עברתי רק כדי לראות: הצילומים שהפכו לקפסולת זמן שובת לב

הצילומים בספרו של משה שי "אומרים שהיה פה שמח" מחזירים אותנו לתקופה אחרת, כמעט נשכחת, במיוחד בימים קשים אלה שעוברים עלינו, שבהם אנחנו חשים צמא לאתנחתא מחממת לב. שי, שתיעד בספרו בעיקר את עולם התרבות של שנות ה־80 ותחילת ה־90, מאפשר הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים - גם במובן הרחב של הביטוי - של עולמם של גיבורי התרבות שכולנו מכירים ואוהבים.

הספר, שבימים אלה יצאה המהדורה הרביעית שלו, הוא אוסף של תצלומים שצולמו על פילם בשחור־לבן. פסיפס של רגעים ספונטניים, חד־פעמיים, אותנטיים ואנושיים שצולמו ברגעים ה"לא נכונים", שהעניקו לו ניחוח מיוחד. קפסולת זמן שובת לב.

יותר מ־220 צילומים בשחור־לבן נמצאים בין הדפים. אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, נעמי שמר, זוהר ארגוב, שייקה אופיר, שושנה דמארי, שלמה ארצי, דן בן אמוץ, יפה ירקוני, נתן זך ועוד רבים אחרים. שי תיעד מקרוב ובזמן אמת את עולם היצירה, התיאטרון, המוזיקה והמדיה התקשורתית בישראל של אז, והוציא מתחת ידיו רגעים יקרי ערך. מעין פנינים ויזואליות נדירות, בתקופה שבה מספר הצלמים היה קטן יחסית ושום דבר לא היה אוטומטי במצלמות הכבדות.

יריב פלג

איילת חן

איילת זורר בצילומי כתבת שער בשעת בוקר מוקדמת בחוף סידנא עלי. מוקדמת - בסביבות 5:00 בבוקר. הייתי עושה את זה כי האור של הבוקר הוא אור יפה, אבל בניגוד לאור של אחר הצהריים הוא מתפוגג מהר. בזמן הצילומים פתאום הופיע כלב, והם כמובן נהיו חברים מהר מאוד. הכלב נדבק לה לשמלה, וכשהוא נתן לה ביס בישבן - הייתי מספיק זריז כדי לתעד. דווקא הפריימים הגנובים האלה עושים את כל העבודה

אדם ועפרה

אדם חגג יום הולדת בקפיטריה של מגדל שלום, שהיתה על הגג. אז זה היה המקום עם הסטייל הכי נחשב - היום מי בכלל מעלה בדעתו לעשות שם אירוע? שפת הגוף של עפרה חזה, שהגיעה לאירוע, מראה המון אהבה. היא תמיד היתה חיננית עם החיוך הצחור שלה, וזה רגע שבו רואים בבירור את החיבה ביניהם

שישי חם

שייקה אופיר ודן בן אמוץ התארחו בשנת 1979 בתוכנית "שעה טובה" עם מני פאר, ששודרה בשישי בערב בערוץ הראשון. התוכנית הוקלטה באולפני הרצליה, ומני היה אז מלך הרייטינג האמיתי, עם 100 אחוזי צפייה. ערוץ אחד, שישי בערב, מדורת השבט. אגב, התוכנית היתה מוקלטת ולא שודרה בלייב, אז היו הרבה עצירות בצילומים - כדי לסדר את התאורה, למשל. בשלב מסוים הקהל התחיל לברוח. אנשים הבינו את הפרינציפ...

יופי שבאתי

כשאפרים קישון זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, הוא התרגש ופרץ בבכי. באותה השנייה לא היתה לי הפרספקטיבה להבין איזה רגע ואיזה איש תפסתי

האח הגדול

ליגאל שילון היה מדור בעיתון שבו הוא צילם אנשים מפורסמים בעדשת עין הדג, עדשה רחבה שמעוותת את הפרצוף, והקוראים היו צריכים לזהות מי מופיע בתמונה. יגאל ואחיו דן היו לבדם בשעת צהריים באולפן טלוויזיה, שהיתה בו תאורה קלושה ממנורה אחת. יגאל ניסה לשכנע את דן להצטלם למדור, ודן לא הסכים ושיגע אותו - עד שבסוף השתכנע. כמו זבוב על הקיר, תיעדתי הכל

הנה פתחתי חלון

נתן זך, שהתגורר אז בחיפה, שם לב פתאום לבובה החמודה שהיתה על השולחן, והיא שעשעה אותו מאוד. זך עישן המון סיגריות, וכשגם אני התפניתי לסיגריה בכיף, גנבתי עוד פריים אחד

החמישייה הנוסעת

זו תמונת הסטילס היחידה של החמישייה הקאמרית בפוזה הזו. כולם מכירים את הסצנה מהפתיח של התוכנית, אבל לא כצילום סטילס. צילמנו בנמל תל אביב, שממש לא דומה לאיך שהוא נראה היום, ובמקביל הם גם צילמו מערכונים לתוכנית

פלאי קלעים

פעם היו הרבה הופעות בבית החייל בתל אביב. באחת מהן, מאיר בנאי דיבר עם יצחק קלפטר, דני ליטני נח לו מאחור, ואני, שהיתה לי נטייה לצלם מאחורי הקלעים, תפסתי את זה. באירועים כאלה, וגם באירועים פוליטיים לצורך העניין, הייתי מצלם את מה ש"צריך", כלומר את הנאומים או את ההופעה שעל הבמה - אבל גם גונב פריימים כל הזמן. אני אוהב את הכנות של אחורי הקלעים, שם אפשר לראות את היחסים בין האנשים כשהם לא בפוזה. יש לזה קסם גדול

הערב שלה

זו היתה הפעם הראשונה שבה אילנה דיין הנחתה את התוכנית "ערב חדש". תפסתי אותה רגע לפני העלייה לשידור, כשהיא מנסה להתרכז ומסביבה יש המולה גדולה. דיין כבר היתה עיתונאית די ידועה, אבל היא היתה האישה הראשונה שהנחתה את "ערב חדש", ובזמנו עשו מזה עניין

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

מסיבת העיתונאים או האירוע שבו היו צריכים לקחת חלק, לא ממש עניינו את שלום חנוך ויהונתן גפן, שהחליטו ללכת לפאב־מסעדה - ואני אחריהם. זו אחת התמונות שאכלתי הכי הרבה חצץ כדי לצלם, כי לא היה שם אור בכלל, חושך מוחלט כמעט. בעידן של היום, הדיגיטלי, הייתי מלך, אבל אז צילמתי נגד כל הסיכויים

ממנו באהבה

מני פאר היה אחד האנשים שהיה הכי כיף לי לצלם. היו מקרים שבהם צילמתי אותו חמש דקות, ואז ישבתי איתו עוד שעתיים-שלוש. הוא היה מעיין נובע של ידע. בצילום הזה באתי אליו הביתה, וראיתי למטה ברחוב כורסה שמישהו זרק. הזזתי אותה לאמצע הרחוב, ואמרתי לו: "מני, עזוב אותך מהבית, בוא למטה ושב על הכורסה". הוא שאל: "אני יכול להביא בקבוק וויסקי?", ועניתי לו: "תביא מה שבא לך"

רואים שקוף

אצל שמוליק קראוס תמיד הייתי משאיר דלת פתוחה לנסיגה מהירה, נגיד ככה... הייתי אצלו בבית ברחוב טרומפלדור לצילומים לאיזו כתבה - אם אני לא טועה, לקידום התקליט הכי אהוב עלי שלו, "אחרי 20 שנה", שהתנגן אצלי באוטו המון. שמוליק היה במצב רוח טוב, אבל לא היתה לו סבלנות לצילומים. אמרתי לו: "בחייאת, שמוליק, בוא למרפסת. יש שם אור יותר טוב". הוא עשה לי פרצוף, אבל בא ואמר: "תן רגע לנער את הפנים" - ואת הרגע הזה תפסתי

ריקוד המכונה

אחרי מפגש עם להקת משינה באזור תיאטרון הבימה, ראיתי פתאום את יובל בנאי ואורלי זילברשץ, אז בת זוגו, בשדרות רוטשילד. צעקתי "יובל!", כי לא רציתי לצלם את הגב שלהם, ושניהם הסתובבו. התמונה הזו תמיד מזכירה לי צילומים של ג'ון לנון עם יוקו אונו

טייס השלום

אייבי נתן אף פעם לא הרשה לאף אחד לעלות על הספינה שלו, שממנה שידר את רדיו "קול השלום". אני לא זוכר בדיוק באילו נסיבות הצטרפתי אליו על סירת מנוע להפלגה קצרה עד לספינה, אבל כשהגענו אליה הוא הושיט ידיים ואמר: "הנה הנסיכה שלי". התחננתי לעלות לסיפון - אבל הוא לא רצה לשמוע

בועטים במוסכמות

ערוץ הספורט תמיד היה ידוע בפרומואים המושקעים לשידורים שלו. הפרומו הזה, עם מודי בר־און וספי ריבלין, נוצר עבור משחקי הליגה האנגלית וצולם באצטדיון רמת גן. ספי ריבלין - רק תנו לו להשתגע, ומודי הנפלא זרם עם כל דבר, תמיד בקריצה

מצעד תימני

בערוץ הראשון עשו תוכנית עם זמרות ממוצא תימני - דפנה דקל, האחיות יוספי, עפרה חזה ומרגלית צנעני. הגעתי כדי לצלם, ביחד עם צלמים מעיתונים אחרים. עפרה חזה הגיעה קצת באיחור, והתחיל להיות מאוחר עבור העיתונים, שכבר כמעט ירדו לדפוס. שלחו אותי לבדוק מה איתה, שאלתי אותה בעדינות מה קורה והיא אמרה: "תן לי כמה דקות". בינתיים סיכמנו, הצלמים, שכולנו עוזבים ביחד אם היא לא יוצאת, כי לא נספיק. היא לא יצאה אחרי כמה דקות, וכבר התחלנו ללכת, ואז מרגול צעקה לה: "עפרה, הם באמת הולכים!". היא יצאה, וכרגיל מייד שבתה אותנו בקסמה עם החיוך שלה

חולם על נעמי

באחד מערבי ההוקרה לאמנים הסתובבתי מאחורי הקלעים, ופתאום ראיתי את מתי כספי ואת נעמי שמר יושבים לשיחה ערה בגובה הבלטות. חדי העין ישימו לב לשקית של "ג'רי מליץ" שנמצאת ביניהם - הוא היה מעצב אופנה ידוע ומאוד נחשב באותה התקופה

אבא, סיפור

עם אסי דיין הסתובבתי הרבה ברחבי הארץ, כצלם של כתבות שהוא כתב. באותו בוקר הוא אמר "נוסעים לפונדק של כושי רימון בקילומטר ה־101". בדרך, בצומת בית קמה, הוא אמר: "אכפת לך לפנות לקיבוץ דביר? יש לי שם איזה ילד". הקיבוץ היה בשלאף שטונדה - מנוחת הצהריים - ואסי הגיע לחדר של ליאור, הילד, שהתעורר ולא כל כך הבין מה קורה סביבו - אבא שלו רוכן מעליו ואיזה אחד ליד עושה קליקים במצלמה. לפני שנתיים, בערך, ליאור אמר לי שכבר שנים התמונה הזו מונחת אצלו ליד המיטה

מבצע סבתא

הבית של יפה ירקוני היה כמו תחנה מרכזית של אמנים. כולם עלו לרגל אליה והיה שמח, וגם אני הגעתי לשם לא מעט. בפעם ההיא צילמתי אותה דווקא לבד - ופתאום דפיקה בדלת ונכנס החתן שלה, מאיר סויסה, עם הנכדה החדשה. אז הגיע הרגע המקסים הזה

משה שי, צלם עיתונות וצלם גיאוגרפי במשך כ־40 שנה, מרצה בפני גופים ומוסדות ברחבי הארץ על מאחורי הקלעים של הספר ועל סיפורן של התמונות המופיעות בו, וכן על עבודותיו ומסעותיו בעולם