תיאום כוונות: המלחמה ומה שלצידה - יומנו של מילואימניק בעזה

פרק ראשון: "הקפות"

לפני חודשיים בערך נכנסתי לתפקיד גבאי בית הכנסת בקיבוץ. לקראת החג עשינו ישיבות היערכות וחלוקת תפקידים, ופתאום מצאתי את עצמי מנהל את ההקפות בבית הכנסת, שנתיים בלבד לאחר שעברתי לגור בקיבוץ, עוד לא מכיר את כל האנשים, עוד לא יודע לשייך שם לפרצוף. את שמחת תורה תשפ"ד חשבתי שאזכור תמיד בגלל הקוריוז הקטנטן הזה. לא האמנתי, לא חשבתי, שאת החג הזה יזכור כל עם ישראל בגלל הנסיבות שאליהן קמנו בשבת בבוקר.

בערב שמחת תורה אני עוד מספיק להתכתב עם גולן, המ"פ החדש של הפלוגה, על יום עיון לרס"פים שיעסוק בהכנה למלחמה בצפון, שכולם אומרים שעתידה לפרוץ מתישהו. יום העיון אמור לעסוק בענייני שלישות, התמודדות עם פצועים, זיהוי חללים לא עלינו, וכיצד מתנהגים בכל מה שקשור בהתמודדות עם העורף ועם משפחות הלוחמים.

יום העיון הזה מתפוצץ לתוך חיינו 12 שעות לאחר מכן. אחרי ההקפות בערב החג, שעוברות בטוב ובשמחה, אני משכים קום כדי להגיע לבית הכנסת בזמן. התפקיד מחייב. בדרך לשם עובר מולי יניב, מפקד כיתת הכוננות, ואני מזהה שהוא נושא נשק ארוך. כלל אצבע ביישובי יו"ש: כשכיתת הכוננות נושאת נשק ארוך - זה סימן שמשהו קורה. לעיתים זה רק מידע מודיעיני, ולעיתים בעקבות אירוע שקרה.

"מה קורה, יניב? מה הסיפור עם הנשק?"

"יש אירוע לא פשוט בדרום, שמועות על חדירת מחבלים, טילים... נשמע משהו רציני".

מחזור חייה של פלוגת המילואים שלי - פלוגת מילואים בגדוד סדיר ובחטיבה סדירה - כולל תמיד גלים של כוננויות ומתח תמידי שקיים בכל סבב בדרום, שבתשע השנים האחרונות, מאז צוק איתן, תמיד הסתיימו בלא כלום. הרי ישראל אף פעם לא רוצה במלחמה. ועדיין, משהו במילים של יניב גורם לי לעצור לחשוב.

"אתה חושב שאני צריך לחזור הביתה ולקחת טלפון?"

"אם אתה מהיחידות האלה שהן הראשונות שקופצות - נראה לי שכדאי".

אני חוזר הביתה אחרי 10 דקות, ואשתי רחל רואה אותי מהחלון. על פניה תמיהה.

"מה קרה?"

"יש אירוע בדרום. נשמע רע. אני לוקח את הטלפון".

את המשפט הזה אני מנסה להגיד בשקט, כדי לא להלחיץ את הילדים, אבל ילדים שומעים הרבה יותר טוב דווקא כשאתה מדבר בלחש.

בשעה 09:03 גולן מעיר את הקבוצה הפלוגתית, דורך את האנשים ומעדכן שהגדוד עובר לחירום ושצריך להישאר זמינים. חולפות שעתיים, שכוללות שתי אזעקות במרחב כפר עציון וציפייה מורטת עצבים לפקודה. בשעה 11:05 זה מגיע. גולן שולח הודעה: "הופעלנו"

"אבא, מה קרה בדרום?"

אני לא עונה. משאיר את רחל להתמודד עם הסיטואציה, מסתכל בטלפון ורואה את קבוצת החברים מהמילואים לשעבר רוחשת. הדופק כבר מתחיל לעלות. ההודעות שרצות בקבוצה מבשרות רע. את הסרטונים שנשלחים מהרשתות אני מחליט לא לפתוח כרגע, אבל תיאור הסרטון אומר הכל. משהו בפנים כבר אומר לי שהפעם זה אחרת. דפיקות הלב שלי מתחילות להתגבר.

אני מגיע לבית הכנסת ורואה את חברי הקיבוץ עם הווסטים הצהובים, מוודאים שהמקלטים פתוחים ומוארים. הדי פיצוצים נשמעים מרחוק. בשעה 08:21 אני שולח הודעות לאמיתי וליוגב, שני הסרס"פים שאיתי בצוות הרס"פיה, שאני זמין עם הטלפון עלי.

בשעה 09:03 גולן מעיר את הקבוצה הפלוגתית, דורך את האנשים, מעדכן שהגדוד עושה מעבר משגרה לחירום ושצריך להישאר זמינים. חולפות שעתיים, שכוללות שתי אזעקות במרחב כפר עציון וציפייה מורטת עצבים לפקודה. בשעה 11:05 זה מגיע. גולן שולח הודעה: "הופעלנו".

פרק שני: "פרידה"

לאחר ההודעה אני עוזב מייד את בית הכנסת. אני שולח לרחל הודעה שהקפיצו אותנו ושאני בדרך הביתה. כשאני מגיע, אני מספר לילדים שהצבא הקפיץ אותנו ושאני צריך לצאת. יש מתח באוויר. כל ילד מגיב בדרכו הייחודית. אנחנו מנסים לשדר להם רוגע ושהכל בסדר, אבל בפנים הכל מבעבע. הדופק על 200, והראש כבר מתחיל לחשוב כמה צעדים קדימה.

מתקרבים לרגע הפרידה, והדברים מתחילים לצאת החוצה. אני רואה את אסף נכנס בשקט לחדר שלו וסוגר את הדלת, ואת יובל יוצא החוצה לסוכה תוך כדי ניגוב דמעות. איתי מתכנס בחדר אחר. אורי הקטן ממשיך בשלו, לא קולט את התכונה שבאוויר. בתוך תוכי עוברות מחשבות שאני צריך להיפרד.

זו פרידה שאי אפשר לדעת כיצד ומתי היא תסתיים. התחושה היא של כאוס מוחלט, חשש גדול מהעתיד הקרוב והרחוק, חוסר ודאות. אנחנו קוראים ליובל, והוא מגיע אלינו עם דמעות.

"מה אתה מרגיש, יובל?"

"אבא, אני מפחד. אתה הולך עכשיו למלחמה, ואתה יכול למות".

המילים שלו מפלחות לי את הלב, ואני מחזיק את הדמעות. אני לא יכול להתחיל להתפרק, אבל הג'ולה בגרון מתחילה להתקשות. רחל מדברת במקומי.

"אתה אחראי למצוא ספר תהילים ולשים לאבא בתיק, שישמור עליו". יובל מתרגש מהמשימה ומבצע אותה במסירות. אנחנו מסיימים את ההתארגנות, ואני יוצא לאוטו של אלטמן, שבא לאסוף אותי.

פרק שלישי: "עד גיל 40"

פלוגת "אפעה משלח" הוקמה בשנת 2007. למעשה אני נמצא בפלוגת המילואים שלי עוד לפני שהשתחררתי ב־2008. הפלוגה שייכת לגדוד 46, גדוד סדיר בחטיבה 401. מטבעה של פלוגת מילואים בגדוד סדיר, היא הראשונה שקופצת בכל תרחיש חירום.

אחרי צוק איתן הרגשתי שאני כבר לא יכול לשרת יותר בטנקים, והציעו לי את תפקיד רס"פ הפלוגה. התניתי את קבלת התפקיד בזה שאמיתי, חברי היקר שלחם לצידי גם במבצע ההוא, יהיה איתי בתפקיד - וכך היה.

ב־2018 צירפנו אלינו את חברנו הטוב יוגב. מאז ועד שמחת תורה, היינו נפגשים פעם בשנה למשך תקופה מסוימת לאימון פלוגתי. רצה בינינו התערבות: אמיתי טען לאורך השנים "מילה שלי - עד גיל 40 אין צו 8". חשבתי שאולי הוא צודק. שאולי ירצה הגורל ולא נגיע לרגע הזה, שנצטרך להיות רס"פים בלחימה. ואולי ירצה הגורל וכן.

כולם דרוכים, במתח. בסיום התדריך אני מלווה את גולן לאוטובוס, ומבקש ממנו: "תעצור בדרך ותמצא מקום לעשות תרגולת! החיילים האלה לא עשו פרט חוליה מאז הטירונות!". גולן מבטיח לנסות, אבל יודע שכנראה לא יצליח. בשטח כבר מחכים לנו בדחיפות

פרק רביעי: "על זחלים"

סביב השעה 14:00, 80% מסד"כ הפלוגה, כולל אותי, כבר מגיעים לנחשונים. גיוס מילואים כשהצבא נמצא בכאוס זה כנראה הבלגן הכי גדול שיש. החיילים כאן, הטנקים בהאנגר, כולם מוכנים לעבודה, אבל הביורוקרטיה הורגת. לוקח זמן עד שכולנו מבינים שאם לא נחרוג מהפקודות - שום דבר לא יתקדם כאן.

אנחנו פותחים את הימ"ח יחד עם נגד הלוגיסטיקה המקומי ומתחילים להכין את הכלים. הכל קורה מהר. פתאום גולן קורא לנו ומעדכן: "הפלוגה קיבלה משימה לרדת באוטובוס לאופקים ולטהר רחובות". המבט על פניהם של המפקדים, גם שלי, הסביר הכי טוב את מה שעבר לכולנו בבטן.
אנחנו, שריונרים במילואים, הולכים לטהר רחובות באופקים? תרגולות חי"ר? איך הגענו למצב הזה? אבל ההנחיה ברורה. החיילים מתחילים לארגן לעצמם את ציוד החי"ר - אפוד, שכפ"ץ, מחסניות מלאות, מים.

סביב השעה 23:00 בלילה, הפלוגה יוצאת לדרכה על זחלים לכיוון דרום. אריק הג'יפאי פותח לה את הציר. בן כץ, מפקד המכלול, מחפ"ק אותה יחד עם אפיק מזור מאחור. נסיעה של 13 שעות, 120 ק"מ, עד לעוטף. מה שאף אחד לא האמין שיקרה - קרה

כולם דרוכים, כולם במתח. בסיום התדריך אני מלווה את גולן לאוטובוס ומבקש ממנו: "בבקשה תעצור בדרך ותמצא מקום לעשות תרגולת! החיילים האלה לא עשו פרט חוליה מאז הטירונות!". גולן אומר לי שהוא מבטיח לנסות, אבל יודע שהוא כנראה לא יצליח. מחכים לנו בדחיפות.

האוטובוס מגיע. חיילים מתחילים לעלות עם הציוד. קצת דיבורים על ההמשך, וזהו - עוד שנייה יוצאים לדרך. או שלא. גולן מגיע אלי בחיוך ואומר: "יורדים דרומה על זחלים".

פרק חמישי: "לפרוק נגמ"ש"

תחושת הקלה. חוזרים לטנקים, לסביבה המוכרת לנו, לאזור הנוחות. עם זאת, אף אחד מאיתנו לא מאמין למשמע הפקודה החדשה. מנחשונים לעזה על זחלים? בטח מישהו בצבא יחזל"ש את זה מתישהו.

מתחילים לפתוח מפות בטלפון כדי לתכנן ציר נסיעה, ובמקביל גולן מבקש מכמה אנשים לנסות לאתר איש שטח, עדיף ג'יפאי, שילווה אותנו לאורך הדרך. גולן מקבל טלפון מבני, מח"ט 401, ששואל אותו: "אתה מוכן? יש לך ציר?". לגולן אין ציר בשלב הזה.

"אל תדאג, ניפגש בבוקר בעוטף".

סביב השעה 23:00 בלילה, הפלוגה יוצאת לדרכה על זחלים לכיוון דרום. אריק הג'יפאי פותח לה את הציר, בן כץ, מפקד המכלול, מחפ"ק אותה יחד עם אפיק מזור מאחור. נסיעה של 13 שעות, 120 ק"מ, עד לעוטף. מה שאף אחד לא האמין שיקרה - קרה.

אני מתקשר לברוס הסמ"פ כדי לדעת לאן להגיע. "תגיעו לג'וליס. החטיבה כנראה תקים כאן את הקדמית שלה".

כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים לג'וליס, מתקשר אלי ברוס ואומר לי: "חכה רגע, יש כאן אירוע של חדירת מחבלים". מה? עד לג'וליס הם הגיעו? אחרי כמה דקות הוא אומר שהאירוע הסתיים, ואנחנו מגיעים לבסיס.

אנחנו פוגשים את ברוס טרוט עיניים ומקבלים ממנו פירוט על אירועי הלילה - על הנסיעה דרומה, על התדלוק בדרך, על זה שהפלוגה נשלחה לשחרר את כפר עזה שנכבשה בידי מחבלים. שומעים ממנו תיאורים קשים על הדרכים בדרום. גופות בכבישים. רכבים מחוררים בצידי הדרך. תחושות קשות מאוד.

לאחר כמה זמן ברוס מקבל טלפון. בסיום השיחה הוא פונה ליוגב ושואל אותו: "נו, אתה בא איתי למבקיעים לפרוק נגמ"ש?". אנחנו מחליטים לנסוע כולנו ביחד, כולם עם שכפ"צים וקסדות ברכב, הנשק במצב "פעל" והיד על ידית הדריכה. כולנו מבינים שהיתקלות עם מחבלים יכולה לקרות בכל רגע.

מגיעים למבקיעים. חורשת קק"ל יפהפייה. יורדים מהרכב. כל אחד תופס מקום עם הפנים כלפי היער. ברוס מסביר שהפלוגה קיבלה פקודה להתכנס במבקיעים, וכאן יהיו שטחי הכינוס שלנו. כמה זמן נהיה כאן? מתי ניכנס לעזה? מתי נתחיל לחימה? לאף אחד אין מושג.

באזור הכינוס אנחנו פוגשים את שפרכר, המ"מ של מחלקה 3, ואת לוחמיו אחרי לילה נטול שינה של נסיעה קשוחה ומייגעת.

החיילים גמורים. חלקם ישנים בתאים. אנחנו מבינים שמחלקה 4 של המ"מ גלבוע נשלחה לכפר עזה ותכף אמורה לחזור. אנחנו מחכים לה בקוצר רוח.

לבסוף לוחמיה של 4 מגיעים. על פניהם פרצופים שאומרים שמה שהם ראו וחוו בכפר עזה ילווה אותם לנצח. על מה שקרה בכפר עזה לא צריך לשאול. אם אחד מחיילי המחלקה לשתף ירצה, נהיה שם כדי לשמוע.

פרק שישי: "ממתינים"

לאחר כמה שעות במבקיעים, אני מקבל טלפון מבן כץ: "גל המג"ד הוציא הנחיה שכל מסגרת תמצא לעצמה איפה לישון הלילה. החיילים חייבים לישון". בסופו של דבר אנחנו מגיעים לקבוצת יבנה, שם כבר נערכו לבואנו לאחר טלפון שקיבלו מאחד המ"מים.

בהתחלה אנחנו חושבים שמדובר בלילה אחד - אבל בהמשך נשהה שם במשך חודש וחצי, בפנסיון מלא, הודות לאנשי היישוב הנפלאים. הלילה הראשון שם מהווה זריקת החייאה עבור כולנו, ובבוקר שלמחרת אנחנו קמים לשגרה לא ברורה, שכוללת בעיקר תחושה של חוסר ודאות.

אותו שטח כינוס במבקיעים, שב־8 באוקטובר היו בו שני טנקים ונגמ"ש, הופך להיות שדה שבמקום חיטה "זרועים" בו מאות רק"מים - טנקים, נגמ"שים, נמ"רים, נמרות, D9, האמרים ועוד. מדי יום הפלוגה מגיעה לעבוד על הכלים תחת מטחי רקטות ופצמ"רים.

הקצינים עוסקים בהכנת התמרון ליום פקודה. כולנו מכווני מטרה. שלוש פעמים אנחנו מקבלים פקודה ש"הערב זה קורה", התמרון מתחיל, ובכל פעם מחדש זה מבוטל. הביטול האחרון מתרחש לאחר שהכלים כבר נכנסים לסדר תנועה. אנחנו חוששים שהמתח המבצעי של החיילים נפגע, ושברגע האמת הם ייכנסו לא דרוכים מספיק.

פרק שביעי: "תדריך"

בבוקר 27 באוקטובר אנחנו מתכנסים במועדון ביבנה ללא מחלקה 2, שכבר יצאה לפנות בוקר והתחילה את התמרון בשלב ראשוני עם גדוד ההנדסה שאליו סופחה. גולן שולח תמונה בקבוצה ומבקש מכולם לפתוח אותה. מדובר בצילום מתוך אינטרקום של אחד מבתי העוטף ב־7 באקוטובר. רואים בו מחבל שמחזיק תינוק בידיו, ומאחוריו מחבלים נוספים שיושבים בכניסה, משל היו מוזמנים של בעל הבית.

התמונה מרעידה את הלב. מכעס? מעצב? לא יודע. מה שאני יודע הוא שלתמרון הזה יצאתי עם אפס חמלה. מהתמונה הזו אני מבין עם אילו נאצים אנחנו מתמודדים. אני מבין שאם נשדר חמלה - נשלם בילדים נוספים. זה או הילד שלי, או הילד שלהם.

אני מקווה שגם אצל החיילים התחושות זהות. "במקום שבו יתכווץ לנו הלב, שם הם יפגעו", אומר גולן - מה שמתברר כנכון במהלך הלחימה. כמה וכמה מארבים "הומניטריים" מצפים לנו בהמשך המלחמה.

בשעה 13:00 אנחנו מתכנסים לתדריך יציאה לקרב של גולן. רבע שעה לפני כן אני רואה את גל המג"ד, ואומר לו שאני מרגיש שהפלוגה הולכת אחריו וסומכת על המנהיגות שלו באופן מוחלט. הוא מתרגש לשמוע, ומייד הודף את המחמאות ומדבר בשבח הפלוגה.

גולן מתחיל את התדריך. הוא מקריא אותו מהטלפון. התחושה היא של עוצמה גדולה, של רוח אדירה. המילים שלו מחדדות את החושים, נותנות תחושה של רוממות רוח. תוך כדי תדריך, אני מזהה שהיד של גולן רועדת ושדמעה זולגת מעיניו. הרגע שלו חיכינו הגיע. החודש הבא שיעבור עלינו יישאר איתי לנצח.

פרק שמיני: "מנותקים"

הפלוגה מתחילה בתמרון ב־27 באוקטובר. מאז ולמשך חודש היא לא יוצאת מעזה, למעט צוותים בודדים שנאלצים לצאת לטיפולים בטנקים פה ושם. בחודש הזה אנחנו מגלים תפקיד נוסף וחדש שנמצא תחת אחריותנו, שלא הכרנו: התקשורת עם העורף - בנות הזוג, בני הזוג, ההורים והאחים של הלוחמים.

לקרוא לבני המשפחה של הלוחמים שנמצאים בחזית "עורף" זה אחד העיוותים הגדולים בהיסטוריה. זו חזית לכל דבר. האנשים הללו נדרשו לחיות עם מציאות של מתח, חרדה, דאגה, ממש כמונו. רק שבניגוד אלינו, הם נאלצו במקביל להתמודד עם ילדים, עבודה, קהילה ועוד לא מעט אתגרים שנוספו על כל השאר.

כחודשיים לפני המלחמה הוקמה קבוצת ווטסאפ שנקראה "נשות פלוגה א'". עד המלחמה הקבוצה היתה בעיקר קוריוז נחמד, לא פעיל, ומדי פעם נשלחה בה הודעה. מאז תחילת המלחמה הקבוצה הזו פעילה, רוחשת וגועשת.

יש מקרים שבהם אנחנו מקבלים עדכון מהחמ"ל שצריך להוריד לשטח את אחד החיילים שנמצאים איתנו בעורף, ושמהווים כוח עתודה לחילופים של חיילים שנמצאים בלחימה. ככל שהזמן חולף, אנחנו מבינים שמשימה זו היא אחד מעיקרי התפקיד שלנו כאן בעורף.

החיילים חווים אירועים מטלטלים, נחשפים למראות קשים ומביאים את הגוף ואת הנפש שלהם לקצה גבול היכולת. בחלק מהמקרים זה אפילו חוצה את הגבול הזה. במקרים האלה, החיילים הללו חוזרים אלינו לארץ ואנחנו מכניסים להם מחליף.

ההתמודדות, הליווי והתמיכה בחיילים הם משימת קודש עבורי ועבור אמיתי ויוגב. כל מה שהחיילים האלה מבקשים מאיתנו - אנחנו מבצעים. אנחנו מבינים שזו משימה הכרחית, כדי לאפשר לחיילים האלה לחזור לשדה הקרב ככל שיוכלו, ואפילו לחזור הביתה בסוף המלחמה כשהם יציבים ומתפקדים.

זה חודש ארוך מאוד, ובמהלכו תמיד נישאת תפילה בלב שלא נקבל את הטלפון שממנו אנחנו חוששים יותר מכל.

פרק תשיעי: "בוקר"

ביום שישי 17 בנובמבר, הגדוד נמצא בהפוגה מבצעית של יממה בתוך הרצועה, לאחר לחימה ממושכת. אנחנו מחליטים שזה הזמן להוציא את הפלוגה לפעילות "חוץ־מלחמתית" כמה שניתן, ומכריזים על בוקר בחוף הים ועל האש בצהריים במגנן.

אנחנו קמים ביבנה מוקדם בבוקר ויוצאים לדרך, לכיוון דרום. אוספים את הבשרים שתרמו לנו "נתח קצבים", ונכנסים בשיירה, יחד עם נגמ"ש החוליה ובהובלתו של דני, המחט"פ האגדי של הפלוגה.
אנחנו מגיעים אל נקודת המפגש בחוף הים, בפאתי מחנה הפליטים שאטי שבעזה. שבועיים קודם הפלוגה לחמה כאן וכבשה את מוצב הספינה, את מוצב באדר, את מחנה הפליטים עצמו.

עכשיו כולנו טובלים בים. התחושה סוריאליסטית בטירוף. הקצה של הקצה. ברמה האישית, הכניסה לים של עזה מרגשת אותי בטירוף. אחרי שלמדתי שנה וחצי בגוש קטיף, הנה אני שוב חוזר לרצועת החוף היפה הזאת, לים של עזה.

הטבילה מסתיימת בקצין כלשהו שצורח עלינו מה לעזאזל אנחנו עושים, ואחרי המנגל פרק ההפוגה תם. התחושה טובה ומרוממת, אבל בעוד כמה שעות היא תתהפך עלינו.

אני מתעורר לקול הודעה מיוסי, שהיה סמ"פ הפלוגה במשך יותר מעשור. חבר יקר שעושה היום מילואים בחטיבה. הוא איש קשר שלנו בחמ"ל, ולא מעט פעמים אנחנו נעזרים בו. אני תמיד מבקש ממנו לעדכן אותי כשהוא יודע משהו שאמור לעניין אותי. בהודעה שלו כתוב "בוקר". אני ישר מבין.
"מה קרה?".

"שני נ"ט".

אני קופץ מהמיטה ומעיר את יוגב ואת אמיתי. "הפלוגה חטפה", אני אומר להם. "יוסי עדכן אותי". כולנו מתחילים להתלבש במהירות שיא, מבינים שאנחנו מתחילים עכשיו סיטואציה ארוכה.

יוסי ממשיך לעדכן: "יש פצועים. לא יודע איזה טנק".

"בפלוגה? בוודאות?".

"כן. מפנים עכשיו. לגולן יש רסיסים בפנים. יש גם הרוג".

אני קורא את ההודעה ומתחיל להשתנק. אין לי אוויר. אני אומר ליוגב ולאמיתי שיש הרוג. כל אחד מהם מגיב אחרת, אבל המחנק בגרון נמצא אצל כולם. מתחילות מחשבות. מי זה? ואז אנחנו חושבים: בעצם, מה זה משנה מי זה?

מתברר שההרוג הוא מפלוגה אחרת. מהפלוגה שלנו רק גולן נפצע, פונה במסוק לבילינסון במצב קשה, אך לא נשקפת סכנה לחייו. החובש שלמה גורטובניק הי"ד, שלחם איתנו כתף אל כתף, הוא הלוחם שנהרג באירוע. אדם יקר. יהי זכרו ברוך.

סביב השעה 21:00 אנחנו מגיעים אל המגנן, שרק אתמול אכלנו בו סטייקים, ופוגשים את הפלוגה. כולם באים ושואלים בשלומו של גולן. אנחנו מעדכנים שהוא התחיל סדרת טיפולים בעיניים, ושאנחנו מקווים שלא תיפגע לו הראייה. הבשורה שהוא במצב טוב עושה לחיילים טוב.

במגנן אני פוגש גם את גל. הוא מספר לי שהפינוי של גולן היה מהמקצועיים שהוא ראה. מהיר מאוד, איכותי. הוא אומר שברוס לקח את הפיקוד על הפלוגה בצורה מדהימה. אני שמח לשמוע.

לאחר כמה דקות גם ברוס מגיע. אנחנו מתחבקים ארוכות, ואני מבין שהוא לגמרי מנהל את הסיטואציה. נכנס לנעלי המ"פ באופן ברור ומיידי. ללא שאלות ובלי שהיו צריכים לבקש ממנו או לחדד לו. ממשיכים הלאה.

פרק עשירי: "הלאה"

ב־24 בנובמבר נחתם הסכם הפסקת האש הראשון, ומייד עם כניסתו לתוקף הגדוד מתחיל בהיערכות ליציאה להתרעננות בארץ. לפנות בוקר אנחנו מגיעים למשטח הטנקים כדי לקבל את פני הפלוגה בחזרתה. ההתרגשות גדולה מאוד. הפלוגה לחמה באופן רציף במשך ארבעה שבועות. החיילים לא יצאו מעזה, למעט חריגים פה ושם.

סביב השעה 6:00 הפלוגה מגיעה למשטח. מייד עם היציאה, ברוס מכנס את הסגל ומעדכן שהוא הולך לאשר מול גל שהפלוגה תיתן עבודה של כמה שעות על הכלים, מה שאפשר, ושלאחר מכן יהיו שיחות מחלקה. כל מחלקה תתכנס בנקודה מסוימת ותפגוש קב"ן.

התהליך שצה"ל הגדול עבר בכל תחום בריאות הנפש הוא לא פחות ממדהים. במהלך כל ימי המלחמה היתה מרפאה זמינה עבור כל חייל שחפץ בכך, 24/7. כל מסגרת שיצאה מלחימה בעזה ורצתה בכך - נפגשה עם קב"ן מייד ביציאה.

במהלך החודש הזה אנחנו נדרשים לפנות את המתחם בקבוצת יבנה, עקב חזרת בתי הספר לשגרה, ועוברים למתחם ישיבת ההסדר "נווה דקלים" באשדוד. אנחנו מרגישים כאילו כל העיר יוצאת מגדרה. משלוחי אוכל בכמויות לא סבירות, חדרים מפנקים, מקלחות, מתחם לכלל הפלוגה. עם ישראל בגדולתו.

בחזרה למשטח ולפלוגה. מייד אחרי השיחות עם הקב"ן הפלוגה עולה לאוטובוס ונוסעת לאשדוד, משם החיילים יחזרו הביתה. מדובר בפרויקט לוגיסטי לא מאוד פשוט, שכן כבר שעת הצהריים, יש חיילים שצריכים להגיע רחוק והשבת נכנסת מוקדם. בתוך חצי שעה הפלוגה מתפזרת, ואנשים יוצאים הביתה לראשונה זה חמישה שבועות.

השבת בבית מאתגרת. שבת משפחתית מדהימה, אבל במהלכה אני מגלה לראשונה את הקושי במעבר בין הסיטואציות. זה דובר, ידענו שזה יגיע, אבל בשישי בערב, בבית הכנסת, אני מגלה עד כמה זה קשה וכמה המעברים האלו ילוו אותי בהמשך.

המשך פעילות הפלוגה די שגרתי בכל הנוגע לאופן ההפעלה שלה ולקצב ההתקדמות, אבל שום דבר לא שגרתי ביום־יום של החיילים. לילות טרופים בלי שינה, משימות חדשות מדי יום, פשיטות, התקפות, וגם ספיגות. בכל כמה ימים אחד הכלים חוטף נ"ט. בכל כמה ימים אחד הטנקים יוצא החוצה לעבודות.

המאפיין הכי גדול של התקופה הוא סבבי היציאות. למעשה, אנחנו מבינים שאם לא נייצר לעצמנו סבבי הפוגות - הצבא הגדול לא ידאג לזה. במובנים מסוימים, אולי זה החיסרון בלהיות פלוגת מילואים בגדוד סדיר. בצבא, וגם בחוץ, לא תמיד מבינים שלפלוגות מילואים יש צרכים אחרים.

מובן שכל החיילים צריכים לקבל התרעננות ולצאת הביתה אם אפשר, אבל אם לצבא יש אפשרות להכתיב לחיילי סדיר את סבבי היציאות שלהם והם נדרשים לקבל את זה - אצל חיילי מילואים הרגישות הזו צריכה להיות עדינה יותר.

הפלוגה "מקימה" לעצמה עוד מחלקה, ובאמצעות המהלך הזה אנחנו מצליחים לייצר סבבי יציאות מסודרים לכל מחלקה. כל מחלקה יודעת שבועיים קדימה מתי היא נמצאת בעזה, מתי היא עובדת על הטנקים במשטח ומתי היא יוצאת הביתה ל־48 שעות.

המטרה המרכזית שלנו במהלך הזה היא לייצר לחיילים קצת ודאות. חוסר ודאות הוא מצב שעלול להוביל לנזקים לאורך זמן.

מלחמה היא ממלכת חוסר הוודאות, זה נכון, אבל גם מתוך שגרת הממלכה הזו, חשוב מאוד לייצא מעט ודאות עבור החיילים, עבורנו ועבור המשפחות.

פרק אחד עשר: "מסיימים"

ב־1 בדצמבר הפלוגה חוזרת מהפסקת האש ללחימה. בתחילה היא נכנסת לשכונת רימאל וכובשת אותה ואת "כיכר פלשתין". משם היא ממשיכה לשכונת דרג' תופאח, כובשת אותה ושוהה בה עד לסיום שלב ב' של המלחמה, כפי שהגדיר אותו הדרג המדיני.

לאורך כל הימים הללו, כחודש ימים עד היציאה הבאה של הפלוגה, הלוחמים עוברים ממשימה למשימה, מהתקפה להתקפה, באתגרים קשים וברגעים מפחידים עד אימה. לאורך כל הדרך, הפלוגה משדרת כלפי מעלה שהיא ערוכה ומוכנה לכל משימה.

עם זאת, הפלוגה מבקשת מהדרג הגבוה לקבל קצת ודאות לגבי המשך שירות המילואים, ואיזשהו צפי לשחרור. במלחמה, כמו במלחמה, כל הערכה משתנה 20 פעמים עד שהיא מגיעה באמת.
בסך הכל היו לנו חמישה תאריכי שחרור מדוברים, חלקם ניתנו על ידי מפקדים בכירים בשטח וחלקם על ידי סרן שמועתי.

בסופו של דבר תאריך השחרור מתייצב על 1 בפברואר בערך. עד לתאריך זה, על הפלוגה לסיים את משימותיה בלחימה, את תהליך העלאת הכשירות של הכלים לאחר הלחימה ואת כלל מרכיבי תהליך השחרור, שכולל בין השאר זיכויים, עיבוד מנטלי ורגשי ללחימה, ושאר התעסקויות שנדרשות מפלוגת מילואים שמסיימת לחימה של יותר מ־100 ימים.

תהליך השחרור ההדרגתי מתגלה כמוצלח מאוד. עבור כל החיילים, החזרה ההדרגתית הביתה, למשפחה ולסביבה, היא מבורכת. כאמור, המעברים הללו קשוחים, והריכוך של המעבר הסופי הוא מעולה. הצבא כמערכת מבין זאת, ומשכיל לתת לכל חייל כמה "ימי הסתגלות" בביתו לפני החזרה לעבודה.

כשבוע לפני סיום המילואים ותחילת ימי ההסתגלות, הפלוגה יוצאת לשבוע "עיבוד" בחצבה שבערבה. ברור לי שבשביל עיבוד טוב - אין כמו המדבר.

כמו כן, באותו שבוע כל הארץ גשומה למעט הערבה, ולכן אני סוגר את שבוע העיבוד עם בית ספר שדה חצבה. השבוע הזה מוצלח מאוד. דברים עולים, קשיים צפים וניתנת במה לכל חייל לשתף על מה עבר עליו בתקופה ההזויה הזו.

וכך, ב־1 בפברואר הפלוגה יוצאת לימי ההסתגלות שלה וב־12 בפברואר היא סוף־סוף משתחררת, אחרי 129 ימי מילואים רצופים. תם ונשלם סיפורה של פלוגת אפעה מ"שלח" במלחמת חרבות ברזל. או עד הפעם הבאה.

החיילים בלחימה חוו אירועים מטלטלים. רבים מהם נחשפו למראות קשים, והביאו את הגוף ואת הנפש שלהם לקצה גבול היכולת. בחלק מהמקרים זה אפילו חצה את הגבול הזה. במקרים האלה החיילים הללו יוצאים מעזה בחזרה אלינו לארץ, ואנחנו מכניסים להם מחליף

פרק שנים עשר: "משמעות"

החזרה הביתה קשה ומאתגרת, ואני מחפש מה לעשות עם עצמי, מפלט עבורי ממחשבות על היום שאחרי המלחמה ומהחזרה הקרבה לשגרה.

ברוב המקרים, כשמגיעה אלי מחשבה כזו אני הודף אותה ואומר לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות עכשיו, גם אם בטווח הרחוק זה לא נכון. אני בורח מההתמודדות. רק במקרים בודדים אני מעז להתכנס עם עצמי ולחשוב מה עובר עלי. למה אני בורח למקומות האלו? למה אני לא מצליח להיערך ולהתכונן ליום שבו זה ייגמר, על אמת?

לשאלה "למה אני בורח?" אני יודע לענות. אני בורח כי אני לא רוצה להתמודד. אני בורח כי אין לי מושג. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. אבל יותר מזה, אני מנסה לתת לעצמי תשובות לשאלה הגדולה - "למה זה כל כך קשה?".

למה לעזאזל קשה לחזור ממציאות של חרדה, חשש, פחד, פיצוצים באוזניים וסביבה מלחמתית לא נעימה? למה קשה לחזור מזה למקום הבטוח, המוכר? מאיפה נובע הקושי הגדול הזה?

אחרי כמה ימים מתחדדת אצלי ההבנה כי העניין הוא המשמעות. 129 ימי המילואים האלה היו רצופים במשמעות עבורי - אבל משמעות שונה. היקום בעזה הוא יקום מקביל. הוא לא קרוב ליקום שבו אנחנו חיים. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל יש משהו ביקום של עזה שהוא נקי, טהור ונטול כל פייק. אין בו פוליטיקה, אין תחושת ריקנות, ויש עשייה ציונית גדולה ומשמעותית. היקום הזה הוא יקום זך וטהור. מקום של כלל ישראל במציאות הכי אמיתית ונקייה שלה. וזה הקושי הגדול. המעבר בין היקומים הללו. וקשה הנחיתה. וקשה מאוד החזרה ליקום השני.

בהתחלה אני בורח, ולאחר מכן אני אומר לעצמי שלפחות אני יודע מה הבעיה. אבל בסוף מגיע הרגע שבו אני באמת נדרש לחזור מעשית אל היקום השני - ושם זה קשה. ימים שלמים מול המסך בעבודה, מחשבות שרצות על עניינים יומיומיים, תהיות על עצמי ועל מקומי הנוכחי, ורצון לחזור אל אותה תחושת גדלות ומשמעות.

אני לא יודע כמה זמן תלווה אותי "תחושת היקום המקביל". אני עוד באדוות הגלים ההם. והנה, לבנון מעבר לפינה, ואולי רפיח, ושוב נחזור אל אותו יקום ונידרש לבצע מעבר חד. אבל ברור לי מעל לכל ספק - הנני.

כשבוע לפני סיום המילואים ותחילת ימי ההסתגלות, הפלוגה יוצאת לשבוע "עיבוד" בחצבה שבערבה. ברור לי שבשביל עיבוד טוב, אין כמו המדבר. השבוע הזה מוצלח. נתינת במה לכל חייל לשתף על מה שעבר עליו בתקופה ההזויה הזו

פרק שלושה עשר: "שנהיה ראויים"

"עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה"
(מתוך "ליל חניה", נתן אלתרמן, המתאר את מראות שדה הקרב)

ימי מלחמה הם ימים קשים. לקום בכל בוקר ל"הותר לפרסום" של דובר צה"ל, להבין שבכל רגע נתון עלולה ליפול עליך בשורת איוב. מראות הקרב והמציאות המלחמתית הם קשים.

עם זאת, על נפשו של כל דור לזכור לא רק לרעה את ימי המלחמה. מדינת ישראל נכנסה למלחמה הזו מפולגת ושסועה, אבל ב־7 לאוקטובר בשעה 6:30 היה ברור שהימים הבאים יגדירו אותנו מחדש כפרטים, כעם, כאומה וכמדינה. מה שהבנתי די מההתחלה זה שזה לא משנה איך נכנסנו לימים האלה - אלא כיצד אנחנו נצא מהם.

והימים הם ימים גדולים. ימים של רוח. ימים של גדלות. גדלות הנפש, גדלות האדם. מהרגע הראשון של הלחימה הרגשנו את הרוח הגבית של כל עם ישראל - מצפצופים ברמזורים ונשיקות באוויר בכבישים, ועד תרומות בלתי נתפסות של יהודי הארץ ויהודי התפוצות. כולם רצו לקחת חלק באירוע ההיסטורי הזה, והרצון שלהם הורגש מדי יום. לא כקלישאה.

ב־8 באוקטובר מחקתי מהטלפון את כל אפליקציות החדשות והרשתות החברתיות. העברתי את כל קבוצות הווטסאפ לארכיון, כי היה לי ברור שהרבה תועלת לא תצמח לי מקבלת עדכונים. בקבוצות הווטסאפ נשלחו סרטונים שוברי לב משמחת תורה, ובחלקן כבר התחילו בשלב כריתת הראשים. כך גם ברשתות החברתיות. הרגשתי על הגוף שלי שבשלב זה אני לא מסוגל להכיל את זה. שהזמן לכרות את הראשים של מי שצריך עוד יגיע, אבל שעכשיו זה זמן מלחמה, זמן ניצחון. את הרוח הזו ניסיתי לשדר לסביבה הקרובה שלי.

שלחתי הודעה בקבוצה המשפחתית שבה התנצלתי על הניתוק הקרוב שאני הולך להיות בו. כשהחלו בסביבתי דיבורים וסיפורים על שמחת תורה, קמתי בשקט ועברתי מקום. לא רציתי לשמוע. לא רציתי ולא יכולתי.

אחרי כמה ימים, מתחדדת אצלי ההבנה כי העניין הוא המשמעות. 129 ימי המילואים האלה כולם רצופים במשמעות עבורי. היקום בעזה הוא יקום מקביל. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל יש משהו ביקום של עזה שהוא נקי, טהור ונטול כל פייק

אחת לכמה זמן אני תוהה לעצמי אם היקום הזה, שאני חלק ממנו כרגע, ראוי לכל מה שקרה בעזה בחודשים האחרונים. אני מקווה שכן. אם לא כרגע, אז אולי בעתיד. יהי רצון שנהיה ראויים. עבור הנופלים, עבור הפצועים ועבור גיבורי התהילה שזכיתי להיות במחיצתם במלחמה הזו.

נפשו של הדור הזה זרועה בשדה הקרב. אותו דור שחשבו שהוא לא מסוגל, שאיתו לא היו מצליחים להקים מדינה. אותו דור שזוהה כדור של טיקטוק ואינסטנט הוכיח שהוא נחוש וערוך להגן על מולדתו, ממש כמו הדור ההוא של שנת 1973, ש־50 שנים ויום קודם לכן הוקפץ בצהרי יום כיפור כדי להגן על גבולות ארצו.

כך כותב הרב קוק הגדול באחד ממאמריו: "ובידיים מלאות אומץ ושרירים חזקים כברזל, ובקומה מחושבה ונפש מלאה עוז, ייגש הצעיר הישראלי העתיד אל תחיית עמו וארצו, ובדגל נישא ידבר בשם ארץ הקודש". שנהיה ראויים.