שרה עידאן מוציאה מהתיק את הטלפון שלה. "תראה, זה סרטון מלפני יומיים", היא אומרת לי כשאנחנו נפגשים בדירה של חבר משותף בלוס אנג'לס. היא לא מרגישה שבטוח עבורה להיפגש במקום אחר, אפילו לא בביתה שלה. כשאני שואל אותה למקור החשש, היא מציגה לי את הסרטון שצילמה השבוע.
"תפסיק לעקוב אחריי", נשמע קולה המפוחד של שרה מהצד השני של המצלמה המופנית לגבר בעל חזות ערבית מאיימת, שיושב בטנדר גדול ומעשן בזמן שהוא מביט בה בנבזיות. "הוא עקב אחריי מהבית שלי", היא מסבירה, "אפילו עשיתי פניות שונות כדי לבדוק אם הוא באמת עוקב אחריי, ורק כשראיתי שהוא הולך אחריי לכל מקום שאליו אני הולכת, התחלתי לצלם".
"אלה החיים שלי מאז 7 באוקטובר: המכוניות שבאות וחונות ליד הדירה שלי, האנשים שעומדים שם וצופים בי. אולי זה כדי לנסות להפחיד אותי או משהו. בסדר, אם אני עומדת למות, אני עומדת למות. לא יכול להיות יותר גרוע מזה"
היא מתארת כיצד הרגישה באותם רגעים את ליבה דופק במהירות כשחשבה שהוא עלול בכל רגע לשלוף אקדח ולחסל אותה באמצע הרחוב, ומספרת שרק כשעוד ועוד עוברי אורח התאספו סביבם ואיימו עליו שאם לא ייסע משם הם יתקשרו למשטרה - הגבר נמלט מהמקום.
מי את חושבת ששלח אותו?
"אני לא יודעת. זה העניין, אין לי מושג, אבל זו לא הפעם הראשונה. זה קורה כל הזמן. אני תמיד צריכה להסתכל מעבר לכתף. אלה החיים שלי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. זה בהחלט התעצם מאז: הפעילויות המוזרות, המכוניות שבאות וחונות ליד הדירה, האנשים שעומדים שם וצופים בי. אני לא יודעת למה. אולי זה כדי לנסות להפחיד אותי או משהו".
את חוששת לחייך?
"אם אני עומדת למות, אני עומדת למות. לא יכול להיות יותר גרוע מזה. הייתי כבר צריכה להיות מתה לפני זמן רב".
תסבירי לי את זה. את לא ישראלית, לא יהודייה, איך את מוכנה להמשיך להתמודד עם זה ולהקריב למען ישראל את החיים שלך?
"זה לא בשביל ישראל - זה למען העולם החופשי. יש את הצד של אלוהים, את הצד של הטוב, ויש את הצד של הרע. האנשים ששונאים את ישראל - האסלאמיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים, כל המשוגעים האלה - הם, אתה יודע, הם נגד העולם החופשי, הם נגד הרצון החופשי.
"הרבה אנשים טועים כשהם חושבים שכל מה שאני עושה זה רק בשביל ישראל. זה לא, זה מפני שאני יודעת שישראל היא היחידה שעומדת מול המחבלים, מול המשוגעים. אז כן, אני רוצה להיות בצד של הטובים".
סדאם ואני
עידאן (34), לבושה בשמלת מעצבים מהודרת ונועלת עקבי גוצ'י מבריקים, משתלבת היטב בנוף ההוליוודי שניבט מהחלון. אנחנו יושבים בפנטהאוז של תומר שמולביץ', מפיק ישראלי המתגורר בלוס אנג'לס שהיה אחראי לביקורה של עידאן בארץ לאחר 7 באוקטובר. מתחתינו מכוניות יוקרה נוסעות במהירות בין עציה המטופחים ובתיה המפוארים של שכונת בוורלי הילס שבעיר הכוכבים, מרחק שנות אור מהמקום שבו גדלה.
"גדלתי בתחילת שנות ה־90 תחת השלטון של סדאם חוסיין ותחת סנקציות קשות", היא מספרת, "חשמל לפעמים לא היה בכלל, ולפעמים רק שלוש שעות ביום. אותו דבר עם תקצוב של מים. אוכל בקושי היה.
"את הלחם, שהיה קשה כאבן, אמא שלי היתה אומרת לנו לטבול בתה כדי שנצליח ללעוס אותו. פירות היו מותרות. אני זוכרת שיום אחד קיבלתי בננה ולקחתי אותה איתי לבית הספר, וכל הבנות היו בהלם. 'אוי מיי גאד, היא מחזיקה בננה, היא בטח עשירה ממש!'"
התחלקת איתן?
"כן, הן רצו לטעום מה זה בננה אז חילקתי אותה לחתיכות. אלה היו זמנים ממש קשים".
החיים בעיראק של אותם ימים כללו לא רק עוני מחפיר, אלא גם פחד מתמיד. "בכל רחוב היה קצין מודיעין שהיו לו רשימות של כל הדיירים באותו הרחוב, ומדי פעם הוא היה מתשאל אותם. סדאם חוסיין היה רוצח משפחות שלמות אם מישהו מהן היה אומר עליו משהו שלילי. היית קם בבוקר ואנשים פשוט נעלמו. אז חיינו בפחד".
מנותקים מהעולם החיצון, אזרחי עיראק קיבלו את המידע שלהם ישירות מתעמולת השלטון עצמו. רק לעיתים רחוקות הם הצליחו לצרוך תכנים שאינם מהללים את הרודן. "הייתי נשארת ערה בלילה, כי בין ארבע לשש לפנות בוקר האופוזיציה בעיראק היתה מצליחה לשדר ברדיו תוכנית, שבה קיבלתי מידע על מה שמתרחש באמת".
"רצתי הביתה וצעקתי 'האמריקנים פה!' אבל אף אחד לא האמין לי. חשבו שאני משוגעת. ההורים שלי, השכנים שלי - אף אחד לא ידע כלום על זה שהאמריקנים פולשים לעיראק עד לאותו הרגע. כל העולם ידע חוץ מאיתנו"
כילדה היה לך בכלל מושג כלשהו מה קורה בעולם המערבי? קראת "הארי פוטר" או ראית סרטי דיסני כמו ילדים בשאר העולם?
"כל מה שהיה לנו זה טלוויזיה עם שלושה ערוצים, ושלושתם היו בשליטתו המוחלטת של סדאם חוסיין. לפעמים היו משדרים בערוצים הללו סרטים מהעולם שבחוץ, אבל הם היו ערוכים בצורה כל כך גרועה, שלא יכולת להבין מה קורה בהם. הם פשוט היו גוזרים חלקים שלמים החוצה".
הזיכרון הזה, כמו רבים אחרים מתקופת סדאם, גורם לה לצחקק בבוז. "פעם הם שידרו את הסרט 'טיטאניק', אבל רק שנים אחר כך גיליתי איך הטיטאניק טבעה כי הם סיימו את הסרט לפני שמגיעה הסצנה שבה ג'ק ורוז שוכבים - והסצנה הזאת מתרחשת לפני ההתנגשות עם הקרחון!".
בעולם שבו כל פרט מידע מסונן בקפידה, כשהממשלה שולטת ביד רמה במה שאזרחיה יודעים או חושבים, עידאן, ילדה קטנה באותן שנים, חונכה כמו שאר ילדי עיראק לשנוא את ישראל. "לימדו אותנו שיש מדינה של יהודים ששונאת את עיראק, ובכל מקום היה כתוב 'מוות לאמריקה, מוות לישראל'", היא מספרת, "בימי חמישי היינו עומדים בחצר בית הספר כדי לשיר שירי שחרור לפלשתין".
אבל שנאת "השטן הקטן" - ישראל - היתה רק חלק מהסיפור. כי יותר מישראל היא וחבריה גדלו על שנאת "השטן הגדול" - ארה"ב. "לימדו אותנו שהאמריקנים רוצים להרוג את כולנו. אחרי 11 בספטמבר כולם יצאו לרחובות לחגוג והיו זיקוקים, כאילו קרה הרגע דבר משמח ולא אסון נורא", היא מתארת את התקופה שקדמה למלחמת המפרץ השנייה, ששינתה את פני המדינה.
במארס 2003 נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש נתן את האות לתחילת המלחמה, שבסופה תשוחרר עיראק מסדאם חוסיין, רגע שיירשם כאחד המשמעותיים בהיסטוריה של המזרח התיכון.
"הייתי בת 13 כשהאמריקנים נכנסו לעיראק", משחזרת עידאן.
"שיחקתי כדורגל ברחוב עם חברים, ופתאום הופיעה שיירה של רכבים צבאיים. המוח שלי התפוצץ, זה נראה כמו פלישת חייזרים. היו להם כלי נשק וטכנולוגיה שבחיים לא ראינו. זה היה הלם מוחלט. אני וחברים שלי פשוט קפאנו במקום.
"חשבנו שהם הולכים להרוג אותנו, אבל אז חייל יצא מגג הטנק והתחיל לנופף לנו לשלום, ואז עוד חיילים יצאו מחייכים והתחילו לחלק לילדים סוכריות ופרחים עם פתקים שעליהם נכתב בערבית 'אנחנו כאן כדי לעזור לכם, לא להרוג אתכם'.
"אני זוכרת שאחרי זה רצתי הביתה וצעקתי 'האמריקנים פה! האמריקנים פה!' אבל אף אחד לא האמין לי. חשבו שאני משוגעת. ההורים שלי, השכנים שלי - אף אחד לא ידע כלום על זה שהאמריקנים פולשים לעיראק עד לאותו הרגע. כל העולם ידע חוץ מאיתנו".
אדר ואני
לאחר פלישת הכוחות האמריקניים לבגדד, התקווה לשינוי הוחלפה בהדרגה באימה חדשה. אחרי נפילת המשטר הסוני של סדאם, הכאוס פשט ברחובות והמצב בעיר החמיר.
קבוצות טרור כמו אל־קאעידה ומיליציות שיעיות נוספות השתלטו על חלקים גדולים מהעיר והפכו את האזור לשדה קרב מתמשך. האזרחים הפשוטים, כמו עידאן ומשפחתה, מצאו את עצמם לכודים בין הכוחות האמריקניים לארגוני הטרור.
"השתמשו בנו כמגן אנושי, היה בית ספר מאחורי הבית שלנו ששמו בו סוללת טילי נ"מ כדי לירות על האמריקנים. ידענו שבכל רגע יכולים בטעות להפציץ אותנו בתגובה. שנתיים אחרי הפלישה אחת המיליציות השיעיות השתלטה על השכונה שלנו והשאירה לנו מחוץ לדלת קליע של רובה, עם מכתב שאומר שאנחנו צריכים לעזוב בגלל שאנחנו סונים. בבוקר אבא אמר לי לארוז ונסענו במשך שעות מעיראק לסוריה".
גם בסוריה המצב היה רחוק מלהיות בטוח לשרה ולמשפחתה: "חיינו במחנה פליטים פלשתיני, שהיה מלא כנופיות ואסלאמיסטים קיצוניים. הפלשתינים במחנה היו מכים אותי ואת אחותי כשהלכנו במחנה לא מכוסות בחיג'אב. גברים חטפו נשים ברחוב ואנסו אותן".
לאחר שנתיים בסוריה העניינים בבגדד נרגעו מעט, ועידאן חזרה לעיראק והחלה לעבוד עבור הצבא האמריקני. "לפני שנסענו לסוריה ראיתי בעיתון מודעה שאמרה שאם אתה עובד שנה עם הצבא האמריקני, אתה יכול להגיש בקשה לגרין קארד. זה כל מה שחלמתי עליו. ישר הלכתי למחסום שהיה קרוב לבית שלי וביקשתי לעבוד איתם".
ילדה אמיצה.
"רציתי לעוף מעיראק. לעזאזל, הייתי עושה הכל בשביל זה, אבל החיילים שאלו אותי בת כמה אני, וכשאמרתי 15 הם אמרו לי שאני לא יכולה לעבוד איתם כי אני צעירה מדי ושאחזור כשאהיה בת 18".
וחזרת.
"כן, שלוש שנים אחר כך. הלכתי לשם ביום ההולדת שלי, הגשתי מועמדות והתקבלתי לעבודה באותו מחסום".
"אחרי הסלפי שלי עם אדר התחיל מבול של איומי מוות. אנשים יצרו סרטונים עם תמונות שלי כשהייתי בצבא האמריקני ועם הדגשת השם שלי, שרה, שהוא שם נפוץ בעיראק, אבל גם שם יהודי, וטענו שאני סוכנת מוסד מתל אביב"
במשך שנתיים היא עבדה עם הצבא האמריקני. היא שימשה מתורגמנית, בדקה עוברים ושבים במחסום וניצלה מכמה מחבלים מתאבדים שהתפוצצו בסמוך אליה. לבסוף קיבלה את הגרין קארד הנחשק והמריאה אל חייה החדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בתחילה היא התמקמה בטקסס, לצד חיילים אמריקנים שהכירה בשירות הצבאי. בשלב מסוים החליטה להגשים את החלום שלה וטסה ללמוד מוזיקה בלוס אנג'לס.
כשקריירה מוזיקלית לפניה היא יצרה מוזיקה לסרט מצרי ועתידה נראה מבטיח, אבל אז התחוללה נקודת מפנה בחייה. אחותה שמעה במקרה על תחרות יופי לקהילה העיראקית בארה"ב והחליטה לרשום אותה.
עידאן זכתה במקום הראשון בתחרות בתזמון מושלם: אחרי עשרות שנים שבהן עיראק לא שלחה נציגות לתחרות מיס יוניברס, במדינה החליטו לשלוח נציגה - ושרה המריאה לתחרות, ששינתה את חייה מקצה לקצה.
עכשיו היא מסבירה מה בדיוק קרה שם. "כשהגעתי לתחרות מיס יוניברס בלאס וגאס, כולם רצו לפגוש את מיס עיראק כי לא היתה כזאת מאז שנות ה־70. זה היה עניין גדול. כולם פנו אלי ודיברו איתי, חוץ ממיס ישראל. זה היה מוזר.
"באחד הצילומים נופפתי לה והיא נופפה בחזרה, ואז, כמו ציפור קטנה, אדר (גנדלסמן, נערת ישראל לשנת 2017) ניגשה אלי. יכולתי להרגיש שהיא פוחדת להתקרב, שאלתי אותה למה, והיא הסבירה לי שהדריכו אותם לא לדבר עם הדוגמניות מהמדינות הערביות".
וכשעשית איתה את הסלפי המפורסם, הבנת שהשמיים עומדים ליפול?
"לא. כשדיברתי עם אדר אמרתי לה שאין לי בעיה איתה. להפך, אם כבר - אנחנו צריכות להראות לאנשים שאנחנו בסדר. אז הצעתי לה להצטלם, פרסמתי את התמונה באינסטגרם והלכתי לישון".
כשהעולם סביבה סוער, שרה כלל לא היתה מודעת למתרחש סביב הסלפי שלה. מותשת מימים ארוכים של תחרות, היא ישנה שנת ישרים. "התעוררתי בבוקר והטלפון שלי מתפוצץ: הודעות, שיחות טלפון, כולם משתגעים. המשפחה שלי כבר קיבלה איומי מוות, שבעקבותיהם נאלצה לעזוב את עיראק.
"גם מנהלי ארגון 'מיס עיראק' ששלחו אותי מקבלים איומים. היה זה שר התרבות העיראקי לדעתי, שאמר להם שהם ייקחו להם את הרישיון אם לא אמחק את התמונה".
סערת התמונה התעצמה כשאתרי חדשות בעולם דיווחו על האירוע, ולבסוף עידאן נאלצה לפרסם הבהרה. "אמרתי להם שאם אמחק את זה אנשים יחשבו שאני אדם חלש שלא יכול לעמוד במה שהוא מאמין בו.
"הפשרה היתה שאעלה פוסט נוסף עם הצהרה שכתבו לי, שבה הודעתי שאני לא תומכת במדיניות ממשלת ישראל במזרח התיכון ושאני תומכת בעניין הפלשתיני. מובן שמחקתי את הפוסט הזה יום אחרי התחרות. אני שונאת שאומרים לי במה להאמין".
ההצהרה לא השקיטה את הסערה. "מאז התחיל מבול של איומי מוות, הודעות שנאה, קונספירציות. אנשים התחילו ליצור סרטונים שבהם לקחו תמונות שלי כשהייתי בצבא האמריקני עם השם שלי - שרה - שהוא שם נפוץ בעיראק, אבל גם שם יהודי, וטענו שאני סוכנת מוסד שנולדה בתל אביב".
היתה סגירת מעגל לפני כמה שנים כשהצטלמת עם הבוס שלך לשעבר, יוסי כהן.
היא צוחקת. "ברשתות החברתיות השתגעו. הם נורא כעסו על זה".
אחרי הצילום המפורסם של שרה ואדר בתחרות מיס יוניברס, חייה של שרה עברו שינוי חד: משפחתה ברחה מעיראק, אזרחותה העיראקית נשללה, והיא החליטה להפוך לפעילה נגד אנטישמיות באופן רשמי.
"כשחשבו שאני סוכנת מוסד התמודדתי עם אנטישמיות משוגעת והבנתי מה אתם עוברים. שלחו לי הודעות עם תמונות של היטלר וכתבו לי 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם' ושאני 'יהודייה מלוכלכת שהגיעה מקופים ומחזירים'".
לאחר שעידאן, מוסלמית שגדלה בעיראק, חוותה למרבה האירוניה אנטישמיות, היא לא היתה יכולה לשתוק עוד והפכה למפעל הסברה של אישה אחת שמתראיינת בתקשורת, הולכת לאירועים ומעלה תכנים פרו־ישראליים במשך שנים.
האסלאם ואני
מאז הבוקר הנורא של השבת השחורה השאלה "איפה היית ב־7 באוקטובר?" הפכה שגורה בקרב ישראלים. אבל גם עידאן זוכרת בדיוק איפה היתה וכיצד הרגישה באותם רגעים.
"הייתי בבית כשקיבלתי שיחת טלפון מחברה שלי, הלל (סילברמן, אחייניתה של הקומיקאית שרה סילברמן, י"א), שהתקשרה אלי מישראל. היא היתה בפאניקה ואמרה לי 'שרה, אלוהים אדירים, תדליקי את הטלוויזיה, אני חושבת שאנחנו מותקפים'.
"בהתחלה עניתי לה באדישות 'מה חדש, אתם מותקפים כל יום'. אבל אז נכנסתי לרשתות החברתיות. כל סרטון, כל תמונה, גרמו לי ממש לכאב פיזי בלב. חשבתי שאולי משהו לא בסדר בלחץ הדם שלי. לא יכולתי לראות עוד, הרגשתי לחץ עצום בראש. הכעס והעצב גרמו לי להיות חולה פיזית".
היא תיעלה את הרגשות שגאו בה לטובת מה שהיא עושה הכי טוב: הפצת האמת ברשתות החברתיות. "ניסיתי לשתף את העולם במה שקורה ולפרסם תכנים, בעיקר בערבית, כי התקשורת הערבית הסתירה את מה שקרה.
"הם הראו רק סרטונים שבהם חמאס נלחם בחיילי צה"ל. הם לא הראו את הצעירים שנטבחו בנובה או את הנשים שנאנסו, אז ניסיתי להראות את זה לאנשים. כתבתי שם 'תסתכלו על חמאס הברברי, תראו מה הם עושים'. והייתי ממש בהלם מהתגובות שלהם. הם טענו שזה שקר והכחישו את זה בזמן שזה קרה".
עד היום הם מכחישים - ולא רק בעולם הערבי, גם בעולם המערבי.
"הלכתי לאוניברסיטאות קורנל וסטנפורד. היה להם שם מאהל ורציתי להבין מה לעזאזל קורה שם, אז לבשתי חיג'אב והגעתי לשם. העמדתי פנים שאני אחת מהם והתחלתי לדבר איתם בערבית. התחושה היתה כאילו הארגון שלהם היה מיליציה של... אתה יודע, כמו המיליציות בעיראק. יש להם פקודות והם הולכים לפי פקודות. הם לא תלמידים רגילים".
פקודות ממי?
"הם חלק מארגון גדול יותר, שנתמך על ידי גורמים כמו המשטר האיראני, האחים המוסלמים, כל אויבי ארה"ב. מי מממן את האוניברסיטאות? קטאר. זו הסיבה שהם התירו להם להפגין ולהקים את המאהלים בשטחי האוניברסיטה.
"אם מועצת המנהלים של אוניברסיטה מקבלת את הכסף שלה ישירות מקטאר, האם המפגינים עצמם במאהלים לא מקבלים גם הם את הכסף מאותם מקומות?"
בשלב מסוים בזמן המלחמה עידאן החליטה שהיא חייבת לבקר בארץ בעצמה ולראות בעיניה את הזוועה שהתרחשה. זו לא הפעם הראשונה שהיא ביקרה בישראל, אבל השוני מביקוריה הקודמים היה עצום.
"בפעם הראשונה כשבאתי אנשים היו חסרי דאגות, במיוחד בתל אביב. היה באווירה משהו שהזכיר לי מדינת אי. בפעם השנייה זה היה פשוט... האוויר היה מלא חרדה, עצב. ההרגשה היתה כמו כשהייתי בעיראק בזמן המלחמה. זה היה ממש עצוב".
היה רגע מסוים שנשאר איתך?
דמעות נקוות בעיניה כשהיא מתחילה לענות: "כשביקרתי בכפר עזה ראיתי קוראן שאחד מאנשי חמאס השאיר מאחור, ואז ראיתי בחור שעמד ליד השער שממנו חמאס נכנסו, והוא סיפר לי שהבן שלו נרצח ממש שם. הסתכלתי עליו והרגשתי אשמה.
"ברור שאני לא חמאס ושונאת את חמאס, אבל הרגשתי אשמה ובושה. אלה האנשים שלי, הדת שלי. כשאני אומרת האנשים שלי, אני מתכוונת למוסלמים. מה שהם עשו בשם הדת... כערבייה אני מתביישת. חיבקתי את הבחור הזה בשער של כפר עזה ופשוט בכיתי איתו".
את בחורה כל כך חזקה, וזו פעם ראשונה שאני רואה אותך נשברת.
היא עוצרת רגע כדי לנגב את הדמעות ולשתות מים. "קשה לי שזה מה שהעם שלי עשה בשם הדת שלי. יש הרבה שנאה בשם הדת שלי".
הופתעת מהברבריות של חמאס?
"לא הופתעתי בכלל. ראיתי את זה כבר בעיראק, אני יודעת שככה הם מתנהגים. אני יודעת כמה הם שונאים את העם היהודי, ואני יודעת כמה הם ברבריים. ההבדל הוא שאם פעם חשבתי שזה רק אסלאמיסטים רדיקליים ששונאים יהודים, אחרי 7 באוקטובר הבנתי שזה 90 אחוז מהאנשים הרגילים.
"כשפרסמתי את הסרטון של החטופה עם המכנסיים ספוגי הדם (נעמה לוי, י"א), אחת התגובות שקיבלתי היתה מאישה שייחלה שחמאס יתפוס גם אותי ויהפוך אותי לשפחת מין. נכנסתי לה לפרופיל וראיתי תמונה שלה עם בעלה ושתי בנות קטנות. והיא מאחלת לי להיות שפחת מין של חמאס.
"זו שנאה עזה לעם היהודי, שנובעת מדה־הומניזציה שנעשית ליהודים במדינות ערב במשך זמן רב. המוסלמים תמיד מתייחסים אליהם כצאצאים של חזירים וקופים".
הפוליטיקה ואני
בשנה האחרונה היא עובדת במשרה מלאה כפעילת הסברה למען ישראל בעולם והפצת הפשעים שביצע חמאס ב־7 באוקטובר. כשאני שואל אותה איזה ציון היא נותנת להסברה הישראלית, היא צוחקת ועונה בנימוס: "תקשיב, הם מנסים לעשות כמיטב יכולתם, והם בהחלט השתפרו.
"הם התחילו להסתכל על אנשים כמוני ועל פעילים אחרים ולהגיד 'הו, אנחנו צריכים לעבוד עם האנשים האלה'. אז אני אתן להם 70 כקרדיט על הניסיון. בוא נגיד ככה - הביצועים יכולים להיות הרבה יותר טובים".
ניסית לרוץ לקונגרס האמריקני לאחרונה, וזה לא כל כך צלח. פוליטיקה היא עדיין המטרה שלך?
"זו בהחלט עדיין מטרה, אבל אני לא חושבת שזה היה הזמן המתאים. אולי בבחירות הבאות. נראה. אני רוצה שהקול שלי יגיע לכמה שיותר אנשים ושאוכל לייצג אנשים עם דעות דומות לשלי. מוסלמים חילונים שלא רוצים להילחם בישראל ולא רוצים לתמוך באסלאם הקיצוני. אנשים שרוצים לשפר את העולם, לשפר את עיראק ולהגן על החירות".
בין כל הקרבות שאת מנהלת יש גם זמן ליהנות?
"לעיתים רחוקות. אני מתעסקת בזה כל יום, כל היום. זה מאוד אינטנסיבי וזה מרוקן אותך לגמרי. זה משאיר אותך מותש, מר ועצוב. לפעמים, כשזה נהיה לי כבד מדי, אני לוקחת הפסקה ומנסה ללכת לעשות משהו שאני אוהבת, כמו לנגן בפסנתר או סתם להיות עם עצמי בלי הטלפון ובלי לדבר על פוליטיקה".
הקלישאה לגבי דוגמניות היא שבנאום הזכייה שלהן הן מייחלות לשלום עולמי. את מאמינה שזה אפשרי?
"אני עובדת על זה. זה בהחלט אפשרי, אבל אני לא חושבת שזה יקרה במהלך חיינו. אולי עוד אלף שנים מהיום".
Yairaizen12@gmail.com
איפור: אפרת דלויה, עיצוב שיער: איתן בן דוד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו