הורוביץ. ידוע גם בכינוי "אמיר הממיר" | צילום: אפרת אשל

"מאחל לך את כל הטוב שבעולם, עוזי": הילד המעריץ שהפך לחבר ואספן נדיר של חיטמן

בגיל 13, כשלא הצליח למצוא ספר תווים של עוזי חיטמן בחנויות, אמיר הורוביץ שלח מכתב למוזיקאי שהעריץ • כמה ימים אחר כך הוא מצא בתיבת הדואר את הספר הנדיר, לצד מכתב מרגש מחיטמן • עם הזמן נרקם בין השניים קשר מכתבים, שבהם נחשף הורוביץ למחשבותיו של חיטמן על ילדים, על השואה, על השלום, וגם על הצורך בהכרה תקשורתית ("הוא רצה יותר השמעות ברדיו, יותר חשיפה בטלוויזיה. הוא הרגיש שהוא לא זוכה למספיק ממנה") • כיום הורוביץ מנהל את הארכיון של חיטמן ושל אמנים נוספים - ולא מפסיק להתגעגע "מה שאני לוקח ממנו זה את היחס המהמם שהוא נתן לי"

שירי הילדים של עוזי חיטמן היו פסקול הילדות של אמיר הורוביץ, שגדל במושב ערוגות לצלילי קלטות "שירים קטנים" - לקט השירים לקטנטנים של חיטמן, שהתנגנו בביתו ללא הפסקה. לאחר מכן נחשף הורוביץ לעוד ועוד יצירות של חיטמן, והפך למעריץ מסור שהגיע עם אמו ועם אביו להופעות שלו.

כשהחל ללמוד מוזיקה בגיל 13, הוא פנה ישירות לאליל שלו, במכתב כן ורגיש שלימים הפך לפרולוג מרגש של דיאלוג חברי בן שנים, שבו החליפו השניים הגיגים, שאלות, מחשבות ומסקנות על הכתב. חיטמן התמסר למעריץ הקטן ושיתף אותו בנושאים שונים: היותו בן הדור השני לשואה, מחשבותיו על היצירות שלו, סיפורים מאחורי השירים ועוד. שבוע לפני שהלך לעולמו במפתיע קיבל ממנו הורוביץ, כיום בן 38, מכתב אחרון ובו מענה לכמה שאלות שסקרנו אותו, תשובות שהפכו לעדות החיה האחרונה מבחינתו.

הורוביץ. האיש והכרזה של האגדה, צילום: אפרת אשל

אבל סגירת המעגל האחרונה שלו אירעה זמן קצר לאחר מותו של חיטמן, כשפנתה אליו המשפחה וביקשה להשתמש בשירותיו כמנהל ארכיונים של אמנים שונים ואיש דיגיטציה שיכול להמיר את החומרים הרבים שהותיר אחריו המוזיקאי, שהמשיך לעבוד עם אמנים רבים גם בשנותיו האחרונות.
הורוביץ החל לנבור בארגזים ונחשף למאות קלטות, תמונות, כתבות ושאר חומרי ארכיון ששיקפו את יצירתו של אליל ילדותו במשך עשרות שנים.

חיים חדשים ליצירות של הדוד האהוב // מאיה כהן מארחת את אוהד חיטמן

היום, 20 שנה לאחר מותו של חיטמן, ובהיותו מנהל הארכיון של המוזיקאי המחונן והמכונן וכאמור של אמנים נוספים, משתף הורוביץ במערכת היחסים ובחברות הקסומה שנרקמו ביניהם, כמו גם בתוכנם של חלק מהמכתבים שהוא נוצר ושומר כמזכרת מאיש גדול שהלך מהעולם מוקדם מדי.

"בילדותי ההורים שלי קנו לי את 'שירים קטנים' 1, 2 ו־3, וממש גדלתי לאורן", הוא מספר. "כשקצת התבגרתי נסענו לאילת, ובחנות דיסקים שם מצאתי את 'עוזי שר חיטמן', דיסק עם אוסף של ביצועים שלו לשירים שכתב לאחרים. זו היתה ההתחלה. הייתי בערך בן 10. שם בעצם התחיל תהליך הערצה שהתפתח עם השנים.

"בגיל 13 התחלתי ללמוד נגינה בקלידים וחיפשתי את הספר שכלל שירים ותווים של שיריו של חיטמן, אבל בחנויות היה קשה להשיג אותו. בשנות ה־90 המאוחרות, תחילת עידן המחשבים, לא היה פייסבוק, אבל היה אתר בשם 'אינדקס ובידור', שבו הופיעה הכתובת של עוזי חיטמן.

עטיפת הספר של חיטמן, וההקדשה שבפנים צילומי, צילום: רפרודוקציה - אפרת אשל

"שלחתי לו מכתב עם שאלות על השירים שלו וסיפרתי לו שאני מאוד אוהב אותו, שאני מתחיל לנגן ושאשמח להשיג את הספר. בתוך שבוע וחצי הגיע מכתב עם חבילה. הוא ענה על כל השאלות בצורה מקסימה, צירף את הספר שלו וכתב בו הקדשה: 'נגן אותי לאט־לאט, כמו שאת רומא לא בנו ביום אחד. שלך, עוזי חיטמן'".

המכתבים שכתב חיטמן להורוביץ, צילום: אפרת אשל

לא מובן מאליו

עם הזמן התפתח בין השניים קשר של מכתבים ומפגשים. "הייתי הולך עם ההורים למופעים שלו, ואני זוכר שיום אחד הלכנו למופע שלו ברחובות, בשם 'אבא שלי עליו השלום היה אומר', שהורכב משירי מסורת - מ'אדון עולם' ועד פיוטים", נזכר הורוביץ. "הוא השמיע הקלטה של אבא שלו שר בפלייבק את 'מזמור לדוד', הצטרף לפלייבק של השירה באולם, וזה היה קטע חזק בצורה בלתי רגילה. כילד הייתי עוקב בעיתונים אחרי ההופעות שלו והתעקשתי להביא אותו להופעה בבאר טוביה, שם למדתי בתיכון. בשלב מסוים בהופעה הוא אמר 'יושב פה ילד יקר בקהל. קוראים לו אמיר, בזכותו אני כאן'.

"הוא שאל אותי איזה שיר אני רוצה, וכשאמרתי שאני רוצה את 'ילד מבית טוב' הוא היה בהלם. זה שיר שהוא לא שר בהופעות והתוודעו אליו רק אחרי מותו. הוא הסתכל על יאיר סתוי, שהיה עם ספר התווים, וזה עבד. הוא שר לי את השיר, שנכתב בזמנו על סיפור הרצח של נהג המונית דרק רוט".

הקשר עם חיטמן נמשך גם אחרי שהורוביץ סיים את לימודי התיכון. "שבוע לפני שהתגייסתי לחיל האוויר היתה לנו שיחת טלפון, שבה הוא סיפר לי כי הוא עומד להוציא אלבום חדש שיכלול את 'השקט שאחרי הסערה' ושיר מתקופת 'כמו צועני' (הלהקה שבה היה חבר עם יגאל בשן ז"ל ויונתן מילר, מ"כ), כי הוא חשב שהשיר הזה לא קיבל הד תקשורתי בזמנו.

"הוא גם אמר שיהיו באלבום כל מיני שירים כמו 'עכשיו התור לאהבה' שכתב לאריק איינשטיין, הפעם בביצוע שלו. הוא היה מאוד נרגש בשיחה הזאת. זו היתה תקופת יצירה מטורפת שלו, וזה היה חודש לפני שנפטר. האלבום הזה שהוא דיבר עליו יצא לאחר מותו ונקרא 'עכשיו התור לאהבה - הקלטות אחרונות'. הוא לא זכה לראות אותו.

"השיר שלו שינה לי את הקריירה": עדי רובינשטיין מארח את שלומי שבת בפודקאסט מיוחד לזכר עוזי חיטמן

"באחד מהמכתבים סיפרתי לו שהיינו במסע לפולין ובאחד מבתי הכנסת שרנו את 'אדון עולם' בלחן שלו. תמיד כשהייתי מרעיף אהבה על היצירה שלו, זה היה לא מובן מאליו מבחינתו".

התכתבתם גם בנוגע לשירי הילדים שלו?

"בוודאי. לגבי השירים האלה הוא אמר לי: 'אני מדמה את עצמי כילד, ובהרבה מהשירים תוכל למצוא התרסה נגד המבוגרים, נגד ההורים. כשאני רואה ילד מתנהג לא כשורה, אני לא בא אליו בטענות אלא אני מחפש את גורם הבעיה אצל הוריו. אנחנו כהורים לא תמיד משמשים דוגמה בבחינת 'נאה דורש נאה מקיים', ולכן אני משמש פה לילדים ואומר להורים את מה שהילדים לא אומרים'.

"יש משהו בשירי הילדים שלו שגם מבוגרים שמאזינים להם יכולים להתחבר אליהם. אין בהם התיילדות, כך שמבוגר שמאזין להם יכול להבין את השפה ולשוב באמצעותם אל ערש ילדותו. את "מוחמד היקר", למשל, שיר שזכה לפרסום לאחר מותו, הוא כתב בגובה העיניים לילד ערבי שרוצה שלום. "יש לו טקסטים בשירי הילדים שאתה קורא אותם ואומר 'זה לא שיר ילדים, זה מבוגר שכתב מנקודת המבט של הילד'", אומר הורוביץ. "אלה טקסטים שלצערי כבר לא רואים היום".

אין מקום אחר

עד כמה היה חשוב לו להצליח מבחינה מסחרית?

"הוא תמיד רצה יותר. הוא רצה יותר השמעות ברדיו, יותר חשיפה בטלוויזיה. הוא הרגיש שהוא לא זוכה מספיק לחשיפה תקשורתית. במכתב האחרון ששלחתי לו שאלתי כל מיני שאלות וחשבתי שאולי זה יותר מדי חודרני. בסוף הוא כתב לי ככה: 'אם עולה בך חשש שאחת השאלות פוגעת בי, תדע לך שמבחינתי הלוואי שהייתי נשאל שאלות כאלה על ידי מעצבי דעת קהל. השאלות האלה תמיד שם, אצלי'.

"הוא הרגיש שהוא פופולרי אצל הקהל, אבל לא בתקשורת, שהתקשורת לא פרגנה לו מספיק. באחד מהמכתבים הוא כתב לי: 'הלחנתי וכתבתי עשרות שירים שמונחים אצלי במחשב ומחכים לגאולה ולישועה. בימים אלה אני עושה סקיצות לחברות התקליטים בתקווה שייאותו להפיק לי דיסק חדש'.

"באחד מהמכתבים הוא כתב לי שלהיותו דור שני לשואה יש השפעה רבה על חייו והדגים את זה באמצעות שיר בשם 'רכבת אדומה', שיר שכתב במהלך סיבוב הופעות עם אמנים נוספים בבריה"מ, ושכמעט לא זכה להתייחסות. היה לו ויכוח עם המתורגמן שהביאו לו במהלך הנסיעה על קומוניזם מול דמוקרטיה ועל בריה"מ מול ישראל. המטען של החוויה הזאת הוליד את 'רכבת אדומה'.

"במכתב אחר הוא כתב לי: 'ניצולי שואה זה מושג שגוי לדעתי, אין דבר כזה ניצולי שואה. יש ניצולים ממוות. אלה שחוו את חוויית השואה חיים אותה עד יומם האחרון, כך שהם עדיין לא ניצלו מהשואה. כל מה שאני כותב, מלחין, שר, חושב ועושה הוא פועל יוצא של היותי דור שני לניצולי שואה. השיר 'רכבת אדומה' מתאר את הלקח מהשואה - שאין לנו מקום אחר זולת הארץ הזאת".

נשמע שהוא ממש הרגיש בנוח לשתף אותך.

"מאוד. הוא היה מאוד נדיב ושיתף. אני אוהב את רבקה זהר ובשלב מסוים גיליתי את 'שייקה מלך השכונה', שיר שעוזי כתב לה, ושאלתי אותו למה זה לא התפתח ליותר מזה. הוא אמר שבאמת פגש אותה בעבודה על הפסטיגל מאחורי הקלעים והציע לה את השיר, אבל זה לא יצא אל הפועל. שמח שלפחות את השיר הזה הוא כתב לה".

רבקה זהר. קיבלה שיר מחיטמן, צילום: אורן בן חקון

יש משהו שאתה לוקח ממנו?

"מה שאני לוקח ממנו זה בעיקר את היחס המהמם שהוא נתן לי. אף שהוא היה אישיות מוכרת, הוא מצא את הזמן לשבת בכל פעם, לכתוב לי מכתב ולשלוח אותו. לא הרבה אמנים מתנהגים ככה ומחזירים תשובות מפורטות לאנשים שכותבים להם. הוא תמיד היה שולח מכתב בחזרה. הוא פשוט היה בן אדם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר