מצאנו מה משותף בין ימין מסיקה לקוונטין טרנטינו

אם מתעלמים לרגע מהמנטרות השחוקות של ימין מסיקה, במאי מחתרתי משנות ה־90 שהביא את אבי ביטר לקדמת הבמה ושמעולם לא זכה להצלחה בביקורות, אלא רק בקופות, ולא שמים במרכז את הקיפוח ואת העדתיות - אפשר לדון לרגע בדוקו עליו ועל העשייה הקולנועית שלו בצורה אחרת, לשם שינוי.

בזמן אמת, מסיקה זכה לבוז על סרטיו, שהופצו בקלטות וידאו. הבוז היה משולב: גם על האיכות הקולנועית הנמוכה שלו, מכל הבחינות, וגם עם מוטיב של גזענות. ובשל ההתעסקות הקבועה של כולם בשאלת הגזענות - תמיד נעדר מהשיח סיפורו של מסיקה כאדם שאוהב קולנוע.

סיפורו של מסיקה הזכיר לי, להבדיל אלפי הבדלות, את סיפורם של יורם גלובוס ומנחם גולן, שכבשו את הוליווד עם סרטי "מחץ הדלתא" ושזכו לבוז בזמן אמת, בשעה שהקהל הצביע ברגליים. כמו גולן, כך גם מסיקה נפל על חרב אהבת הקולנוע. בספרו "מחשבות על קולנוע", שראה אור לאחרונה בעברית, קוונטין טרנטינו כותב על אהבתו לסרטים באשר הם סרטים.

כשמסיקה ושותפו ירמי קדושי אומרים: "לא היה לנו אכפת אם זייפו את הסרטים שלנו או לא, וגם לא עניין הכסף, רק שיצפו בנו" - אדם פתאום אומר לעצמו שבסוף אהבה לקולנוע היא אהבה לקולנוע, ולא משנה אם קוראים לך מסיקה או טרנטינו.

"הפקות המזרח", כאן 11