המסך מתמלא בריקנות המרחב. מרחוק דוהר סוס שחור ועליו רוכב בודד. המצלמה עוקבת אחריו. האיש נכנס לעיירה. ערער מתגלגל ברחוב השומם. התריסים מוגפים. על המסך מופיעות העיניים, צרות וארוכות. מול המסך יושב ילד קטן משכונת קטמון ט', מביט מהופנט וחולם.
"בתור ילדים, הקולנוע היה הבידור הכי טוב שהיה לנו", אומר ימין (בנימין) מסיקה ולוגם מהסודה. "תמיד אהבתי מערבונים. כמו קלינט איסטווד בסרטים של סרג'יו לאונה, הייתי חולם שיום אחד יבוא מישהו כזה, לוחם צדק, שנלחם במושחתים למען העניים. מישהו שייצא מהמסך כדי להציל אותנו".
לאורך 40 שנה הוא יצר גוף עבודות קולנועי ייחודי ונדיר בנוף הישראלי. כמו שיודע כל אקדוחן בודד, להיות ראשון זה אומר להעמיד את עצמך בקו האש - ומסיקה בהחלט עמד ראשון בקו האש.
הסרטים שלו נקטלו בצורה קיצונית. מבקרים, עמיתים וכל מי שתרבות גבוהה בגרונו שיספו את יצירתו ופירקו אותה לגורמים. אבל הקהל הצביע בהמוניו. אף על פי שהם לא הגיעו אל בתי הקולנוע, הסרטים של חברת ההפקות שהקים עם ירמי קדושי, "הפקות המזרח" - ובהם "קורבן האהבה", "בוכה בגשם", "חבר ואח", "מבט כואב" ו"שלום לך סיגל" - זכו להצלחה עצומה, עם מאות אלפים ואף מיליונים של צפיות.
הסרטים התאפיינו במלודרמטיות ובעלילות פתלתלות, שבמרכזן גיבורים בנפילה חופשית ובהסתבכות עם החוק, בלי חבל הצלה, עם סוף טרגי. לרוב הם מוכרים דרך כוכביהם - הזמרים אבי ביטר, ליאת בנאי, משה כהן ותמיר גל - אבל הכוכב הגדול שלהם הוא האיש שיזם, צילם, ביים, הרכיב את התאורה, ערך, איפר ולפעמים גם הביא את האוכל - ימין מסיקה. תעשיית קולנוע של איש אחד, שעשייתו מתועדת בסרטו של יניב סגלוביץ' "הפקות המזרח", שישודר במוצ"ש בכאן 11.
אתה שמח על ההכרה שאתה מקבל עכשיו?
"חכה, אני בכלל לא בטוח שישדרו את הסרט".
מה זאת אומרת? למה?
"כי זו הפעם הראשונה שבה עושים עלי סרט מתוך נקודת מבט חיובית. עד עכשיו זה לא היה, ואני למוד ניסיון. תמיד ביקרו כל דבר שעשיתי בצורה שלילית. תמיד הביאו אותי כדי לצחוק עלי ולהסתלבט עלי. לעשות לי רצח אופי. אני רדוף הרבה תביעות, מכתבים וכל מיני גורמים שמחפשים איך לתפור לי תיקים".
למה רודפים אותך?
הוא מחייך בעצבות, מרים את ידיו ומושך בכתפיו: "עשיתי סרטים שהראו את המציאות בדיוק כמו שהיא. כל הזמן חשבתי על הצופים. רק בשביל זה עשיתי את מה שעשיתי. כנער, הרגשתי איזו קטסטרופה זו להיות שקוף, שלאף אחד לא אכפת ממך, ורציתי שלאלו שנמצאים במצב הזה יהיה משהו שיכול להוציא אותם מהמצב הזה. זהו".
לשנות את המציאות
מבחינתו של מסיקה, הנקודה שממנה התחיל הכל נמצאת אי־אז בתחילת שנות ה־70, בשכונות הקשות של ירושלים. כמה רגעים לאחר מחאת הפנתרים השחורים. ימין וחבריו לשכונות הקטמונים מצאו את עצמם בדור שאחרי, תוהים איך להמשיך את המהפכה שהתאבכה לאחר מלחמת יום כיפור.
"זו היתה שכונת מצוקה, פשע ועוני", הוא מספר. "היו לנו חיים קשים בשכונה, שהיא למעשה גטו. אני בא ממשפחה טריפוליטאית, אבא קורא עיתון באיטלקית, הרבה נפשות בדירה של חדר וחצי. עבדתי בבניין. העובדים הסוציאליים שידרו לנו מסרים שכל זה היה באשמת ההורים, שעשו הרבה ילדים בלי יכולת לכלכל אותם".
הרגע המכונן הגיע כמו קלינט איסטווד, עטוי בפונצ'ו. אבל במקום אקדח, הזר המסתורי השתמש בנשק חזק הרבה יותר: אמנות. "אריה יצחק, שחקן ובמאי, הגיע לעשות איתנו תיאטרון בקטמון, אבל להבדיל מהעובדים הסוציאליים שהאשימו אותנו בעוני של עצמנו - הוא לא שפט אותנו.
"הוא אמר לנו: 'זו הממשלה, אלה לא ההורים'. הוא לא הכתיב לנו תסריט, אלא אמר לנו לכתוב מונולוגים בבית, לעמוד על הבמה ולומר אותם. זה ריגש אותנו. כך נוצרה ההצגה על הסיפור של יוסף ואחיו, 'יוסף יורד קטמונה'. שם הבנתי שבאמצעות יצירה אמנותית, אני יכול לשנות את המציאות".
"בהתחלה עוד עבדתי בתעשיית הקולנוע המאורגן. ניסיתי לעשות סרטים בדרך המקובלת, אז באתי למפיקים ואמרתי להם שאני רוצה לעשות קולנוע על השכונות. אמרו לי: 'אתה חמוד, אבל למה לך? ממילא בעוד חמש שנים לא יהיו מזרחים'"
במקביל, הגיעו מתנדבים מחו"ל כדי לסייע לנערי השכונה, ובהם רפאל גולדשטיין, צלם ממקסיקו שנתן לימין מצלמה. "אהבתי לצלם ונמשכתי לתמונות. היה לי חדר חושך בבית. אני זוכר את אמא שלי, זיכרונה לברכה, אומרת לי ב־3:00 לפנות בוקר: 'ימין, תלך לישון'. אבל מהערב ועד הבוקר אני בחדר החושך, עם הכימיקלים, וביום מצלם את החברים שלי מהשכונה. חלק מהם התחילו ללכת לאיבוד ונמשכו לסמים, בחורות ירדו לזנות - ואני צילמתי כל הזמן".
הצילומים שנותרו מאז חושפים את כישרונו של ימין. אמן טבעי, בעל עין חדה, אסתטית ורגישה לעוולות ולצד האפל של החיים. בעידודו של גולדשטיין, ימין הכין תיק עבודות וניסה להתקבל לאקדמיית בצלאל שבירושלים. "מישהי שם שאלה אותי מהיכן אני", הוא מספר. "הייתי תמים ועניתי לה 'קטמון' - ולא קיבלו אותי".
לבית הספר הבא שימין הגיש לו את תיק העבודות - המרכז לצילום בשדרה החמישית בניו יורק, אחד מהמוסדות הנחשבים בעולם - הוא דווקא התקבל בהערכה. איכשהו, ימין גירד שקל לשקל עבור שכר הלימוד, ונסע לניו יורק עם 30 דולר בכיס.
"למדתי שם הרבה על תאורה, על טכניקה, על קומפוזיציה ועל פרספקטיבה. תמיד ידעתי שכשאני מצלם תמונה של מישהו, והוא רואה את התמונה, זה מאפשר לו הזדמנות להתבונן על עצמו. אני לא מותח עליו ביקורת, אני מראה את המציאות כפי שהיא. וכשאנשים רואים את זה, מטבעם הם רוצים להיראות יותר טוב ולהשתפר".
בתום לימודיו, ימין עשה את צעדיו הראשונים כצלם אמנותי בניו יורק. "התחלתי להציג בתערוכות, ואנשים באו לראות, אבל חשבתי לעצמי, 'מה, אני רוצה שרק 20-30 עשירים יראו את התמונות שלי? אני רוצה שזה יגיע לקהל הרחב'. אז הלכתי ללמוד קולנוע בסן פרנסיסקו.
"כקולנוען, הייתי צריך לבוא לקרן לקולנוע, ל'סרטי איכות'. באותו הזמן הייתי מצלם חתונות כדי להתפרנס, ואמרתי להם שם שכמו שהמוזיקה המזרחית פרצה עם הקלטות - אני אעשה את הסרטים שלי בווידאו ואפיץ אותם בתחנה המרכזית"
"שם נחשפתי לקולנוע חברתי. הניאו־ריאליזם האיטלקי של ויסקונטי ושל דה סיקה היה מאוד דומה למציאות שבה אני חי. הם ידעו להראות את שמחת החיים, למרות העוני, ותיארו את העניים ככאלה שמסתכלים על הכל בצורה חיובית ורוצים להתחבר ולהשתלב.
"מאוד אהבתי את העובדה שהם מראים את המציאות כמו שהיא באמת, רק בצורה קיצונית. בארץ תמיד הציגו דמויות מזרחיות בסרטי הבורקס, אבל השפה שלהן היתה אשכנזית. זה היה נראה לי מאוד מוזר. לא התחברנו לדמויות המזרחיות שראינו בסרטים. לא הבנתי למה צריך שפה תקנית וכל השטויות האלה. אם במציאות מדברים בשפה של הרחוב - למה לא לתת לזה ביטוי? לדעתי זה היה הפסד של החברה הישראלית, שלא ידעה לראות ולשמר את כל הדברים המיוחדים שבה".
מלכתחילה הוא לא התכוון להשתקע בארה"ב. "לא יכולתי לעשות סרט על הסבל שלהם. כדי לעשות סרט באמת, אתה צריך להיות חלק מהמציאות שאתה מצלם. עד היום זה נראה לי מוזר שיוצר שלא בא ממציאות מסוימת עושה עליה סרט. אין סיכוי שהוא יצליח להעביר את הניואנסים הקטנים של המציאות והתרבות וחיי היום־יום. הבנתי שהשליחות שלי היא לחזור לארץ ולעשות את הסרטים שלי כאן. אז חזרתי לישראל בשנת 1984 כדי לעשות קולנוע חברתי, ניאו־ריאליזם ישראלי כזה".
"נתקלתי ביוצרים מזרחים שאומרים 'אני אעשה סרט על השכונה, כמו האשכנזים, אבל יותר טוב מהם'. זה הדבר האחרון שצריך לעשות. לא צריך להראות להם שאתה מוכשר בצורות שלהם, כי אז אתה בעצם מנסה להיות יותר הגמוניה מההגמוניה"
הממסד שולט בכל
התהייה מתבקשת: איך בוגר של בתי ספר גבוהים לאמנות הצילום והקולנוע, שמושפע מניאו־ריאליזם איטלקי, מגיע לעשות מלודרמות כאלו? ימין נושא את מבטו אל קצה האופק ונזכר בעבר. "כשחזרתי לארץ עשיתי סרטים חברתיים כאלה עם שלמה סבירסקי. עבדתי איתו, עם מאיר עמור ועם ויקי שירן - אנשים שלימים הקימו את הקשת המזרחית - אבל לא רציתי לעשות סרטים ל־20 אנשים. רציתי את הקהל הרחב".
בסרט התיעודי החדש, שירן מבקרת את היצירה שלך בצורה קשה.
ימין מתכנס בעצמו לרגע. "הייתי בקבוצה איתה ועם בעלה הקולנוען חיים שירן. ניסינו להקים חוג לקולנוע חברתי שייתן ביטוי לתרבות ולזהות המזרחית בסרטים. אבל אז, ב־1988, הקרן החדשה נכנסה לארץ, כביכול כדי לעזור לתרבות הישראלית ולטפח את השכונות - אבל בפועל אני חושב שהם טיפחו את הנרטיב של הפלשתינים והשלום.
"פתאום כל מנהיגי המאבק המזרחי התחילו לדבר על שלום ועל הסבל של הפלשתינים, ואני הייתי אומר להם: 'אבל מה איתנו? מה עם השכונות שלנו? לפלשתינים יש כל כך הרבה מדינות בעדם. מה בוער לכם עכשיו להיות איתם?'. אחר כך הם הקימו את הקשת הדמוקרטית. הייתי בכמה מפגשים ואמרתי להם: 'זה לא מעניין, אתם רק מדברים ומתפלספים כל היום. בשכונה אף אחד לא רואה את מה שאתם עושים'.
"אמרתי שאני רוצה לעשות סרטים על תושבי השכונות ועל עיירות הפיתוח. כשהסרטים יצאו, ההגמוניה ראתה אותי כגימיק, ובמקום שהמזרחים יגנו עלי - אנשים כמו ויקי שירן מצאו אותי כקורבן קל, כדי להיראות טוב בעיני האליטה האשכנזית".
"עשיתי את הסרטים האלה כשליחות ציבורית, כדי לשפר ואפילו לאחד את החברה הישראלית דרך הביטוי והחשיפה של המוזיקה המזרחית. המטרה הסופית שלי היא שנהיה תרבות ישראלית אחת, במקום תרבות אשכנזית ותרבות מזרחית"
אז מה עשית?
"בהתחלה עוד עבדתי בתעשיית הקולנוע המאורגן, ב'סרטי שגריר' (של מיכה שגריר; ד"פ). ניסיתי לעשות את הסרטים שלי בדרך המקובלת, אז באתי למפיקים ואמרתי להם שאני רוצה לעשות קולנוע על השכונות. אמרו לי: 'אתה חמוד, אבל למה לך? ממילא בעוד חמש שנים לא יהיו מזרחים. כולם יהיו ככה, ישראלים'. נזכרתי שגם בשנות ה־70 זלזלו בנו על ההצגה 'יוסף יורד קטמונה'. אנחנו פשוט נולדנו לתוך הקטע הזה".
היה לך קשה עם הדחייה?
"בהתחלה זה מאוד אכזב אותי. הייתי מוכן נפשית לביקורות על הרעיונות שלי, אבל לא היה בכלל עם מי לדבר. כולם היו אנטי־קולנוע. מה שלא טוב בארץ זה שהממסד שולט בכל תחום - ובעיקר בתרבות, שזה הכי גרוע. יוצר שרוצה לעשות סרט צריך ללכת לפקידים של הממשלה ולבקש כסף.
"כקולנוען, הייתי צריך לבוא לקרן לקולנוע, ל'סרטי איכות', ולספר להם מה החזון ומה הרעיון שלי. הם אמרו לי שמה שאני עושה זה לא תרבות, אז אמרתי: 'לא רוצים - לא צריך, אני אעשה לבד. באותו הזמן הייתי מצלם חתונות כדי להתפרנס, ואמרתי שכמו שהמוזיקה המזרחית פרצה עם הקלטות - אני אעשה את הסרטים שלי בווידאו ואפיץ אותם בתחנה המרכזית".
בעצם פיתחת גישה פאנקיסטית של DIY, עשה זאת בעצמך. היית "אינדי" לפני שמישהו ידע מה זה. לכן ההפקות שלך היו בגישה של דלות החומר? אמרת "זה מה יש ועם זה ננצח"?
"זה לא היה דלות החומר. זו לא היה מבחירה, אבל זה גם אל היה מחסום. מכיוון שעשיתי הכל לבד, ידעתי שהרמה נמוכה. אמרתי: 'אני אעשה בכוחות עצמי, ואיך שייצא - זה יהיה טוב'. היינו עושים שני סרטים בשנה, מפיצים בקלטות וידאו, מקרינים בכבלים הפיראטיים ואז עושים הקרנות במתנ"סים ברחבי הארץ.
"לאנשים בשכונה לא הפריעה הרמה הטכנית, או זה שרואים את מיקרופון הבום נכנס לפריים. כל מה שעניין אותם זה הסיפור שסיפרנו. הקהל קיבל את זה באהבה עצומה. בסופו של דבר, סיפור מביע את מי שאתה ואת מה שאתה, וזה מה שחשוב. אז אמרו עלי שזה לא איכותי, ואני אומר: מה קשור איכותי? מה שחשוב זה שהסיפור יהיה אמיתי ואותנטי.
"אני זוכר שיום אחד באתי לאמא שלי, שצפתה בטלוויזיה, ושמעתי את ירון לונדון מדבר ומדבר ומדבר. אמא שלי אמרה לי: 'מה האיש הזה חופר לי בראש כל היום? אני רוצה סיפורים כמו בסרטים, משהו שאפשר ליהנות ממנו'. אז ירון לונדון זה איכות - אתה יודע שהוא שיחק בסרט שלי?".
איך זה קרה?
"הוא שמע עלינו, פנה ל'הפקות המזרח' ואמר: 'אני מת לשחק בסרט שלך'. אמרתי לו - אהלן וסהלן. כשהוא בא לסט הוא שאל אותי מה לעשות, ואמרתי לו: 'אתה ירון לונדון? אז תהיה ירון לונדון'. ככה הוא שיחק את עצמו בסרט 'השקר הגדול', שגם אני השתתפתי בו בתפקיד קטן מולו.
"בכל הסצנות שצילמתי הסברתי לשחקנים מה הסיטואציה, ואמרתי להם - 'תשחקו'. אני מבין שבעשייה מסודרת זה מאוד קשה שכל טייק הוא שונה, ואחר כך צריך לחבר את זה לסצנה. מצד שני, מכיוון שהיה לי כל כך הרבה טקסט, יכולתי ליצור דברים חדשים ולהוציא משהו מיוחד מכל הצילומים ביחד".
"יום אחד באתי לאמא שלי, שצפתה בטלוויזיה, ושמעתי את ירון לונדון מדבר ומדבר. אמא שלי אמרה לי: 'מה האיש הזה חופר לי בראש כל היום? אני רוצה משהו שאפשר ליהנות ממנו'. אז ירון לונדון זה איכות? בסדר. אתה יודע שהוא שיחק בסרט שלי?"
לצאת מהשוליים
בסרטים של מסיקה, המזרחים הם לא "האחר" של התרבות הישראלית - הם חלק ממנה, וגם למוזיקה שהם שומעים יש מקום. "רציתי שישמעו בסרטים את המוזיקה שהאנשים האלה שומעים בחיים - מוזיקה מזרחית", הוא מסביר. "ככה התחלתי לשלב בסרטים שלי זמרים כמו אבי ביטר, ליאת בנאי, משה כהן ותמיר גל. המטרה היתה להראות את המציאות האותנטית. להשמיע מוזיקה מזרחית, להציג את המצוקה ואת העוני - אבל גם את האהבה, בדרך שהם חווים אותה".
אבי ביטר מספר שנפרדתם כי אתה רצית לעשות סרטי מחאה חברתית והוא רצה סיפורי אהבה.
"הוא לא הבין שאפשר לשלב. הזמרים רצו להיות כוכבים גדולים - וזה בסדר, אני מבין אותם, אבל מה שעניין אותי היה חומרי החיים של אנשי השכונה ועיירות הפיתוח. אלה שהתנגדו למה שאני עושה אמרו שאני עושה סרטים על אשכנזים ומזרחים, אבל תוך כדי סיפור אהבה מלודרמטי הכנסתי קטעים חברתיים שהיו חשובים לי. אף פעם לא רציתי לעשות קולנוע מזרחי, רציתי לעשות קולנוע ישראלי אותנטי".
מה ההבדל, נגיד, בינך לבין אלכס גלעדי, ממקימי ערוץ 2, שדיבר על "מסעודה משדרות" כקהל היעד שלו? מה עם כל אלה שהתקדמו בחיים, שהם כבר לא אנשי שיכונים ויש להם עבודה ומשכנתא ובעיות של זוגות נשואים? להם אין מקום בסרטים שלך?
"זה שהוא אמר 'מסעודה משדרות' זה סוג של התנשאות וחוסר הבנה. עכשיו, זה לא רק להגיד 'אני עושה סרטים למסעודה משדרות'. אני עושה סרטים לאנשים שאני מכיר מהחיים שלי ושלהם. אני לא צריך לנחש מה 'מסעודה מקטמון' חושבת. וכל הכבוד לאלו שהשתדרגו, אני שמח בשבילם, אבל הם לא צריכים אותי כדי לספר את הסיפור שלהם.
"בני השכונות העניים תמיד שם. אני הולך לשכונות ורואה את זה. אני רואה שהם דחויים, והם צריכים לקבל את ההזדמנות שלהם. הם רוצים שמישהו יספר את הסיפור שלהם מנקודת המבט שלהם, לקבל הזדמנות להתפתח ולהתקדם ולצאת החוצה מהמעגל של השוליים".
ומה אתה חושב על השינוי שחל בייצוג של המזרחיות בטלוויזיה ובקולנוע בארץ?
"נתקלתי בתופעה של יוצרים מזרחים שאומרים: 'אני אעשה סרט על השכונה כמו האשכנזים, ואני אעשה את זה יותר טוב מהם'. זה הדבר האחרון שצריך לעשות. לא צריך להתחרות בהם או להראות להם שאתה מוכשר בצורות שלהם, כי אז אתה מנסה להיות יותר הגמוניה מההגמוניה. מההתחלה אמרתי שאני לא מדבר אליהם ביצירה שלי. לא אכפת לי מהם ולא אכפת לי אם הם יאהבו אותי.
"התארחתי פעם אצל גבי גזית, והוא אמר שהקהל לא יאהב את הסרטים שלי כמו שאהב את 'שירת הסירנה', שאז יצא. אמרתי שלא אכפת לי, והוא מה־זה נפגע מזה. בסוף התוכנית הסברתי לו שאנחנו, המזרחים, תמיד עשינו הכל כדי להשתלב בישראליות בטבעיות, כישראלים, ושתמיד חשבתי שהשינוי יגיע רק דרך התרבות".
ואתה מרגיש שהסרטים שלך באמת עשו את השינוי הזה?
"קודם כל - יש שיפור. המצב היום הרבה יותר טוב ממה שהיה בשנות ה־80 וה־90. זה לא סתם קרה, זה קרה בעקבות הפעילות שעשינו, ובהחלט יש היום יותר פתיחות אליה. עשיתי את הסרטים האלה כשליחות ציבורית, כדי לשפר, לעזור ואפילו לאחד את החברה הישראלית דרך הביטוי והחשיפה של המוזיקה המזרחית, וליצור יותר דיאלוג בין שתי התרבויות. המטרה הסופית היא שכמובן נהיה תרבות ישראלית אחת, במקום תרבות אשכנזית ומזרחית. אבל עדיין יש לנו דרך ארוכה לעבור עד שנגיע לתרבות ישראלית מאוחדת".
"הסברתי לשחקנים מה הסיטואציה, ואמרתי להם 'תשחקו'. בעשייה מסודרת זה מאוד קשה שכל טייק הוא שונה, כי צריך לחבר את זה לסצנה, אבל מכיוון שהיה לי הרבה טקסט, יכולתי ליצור דברים חדשים ולהוציא מזה משהו מיוחד"
הרבה זמן לא הפקת סרט חדש. מה בעצם אתה עושה היום?
"יש לי ארכיון ענק של צילומים, תמונות וחומרי גלם מהסרטים, שאני סורק ומעלה לגלריה הכי יוקרתית ונחשבת היום בעולם - פייסבוק וטיקטוק. כבר קצת קשה לעשות סרטים לבד. סרט זה רק לא לצלם ולערוך - זה גם להפיץ. צריך הרבה כוח בשביל זה".
אתה מזהה ממשיכי דרך לקולנוע שלך?
"לצערי, לא".
"בארץ הציגו דמויות מזרחיות בסרטי הבורקס, אבל השפה שלהן היתה אשכנזית. לא התחברנו לדמויות המזרחיות שראינו בסרטים. לא הבנתי למה צריך שפה תקנית. אם במציאות מדברים בשפה של הרחוב - למה לא לתת לזה ביטוי?"
יש משהו בחיוך של מסיקה שמשמר בתוכו את הילד מקטמון שהתפעם מול מסך הקסמים. תחשבו מה שתחשבו על סרטיו - אבל קשה להכיל את המחשבה שיוצר בוער ומחויב כמוהו מוכן לוותר על היצירה שלו כליל ולא ליצור ממנה עוד. אבל בינתיים, לפני שילך, יש לי עוד שאלה אחת, אחרונה.
אם היית מקבל תקציב בלתי מוגבל, איזה סרט היית עושה?
"את אותם הסרטים שעשיתי, רק עם סאונד ותאורה טובים יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו