במובנים רבים, עוזי חיטמן ניהל לאורך חייו המקצועיים קריירה כפולה. הראשונה, זו שפנתה למבוגרים, יצאה לדרכה בתחילת שנות ה־70, בעת שירותו הצבאי בצוות הווי חטיבת הצנחנים ובלהקת פיקוד המרכז. אלה היו השנים שבהן הלחין את שיריו הראשונים ללהקות צבאיות, וכשהשתחרר המשיך לכתוב לשמות הגדולים של הזמר העברי של אותה תקופה. עד סוף הסבנטיז כבר היה חתום על שירים על־זמניים ועל קלאסיקות מיידיות.
אבל לקראת סוף אותו עשור החל חיטמן להיות מעורב יותר ויותר בעולם שירי הילדים, והקריירה השנייה שלו החלה. ב־1979 יצא אלבומו השני, "נולדתי לשלום", שכלל גם את "רציתי שתדע" (המוכר יותר כ"אלוהים שלי") - שנבחר לשיר הילדים האהוב ביותר בכל הזמנים במצעד שערך "ישראל היום" ב־2011.
Play Video "השיר שלו שינה לי את הקריירה": עדי רובינשטיין מארח את שלומי שבת בפודקאסט מיוחד לזכר עוזי חיטמן
יצירותיו בלטו בכל שנה בפסטיבלי הילדים, ובהמשך בפסטיגל, כשבזה אחר זה יצר להיטים זכורים ואהובים. שנות ה־80 הפכו אותו לכוכב ילדים ענק ולאיש טלוויזיה שאחראי לכמה מהזיכרונות היפים והתמימים ביותר של הדור שהתבגר באותו עשור. הוא היה אחד ממנחי התוכנית "פרפר נחמד" - פורמט טלוויזיוני מקומי ומקורי שחינך את ילדי ישראל, ושהפגיש בין שחקנים בשר ודם לבין בובות בעלי חיים - אוזה האווזה, בץ הצב, נולי האפרוחית ושבי השבלול.
"ב־1979 עוזי ואני עשינו מוזיקה להצגה בשם 'הדבורה מאיה'", נזכר דודו זר, קולגה של חיטמן על סט "פרפר נחמד". "גילמתי בה את מר צרצר. מההצגה הבאה שעשינו יחד, 'שמח בשכונה' ב־1981, נולדה למעשה 'פרפר נחמד', שעלתה לאוויר ב־1982. אנשי ההפקה מהטלוויזיה באו לראות את עוזי, שהיה אז יותר כוכב ממני, וגם אני מצאתי חן בעיניהם".
זר זוכר את ימי "פרפר נחמד" כעליזים ושמחים. "לעוזי היה הרבה חוש הומור וגם היתה לו שמחת חיים. הוא לוהק לצד אפי בן ישראל, שני הגבוהים יחד, ואני לוהקתי עם עפרה ויינגרטן. נפגשנו המון בחזרות המשותפות. מבחינת משחק, הייתי מין מנטור שלו ועזרתי לו, כי עוזי לא היה כל כך בטוח בעצמו בתחום.
"מאוד אהבתי להיות לידו. גרנו ברמת גן במרחק קטן זה מזה, והיינו נפגשים הרבה לשתות קפה ולשיר. צילומי 'פרפר' נמשכו מהבוקר עד הערב. עבודה סיזיפית, גם בחזרות. אמנם מול המצלמות שיחקנו את האושר ואת הכיף, כמו ששחקנים יודעים לעשות, אבל העבודה עצמה לא היתה קלה בכלל".
גם אפי בן ישראל, שהנחתה לצד חיטמן פרקים רבים בתוכנית, נזכרת בשקט הנפשי שהפיץ סביבו תמיד. "אני לא חושבת שאי־פעם ראיתי את עוזי מתעצבן. אני, לעומתו, הייתי מתעצבנת הרבה. בעניינים של צדק אני חמומת מוח. למשל, כשהוחתמנו, ארבעת המנחים, על ויתור בתחום התמלוגים, הרגשתי שמכרנו את נשמתנו בעניין הזה. אם היינו גרים באמריקה, איש מאיתנו לא היה צריך לעבוד דקה נוספת בחיים. אבל אצל עוזי זה תמיד היה צחוק, עם קצת בדיחות קרש.
"היה לו נועם משלו, וכשהוא שר הקול שלו היה עוטף אותך, כל כך חם. שירים שהוא ביצע בתוכנית, למשל 'שמח במטבח', הפכו לאיקוניים. אני זוכרת שצילמנו את 'אני נשאר אני' תוך כדי שאנחנו עומדים משני צידי מראה. זה קטע שהוא יצירת מופת בעיניי".
השחקנית עפרה ויינגרטן מצרפת זיכרונות משלה עם חיטמן על הסט. "הוא היה מקסים, גבוה, חזק ועדין כמו נוצה. היתה לו נשמה טהורה ויפה. איש חם, אוהב, מתוק ומוכשר. בזמנו על תוכנית של 20 דקות היינו עובדים שבוע שלם, שעות בכל יום. גם בשנים שאחרי 'פרפר נחמד', בכל פעם שהיינו מתראים - המפגש בינינו היה מלא חיבוקים ואהבה. עוזי היה אחד מהאנשים המוכשרים ויפי הנפש שהיו פה בארץ".
"נשים מולך פסנתר אדום"
במחצית השנייה של האייטיז, אחרי כחמש שנים ב"פרפר נחמד", עבר חיטמן להרפתקה הבאה שלו בעולם הילדים: תוכנית הטלוויזיה "הופה היי". גם החיבור המוצלח והאהוב בינו לבין יגאל בשן ויונתן מילר התנהל, בדומה לכל הקריירה של חיטמן, במין חיים כפולים: מצד אחד, "הופה היי" כיוונה לקהל צעיר בתוכנית ששילבה שירים, הופעה מול קהל ועלילת־על. מצד שני, כשאותם מוזיקאים בדיוק ניגנו בפני מבוגרים - הזדהתה השלישייה כ"כמו צועני", כשם להיטם מתחרות קדם־אירוויזיון 1985.
"עוזי היה ציוני, אהב את הזהות שלו ואת המדינה. כל השירים שלו נוטפים ציונות", נזכר מילר. "הוא לא חשב שיש לו קול טוב מספיק לאירוויזיון, אז הוא אמר ליגאל בשן 'אני מפחד שאם לא נגיע למקום טוב בקדם, זאת תהיה פדיחה'. שניהם חשבו קצת, ואז יגאל אמר לו 'נשים מולך פסנתר אדום ותשיר איתי. ככה שאם תהיה פדיחה - היא תתחלק בין שנינו'.
"בקדם עצמו הציגו אותנו כ'להקת כמו צועני', והגענו למקום השני אחרי יזהר כהן, עם 'עולה עולה' שלו. בעקבות ההפסד עוזי ויגאל כתבו יחד את 'אנחנו נשארים בארץ' המחויך, שהפך לשיר השנה. כמו לנון ומקרטני, עוזי היה בא עם שיר, יגאל היה משנה מילה או סולם, ואז בקרדיטים בתקליט היה כתוב 'מאת יגאל בשן ועוזי חיטמן'. הופענו 400 הופעות בתוך שנה וחצי".
איך "כמו צועני" התגלגלה ל"הופה היי"?
"שרנו את 'ארץ הצבר', שזכה בפועל בפסטיגל ב־1985, אבל באותה תחרות הופיעה רבקה זהר עם 'הדרך אל הכפר'. רבקה חזרה אז מארה"ב עם סיפור חיים קשה וגמילה מסמים, אז פנו אלינו ואמרו 'תראו חבר'ה, ניצחתם, הקהל בחר בכם, אבל בגלל הסיפור של רבקה אנחנו רוצים לתת לה את המקום הראשון. אתם מסכימים?' יגאל ועוזי ענו כן, אני אמרתי לא. בסוף ויתרנו על המקום הראשון לטובת רבקה.
"ביום האחרון של כל פסטיגל הגיע צוות של הטלוויזיה לצלם את ההופעה, כדי לשדר אותה בפסח. אני זוכר שיגאל נכנס לחדר של הבמאי ועמד שם עם צלילה רוז, שהיתה אז ראש מחלקת הנוער בטלוויזיה. בשלב מסוים הוא הסתובב אליה ואמר 'נו, מה את אומרת? לא מגיעה לשלישייה הזאת לפחות תוכנית טלוויזיה?' בתוך כמה חודשים התחלנו לעבוד על הפיילוט, שאותו צילמנו ב'רפסודה', מסעדה צפה באילת".
איך נבחר השם "הופה היי"?
"שנתיים קודם לכן גידי גוב שר שיר בשם הזה, שיגאל כתב. כשחיפשנו שם לתוכנית זה עלה. הקלטנו את השיר מחדש, בעיבוד של יורם צדוק, ויגאל ועוזי כתבו לו מילים חדשות. היינו מפורסמים כבר כשלישיית 'כמו צועני', וזה היה סוג של גאונות לקרוא ללהקה קיימת בשם אחר".
"אלפי מכתבים מילדים"
חיטמן, בשן ומילר הפכו להרכב אהוב בישראל, חרשו את כבישי הארץ והופיעו מול אלפי ילדים. הפורמט של "הופה היי", מגלה מילר, ספג השראה מסדרה על הלהקה האמריקנית "המאנקיז". בסדרה המקורית חברי הלהקה התמודדו בכל פרק עם אתגר שכמעט מנע מהם לקיים הופעה, עד שבדקה ה־90 הם היו מצליחים איכשהו להגיע לבמה ולהופיע כמתוכנן.
כך היה גם סיפורה של "הופה היי" על המסך הקטן, שאירחה בפרקיה שמות בולטים דוגמת ציפי שביט, ספי ריבלין, שרי צוריאל, עירית ענבי ורבים אחרים. את השלישייה ליוותה בדרכים העז לילוש, שגם לה, מתברר, היו סודות וסיפורים.
"בתוכנית אף פעם לא הופיעה אותה עז פעמיים", מחייך מילר. "לילוש התחלפה בכל פעם בעז אחרת, ואף אחד לא שם לב או שאל אותנו על זה. בהופעות שלא שודרו בטלוויזיה ליוותה אותנו עז שגרה בבית של הנהג שלנו, שלמה. יום אחד נסענו בכביש החוף ובאזור כפר ויתקין שמענו רעשים מהחלק האחורי של האוטו. התברר שלילוש עמדה להמליט.
"יגאל ועוזי היו בהלם, לא ידעו מה לעשות, אז איכשהו עזרתי לה בהמלטה. על הבמה תמיד היו שמים את העז מאחוריי. יגאל היה עומד באמצע, עוזי בצד ימין ואני בצד שמאל, וכל הזמן דרכתי על קקי של עיזים. בפרק האחרון שצילמנו הבאנו לאולפני הרצליה חבר ללילוש, תיש שבמקרה היה מיוחם. חודש שלם לא הצלחתי להוריד את הריח של התיש הזה מהידיים".
ב־1988 התפרק ההרכב בגרסתו המקורית עקב חיכוכים פנימיים. בשנים שלאחר מכן המשיך חיטמן לתרום לתרבות הישראלית נכסי צאן ברזל, ובהם השיר "כאן", שביצעו אורנה ומשה דץ באירוויזיון, לצד חומרים שכתב לזמרים איציק קלה וחיים משה. ב־1993, עם לידת ערוץ 2, שודרה אחת מתוכניות הילדים הזכורות ביותר מאותה תקופה - "חלום עליכם".
מדובר היה בפורמט של הגשמת חלומות, שחיטמן נבחר להנחותו ולעמוד במרכזו. "זאת היתה תוכנית עם רייטינג גבוה מאוד, ובכל שבוע היינו מקבלים למערכת שני שקים מלאים במכתבים מילדים", משחזר מפיק התוכנית אברהם קושניר.
"הגשמנו יותר מ־750 חלומות. אני חושב שההצלחה של התוכנית היתה בזכות האישיות של עוזי. הקסם נבע מהעובדה שעוזי לא היה הגיבור של התוכנית. הילדים שחלמו היו הגיבורים, והוא היה רק הכלי למימוש החלומות שלהם. הוא לא היה העיקר, הוא זז הצידה".
מה גרם לכם לבחור דווקא בו לפרויקט?
"לא היה אפשר שלא לאהוב את חיטמן. בהתחלה התלבטנו בינו לבין חני נחמיאס, וזה היה קשה, כי גם לחני יש תוכן וגישה ישירה לילדים. אני לא זוכר למה בסוף החלטנו לבחור בו, אבל אני בטוח שגם עם חני התוכנית היתה מצליחה באותה מידה".
לקושניר, שעבד על עשרות פרויקטים, שמור בלב מקום לחוויות שעבר בתוכנית. "החלומות שבחרנו לא היו כאלה שאפשר להגשים רק אם יש הרבה כסף, אלא חלומות מציאותיים. ילדים הבינו את רוח התוכנית, אז הם המציאו חלומות כדי להיכנס אליה - אבל תמיד היו כאלה שסיפרו על החלום האמיתי שלהם.
"היתה כיתה מבאר שבע שרצתה להיפגש עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, ביום העצמאות. באנו למשרד ראש הממשלה, בנינו שם אולפן, צילמנו שיחה עם רבין, וזה היה נהדר. אחד מהילדים שאל אותו 'אם היית שולח מכתב לעוזי חיטמן, איזה חלום היית מבקש שיגשים לך?' ורבין ענה שכילד הוא רצה להיות מהנדס מים.
"לא הגבלנו את עצמנו. באחד מהפרקים יצאנו למסע במצרים, עם ילדים שזה היה החלום שלהם. ילדה אחת רצתה להיות זמרת, אז דפקנו לה בדלת, בתיאום עם הוריה, ולקחנו אותה לשדה התעופה - ומשם ליוון. הפגשנו אותה עם גליקריה, והילדה כמעט חטפה התקף לב מרוב התרגשות. אחרי שהיא הלכה לישון נשארנו עד הבוקר באולפן של גליקריה, עם נגן כינור צועני מדהים. תאר לעצמך, לבלות לילה עם עוזי וגליקריה.
"היה ילד שרצה להתמודד עם אלוף ישראל בקראטה. פגשנו את אלוף הקראטה, בחור בתחילת שנות ה־20 שלו, ואת המאמן שלו. אני זוכר שהתאמנו ובשלב מסוים האלוף נתן לעוזי מכה חזקה - וגרם לו ליפול לרצפה ולהתקפל מכאב. אחרי שהמאמן כעס עליו ונזף בו, האלוף ביקש סליחה - ועוזי קם על רגליו. קצת כאב לו, אבל הוא המשיך הלאה.
"לקחתי את האלוף הזה הצידה ואמרתי לו 'אני יודע שנתת את המכה בכוונה. אתה הרי יודע מתי לעצור, למה הרבצת לעוזי?' והוא ענה לי 'לאורך כל הילדות אמא שלי לא הפסיקה להעיר לי למה אני לא יכול להיות נחמד כמו עוזי חיטמן. עכשיו סגרתי איתו את החשבון על כל ההצקות שלה'".
לדברי קושניר, אחד מהפרקים המרגשים בתוכנית נרשם כשילד דתי ביקש להגשים חלום להיות חזן. "היה לו קול יפה מאוד. באנו לבית הכנסת של אבא של חיטמן, שהיה גבאי. עוזי ישב בכיסא של אבא שלו, והוא והילד שרו יחד את 'לך דודי'. כזה היה עוזי, תמיד זז הצידה. וככל שהוא זז כך הוא נהיה גדול יותר. הוא היה הנגטיב של תרבות הסלב".
"הוא שמר המון בפנים"
השחקנית חני נחמיאס, שמשתתפת במופע "עכשיו התור לאהבה", שמוקדש ליצירתו של חיטמן, הכירה אותו על סט צילומי "הופה היי". לצד שלל הפרויקטים הבימתיים המשותפים שלהם, השניים כיכבו זה לצד זה גם ב"שירים קטנים" - סדרת קלטות ילדים חלוצית שהוחזקה כמעט בכל בית שבו גדלו ילדים בתחילת הניינטיז.
"'שירים קטנים' היה פרויקט שבעצם נתן חיים לכל שירי הילדוּת הישראלית הקלאסית", נזכרת נחמיאס. "זאת היתה סדרה של קלטות, והיה לי עונג מאוד גדול להשתתף בהן, כי הן היו מאוד חדשניות אז - מבחינת האנימציה, הצבעוניות, ההקלטות המחודשות והעיבודים של עוזי. היה לי כל כך נעים וכיף לעבוד איתו. זה פרויקט שהיה הצלחה גדולה מאוד.
"אני זוכרת שאת אחת מהקלטות צילמנו בזמן מלחמת המפרץ, בתחילת 1991. הגעתי לסט עם הילדים שלי, כי לא היו להם מסגרות והם היו צמודים אלי, ובמהלך הצילומים נשמעה פתאום אזעקה. זה היה מטורף לראות אנשים יושבים בתוך כל הצבעוניות הילדותית המתוקה הזו, וכולנו חובשים מסכות אב"כ".
אף על פי שלא כולם שמרו על קשר רציף עם חיטמן לאורך השנים, חבריו מספרים בגעגוע על השמחה הגדולה שאחזה בהם בכל עת שפגשו בו במקרה. מותו העצוב בסתיו 2004 היכה בתדהמה את כל אוהביו.
"זה היה הלם, ידיעה מאוד קשה", נזכרת בן ישראל. "עוזי היה אחד מהאנשים שהכי לא הגיע להם למות בגיל צעיר כל כך. זה צבט עמוק בלב. עד היום הוא כל הזמן קופץ לי. אני מרגישה געגוע אליו יותר מאשר לכל אחד אחר בהפקה. הוא באמת היה איש יוצא דופן, עם חיוך הורס. פשוט מהמם".
גם דודו זר לא שוכח את יום מותו של חיטמן. "זה לא קל לקבל הודעה שחבר שלך, סוג של אח, נפטר. ממרומי גיל 75 אני רואה כיום מסביבי את האנשים שנקטפים. לעוזי היה חוש הומור מהכיפיים שאי־פעם הכרתי. אדם נחמד שמאוד מפרגן ועוזר. 'שלֵו' היתה המילה שהכי מתאימה לתאר אותו. הוא גם היה ימני בדעותיו, וכולם ידעו את זה. חבל שהוא הלך טרם זמנו. הוא היה יכול להשאיר אותנו עם עוד הרבה מהחומרים שהוא ידע לכתוב".
גם למילר קשה עד היום עם אובדן החבר, במיוחד לנוכח העובדה שהוא יוצא "הופה היי" היחיד שנותר בחיים, אחרי מותו של יגאל בשן ב־2018.
"זה עצוב מאוד. אני רואה את כל הלהקות משנות ה־80, חלקן אפילו מהסבנטיז, שעדיין קיימות ומופיעות. כאמן שהצליח באותה תקופה זה קשה כשכל חבריך ללהקה כבר אינם. הפעם האחרונה שבה דיברתי עם עוזי היתה ב־2003, קצת לפני שעזבתי את הארץ לתשע שנים כדי להופיע עם הפקה של 'קרקס השמש'. אני זוכר שהגעתי להופיע בכפר המכביה, שם עוזי התאמן בחדר הכושר. נכנסתי עם הציוד שלי, ובדיוק הוא יצא מאימון.
"התחבקנו, והוא סיפר לי על מעשיו. עוזי תמיד היה תותח. היה מאוד נחמד לראות אותו, ולא ידענו שזו הפעם האחרונה שבה נתראה. אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע לגמרי כששמעתי שהוא נפטר מבעיית לב. עוזי היה טיפוס ששומר המון בפנים, מאוד רגיש. זה לא עושה טוב ללב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו