לא מפסיקים להתגעגע: משפחת חיטמן מספרת על הבעל, האבא והסבא עוזי // כתבת: מאיה כהן, צילום: משה בן שמחון, עריכת וידיאו: סיון שוסטר
ב־17 באוקטובר ימלאו 20 שנה למותו של אחד מאיקוני התרבות שלנו, עוזי חיטמן. האיש של "נולדתי לשלום", "אלוהים שלי" ו"אדון עולם", ששר על "ארץ הצבר", נפטר בגיל 52 מהתקף לב פתאומי.
מעבר להיותו מוזיקאי ויוצר מהטובים ומהאהובים שהיו כאן, חיטמן היה גם בעלה של איה ואביהם של עידו, עודד ויואב - משפחה שאיבדה את ראש השבט שלה מוקדם מדי ולא מפסיקה להתגעגע. 20 שנה אחרי, הפגשנו אותם לשיחה על הזמן שחלף, על מפעל ההנצחה הגדול, על ההחמצה שסבא עוזי לא זכה לראות את נכדיו ונכדותיו, ועל הרגשות שמבעבעים בבית שבו נדמה שתמיד "עכשיו התור לאהבה".
אנחנו נפגשים בביתו של עידו (46), הבן הבכור, עורך דין שותף במשרד גדול, נשוי ואב לדניאלה (7 וחצי) וליבי עוז (שנתיים). לסלון מצטרפים האם איה, שבעוד חודשיים תהיה בת 75 ופרשה לגמלאות לאחר 40 שנות עבודה בחברת החשמל, והבנים עודד (44 וחצי), מרצה באקדמיה, ויואב (40), עובד בהייטק, נשוי ואב ליובל (7), דן (3) וניל (שנתיים). את הקלישאות על הזמן שמרפא, על החיים שחזקים יותר מכל, הם מכירים היטב. היום, ממרחק 20 השנים שחלפו, החליפה קשת של רגשות את ההלם ואת הכאב הראשוני, וכעת הם מדברים יחד על עוזי האבא, הבעל והאיש הפרטי, שהיה רק שלהם.
"אני לא אותה איה שהייתי לפני 20 שנה", אומרת האם. "כל המשפחה השתנתה, הילדים גדלו, המעגלים המשפחתיים משתנים. אני משתדלת מאוד להסתכל על החיים ולזרום איתם כמה שאני יכולה. להיות לבד זה משהו שכבר התרגלתי אליו".
לא המשכת לפרק ב'.
"לא, ואפילו לא התעסקתי בשאלה למה לא. החלטתי שזה היה מספיק. אני ממלאת עצמי בחברה, בתרבות, בקריאה, והימים עוברים מהר".
איפה הוא הכי חסר לך?
"המשפחה גדלה, יש נכדים ונכדות, ואני מקנאה לפעמים כשאני שומעת על סבא וסבתא שנסעו לסוף שבוע עם הנכדים. היינו בעל ואישה, נולדו לנו ילדים ויש המשכיות, והייתי רוצה שהוא יראה את תוצאות האהבה הזו".
"כשאבא נפטר, בהתחלה היה שוק ואחר כך הגיע געגוע גדול עם המון עצבות", מצטרף עידו. "עברנו, כמו שאמא שלי אמרה, כל מיני תהליכים. חתונות, לידות. בכל נקודת ציון של אושר גדול אתה פתאום מרגיש גם איזשהו חוסר. היום, בחלוף 20 שנה, שתי התחושות המרכזיות שמלוות אותי הן קודם כל אובדן, בעיקר בגלל המישור המשפחתי שהוא לא זכה לו, חמישה נכדים מופלאים ומיוחדים. התחושה השנייה היא ממש תחושה של גאווה, כי עד היום אני פוגש הרבה מאוד אנשים שניגשים אלי ומספרים לי על החותם שאבא שלי השאיר בהם ועל חוויה אישית שהיתה להם איתו. אתה מרגיש שאתה גדל בבית שיש בו משהו מאוד ייחודי".
איה: "התנדבתי במשך חמש שנים בגני ילדים ודיברתי על עוזי. סיפרתי לילדים על השירים שלו והרגשתי שכשאני מדברת עליהם אני פותחת לעצמי עולמות אחרים לגמרי. אף פעם לא היה לי זמן להקשיב להם ככה, לפענח אותם. יש לי בבית ערימות של פתקים שילדים כתבו לי על עוזי".
אתם בטח מספרים גם לילדים שלכם על סבא עוזי. עד כמה הם יודעים מי הוא היה?
עידו: "אנחנו מספרים כמובן גם על דברים שהיו בבית - למשל, כשאני מכין לדניאלה אוכל אני מספר לה שאת זה סבא היה עושה. למרות שהוא לא באמת היה מבשל, היו מאכל אחד או שניים שהוא ידע להכין".
כמו מה?
עידו: "סלט ירקות, טחינה, זה די הסתיים בדברים האלה".
איה: "אל תשכח את הפתיתים המפורסמים..."
עידו: "כן, פעם הוא עשה פתיתים ופעם פסטה במיקרוגל וזה נדבק. הוא לא היה איש של מטבח".
יואב: "אצלנו יובל, הגדולה, יותר חשופה לסבא שלה. דן, שהוא בן כמעט 4, מתחיל להיחשף עכשיו, וזה מבלבל אותו מאוד, כי רואים קלטות בטלוויזיה ויש קלטת אחת שאני מופיע בה. אנחנו מנסים להסביר לו שזה אני, אבל הוא לא מבין את זה עד הסוף".
"יצא מתוך המסך"
תוך כדי שיחה, דור ההמשך מתפרץ לסלון בדמותן של יובל, בתו של יואב, ודניאלה, בתו של עידו. מתברר שהכישרון המוזיקלי של עוזי אולי דילג על ילדיו (מי שהמשיכו בכיוון הם דווקא המוזיקאים אוהד, תמיר וענת, אחייניו של עוזי, ילדיו של אחיו חיים), אבל שב לביקור אצל הנכדים.
כשאני שואלת מה הן יודעות על סבא עוזי, הן משיבות כי שתיהן למדו שירים שלו בבית הספר, וכשהילדים בכיתה גילו כי מדובר בסבא שלהן נרשמה התרגשות לא קטנה. שתיהן מספרות בגאווה שהאבות שלהן היו "הורה מעשיר", באו לגן עם חידון על עוזי, סיפרו ושאלו שאלות, ו"כל הילדים השתתפו".
"אני לומדת כבר שנה לנגן בפסנתר", משתפת דניאלה. "ביקשתי מההורים ללמוד ואני יודעת לנגן את 'נולדתי לשלום' של סבא".
אילו יכולתן לדבר איתו, מה הייתן רוצות לשאול?
דניאלה: "כל מיני שאלות, אולי איך הוא הפך להיות זמר?"
יובל: "אני הייתי רוצה לשאול אותו למה הוא שר בשיר על אבא שלי על ילד ששואל מיליון שאלות (השיר 'ילד אתה שואל' שנכתב על אביה יואב, מ"כ)".
בואו פשוט נשאל את ההורים ואת דוד שלכן מה הם זוכרים ממנו בילדות.
עודד: "אני זוכר שבכל יום הולדת שלי, בגן הילדים ובכיתות א' וב', הוא היה מגיע עם הגיטרה, וזה היה ה־יום הולדת של השנה בגן. עבור הילדים האחרים הוא כאילו יצא מתוך המסך וזה היה משהו מטורף. גם למורות. בכיתה א' המורה אמרה לי 'אני כל כך מחכה ליום ההולדת שלך, שאבא שלך יבוא להופיע עם הגיטרה'.
"מצד שני, יש לי זיכרון שאני הולך עם אבא ברחוב וזה לא אבא פרטי. נסעתי איתו פעם ללונדון ולאורך כל רחוב אוקספורד שמענו מכל כיוון 'הנה עוזי חיטמן', חתימות, תמונות. כמעט בכל מצב שהיינו בחוץ, במסעדות, ברחוב, בקניות, זה היה כאילו אתה הולך עם סופרסטאר".
יואב: "כיוון שהוא היה אדם מאוד־מאוד עממי, הוא היה יכול להגיע לחניון ולשבת לשתות קפה עם השומר שעה וחצי. בצבא הוא היה גם בקורס טיס, גם בצנחנים, ואחרי זה בכלל בלהקת פיקוד המרכז, אז הוא עשה באמת קילומטראז' מאוד גדול, לאו דווקא בתוך הסצנה המוזיקלית התל־אביבית של האולפנים. כולם פשוט הכירו אותו. הוא היה בן אדם בגובה העיניים וכל אחד התחבר אליו, אז הרבה פעמים נוצר מצב שהוא באמת לא היה יכול להסתובב ברחוב. הוא פשוט היה בן אדם שלא יכול היה להגיד לא. היו מגיעים מעריצים הביתה, והוא היה יושב איתם שעה בחצר".
עידו: "אני מאוד מסכים עם עודד ויואב שהיה קשה להיות עם אבא בציבור, ואין לי איתו חוויות שיש לי עם הבת שלי, למשל ללכת לים או לסרט, אבל אני כן יכול להגיד שהוא יצא איתי לטיולים שנתיים או בצופים כהורה מלווה. שחיתי בקבוצה מקצועית, ואני לא חושב שהיתה תחרות מרכזית שהוא פספס. אני זוכר אותו בנוף הילדות שלי במקומות שבהם הוא היה יכול להרגיש בנוח - למשל, בתחרות השחייה הוא הכיר את ההורים, או כשיצאנו לצופים זה היה עם החברים שלי.
"גם נושא ארוחות החגים היה משהו מאוד דומיננטי בבית, וזה אחד הדברים שחסרים לי אחרי שאבא נפטר. הוא מאוד אהב לארח בחגים והיתה בבית אווירת חג. הוא היה קונה את הדברים, אמא היתה מבשלת והיינו מסדרים שולחן חג. זה משהו שבחוויה שלי היה מאוד דומיננטי, ואני משתדל לעשות זאת גם היום".
"ילד שכמה לשלום"
הראיון הזה מתקיים בתקופה כאוטית, רגע לפני ערב ראש השנה וכמעט שנה למלחמה. גם המציאות הישראלית, שעוזי כל כך התכתב איתה ביצירתו, השתנתה לחלוטין.
כשחיים אברהם, אביו של סמ"ר בני אברהם ז"ל שנחטף ללבנון בשנת 2000, כתב שיר, עוזי הלחין אותו והופיע בעצרת למען החטופים. אילו הוא היה כאן היום, איך הוא היה פועל?
עודד: "לפי דעתי זה היה גורם לו להיות עוד יותר פורה. הוא היה יוצר, כותב, מלחין ופעיל על בסיס יומיומי. אני חושב שהוא היה נכנס לתהליך, אפשר להגיד אפילו לשוונג, של כתיבה ויצירה, וכמובן מופיע בפני כולם.
"בבתי חולים הוא הופיע בהתנדבות עד יום מותו, ולנו נודע רק בדיעבד על דברים שהוא עשה בשנתיים האחרונות לחייו. עד כמה הוא תמך בילדים. היתה מישהי מרמת גן שהבן שלה היה חולה מאוד, ואבא ממש רץ לבית החולים להופיע בפניו יום־יום, גם בערב ראש השנה. הוא פשוט לא עזב את הילד הזה. נקודת המפגש האחרונה שלהם היתה כשאבא היה אורח הכבוד בבר המצווה של הילד. הכל תמיד היה בהתנדבות, מתוך נתינה. בשבעה שמענו כל כך הרבה סיפורים מאנשים שפגשו ושחוו אותו לאורך החיים בנתינה אינסופית".
עידו: "אני חושב שהסיטואציה שבה אנחנו נמצאים היום היתה מוציאה אותו מדעתו. הוא היה לוקח את הדברים שקרו בארץ ללב, ואני חושב שהיה לו קשה לראות מה קורה במדינה ובממשלה. זה היה מכניס אותו לדיכאון עמוק. אין לי צל של ספק שהוא היה מתנדב מבוקר עד לילה ועושה לילות כימים במה שהוא יכול, גם אישית וגם כספית, ואני בטוח גם שהוא היה כותב על הדברים האלה".
בבית הוא היה מביע עמדה פוליטית בצורה נחרצת יותר?
איה: "הוא היה מדבר על זה בפני משפחה וחברים, אבל זה לא יצא החוצה. הוא השתדל לא להגיד את הפוליטיקה שלו, ואני רק זוכרת שהוא היה מצטט את אבא שלו, שהיה אדם דתי ואמר 'לא לארץ הזאת פיללתי'".
בשיר "מוחמד היקר", עוזי פונה כילד יהודי לילד ערבי, בתקווה לגשר על הפערים עם תקווה לשלום. הוא באמת האמין שאמנות ומוזיקה יכולות לשנות מציאות?
יואב: "הוא באמת האמין באזור הא־פורמלי הזה, נטול השיפוט. הוא ניסה להראות שלילד יהודי ולילד ערבי, ממקומות שונים, יש אותם רצונות ותחביבים, אותן אהבות. הוא הביא זמר מהמגזר הערבי שישיר את הגרסה בערבית. כלומר, זה לא היה סתם להגיד אני יהודי שמספר איזו אגדה, אלא אני באמת מאמין ורוצה לעשות את שיתוף הפעולה הזה. אני חושב שהשיר הזה לא מושמע מספיק, נראה לי שהיה אפשר להשמיע אותו קצת יותר".
עודד: "המסוגלות של אבא להיכנס לנעליים של מישהו אחר, לנקודת מבט אחרת, זו היתה הגדולה שלו. הוא כתב את השיר מנקודת מבט של ילד שכמה לשלום, שנמאס לו לחיות במציאות של פחד ושל שנאה. הכמיהה לשלום אפיינה אותו כאדם, הוא דיבר על זה כל הזמן".
עידו: "'נולדתי לשלום' היה רלוונטי אז ורלוונטי גם היום, כמעט 50 שנה אחרי. שיר נוסף שקופץ לי הוא 'מי ידע שכך יהיה', ששר בעז שרעבי ושנכתב על מלחמת לבנון. המילים על הורים ששולחים ילדים לצבא ומתפללים שיחזרו כבר הביתה, לימים אחרים, רלוונטיות מאי־פעם".
יואב: "יש שיר שמאוד מתאים לתקופה, הוא דווקא לא מוכר כל כך, בשם 'שקט אחרי הסערה'. שיר מדהים שיגאל בשן שר אותו במקור ב'הופה היי', אבל אני חושב שבקול של אבא הוא קיבל איזשהו גוון קצת יותר עמוק. זה שיר על מישהו שהלך למלחמה וחזר, שיר ממציאות יומיומית שפשוט מתאים".
עודד: "בעיניי השיר שהכי מדבר על התקופה הזאת ושמסמל מאוד את אבא הוא 'בארץ הזאת', עם המשפט 'ויש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה, הם יודעים יותר טוב ממני, הם יודעים יותר טוב ממך'. זה מסמל את השיח שקיים היום, את הביקורתיות, חוסר ההקשבה וחוסר היכולת לקבל את האחר".
לציון 20 שנה למותו של חיטמן צפוי להתקיים מופע לזכרו בהיכל התרבות בתל אביב. נושא ההנצחה, כמובן, יקר לליבה של המשפחה - שפעילה בו.
ישראל היא מדינה שבה הרבה פעמים מנציחים ומוקירים אמנים רק במותם. אתם מרגישים שאביכם זכה להוקרה הזאת גם בחייו?
עידו: "אני חושב שהוא זכה להצלחה ולאהבה, אולי לא בממדים שהגיעו אחרי שהוא נפטר, אבל הוא זכה להרבה מאוד אהבת קהל. הוא קיבל פרס מפעל חיים מאקו"ם בגיל 50, ואני זוכר שהוא פחד שמספידים אותו. הוא היה אמן ברמ"ח איבריו, וכמו אמנים רבים, אם היו יוצאים לו נניח חמישה שירים בשנה, מתוכם שלושה שלאגרים, אחד בינוני ואחד לא מושמע, הוא היה עסוק דווקא בלא מושמע.
"מבחינת הנצחה, הוא למשל היה היוצר הראשון שהחברה הישראלית למדליות הנפיקה מדליה על שמו. הוא גם היוצר שהכי הרבה רחובות בארץ קרויים על שמו, יותר מ־20 רחובות. יש בתי ספר על שמו, מגמות למוזיקה. בעיניי זה קשור לכך שהוא דמות שמייצרת אחדות. גם בשירים שלו, המסרים תמיד חיוביים. זה קשור גם לדמות שלו, שהיתה מאוד רבגונית ופנתה לקהלים רבים. מטבע הדברים, כשבן אדם נפטר זה מקבל עוצמה אחרת.
"מבחינתנו כמשפחה, שנה אחרי שאבא נפטר הוצאנו את האלבום 'עכשיו התור לאהבה' עם שירים שעל חלקם אבא עבד לפני פטירתו, ולאחר מותו כל האנשים שהוא עבד איתם, ובהם סינגולדה ויאיר סתוי, שהיה אז המפיק המוזיקלי, נכנסו לאולפני הקלטה. באלבום הזה היה גם השיר 'עכשיו התור לאהבה' שאבא כתב לאריק איינשטיין, שהיה צריך לצאת יום אחרי שהוא נפטר בגרסה של אבא.
"לציון חמש שנים למותו הוצאנו את 'עבודה עברית - שרים עוזי חיטמן', שהיה פרויקט מחווה לזמר הים־תיכוני, ובחלוף עשור הוצאנו את 'אשא עיניי' - אלבום שירי מסורת שבו עשרה שירים מהמקורות שהוא הלחין והספיק להקליט. אחד מהשירים היה שיר שסבא שלי, זיכרונו לברכה, השתתף בו".
הוא באמת היה מהראשונים שלא היססו לכתוב וליצור עבור אמנים מהז'אנר הים־תיכוני. מה שנקרא, מהראשונים לזהות?
יואב: "אבא אהב את האנשים שעמדו מולו והעריך את הקול שלהם. הוא לא שפט לפי התקשורת או מובילי דעת הקהל בזמנו, אלא כנראה הרגיש מלמטה את הווייב הארץ־ישראלי, הכור ההיתוכי, שכבר התחיל להתהוות. הוא הרגיש שהחומה צריכה להישבר ופשוט שפט את האנשים כמו שהם".
איה: "מי שפתח לו את הדלת היה חבר שאמר לו 'תשמע, יש לי חבר ששר ברמלה בדיסקוטקים, קוראים לו שימי תבורי, בוא תקשיב לו'. הוא קיבל שוק מהווליום, אבל אמר לי 'יש לו תיבת תהודה שאין לאף אחד פה'. ככה נוצר ביניהם קשר, והשירים הוקלטו ומושרים עד היום".
עידו: "אבא סיפר הרבה פעמים שהוא גדל בבית מאוד פלורליסטי. אבא שלו היה חזן ודתי מאוד, ואמא שלו היתה חילונית לחלוטין, וזה השפיע על הבית ועל הסגנון המוזיקלי ששמעו בו, הביטלס לצד זמר חסידי. לגבי שימי תבורי, אבא אמר פעם שהוא שופט אנשים לא על פי צבע עורם, אלא על פי עומק גרונם".
עד כמה הדת היתה חלק מהותי מהבית שלכם?
יואב: "אבא אהב את הפן הספרותי של התורה. משפטים, הגיגים, פרשנויות. הוא הלך לאזורים האלה של שפה ולשון".
עודד: "סבא שלי היה איש דתי מאמין, וגדלנו על ברכי הדת. בימי כיפור הלכנו לבית הכנסת של סבא להתפלל בו".
איזה חלום גדול עוזי לא זכה להגשים?
"בית לחם הגלילית", איה עונה מייד, תוך כדי החלפת חיוכים עם בניה. "הוא חלם שתהיה לנו נחלה עם גינה גדולה, לא כבישים ולכלוך. לחיות בטבע".
עודד: "החלום שלו היה להזדקן במקום שקט, רגוע, ירוק ומוריק".
הוא היה מסכים להתרחק מביצת השואוביז?
יואב: "זה בדיוק העניין, הוא לא היה בביצה".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו