו של השאה האחרון של איראן שמאז המהפכה האסלאמית ב־1979 חי בארה"ב, שם גיבש סביבו קואליציה שברירית של מתנגדי משטר איראנים. השניים אף ביקרו יחד בישראל לפני כשנה וחצי, ביקור שעוד נגיע אליו.
במסגרת תפקידו היה גסמניג'אד מעורב בניסוח תוכניתו של פהלווי להפלת המשטר האסלאמי באיראן. על פי גורמים ששוחחו איתו, יורש העצר לא מבקש להשתלט על המדינה, אלא לשוב אליה כדמות מפשרת, סמלית, שתחתיה תוקם רפובליקה חדשה. לא בטוח שהרעיון הזה מקובל על כולם.
את התוכנית פורט גסמניג'אד לחמש נקודות: "הנקודה הראשונה היא הפעלת לחץ כלכלי מקסימלי על המשטר, על ידי מדינות מבחוץ. למשטר האיראני יש בסיס תמיכה צר, שמוחזק באמצעות כסף שהוא מציע לתומכיו. אם תחתוך את המקורות הכלכליים בסנקציות ובכלים אחרים, יהיה יותר ויותר קשה למשטר לקנות נאמנות".
תמיכה מבחוץ יכולה לדבריו גם להחליש את הכלכלה האיראנית מבפנים. "שביתות עובדים, למשל", הוא אומר. "היו באיראן שביתות קצרות של פועלים, בין היתר של נהגי משאיות, שמאוד השפיעו לרעה על הכלכלה. אבל כדי לקיים שביתה יעילה במשך תקופה ארוכה צריך לפרנס את האנשים שיוצאים לשביתה ובינתיים לא מקבלים משכורת. את זה ניתן לעשות באמצעות מימון חיצוני".
הנקודה השנייה בתוכנית היא מה שגסמניג'אד מכנה "מקסימום העצמה לעם האיראני".
"אתן לך דוגמה", הוא אומר. "המשטר כל הזמן מנסה לנתק את העם האיראני מהאינטרנט העולמי. הגישה לאינטרנט מאפשרת לאנשים להביע את דעתם, לארגן מחאות ולספק מידע שהמשטר לא מעוניין שיגיע לעם. לכן המשטר מסנן הרבה מאוד תכנים ברשת. אם איכשהו נוכל לספק לתושבי איראן אינטרנט חופשי, המשטר יהיה בבעיה".
הנקודה השלישית בתוכנית מבקשת לגייס מהגרים מאיראן, שהציפו מאז 1979 את אירופה ואמריקה. "מדובר ב־5 עד 8 מיליון איש, רבים מהם בעלי אמצעים, שיכולים להפעיל לחץ על הממשלות במדינות שהם גרים בהן, כדי שאלו יפעלו נגד המשטר באיראן", מסביר גסמניג'אד.
הנקודה הרביעית בתוכנית עוסקת ביום שאחרי. "להוד מעלתו יורש העצר יש תוכנית מפורטת ל־100 הימים הראשונים שלאחר הפלת המשטר", הוא מדווח.
מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה בתוכנית להפלת המשטר, שאותה מכנה גסמניג'אד Maximum Defection, או בעברית - עריקה מקסימלית. "כדי להפיל את המשטר אתה צריך שחלק מהמוסדות הביטחוניים באיראן יצטרפו למהפכה, או לפחות יכריזו על ניטרליות. שאנשים מבפנים יתמכו בעניין. יהיה מאוד קשה בלי זה", הוא אומר. "עניין עדין ומורכב כזה הוא משהו שממשלות זרות יכולות מאוד לעזור בו. במיוחד ממשלות עם יכולות מודיעיניות מוכחות בתוך איראן. ישראל, למשל".
מדינת ישראל, מוסיף גסמניג'אד, כבר אפשרה את התחלת המסע להפלת המשטר. "במלחמה הנוכחית המשטר האסלאמי באיראן התגלה כנמר של נייר", הוא אומר. "הוא מאבד הרבה מהשלוחים שלו במזרח התיכון, ארגוני המודיעין שלו חדורים עמוקות, והכוח הצבאי שלו לא הרשים לטובה. אם מחברים את כל זה ביחד, מגלים שהמשטר נמצא בנקודה מאוד חלשה, שבירה. יש לנו הזדמנות להפיל אותו".
ד"ר סאיד גסמניג'אד: "במלחמה הנוכחית המשטר האסלאמי באיראן התגלה כנמר של נייר. הוא מאבד הרבה מהשלוחים שלו במזה"ת, המודיעין שלו חדור עמוקות, והכוח הצבאי לא הרשים. הוא בנקודה חלשה, שבירה. יש לנו הזדמנות להפיל אותו"
"לא על סדר היום"
למרות המחמאות לישראל, לא בטוח שתוכנית חמש הנקודות זוכה כאן ליחס חם. כשד"ר גסמניג'אד נשאל אם ישראל מעורבת בצורה זו או אחרת במאמציו להפלת המשטר באיראן, הוא משיב בדיפלומטיות: "אני מאמין שכל בעלי העניין הרואים בנפילת המשטר והחלפתו בממשלה אחראית כמתאימים לאינטרסים הלאומיים שלהם, צריכים לשפר את התיאום ושיתוף הפעולה שלהם מעבר לרמות הנוכחיות".
גם גורמים בישראל, שהיו מעורבים לאורך השנים האחרונות במאבק המודיעיני והמדיני מול איראן, מסכימים שבאופן כללי ישראל צריכה להגביר את מאמציה בכל מה שנוגע להפלת המשטר האיראני.
"הפלת המשטר באיראן לא היתה על סדר היום בעשר השנים האחרונות", אומר בכיר לשעבר במערכת המדינית, הבקיא היטב בדיוני הקבינט בתקופה הרלוונטית. "זה אף פעם לא היה יעד של מדינת ישראל להפיל את המשטר, או אפילו להתעסק איתו. כל הפעילויות הקינטיות שנעשו על ידי המוסד באיראן, כמו חיסול מדענים, גניבת ארכיון הגרעין ועוד היו פעולות מצוינות, אבל כאלו שהתעסקו בתוכנית הגרעין. לא היתה אפילו פעולה משמעותית אחת שכוונה ליעדים של הפלת המשטר".
השבוע אמנם פנה ראש הממשלה בנימין נתניהו ישירות לעם האיראני, ובהודעה מצולמת אמר כי "יש כוח אחד שמעמיד את המשפחה שלכם בסכנה גדולה: הרודנים של טהרן. זה הכל". נתניהו הגדיל לעשות ואף חזר, בפרסית, על אחת מסיסמאות המחאה נגד המשטר בטהרן: "זָאן, זֵנדֵגִי, אַזָדִי - אישה, חיים, חירות!". אבל מכאן ועד מאמצים של ממש להפלת המשטר האיראני הדרך ארוכה.
"ישראל צריכה להיות מעורבת, או לפחות לגבש תוכנית, לגבי האפשרות של החלפת משטר באיראן, אבל בעיניי היא לא עושה מספיק", אומרת סימה שיין, מומחית לאיראן ששירתה בעבר בחטיבת המחקר באמ"ן ועמדה בראש חטיבת המחקר במוסד. "יש דברים שניסיתי לקדם לאורך השנים, אבל לא היו באמת אוזן קשבת או תקציב שהוקצה לצורך העניין. גם אם לפעמים מבקשים מאנשים להעלות רעיונות - כשזה מגיע לשלב היישום זה לא באמת קורה. כנראה בגלל שהפלת המשטר זה מהלך סיזיפי, קשה למדוד את ההצלחה שלו, וקשה לדעת שהוא יביא את המטרה הרצויה", אומרת שיין, ממייסדות "פורום דבורה" והמכהנת היום כראש תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי.
הדברים מסתדרים היטב עם דברים שאומר בכיר לשעבר במוסד, שעסק באיראן במסגרת תפקידו. "הפלת המשטר זה נושא מבצעי כבר שנים", הוא אומר, "אבל אני סקפטי שיש בכלל יכולת לכך. מבחינת שטח, ישראל נכנסת באיראן 74 פעמים. מבחינת אוכלוסייה, איראן גדולה מישראל פי שבעה. זו מדינה ענקית שיש בה שני צבאות - הצבא האיראני ומשמרות המהפכה - ושהעם שלה סובל יותר מ־50 שנה של שלטון טוטליטרי. לא פשוט.
"כשבאנו לדון בנושא הפלת המשטר, צצו הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה: האם לצורך מבצע כזה אנחנו זקוקים לשותפים כמו ארה"ב, או שניתן לבצע אותו לבד? האם היעד הוא הקרסה כלכלית, חברתית או שלטונית? האם מספיק להתמקד בטהרן, או שצריך לחשוב גם על יתר הערים באיראן? התהליך הזה מורכב, ארוך שנים, וצריך כל הזמן לכייל אותו מחדש. זה לא אומר שהמשטר בטהרן לא ייפול, גם הקומוניזם והאימפריה הרומית קרסו, רק שאני לא יודע אם זה משהו שאפשר לעשות מבחוץ ובכפייה".
סימה שיין: "כשחושבים על אפשרות של שינוי באיראן, ולא משנה אם זה בגלל מותו של חמינאי או לא, אחת האופציות שכולם מדברים עליה היא השתלטות של משמרות המהפכה על השלטון. כיום הם הגורם הדומיננטי"
"ההזדמנות הוחמצה"
נכון. מבצע להפלת המשטר באיראן הוא מורכב, וכלל לא בטוח שיניב את התוצאה הרצויה. יש גם להודות שאם מהלך כזה כבר מתקיים, הוא נרקם במחשכים, וייתכן שלעולם לא נדע עליו. מה שכן ידוע הוא שמדינת ישראל השקיעה לאורך עשרות שנים משאבים עצומים במאבק בגרעין האיראני. האם לא היה ראוי להשקיע משאבים גדולים גם במהלך השח־מט האולטימטיבי - זה שיפיל את המשטר בטהרן ויסדר את המזרח התיכון מחדש?
מי שידוע כי כן פעל בכיוון הזה הוא ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן. ב־2007 פנה דגן לגורמים במשרד ההגנה האמריקני ודחק בהם ללבות את התסיסה העממית באיראן. שנתיים אחר כך, בתזמון מושלם, פרץ גל מחאות עממיות במדינה, שקיבל את השם "המחאה הירוקה". "היתה לנו הזדמנות מצוינת לסייע לאופוזיציה שם", העיד על כך ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בספר "המוסד בטהרן", "אבל החמצנו אותה". פרדו סירב לפרט כיצד הוחמצה ההזדמנות.
"אם מתנגדי המשטר מחוץ לאיראן היו מנצלים את המומנטום, 7 באוקטובר לא היה קורה", אומר מתנגד משטר שחי בארה"ב. "כשחומייני הפיל את השאה היתה לו תוכנית, נטוורקינג, ארגונים מבפנים. האופוזיציה כעת לא עשתה זאת"
הפעם הבאה שבה נדמה כי ישראל עשתה מאמצים רציניים להחלפת המשטר באיראן היתה בתקופתו של נפתלי בנט כראש ממשלה. בנט הנחיל למערכת הביטחון את אסטרטגיית "ראש התמנון", שגרסה כי ישראל צריכה לרכז את מאמציה הצבאיים באיראן עצמה, ולא בזרועות התמנון שלה, כמו חיזבאללה וחמאס. בבחירה בין תקיפת תוכנית הגרעין להפלת המשטר, יצר בנט משוואה חדשה - הפלת המשטר, לפני הפיכתה של איראן למדינה גרעינית.
בהתאם לכך בנו המוסד, צה"ל והמל"ל תוכנית שכללה פעולות מסוגים שונים שכוונו להחלשת המשטר האיראני. בהוראת הצנזורה, פרטי הפעולות הללו נותרו חסויים. חלק מהתוכניות שנרקמו אז יצאו כבר לפועל, ואחרות עדיין ממתינות במגירה לשעת כושר. בנט אף רתם למאמץ את ממשל ביידן, שבאותה תקופה העדיף להתרכז בפעולות רכות מול איראן, ולא שש להשתתף בתקיפת מתקני הגרעין שלה.
לדברי גורם הבקיא בנושא, אסטרטגיית ראש התמנון של בנט לא אומצה בידי ראש הממשלה הנוכחי נתניהו. לדבריו, רק לפני כחצי שנה, כלומר זמן רב לאחר פרוץ המלחמה, הוקמו במערכת הביטחון צוותי חשיבה משותפים למוסד, לאמ"ן ולמל"ל שעוסקים בפעולות להחלשת המשטר בטהרן. "זה דבר טוב", אומר אותו גורם, "רק חבל שהוא נעשה מאוחר כל כך".
ממשרד ראש הממשלה לא התקבלה תגובה לדברים.
"הפלת המשטר באיראן לא היתה על סדר היום בעשר השנים האחרונות", אומר בכיר לשעבר במערכת המדינית. "כל פעילויות המוסד, חיסול מדענים, גניבת ארכיון הגרעין ועוד היו מצוינות, אבל כאלו שהתעסקו בתוכנית הגרעין"
אז כיצד ניתן להפיל את המשטר האסלאמי באיראן, והאם זה בכלל אפשרי? שיחות עם גולים איראנים, חוקרי איראן בישראל ואנשי מערכת הביטחון לשעבר מנסות לספק את התשובה. החדשות הרעות הן שרוב המרואיינים מסכימים על כך שמדובר ביעד שאינו בר־ביצוע בטווח הזמן הקרוב. גרוע מכך: הם מצביעים על האפשרות שביום שבו האייתוללות בכל זאת יודחו מכס השלטון, יורשיהם יהיו אפילו יותר קיצוניים ומיליטנטיים מהם.
אבל נתחיל בחדשות הטובות. שורשי המהפכנות הפוליטית באיראן משתרגים יותר מ־100 שנים אחורנית. ב־1892, בהנהגתם של אנשי דת, הכריח הציבור האיראני את השאה לבטל את הזיכיון הגורף שהעניק לחברה מסחרית בריטית למכירת כל הטבק באיראן. המאבק האזרחי, שכונה "מרד הטבק", כלל הוצאת פסק הלכה שאסר על תושבי איראן לקנות ולעשן טבק, והסתיים בכניעתו של השאה. "חברה שלמה הפסיקה בבת־אחת לעשן", אומר ד"ר אורי גולדברג, מומחה לאיראן.
זמן קצר אחר כך, ב־1906, בעקבות מלחמת אזרחים שהתחוללה במדינה, נאלץ השאה האיראני לאמץ חוקה דמוקרטית ולהקים פרלמנט, מהלך ששינה את פני איראן מהיסוד. ב־1951 יצאו האיראנים שוב לרחובות, ובסיוע ה־CIA האמריקני הפילו את ראש ממשלתם, מוחמד מוסאדק.
הפעם הבאה שבה התקומם העם האיראני היתה ב־1979, כנגד משטרו הדכאני של השאה מוחמד רזא פהלווי, מה שהסתיים בהפלתו הדרמטית. "זו היתה הפעם הרביעית בפחות מ־100 שנים שבה העם האיראני ביצע מהפכה עממית", אומר גולדברג.
אלא שהמהפכה העממית של 1979 לא הסתיימה כפי שרבים מהאיראנים ציפו. "התוצאה הפוליטית של מהפכה מתגבשת רק אחרי שהיא מתבצעת", מסביר גולדברג. "המהפכה מכריחה את השלטון לעשות משהו, או מפילה אותו, אבל היא לא בהכרח מביאה עימה חזון פוליטי ברור. ב־1979 אף אחד לא חלם שהמהפכה שהביאה להדחתו של השאה תוביל בסופו של דבר להקמתה של רפובליקה אסלאמית.
"מי שהובילו את ההפגנות ברחוב לא היו אנשי דת, אלא אליטות כלכליות ומעמדיות חילוניות, בדרך כלל גם ליברליות. כל הסיפור האסלאמי הוא תוצר של הבלגן הפוליטי שנוצר אחרי עזיבתו של השאה. לכן, אגב, גם כיום האיראנים חוששים מהפלת השלטון. כשהם מסתכלים על המזרח התיכון ורואים מה קרה בעקבות האביב הערבי בסוריה, לוב ותימן, רבים מהם עושים את החישוב שבעצם אולי עכשיו המצב לא כל כך גרוע".
"מועצת שומרי החוקה"
המהפכה האסלאמית של 1979, שהעלתה לשלטון את האייתוללה חומייני, הולידה את "הרפובליקה האסלאמית של איראן", שהיא בפועל דיקטטורה דתית. "לכאורה, באיראן יש דמוקרטיה של הפרדת רשויות, גוף שמפקח על המנהיג העליון ובחירות חופשיות", אומרת ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה", "אבל בסוף חמינאי שולט באיראן באופן אבסולוטי, ועל פיו יישק דבר".
חמינאי, המוגדר בתור "המנהיג העליון" של הרפובליקה, מושל בה באמצעות "מועצת שומרי החוקה", גוף של 12 אנשים שמאשר את כל המועמדים לתפקידים הפוליטיים במדינה, ובהם נשיא המדינה, וכן את החוקים שמחוקק המג'לס, הפרלמנט האיראני. חמינאי הוא שממנה אישית את ששת אנשי הדת החברים במועצה, וכן את ראש הרשות השופטת, שממנה בתורו את ששת המשפטנים החברים בה. בכך, אוחז המנהיג העליון בפועל בכל רשויות הרפובליקה - המבצעת, המחוקקת והשופטת.
"אני לא שמעתי על עימותים בין חמינאי לאף אחד בהנהגה הפוליטית באיראן", אומרת עילם גינדין. "כשהנשיא לשעבר אחמדיניג'ד ניסה, למשל, לעשות דברים על דעת עצמו, הוא קיבל טלפון נזעם מהמנהיג העליון, היה חולה במשך 11 ימים, ולא ניסה שוב להמרות את פיו".
גם נשיאים אחרים שנבחרו להנהיג את איראן מצאו עצמם חסרי אונים מול כוחו של המנהיג העליון. "הנשיא הנוכחי, פזשכיאן, הוא זה שאכזב הכי מהר מכולם", אומרת עילם גינדין. "אחרי שהוא נבחר, במשך ארבעה שבועות ישבו ועדות, כל אחת בתחומה, וגיבשו המלצות על שרים לאיוש משרדי הממשלה השונים. בסוף לא היה קשר בין ההמלצות הללו לבין המינויים בפועל. הממשלה שהוא הציג היתה כמעט זהה בהרכבה לממשלה הקודמת, כולל שר הפנים שהיה מעורב בדיכוי אלים של הפגנות. זהות השרים נכפתה על הנשיא מלמעלה".
לעזרתו של המנהיג העליון מתייצב גם "משמרות המהפכה", המוסד החזק ביותר באיראן וזה שאמון על שימור השלטון. בידי משמרות המהפכה ניתנה הסמכות לדיכוי מהומות, מניעת חדירה של תרבות מערבית, לכידת מתנגדי משטר, ועוד. נאמנותו לשלטון אבסולוטית.
ד"ר תמר עילם גינדין: "חמינאי שולט באיראן באופן אבסולוטי. אחרי שהוא ימות - והוא לא צעיר ולא בריא - מלחמות הירושה יכולות אולי לפתוח איזשהו פתח של חולשה בשלטון, שדרכו העם האיראני יכול להפיל את המשטר"
לדברי ד"ר גולדברג, המשטר האיראני שולט במדינה לא רק בעוצמה, אלא גם בעורמה ובחוכמה. "בישראל פחות מכירים בכך, אבל בתוך המשטר האיראני יש חילוקי דעות משמעותיים", הוא אומר.
"הרפובליקה משקפת מגוון דעות פוליטיות ותפיסות לגבי העתיד של איראן, ובמסדרונות השלטון מקנים חשיבות מאוד גדולה לדעת הקהל ולרגש הציבורי. באיראן השליטים יודעים תמיד משהו שנשיא מצרים לשעבר מובארק, למשל, לא ידע - שתמיד העם יכול לצאת לרחובות ולהפיל אותם.
"חמינאי אמנם מקבל את ההחלטות, אבל הוא יודע איפה הציבור עומד, ובתוך ההנהגה מתקיימים כל הזמן דיונים על איך משפרים את הקשר עם האזרחים ומגבירים את מידת הנאמנות שלהם. אחת הסיבות לכך היא שהשליטים באיראן לא מגיעים מאליטה מנותקת, להפך. אנשי הדת הצליחו לתפוס את השלטון במדינה דווקא משום שהיה להם קשר בלתי אמצעי עם האזרחים האיראנים, קשר שמתקיים גם כיום".
"יותר קרובים לישראל"
המשטר האיראני הוא בהחלט יעד מבוצר, אבל בשנים האחרונות חומותיו החלו להיסדק. מאז 2009 רווח באיראן אי־שקט אזרחי, שבא לידי ביטוי בכמה גלים של מחאות פוליטיות. השיא הגיע ב־2022, במסגרת מה שכונה "מחאות החיג'אב", שהתלקחו לאחר מותה של מהסא אמיני בת ה־22. לרגע היה נדמה שההפגנות הסוערות ברחבי המדינה, שניצתו בתגובה לאכיפה הנוקשה של חוקי עטיית החיג'אב, מאיימות על יציבות המשטר. הרוח המהפכנית של העם האיראני נשבה ברחובות.
אלא שגם הפעם ה"רפובליקה" הצליחה לשתק את המחאה: על פי הערכות של ארגוני אופוזיציה, כ־500 איש נהרגו באיראן במהלך דיכוי המהומות. עוד אלפים נפצעו או נעצרו. מכונת הדיכוי של האייתוללות הוכיחה את יעילותה.
"ב־2022 המחאה היתה חזקה, עיני העולם היו נשואות להפגנות באיראן, ובפעם הראשונה תנועת המחאה האיראנית הפכה למשהו גלובלי שמדברים עליו בכל העולם", אומר מתנגד משטר איראני המתגורר בארה"ב, שביקש להישאר בעילום שם. "אם מתנגדי המשטר שחיים מחוץ לאיראן, ובראשם יורש העצר פהלווי, היו משכילים לנצל את המומנטום, 7 באוקטובר לא היה קורה, כי כבר לפני שנתיים היינו מפילים את המשטר באיראן. כשחומייני הפיל את השאה היתה לו תוכנית, נטוורקינג, ארגונים מבפנים. לאופוזיציה האיראנית היו 40 שנה לבנות מערכת כזו, והיא לא עשתה זאת".
ישראל יכולה להשתלב במהלך כזה?
"תמיד חשבתי שישראל, שהיתה ידידתנו הטובה ביותר באופן היסטורי, תוכל לסייע. אנחנו הרבה יותר קרובים לישראל מאשר לשכנותינו המוסלמיות - מדינות ערב, פקיסטן או אפגניסטן. לקח זמן לאנשים באיראן להבין שישראל היא בעלת הברית הכי טובה שלנו באזור".
לא כולם מסכימים לכך. לאחר דיכוי מחאות החיג'אב ניסה שוב יורש העצר פהלווי לגבש סביבו קואליציה של גולים איראנים שתפעל להפעלת לחץ בינלאומי על איראן, אלא שגם זו התפרקה די מהר. אחת הסיבות לכך היתה ביקור שערך פהלווי בישראל באפריל 2023, בהזמנתה של שרת המודיעין דאז גילה גמליאל.
שיתוף הפעולה של יורש העצר עם ישראל לא התקבל ברוח טובה בקרב כל חברי הקואליציה שרקם סביבו, ומעבר לכך. "הביקור היה פדיחה גדולה", אומר גורם המעורה בפרטים. "לקחו אותו למסיבות סגורות של ליכודניקים, עשו לו חפלות שלא בדיוק מתאימות לבן מלוכה. התברר גם שהוא יהיה מלך בובה, כי אם הוא היה בובה של שרת המודיעין, איך הוא אמור לשלוט במדינה שלמה?"
"באמצעות העם האיראני"
אכן, אחת הסיבות לכך שהמשטר האסלאמי באיראן עדיין לא נפל היא היעדרו של מנהיג אחד שיוכל לאחד תחתיו קואליציה רחבה של מגזרים ומעמדות באיראן. "איראן היא מדינה ענקית, מגוונת מאוד מבחינה אנושית, בעלת חברה מאוד מתוחכמת ומורכבת. אין בהכרח אלמנט אחד שיוכל להשתלט בעצמו על המדינה", אומר ד"ר גולדברג.
"בראי ההיסטוריה, המשותף לכל המהפכות באיראן, כולל זו של 1979, הוא שהן היו מהפכות קואליציוניות. הן התרחשו רק כשקבוצות שונות בתוך החברה האיראנית, שיש להן אינטרסים שונים וסדרי עדיפויות שונים, הצליחו להתחבר ולגבש פלטפורמה שבאמצעותה פעלו יחד. הבעיה היא שבאיראן אין כרגע היתכנות לקואליציה כזו, שיכולה לחבור יחד להפלת המשטר".
אנחנו הורגלנו לחשוב שבאיראן יש קשיים כלכליים, שמשותפים לקבוצות רחבות באוכלוסייה. זה לא מספיק כדי לייצר קואליציה?
"נכון שישנם קשיים כלכליים, אבל אל תשכח שרובם בגלל משטר הסנקציות הבינלאומי, והסנקציות הוטלו על האיראנים באשר הם איראנים. זה לא נתפס בעם האיראני כמשהו שקשור אך ורק למשטר הנוכחי, אלא כמעשה שמונע משנאה לאיראן. תגובת הנגד לקשיים הכלכליים היא לא 'בואו נפיל את המושחתים שבשלטון והכל יהיה בסדר'".
"הפלת המשטר האיראני זה יעד ראוי ובהחלט לגיטימי, אבל הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות העם האיראני היושב באיראן", אומר ד"ר רז צימט, חוקר בכיר ומומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי. "הסיכוי לכך תמיד קיים, הוא בוודאי עולה עם השנים משום שמשבר הלגיטימציה של המשטר הולך ומחריף, ואני מעריך בהערכה גסה שהמשטר האיראני בעת הנוכחית לא זוכה לתמיכה של יותר מ־20% מהציבור. אבל זה לא אומר שה־80 הנותרים מוכנים מחר בבוקר לסכן את חייהם ולצאת כנגדו".
לדברי צימט, אחת לכמה שנים גורם בקהילת המודיעין מזמן אותו לשיחת ייעוץ, ומתעניין לגבי האפשרות של הפלת המשטר. "בכל פעם כזו יש לי תחושה של דז'ה־וו", הוא צוחק. "לתחושתי, בעבר זה היה יעד יותר אינטנסיבי של מערכת הביטחון, והיו פעילויות בכיוון. היו יוזמות בתחומים שונים שעליהן אני פחות יכול להרחיב, אבל ככל שחלפו השנים גם אני פיתחתי מידה רבה של ציניות וסקפטיות כלפי האפשרות הזו".
ובכל זאת, אומר צימט, ישראל בהחלט צריכה להיערך ליום שבו העם האיראני ייקח את גורלו בידיו. "תאר לעצמך שהמחאה מתעוררת מחדש, וכעת יש 3-2 מיליון איש ברחובות", הוא אומר. "ובאותו רגע, איש הבאסיג' (מיליציה הכפופה למשמרות המהפכה - א"א) לא יוכל להוציא כסף מהכספומט, ובמקום להתעסק בדיכוי הוא יצטרך להתמודד עם משבר כלכלי. תאר לעצמך שבמקביל תוכל להשבית את כל הכספומטים ואת תחנות הדלק ברחבי איראן. יכול להיות שזה מה שיביא לדחיפה הנדרשת להפלת המשטר?".
ידיים עלומות כבר ביצעו מעשים מהסוג הזה באיראן. ביולי 2021 מתקפת סייבר השביתה את תנועת הרכבות ברחבי המדינה, ועל לוחות הזמנים הדיגיטליים בתחנות פורסם מספר הטלפון בלשכתו של חמינאי. בדצמבר 2023 השביתה מתקפת סייבר תחנות דלק רבות ברחבי הבירה טהרן.
לדברי צימט, גם ארה"ב צריכה להצטרף להכנות לקראת היום שבו המחאות באיראן ירימו ראש. רבים מהמרואיינים לכתבה זו סבורים שבחירתו של טראמפ לנשיא מקדמת מהלך כזה. "כל עוד מחלקת המדינה היא זו שהכתיבה את מדיניות החוץ של אמריקה, לא היה סיכוי שארה"ב תנקוט פעולה שנועדה להחליף משטר באיראן", מסביר יורם אטינגר, לשעבר קונסול וציר בשגרירות ישראל בארה"ב.
"מאז ההפיכה ב־1979 מחלקת המדינה מתנגדת, באופן מסורתי, לאפשרות הזו, ודבקה באופציה של משא ומתן עם המשטר, וזאת חרף ההתנהלות האנטי־אמריקנית הקיצונית של האייתוללות. היו רק ארבע שנים שבמהלכן מחלקת המדינה לא הכתיבה את המדיניות האמריקנית כלפי איראן: בתקופתו של טראמפ הוא סילק לראשונה את מחלקת המדינה ממרכז העשייה המדינית והביטחונית האמריקנית".
ד"ר רז צימט: "תאר לעצמך שהמחאה מתעוררת מחדש ויש 3-2 מיליון איש ברחובות, ובאותו רגע תוכל להשבית את כל הכספומטים ואת תחנות הדלק באיראן. יכול להיות שזה מה שיביא לדחיפה הנדרשת להפלת המשטר?"
"לא בהכרח מהאופוזיציה"
ואם כבר מדברים על מנהיגים מבוגרים, כדאי לדבר גם על חמינאי. האייתוללה סייד עלי חוסייני חמינאי, שמכהן בתפקיד המנהיג העליון כבר 35 שנה, ציין לא מזמן את יום הולדתו ה־85. "אחרי שחמינאי ימות - והוא לא צעיר ולא בריא - מלחמות הירושה יכולות אולי לפתוח איזשהו פתח של חולשה בשלטון, שדרכו העם האיראני יכול להפיל את המשטר", אומרת ד"ר עילם גינדין, בנימה זהירה של אופטימיות.
חמינאי, לדבריה, מעולם לא סימן יורש באופן רשמי, ומי שהסתמן כמועמד בולט להחליפו היה נשיא איראן איברהים ראיסי, שנהרג בחודש מאי האחרון כאשר מסוקו התרסק. לאחרונה עלו טענות כי חמינאי מבקש למנות ליורשו את בנו, מוג'תבא, שנחשב לשמרן קיצוני. לצורך כך יצטרך להתגבר על שני מכשולים מרכזיים: השלטון ברפובליקה האסלאמית לא נועד לעבור בירושה, והוא אינו מחזיק בתואר אייתוללה, מה שיקשה על כוהני הדת לקבלו כמנהיג.
"לך תדע איזה מאבק כוחני יהיה במדינה כשחמינאי ימות. מצד שני, אני חושב שיותר סביר שיהיה הליך מסודר להחלפתו", שופך ד"ר גולדברג מים צוננים על האפשרות לקריסת המשטר בעקבות מותו של חמינאי. "זה אמנם לא קרה מעולם, אבל יש הליך בחוקה האיראנית הנוכחית לאופן שבו מחליפים מנהיג עליון. מעבר לכך, ככל שאנחנו תופסים את הרפובליקה האסלאמית כקנאית וקיצונית, הישות הזו כבר קיימת הרבה שנים. יש שם מוסדות, יש אנשים שמושקעים במוסדות האלה, וחלוקת הכוח מסודרת. זה לא צפון קוריאה".
"ונניח שמחר מתמנה מנהיג חדש באיראן. הוא משנה את המדיניות והיעדים של המדינה?", מצטרף בכיר לשעבר במוסד. "ממש לא בטוח. איראן היא מעצמה, ומעצמה צריכה גרעין וכוח צבאי. הדבר היחיד שישתנה, אולי, זו התמיכה האיראנית בטרור. אבל האם זו המהפכה שאנחנו רוצים?"
מה שבטוח - יש מהפכה אחת שאנחנו ממש לא רוצים. רבים מהמרואיינים בכתבה העלו את האפשרות שאם משטר האייתוללות באיראן ייפול - מי שיירשו את מקומו הם משמרות המהפכה. "כשחושבים על אפשרות של שינוי באיראן, ולא משנה אם זה בגלל מותו של חמינאי או לא, אחת האופציות שכולם מדברים עליה היא השתלטות של משמרות המהפכה על השלטון", אומרת סימה שיין. "כיום הם הגורם הדומיננטי".
איך זה יתבצע?
"למשל, שמפקד משמרות המהפכה יודיע על סוג של משטר צבאי, או יתקין תקנות ביטחוניות כדי למנוע הפגנות ברחובות. נשאלת השאלה אם למשמרות המהפכה יש רצון לצאת מהצל שמאחורי המנהיג ולהיות הפנים של איראן, והרוב חושבים שלא. לכן יותר סביר להניח שהם ימנו מנהיג שיהיה מספיק חלש ומספיק תלוי בהם, כדי לממש את המדיניות שלהם".
והמדיניות הזו היא קיצונית ומיליטנטית אפילו ביחס לזו של אנשי הדת. "החשש מתרחיש כזה הוא שאף שארגון משמרות המהפכה גם הוא אינו הומוגני או מונוליטי, הצמרת שלו מתאפיינת לרוב בהשקפות עולם רדיקליות, לאומניות ואנטי־מערביות, תוך נכונות ליטול סיכונים רבים אף יותר בהשוואה להנהגה הנוכחית", מנסח זאת ד"ר צימט.
"הנושא עלה גם במהלך מחאות החיג'אב, כאשר היו כאלה שטענו שאם משמרות המהפכה יחושו איום משמעותי ומיידי על יציבות המשטר הם יעדיפו 'להקריב' את חמינאי ולבצע סוג של הפיכה צבאית כדי לשמר את האינטרסים שלהם וגם להגן על המהפכה.
"בשורה התחתונה, כל דיון בשינוי משטר באיראן צריך להביא בחשבון שמי שעשוי להחליף את ההנהגה הנוכחית לא בהכרח יבוא משורות האופוזיציה הליברלית או החילונית. דווקא יותר סביר להניח שהתערערות היציבות תנוצל על ידי מוסדות ה'דיפ־סטייט', ובראשם משמרות המהפכה, כדי להשתלט על איראן".
itayilnai@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו