טעם החיים: השף חיים כהן חוזר לבית הוריו ומספר על המסעדה החדשה והמפתיעה שלו

רק פעם אחת, כשהיתה בת 25, נפתח הרחם של מרים כהן. זה היה באביב 1960 כשהיא ואליעזר הפכו להורים. חיים הם קראו לבן שנולד, והמשפחה הקטנה עברה מגבעתיים לקריית שלום שבדרום תל אביב, שם גרו ההורים והאחיות של מרים.

"קריית שלום היתה גן עדן", אומר חיים, "אבל לגן עדן יש גבולות. בצד הדרומי היה בית המעצר אבו כביר, בצד המערבי המכון הפתולוגי, שבלילה היינו רואים אלונקות עם גופות שהיו מעבירים לתוכו, והיתה הכנסייה הרוסית - שם השערים סגורים והמבוגרים היו מזהירים אותנו שאם ניכנס אליה ישתו לנו את הדם.

"בצד הצפוני היה בית עלמין מוסלמי עזוב, מלא שיחים ובלי שמות על הקברים, ואנחנו היינו מסתובבים שם, מחכים שייצא איזה שד מבין האבנים. בצד המזרחי היה בית הספר הולץ, שם למדתי. הייתי תלמיד טוב, אבל בשבילי הוא היה כמו בית המעצר אבו כביר".

אנחנו יושבים במשרד של "קאופמן־כהן", בית קפה עם מאפייה צמודה, שאותם פתחו חיים כהן ועמית קאופמן מקייטרינג "טעם וצבע", בקמפוס של מיקרוסופט בהרצליה. חברת ההייטק שהמכרז להסעדה שלה הוליד את השותפות ביניהם, שהיום היא זו שמפעילה את כל מזנוני הכנסת.

"כל פרידה היא מורכבת ולמלא את המשבצת זה לא פשוט. בטווח של זמן, מגיע הפיצוי. כשאנשים שעזבו אותי מצליחים, אז אני גאה שהם עברו אצלי. ממרומי שנותיי אני יכול להגיד, זה לא באמת משנה מה אחרים יעשו אלא מה אני אעשה"

"הבית בשכונה עוד עומד שם", הוא לוקח אותי רחוק מנוף המגדלים של אזור התעשייה של הרצליה אל שיח הדפנה שנטע מול הבית ועכשיו הוא כבר עץ, אל חומת האבנים שעליה היה מעביר את היד בדיוק כמו שהוא עושה עכשיו, כשהוא מגיע לבקר. חלקים שלמים בשכונה נשארו בדיוק כמו שהיו, וביניהם עולה שוב ריח התבשילים שעלה מחלונות הבתים. עולה על כולם ריח האוכל של מרים, אמא שלו שנפטרה בגיל 65, ועכשיו היא משגיחה על חיים שלה מלמעלה.

"אני מת להוציא רישיון על אופנוע ואני לא מוציא כי היא יושבת לי מאחורי הראש. אני שומע אותה אומרת 'אתה בחיים לא תוציא רישיון על אופנוע'. אצלנו בשכונה עישנו חשיש, 'אתה תראה שכל אלה לא יתקדמו', היתה אומרת לי ומאיימת על מי שניהל את העניינים שאם היא תדע שהבן שלה מעשן היא תשרוף אותו.

"היא הכניסה לי למוח שאם אני רוצה להגיע רחוק - אני חייב להיזהר". חיים צוחק את המילים, ואני חושבת מה היה למרים להגיד עכשיו, בימים של מלחמה בלתי נגמרת, כשמסעדות נסגרות בזו אחר זו, ורק חיימקה שלה פותח מסעדת דגים כשרה.

MERYAM קרא לה, בדיוק כמו שהשכנות בקריית שלום היו הוגות את השם שלה כשהיו צועקות לה מהמרפסת. באותו הלילה, כשהתחיל לחשוב על שם למסעדה, הריץ בראש מילים של ים בכל מיני שפות, התלבט בין "מר" שזה ים בצרפתית, לבין איזה משחק סביב המילה בעברית, וכשהתחברו המילים, כמעט מעצמן צמחה MERYAM ואמא התיישבה לו על הכוונות.

המקום שבו הכל התחיל

"זו לא מסעדה שנולדה להנציח את האוכל שלה", הוא אומר את שעתיד לגלות הפה כשמתיישבים בחלל, מול המטבח הפתוח, זה הממוקם בקומת הכניסה של מגדלי לייף בבני ברק. חלל שעל העיצוב שלו חתום משרד האדריכלים ברנוביץ' קרוננברג, אותו אחד שחתום גם על "יפו־תל אביב" שחוגגת עכשיו 13 שנים.

"האוכל במרים הוא מבחינתי סך החוויות הקולינריות שחוויתי, אוכל שאני אוהב ושאני נוגע בו בדרכי. ברור שיש בין החוויות כאלה מהסביבה שבה גדלתי, וישנו המטבח של אמא שלי, שממנה למדתי שהכל מתחיל באיכות חומרי הגלם", הוא אומר, ואני חושבת על הוויטרינה שבה הדגים מוצגים במרים לעיני הסועדים, מזכירים מסעדת סושי. דגים במגוון ובאיכות היודעים לספר על קשרים יוצאי דופן עם ספקים.

"היה ברור לי שאני רוצה שהכל יהיה פתוח מול מי שבא לאכול", הוא אומר על הבחירה ללכת על מטבח שבו כל מעשי הבישול מתרחשים לעיני האורחים. אומר שלחוויית האכילה ביפן יש חלק בבחירה הזו, גם ל"שום־פלפל" שעכשיו מצטלמת העונה השנייה מאז חזרה למסך, ובה, למען הגילוי הנאות, אני משמשת יועצת קולינרית.

האורחים על הסט ניצבים מול חיים, והשיחה ביניהם מתגלגלת בשעה שהוא מבשל. "אבל יותר מהכל, יש בזה גם משהו מהמקום שהמטבח מילא אצלנו בבית. האורחים הקרובים היו מתיישבים לאכול מול הכיריים. המטבח היה המרכז של הבית, והדלת שלו היתה נסגרת רק כשההורים שלי היו רבים. אני ידעתי שהמפסיד הוא זה שיצא ראשון. בדרך כלל אבא שלי".

מכאן הכל השתנה

הצרת גבולות היא כוח ביצירה ובתפריט של מרים, מעבר לכבלי הכשרות ישנה גם הימנעות מוחלטת מסויה, למשל. "נורא קל ללכת לשם", חיים מנמק. "אני אוהב סויה, אבל לא מת על איך שדוחפים אותה בכל מקום. היא נהייתה אבקת המרק של הזמן הזה. אני רציתי לאלץ אותנו בזמן היצירה, לייצר אומאמי ממקומות אחרים", וכשאוכלים שיפוד טורו טונה בציר פטריות פורצ'יני ופלפל שחור, בא לחבק את ההחלטה הזו.

את הציר שעובר צמצום בכמה שלבים הגה גיא וינר, השף בפועל של "יפו תל אביב", והוא עובד יופי עם בשר הדג שעבר חריכה קצרה. מדי פעם השיניים נתקלות בפלפל הגרוס שבועט בפה, מדגיש את האיכות הנפלאה של בטן הטונה, היא הטורו.

הכף צוללת לתוך קונסומה צ'ורבה חמצמץ, דגה מתוכו כיסני בצק קטנטנים ממולאים בבצל מטוגן וזיכרונות מהמסעדה של וילי הרומני, שלפני שבועיים עלה לאכול ממליגה עם אלוהים. חיים היה הולך לשם עם ד"ר אלי לנדאו, אליהו הוא היה קורא לו. "יש שני אנשים בחיים שלי שהם סוג של מורים. הראשון זה שאול אברון שלא ממש בישל, אבל דרך ההקשבה לדיבור שלו על אוכל, לחך שלו, למדתי איך ומה לעשות.

"הכרנו כשהוא פתח בנווה צדק את מסעדת 'הקיוסק' בסוף שנות ה־70. אני עמדתי שם מאחורי הדלפק שעליו הניחו את האוכל, והוא הודיע לי שאני חייב לטעום. היה שם רוסטביף מדמם שאף אחד עוד לא אכל אז בארץ, והוא גילף חמאה מגוש גדול, הניח אותה על פרוסת לחם רוסי שחור, מעל הניח פרוסות מהבשר.

"אני באתי מבית כשר, ואני מסתכל על הפרוסה - גם דם, גם בשר עם חלב. עצמתי עיניים ונתתי ביס, מחכה שיכה בי משהו מלמעלה, אבל זה היה כל כך טעים. אני חושב שהרגע הזה עשה אותי טבח. לא שאמרתי את זה לעצמי במילים מפורשות, אבל זה התיישב אצלי באיזה מקום עמוק בראש.

"אצל אלי בבית אכלתי מלא", הוא אומר, והפה שלי נמלא געגועים. כמה טוב הד"ר הזה בישל. "מעט פעמים בישלנו יחד", ממשיך חיים. "הבן שלו, אדם, תמיד היה אומר שכשאנחנו מבשלים יחד יוצא יותר טעים מאשר כשכל אחד מאיתנו מבשל לבד. להגיד על אלי חבר תהיה המעטה. הוא היה משפחה". שאול ואלי הלכו לעולמם ב־2012, משאירים את העולם מקום פחות טוב, לא רואים איך הקריירה של התלמיד שלהם ככה נוסקת.

אהבת חיים לאליהו הולידה שני ספרי בישול, אתר "מבשלים" באינטרנט שבינתיים ירד, טור אוכל בעיתון "הארץ" וסרטים לערוץ 1 על המטבח היווני והמטבח היהודי־איטלקי, עבודה שחיים רואה בה את השיא של העשייה הטלוויזיונית שלו. "אוי, כמה אהבה והערכה היו שם, לאוכל ולבני אדם. כמה טעים זה היה".

בלי גימיקים

סלט הדגים של אלי לנדאו לא הוגש בערב שבו הייתי שם, ותחתיו אכלתי פרוסות אינטיאס נא, מתפוצץ מטריות, שהוגש מעל נוזל של מטבוחה שסוננה בבד חיתול. אחד ממפגני המקוריות שמביאה איתה המסעדה הזו, כמו ש"קרן" הביאה בזמנו, מחברת את המטבח הים־תיכוני לצרפתי. "טבח ממסורת שהתחבר עם מסורת", שאול אמר עליו פעם והמשיך, "יש מעט מאוד טבחים שהמשיכו את מה שהוא התחיל, את הדרך שלו. אנשים שיודעים לבשל אוכל טוב באמת ולכן הם לא נדרשים לגימיקים".

סברינה מחמצת מתכתבת עם הקינוח שפעם הציץ מכל הוויטרינות בארץ, היא עוד הברקה בתפריט של מרים. את הרום שסופג הבצק במקור מחליף עסיס עגבניות, נתחי סרדינים כבושים במלח מדליקים את הפה יחד עם שמנת חמוצה שמחליפה את הקצפת. במקום דובדבנים מסוכרים על ראש המאפה מונחות עגבניות אפויות.

"איזה יופי של מנה. מעירה בפה זיכרון של רוטב סלט ספוג בלחם לבן, מאירה בדמיון את התמונה של חיים ואמא שלו יושבים בקפולסקי של שנות ה־70, ביניהם סברינה וקרמשניט, נס קפה בתוך כוס זכוכית דקיקה, נתונה בתושבת נירוסטה, ועל השפה חותמת וזלין נצחית שלא ירדה בשטיפה, שחיים הילד היה בטוח שהיא חלק מהעיצוב.

"גיליתי את אבא שלי רק אחרי שנפטר. כל החיים שלו הוא עבד קשה בבניין. היה חתיכת טיפוס. הוא לא חשב שצריך ללכת למסעדות. זה גם כי הוא טען שלא נקי וגם כי 'אין כמו אוכל של אמא'. היה משהו יפה בהעצמה הזו שלה. היא באמת בישלה מדהים"

"רוב הנשים בשכונה שבה גדלתי עבדו בניקיון, שטפו רצפות, מה שנקרה ספונג'ה", סיפר חיים בראיון לפני שנתיים, בתגובה לדברים של ח"כ אלמוג כהן שלגלג על ח"כ מירב בן ארי. בין היתר אמר שיש לה קול של עושה ספונג'ה. "זו עבודה איומה", סיפר אז למראיינת, "לספונג'ה יש קול. זה הקול של הכאב שיש לנשים האלה מהעבודה הזו שבה כואב הגב, שעובדות כפופות. אני יודע מה זה, אני הייתי עוזר לאמא שלי, כי זו היתה הפרנסה שלה".

בחופשות או אחרי בית הספר היה מתלווה אליה, וכשהוא משרטט באוזניי את המסלול המילים שלו לוקחות אותי איתן. אמא ובן שעולים לקומה השנייה של בניין מפלגת העבודה ברחוב הירקון. רואה אותם נכנסים ויוצאים משורת משרדי הנסיעות. הוא מרוקן מאפרות, רוכן לנגב מדרגות, היא שוטפת. הוא ממשיך הלאה לסניף בנק הפועלים ליד קולנוע "פריז", פותח את הדלת במפתח שאמא נתנה לו, כי ככה היא סומכת עליו, שיתחיל לרוקן סלים עד שהיא תצטרף אליו.

כשהיו מסיימים, היו עולים על קו 5 ונוסעים עד אלנבי בשביל לקחת את קו 17 שמגיע לשכונה. שם, לא רחוק מהמקום שבו אלנבי נושק לבן יהודה, היו יורדים לאכול במרתף ראשון. "אני זוכר איש גדול עם כיפה. היה לו שם יופי של קישקע והיה לו ברווז צלוי תלוי שהיה מכין ממנו כריכים חלום".

האף שלי מתמלא בריח שמאלץ הדמיון, כשחיים ממשיך הלאה למסעדת פועלים בבן יהודה שהתפריט שלה כלל עוף בגריל, שניצל, נקניקייה, סלט קולסלאו, צ'יפס, וזהו. "לפעמים היינו ממשיכים עם קו 5 עד התחנה המרכזית, כי שם היה קו 91 של אגד שגם הוא הגיע לקריית שלום. שם היינו אוכלים בורקס טורקי ממולא בשר שמן או תרד עם גבינה שהיה משגע".

מסלול האוכל היה רק שלהם, שלו ושל אמא. "אבא לא חשב שצריך ללכת למסעדות. זה גם כי הוא טען שלא נקי וגם כי 'אין כמו אוכל של אמא'. היה משהו יפה בהעצמה הזו שלה. היא באמת בישלה מדהים".

עוד תמונה אחת

עברו 24 שנה מאז נפטרו שניהם. קודם מרים, שלושה חודשים אחרי זה אליעזר הצטרף אליה. "אבא היה דמנטי בשנה האחרונה לחייו. היא פשוט נעלמה לו מהחיים, אז הוא הלך אחריה. אחרי שהיא נפטרה רציתי שיקרה לי משהו פיזי ולא קרה לי. אמרתי 'קיבינימט, איך זה יכול להיות שהיא מתה וכלום'. ואז הוא מת, לקח את זה על עצמו. הם הכירו רק את טל, ילדתי. את שני האחים, מאיה ואורי, הם לא הכירו. זה הורג אותי".

טל, הבכורה, לומדת משחק בסמינר הקיבוצים, מאיה השתחררה לא מזמן משירות באגף המודיעין, ואורי, נגן פסנתר שסיים שנת מכינה, עכשיו במבחנים לצבא. כשאני שואלת את חיים על השירות שלו הוא אומר שהיה זוועה, שזו תקופה שהוא לא מדבר עליה. כל כך רצה להיות קרבי, אבל שובץ לתפקיד פקידותי בחיל האוויר. רק אחרי כמה שנים הוא חשב שאולי זו אמא שלו שלא הסכימה לחתום לו וביקשה שלא יגידו לילד, אבל כבר לא היה את מי לשאול.

"אני גיליתי את אבא שלי רק אחרי שנפטר. כל החיים שלו הוא עבד קשה בבניין. היה קם בארבע בבוקר. איש מופנם, היה חתיכת טיפוס. למד צילום מחוברות, קנה ציוד והתחיל לצלם. אחרי זה, כשהייתי ביסודי, הוא נהיה טבעוני. אמא שלי היתה מבשלת מרק בשר ובמים של המרק היתה מבשלת לו טופו וקטניות שהוא היה קונה במיליונים באיזו חנות בתחנה המרכזית. היה אוכל ואומר 'את רואה כמה שזה טעים?!"

בקופסה מהודרת הוא שומר את התמונות, אלה שבהן אמא שלו, לבושה טיפ־טופ, מדגמנת על רקע תל אביב שנראית קצת אירופה. "אבא היה נותן לה תמונה ומבטיח שבשבוע הבא יפתח עוד אחת. לא גילה לה שמפתחים 36 תמונות בבת־אחת". באחרות חיים מתועד, ילד שמח רוכב על סוס, צוחק למצלמה, והנה הוא מתחיל ללכת, והנה הוא עם מכוניות, אהבתו הגדולה.

הבילוי הראשון שלי עם חיים היה במוסך. זה היה בצהרי שישי בסוף שנות ה־80, כשנסעתי איתו ועם שאול אברון לאשדוד, רק שם טיפלו באלפא רומיאו שלו שעתידה להפוך עם השנים לחלק מאוסף. הוא בישל אז ב"קרן הקטנה", המסעדה שהוא ואירית שנקר פתחו באבן גבירול. מקום פצפון, עם ריח טוב ותפריט קטן שמכל ביס ממנו היה ברור שחיים הוא אחד שמתעקש על איכות של חומרי גלם. בצלחת ובמכוניות.

חלק גדול משנות העשייה שלו הוא עשה עם אירית שנקר. מעולם לא שאלתי איש מהם מה בדיוק הוביל לפירוק השותפות ביניהם, ובמילא את הפרטים המדויקים הם מעדיפים לשמור לעצמם. "זה כמעט שלושים שנה שהייתי בקשר עם אירית. ביחסים איתה יש תשעים אחוז כוס מלאה ועשרה אחוזים כוס ריקה. אני מעדיף, בכאב גדול, אבל גם בהנאה, להסתכל על הכוס המלאה. הגענו לאן שהגענו בזכות שנינו. היינו כוח אדיר יחד. היא היתה הכוח שהוביל את הניהול, ואני הבאתי את הקולינריה".

אהבה מהסרטים

את סיגל, אהובתו, אם שלושת ילדיו, השותפה שלו בכל העסקים וביצירה, הכיר ביום הולדתו ה־30. אחת המלצריות ב"קרן" חפרה לו שייפגש איתה, והוא לא רצה אז לשמוע ממערכות יחסים. בסוף אמר לה שתביא אותה למסיבת יום ההולדת. היא נכנסה - והיכה בו הברק. האישה שעמדה מולו היתה דומה דמיון מדהים לויג'איאנתימאלה, רקדנית הודית שחיים שלמים חלם את דמותה.

"אני כרגע בעשייה שלי, מחפש כל דרך להזדהות ולעזור למשפחות החטופים ולאלה שחזרו משם. כי אם הילדה שלי או הילד שלי שם, אני שורף את העולם. אמרו מלחמת תקומה, התקומה היחידה שתהיה זה קודם כל שהאנשים האלה יחזרו והמלחמה הזאת תיפסק"

"היו מוציאים אותנו מהגן ולוקחים אותנו לראות סרטים הודיים בקולנוע עדן. לא כמו הקולנוע ליד פלאפל תדמור, שם היו מקרינים סרטים טורקיים וכולן היו יושבות ובוכות, בוכות. כשהייתי בן 4 יצא הסרט 'סאנגם'. הסרט שאחרי זה בני תורתי עשה בהשראתו את 'כיכר החלומות'", הוא אומר, ותוך כדי דיבור נכנס ליוטיוב, שיהיה גיבוי ויזואלי לכל הסיפור הזה. והמוזיקה מתחילה לנגן, ואהובת ילדותו שדומה לסיגל דמיון גדול מתחילה לשיר וחיים איתה, שולט בכל המילים.

כשהתקשרתי להגיד לו שהרקדנית שלו חוגגת 91 והיא עדיין בחיים, התברר שהיא וסיגל נולדו באותו התאריך, הוא מלמל איך הכל מתחבר ואני חשבתי על נדיבות החיים שהפגישו בינו לבין סיגל ודאגו ככה לכל הפרטים שלא יתפספס. עליה הוא הכי סומך, רק מולה הוא עומד חשוף באמת, שוכח להיזהר. איתה הוא הכי אוהב לטייל בעולם, והחך שלה הוא הפוסק האחרון לגבי כל מנה חדשה.

מלבד מייקרוסופט ומזנוני הכנסת שאיתם הם בשותפות עם טעם וצבע, עסקי האוכל של סיגל וחיים כוללים את "דיקסי", את יפו־תל אביב, קונדיטוריית ענק שבנו בצמוד למרים, והיא חללית האם שמספקת ל"פיצי", רשת בתי קפה שסיגל מנהלת סולו. בשנה הבאה הם צפויים לפתוח מסעדת תבשילים בדיזנגוף 99 וקצת אחר כך מסעדת דגים במלון בירושלים. ועוד לא אמרנו כלום על שלוש תוכניות הטלוויזיה שבהן הוא מככב.

כשאני שואלת איך אפשר להיות בכלל נוכח באיזשהו מקום, "אני נוכח כמנטור", הוא עונה. "אני בדיאלוג עם השפים שעובדים איתי. במרים בעיקר עם חנוך שכטר, שהוא יד ימיני בהרבה מהדברים שאני עושה עכשיו. אני צריך להיות מוקף באנשים שמבינים את השפה שלי והוא לגמרי שם.

"אני נורא רוצה שהאוכל יתקשר למקום שאנחנו נמצאים בו. והמקום הזה הוא כל העדות, זה האימהות של כולם, של כל מי שעובד איתי. ברור שבסוף זה רק אני שקובע, אבל זה רק בסוף. לכל העובדים יש את הטלפון שלי. מהקטן ועד הגדול".

רשימת השפים שעבדו תחתיו היא מרשימה וכוללת את תומר טל, תומר אגאי, אורי גלר שעובד באמסטרדם, חגי לרר מ"דנון", עזרא קדם ותמר בלוי, ירון קסטנבאום, נאיפה מולא ואיילת לטוביץ.
"אני מאוד אוהב שיש נשים במטבח", הוא אומר. "באופן כללי הן יותר פרקטיות והתקשורת אתן יותר קלה. אני חושב שהן מנהלות מצוינות, מה שלא פעם מתפרש אצל אנשים כביצ'יות".

אתה כועס כששפים עוזבים אותך?
"כל פרידה היא מורכבת ולמלא את המשבצת זה לא פשוט. אני מתבאס, אבל אני לא כועס. בטווח של זמן, מגיע הפיצוי. כשהם מצליחים אז אתה גאה שהם עברו אצלך".

כשאני מנסה לברר כמה קנאה נוכחת אצלו, הוא עונה "ברור שלפעמים מכניסים משהו לפה ואומרים 'איך אני לא חשבתי על זה'. אבל אני יכול להגיד לך, ממרומי שנותיי, שזה לא באמת משנה מה אחרים יעשו אלא מה אתה תעשה".

כמו שהוא נוסע על הכביש, ככה הוא מטיס גם את הקריירה שלו. מעז להתנסות, נכנס לדברים בלי פחד. רק כשזה מגיע למילים, הרייסר הזה הופך לבשלן מנוסה הבורר עדשים. כמו שלימדה אותו אמא הוא נזהר מהתבטאויות שהן כמו אבנים קטנות, מוציא אותן בזהירות שלא ישברו לאף אחד את השן. זה ניכר בשיפוט שלו במאסטר שף או ב־MKR וזה ניכר בראיונות שהוא נותן. הוא לא מהמשתלחים בקולגות, ומעדיף את הנסיעה על כבישים עוקפי פוליטיקה. "אני הבנתי מזמן שהכוח שלי הוא כמגשר", הוא אומר.

חיים גדל בבית שבו אמא העריצה את שמעון פרס, ואבא, שהיה איש לח"י, היה מעריץ מושבע של בגין. "לא משנה מה פרס אמר או מה פרס עשה - היא איתו, וככה אבא שלי עם בגין. אותו הדבר. בואי אני אקח אותך לעולם הפורמולה 1. אני מת על פרארי. עכשיו, נגיד שנהג עובר לקבוצה אחרת. אני עובר איתו או נשאר בקבוצה? ברור שאני נשאר בקבוצה. ככה זה פה. מימין ומשמאל. לא משנה מה, כל אחד נשאר בקבוצה שלו. אני יודע שיש ממני ציפייה להשמיע דעות, אבל כל מי שמצפה שאגיד משהו, יש לו גם דעה על מה שאני צריך להגיד.

"אני כרגע בעשייה שלי, מחפש כל דרך להזדהות ולעזור למשפחות החטופים ולאלה שחזרו משם. כי אם הילדה שלי או הילד שלי שם, אני שורף את העולם", הוא אומר, אבל גם הוא יודע את שלמדו בני המשפחות בזוועת השנה הזו, שגם הוא לא יכול היה לעשות כלום.

"אמרו מלחמת תקומה, התקומה היחידה שתהיה זה קודם כל שהאנשים האלה יחזרו והמלחמה הזאת תיפסק. אחר כך נצטרך לטפל במה שקורה בינינו. אבל לא תהיה תקומה בלעדיהם. הדיבור עליהם ואליהם הוא מזעזע. וזה בלתי נתפס שאף אחד לא עוצר את זה".

מדי פעם הוא מרים טלפון לג'מאל שעכשיו הוא שם בפנים, עמוק בתוך הגיהינום של עזה. שנים היה יד ימינו ב"קרן" ועד היום אני זוכרת איך כולם קינאו בחיים על האספקה שהיתה מגיעה דרכו לתפארת הדגה של עזה. לפעמים היה מקפיץ אותו הביתה, היה נכנס לכוס קפה וג'מאל היה שולח את האחים שלו שאף אחד לא יתנכל לאוטו שלו. כשאני מנסה לדמיין את טעם הקפה עולים בי געגועים לחיוך הזה של ג'מאל, ושרק לא יקרה משהו לו או לילדים שלו בעזה שנמחקת מול העיניים.

בתקופת הקורונה חיים עמד בחזית, התרוצץ בין האולפנים, יצא ונכנס מפגישות עם כל מי שרק אפשר, מנסה להציל את ענף המסעדות. עכשיו הוא לא שם. אומר שקשה לדפוק על שולחנות. "כשיש לך מפונים מהצפון החרב ויש לך מפונים מהדרום החרב והטראומטי ויש את המילואימניקים. זה זמן אחר עם סדר עדיפויות אחר".

בין טוב לטוב יותר

כשרק התחיל לשפוט ב"מאסטר שף", שאלתי אותו אם קשה לו לצאת הרע. ענה ש"זה לא עניין של להיות רע. יש לי רגישות לאנשים שבאים ממקומות קשים". נזכרתי בזה כשהסביר לי למה הוא לא אוהב את תאילנד.

"זו מדינה ללא חמלה. אני רואה נשים מבוגרות וילדים מנוצלים. הייתי שם פעם אחת עם המשפחה וברור שאפשר לעוף שם, אבל לי קשה ליהנות כשאישה זקנה שמוכרת נודלס כפופה, מוציאה מהכיס שקית אורז לאכול כי אסור לאכול ממה שיש על העגלה. פילים וטיגריסים מסוממים, ילדים וילדות עם כל מיני גברים. לא בא לי לאכול שם. אני מעדיף לאכול בתל אביב ב'בית תאילנדי' בשביל המטבח הזה.

"זה בגלל המקום שממנו באתי. אמא שלי עבדה במשק בית מגיל 9. את קולטת? ילדה שיום אחד, כשהלכה לעזור להורים שלה בשוק הכרמל, פגשה אותה גב' שרפנסקי והציעה לה לבוא לעבוד אצלה. ואמא שלי היתה מבסוטה כי ככה יהיה לה כסף לעצמה בלי שאף אחד יידע.

"אז היא היתה מכינה שיעורים עם הילדה שלהם, היתה מנקה ומבשלת. בגלל זה אצלנו בחגים היה תמיד כבד קצוץ והיה סלט תפוחי אדמה והיו נברשות ומאפרות מקריסטלים. אני אף פעם לא אמרתי על אוכל שהוא איכס כי הוא אפור.

"בכלל, אני רוצה לשפוט בין טוב לבין יותר טוב, ולא בין טוב לרע. אלה שתי גישות שונות בחיים. כשאתה שופט בין טוב ליותר טוב, אתה נותן לטוב תקווה. בשיפוט אתה חייב לזכור שלא אתה במרכז. לא בך מדובר ושאין שחור ולבן בעולם שלנו. יש באמצע עוד הרבה גוונים.

"להבין שיש עוד עולמות, לא רק העולם שלך, שיש עוד גרסאות לאמת. יכול להיות שמנה שבושלה בנתיבות תיסע משם מטר לכיוון תל אביב ואפשר יהיה לזרוק אותה לפח. אבל כשהיא שם, באותה הנקודה, שם השייכות של האוכל למקום, לסיטואציה ולאדם - זה יוצא הכי טעים".

כמו בתמונות, ככה גם המילים שלו משרטטות ילדות מאושרת. בית שבו ההורים שלו עבדו קשה בשביל שלא יחסר דבר. כשאני שואלת אותו אם ידע ששם בחוץ יש ילדים עשירים, הוא אמר שהתחיל להבין את זה רק כשנכנס עם אמא לבתים שהיתה מנקה.

"כשאתה נכנס לבית של עשירים אתה רואה. הוא לא מינימליסטי. אתה רואה מערכות סטריאו למשל. מצד שני, בבתים האלה גם נחשפתי למוזיקה שלא שמעתי בשכונה. שם היינו מקשיבים למוזיקה הודית, יוונית, מזרחית ואהובה עוזרי בלי סוף".

לבר המצווה קיבל מההורים מערכת סטריאו. "תקליט אחד היה הכפול של 'דיפ פרפל' בהופעה חיה ביפן, שדרכו נחשפתי לרוק כבד והתעלפתי, והשני תקליט של דיווי פורטר שעשינו עליו מסיבות כל הזמן הלוך ושוב".

ואני חושבת על אליעזר ומרים שככה ראו את הילד שלהם, שידעו כמה הוא משוגע על מוזיקה ועל מסיבות ועל סלואו עם הבנות. שניהם שגידלו אותו ככה, בן יחיד, אבל עם הרבה כוחות. חרוץ, לא מתפנק, אבל כזה שיודע שהוא ראוי. שמגיע לו טוב. שמתוך המולת עשייה בלתי נתפסת, שבע מהצלחות, הוא פתח מסעדה כל כך מפתיעה, לא דומה לאף אחת אחרת. כאילו מצא את הדרך לרעב של מתחילים, ליצירה צעירה, משוחררת.

"אם קרן לא היתה נסגרת, היא היתה מתבגרת להיות מרים", אמר לי לקראת פרידה. "אני ממציא את עצמי מישן", חייך כדרכו של מרואיין מנוסה, שיודע שהרגע הוא שחרר משפט שיש לו סיכוי להפוך לכותרת.