לפי נתוני האיחוד האירופי, המעודכנים לינואר 2024, מתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 הפכו יותר מ־6.3 מיליון אזרחים אוקראינים לפליטים, מהם 4.2 מיליון מצאו מקלט באירופה, בעיקר בשכנה פולין, וכן בפינלנד, בשבדיה ובאסטוניה. בישראל, נכון לאוגוסט 2023, חיים כ־14 אלף פליטים אוקראינים.
מאז 7 באוקטובר חווים הפליטים האוקראינים בארץ מלחמה שנייה. כמו כולם, גם הם סובלים מהמתח הביטחוני וממטחי הירי. חלקם אף פונו מאזורי הדרום והצפון, וכך הפכו בעל־כורחם לפליטים מחדש.
בתערוכה המרגשת "פליטים בפעם השנייה", שהושקה בשבוע שעבר במוזיאון "אנו" באוניברסיטת תל אביב, ושתוצג במהלך ספטמבר במרכז התרבות האוקראיני בתל אביב (רחוב ירמיהו 22, הכניסה חופשית), מובאים סיפוריהם של 20 פליטים אוקראינים בישראל - באמצעות תמונות דיוקן שצילם ארז כגנוביץ, לצד עדויות אישיות ומעוררות מחשבה מפיהם.
"בחרתי לספר את הסיפורים האנושיים של הפליטים האוקראינים כאן", מסביר כגנוביץ, צלם ומרצה על החברה הישראלית. "אני מאמין שהדבר יוביל להבנה טובה יותר של מצבם המורכב ולחיבור רגשי גדול יותר ביניהם לבין החברה הישראלית".
שגריר אוקראינה בישראל, יבגן קורניצ'וק: "אלה אוקראינים שהתמודדו עם אתגרים רציניים. תחילה הם נמלטו מזוועות הפלישה של רוסיה לאוקראינה, ובהמשך נאלצו להתמודד עם מתקפת הטרור של חמאס בישראל. הצילומים בתערוכה מציגים את החוסן ואת האומץ שלהם, ומשקפים את הרוח של אלה המסרבים להישבר. זו עדות לקשר המתמשך בין שני עמינו. איננו יכולים להמשיך להעלים עין מהעובדה שרוסיה, איראן ונציגיהן עומדים מאחורי הטרגדיות האישיות של האנשים הללו, ומאחורי ערעור היציבות באזורנו. עלינו לעמוד יחד איתנים נגד האיומים האלה".
אגטה צפלינסקה, הממונה על היחסים בשגרירות פולין בתל אביב, התומכת בתערוכה: "פליטים אוקראינים רבים מצאו את מקומם הבטוח בישראל, עם מטען ענקי שנשאו עימם לא במזוודות אלא בלב. למרבה הצער, כאן הם חוו מלחמה שנייה. התערוכה מספרת את סיפורם של אנשים חופשיי לב, אמיצים, העומדים לצידה של החברה הישראלית בזמנים קשים כל כך. סיפורם הוא כעת גם חלק מההיסטוריה הישראלית".
"באוקראינה לא היה ממ"ד"
יאנה אולקסנקו, מוטיז'ין (אזור בּוּצָ'ה) | גרה בפתח תקווה
"באוקראינה לא היה לנו מקלט או ממ"ד להסתתר בו. המלחמה הביאה אותנו למצב שלא היו לנו חשמל, מים או מזון, וכל זה במינוס של 15 מעלות. אני זוכרת שישבתי על הרצפה הקרה במרתף הבית שלנו, מוקפת בשקים של תפוחי אדמה, שומעת את הדי הפיצוצים מסביבנו, ומתפללת שלא יקרה לי ולמשפחה שלי דבר רע. הבנו מהר מאוד שאם אנחנו רוצים להציל את עצמנו - אנחנו חייבים לברוח. ברגע שהיתה הפסקת אש נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע מערבה. במהלך הנסיעה ראיתי כל כך הרבה גופות ומכוניות שרופות. זו נסיעה שלא אשכח כל חיי. אם לא היינו מצליחים לברוח ולהגיע בסופו של דבר לגבול הרומני, ואחר כך לישראל, אני לא יודעת מה היה קורה לנו".
"הייתי בהלם כמו כולם"
אירנה מטביינקו, חרקיב | גרה בבאר שבע
"כשהמלחמה פרצה בישראל הייתי בהלם כמו כולם. אני גרה בבאר שבע, שלא כל כך רחוקה מעוטף עזה, ולכן חששתי שהמחבלים יגיעו גם לכאן וירצחו אנשים בבתים. אלו היו ימים לא פשוטים, גם כי בן זוגי, יבגני, גויס למילואים וידעתי שהוא נמצא באזור בארי, כך שכל הזמן דאגתי לו. הנחמה היחידה היתה שהבת שלי לא היתה בישראל, ככה שלא הייתי צריכה לדאוג גם לה. בשבועות הראשונים למלחמה, כמו כל הישראלים התנדבתי בכל מקום שרק יכולתי - ארזתי מזון, ציוד ובגדים, ופיזרתי אותם בכל רחבי הארץ. הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה. כפליטה שברחה ממלחמה אחת ידעתי עד כמה המפונים צריכים את העזרה שלנו, ואני ממש שמחה שיכולתי לעזור להם".
"7 באוקטובר שינה לי את כל התוכניות"
אלינה וולודינה, זפוריז'יה | גרה בפתח תקווה
"הייתי אמורה לטוס לבקר את המשפחה שלי באוקראינה, והנסיעה נקבעה ל־13 באוקטובר 2023, אבל מתקפת 7 באוקטובר שינתה את כל תוכניותיי. הרגשתי שהעולם שוב מתמוטט עלי, בפעם השנייה בתוך פחות משנתיים, ושהמלחמה בישראל סוגרת עלי. הצלחתי לעלות עם בתי, אווה, לטיסת חירום שפינתה אזרחים זרים מישראל ונחתנו ברומניה. משם המשכנו באוטובוס לאוקראינה, לעיר הולדתי זפוריז'יה, שאחרי שנתיים של מלחמה הפכה לעיי חורבות. 'קבלת הפנים' שלי היתה הפגזה מאסיבית של הרוסים, שבעקבותיה החלטנו להתפנות לאוריקיב, כמה קילומטרים דרומה. הביקור באוקראינה היה מאוד קשה לי, כי במו עיניי ראיתי את ממדי ההרס העצום שהמדינה חוותה, את הסבל ואת אובדן החיים המזעזע".
"צריך לחגוג את החיים מחדש"
ולדיסלב אליהו פריימוק, קייב | גר ברמת גן
"גרתי במרכז קייב ולא האמנתי שהקרבות יגיעו עד לשם. כשהמלחמה פרצה הייתי בהונגריה, בכנס של הסוכנות היהודית, והייתי אמור לחזור כעבור ארבעה ימים לקייב. אבל כל הטיסות לאוקראינה בוטלו. זאת היתה הרגשה לא פשוטה להיות מחוץ למדינה שלך כשפורצת מלחמה ואתה לא יכול לחזור. החברים שלי כבר צוחקים עלי שלכל מקום שאני הולך אני מביא איתי מזל רע: יצאתי מאוקראינה לשבוע והתחילה מלחמה. כשהגעתי לגאורגיה התחילו שם ההפגנות נגד 'החוק הרוסי', וכשהגעתי לישראל פרצה מלחמה. אני לא חושב שאני מביא מזל כזה - אלה פשוט החיים שקורים. לכן אני חושב שבכל בוקר כשמתעוררים צריכים לחגוג את החיים מחדש. זה ממש לא מובן מאליו".
"הרגע הכי מפחיד פה היה אזעקה באמצע הרחוב"
אנה ומלאני לופצ'וק, קובל | גרות בבת ים
"קובל נמצאת במערב אוקראינה, ולמרות שהיא לא קרובה לחזית גם אצלנו היו הרבה אזעקות. טילים רוסיים נחתו שבעה ק"מ מהבית שלי, כך שאני יודעת מה זה לחיות בפחד. כמו כן, בגלל הקרבה שלנו לגבול עם בלארוס, כל הזמן חששנו שרוסיה תפלוש משם, והמתח היה תמידי. בלתי אפשרי לחיות ככה, במיוחד כשיש לך ילדה קטנה שאת דואגת לה. בגלל הפחד הזה החלטתי לעזוב את אוקראינה והגעתי לישראל עם בתי, מלאני. הרגע הכי מפחיד שחוויתי במלחמה בישראל היה כשאזעקה תפסה את שתינו ברחוב. לא היה לנו איפה להסתתר, ולא כל כך ידעתי מה לעשות. חיבקתי את מלאני והשתטחנו יחד על הרצפה בתקווה שהטילים לא יפגעו בנו. זה לא פשוט לברוח ממלחמה אחת ולהגיע למלחמה אחרת".
"לפחות המשפחה פה מוגנת"
לידיה ואלכסיי ביצ'קוב, חרקיב | פונו מקריית שמונה לבת ים וכעת גרים בתל אביב
"כשהרוסים פלשו וההפגזות החלו להרעיד את חרקיב הבנו שאנחנו עלולים להיקבר בהריסות והחלטנו לעזוב. כיוון שהבת שלנו, בעלה ושלושת נכדינו גרים בישראל, היה לנו ברור מהרגע הראשון שכאן תהיה ארץ המקלט שלנו. חרקיב נמצאת כ־40 ק"מ מגבול רוסיה, וקריית שמונה נמצאת כשני ק"מ מגבול לבנון, כך שאנחנו לא באמת יכולים לחזור לאף אחת מהן בזמן הנראה לעין. יצאנו ממלחמה אחת והגענו למלחמה אחרת. עם כל הקשיים שעברנו בדרך אנחנו לפחות שמחים שאנחנו מצליחים לשמור על המשפחה שלנו ביחד. ב־24 באוגוסט חגגנו 50 שנות נישואים. המלחמה מלמדת אותך שזה הדבר הכי חשוב בחיים".
"רעדנו לראשונה ממטח"
אולכסנדרה הריצוליה ומיכאילו פונומרנקו, הליצינובה | גרים באשקלון
"הליצינובה הוא כפר ליד העיר מיקולאייב בדרום אוקראינה. ברחנו מהמלחמה שם ומצאנו את עצמנו במלחמה בישראל. בשבת, 7 באוקטובר, בשעה 6:31, החל ירי טילים מאסיבי לאשקלון. ידענו טוב מאוד לאיפה אנחנו מגיעים, ושמענו גם על כיפת ברזל שמצליחה ליירט חלק גדול מהטילים, אבל במטח של 7 באוקטובר אני ובעלי, אולכסנדר, רעדנו. הסיבה: זאת היתה הפעם הראשונה שהיינו צריכים לדאוג לא רק לעצמנו אלא גם למיכאילו, שנולד רק חודש לפני כן".
"שני חברים שלי נרצחו בנובה, ובן של חבר קרוב נחטף לעזה"
אנה ואווה אובצ'רנקו, דניפרו | גרות בבת ים
"מתקפת 7 באוקטובר היתה סיוט עבורי. כבר חשבתי לעזוב את ישראל, אבל ההחלטה היתה קשה כי ישראל הפכה כבר לבית השני שלי. שוב מצאתי את עצמי בפני בחירה לא פשוטה. לברוח? לאן? ומה יקרה איתנו בהמשך? הרגשתי פחד וחוסר אונים מהמלחמה החדשה שנקלעתי אליה. בהמשך גיליתי שהחברים שלנו, אלכסנדר (שוריק) סמוילוב וויקטוריה גורלוב ז"ל, שעבדו כמאבטחים בפסטיבל נובה, נרצחו שם. הם היו זוג מדהים, ונשבר לי הלב שהם נלקחו מאיתנו. מאוד קשה לי לעכל את זה. אחר כך גם גיליתי שעידן שטיבי, בן של חבר טוב שלי, אלי, נחטף לעזה ומוחזק שם בשבי. אני מתפללת בכל יום שהוא ישוחרר ויחזור כבר לאבא שלו".
"קעקוע של אופטימיות"
אנה פוליסוצ'נקו, קייב | גרה בחיפה
"בלילה הראשון של המלחמה באוקראינה שמעתי פיצוץ אדיר וראיתי הבזק גדול מעבר לרחוב. זה היה טיל רוסי שהתפוצץ על בית מולי, וזה היה מפחיד מאוד. המלחמה הגיעה אלי הביתה. עברתי להתגורר במקלט, שלא היה יכול להגן עלי מהקור המקפיא. שהיתי בו חמישה ימים, וברגע ששלג התחיל לרדת והטמפרטורה צנחה למינוס 6 מעלות הבנתי שאני לא יכולה לשאת את זה. בתוך חצי שעה ארזתי תיק קטן עם בגדים ודרכון ועזבתי את קייב. לפני שנה עשיתי קעקוע על הזרוע. היה לי חשוב שהוא יזכיר לי את המולדת האהובה שלי, ושיסמל תקווה ואופטימיות. אוקראינה היא 'אסם התבואה' של אירופה, ומזה הגיע הרעיון לקעקע שיבולת, שממנה מייצרים לחם שהוא מקור לחיים ולהמשכיות, ולידה את דגל אוקראינה. זה היה הקעקוע המושלם עבורי".
"גיליתי, למזלי, שיש בי הכוחות לשרוד כל מלחמה"
אירנה פולושקין, מריופול | גרה בחיפה
"מריופול היא אחת הערים שספגו את ההפגזות הכי קשות באוקראינה. העיר שבה ביליתי את שנותיי המאושרות ביותר הפכה לחורבות, ולצערי המון אנשים שהכרתי נהרגו. מהר מאוד הבנתי שאם לא אדאג למשפחה ולשכנים - לא נשרוד. הייתי חייבת למצוא לנו מזון, מים ותרופות כדי שנעבור עוד יום. המלחמה שם הביאה אותי למצבי קיצון, אבל למזלי גיליתי שיש בי הכוחות לשרוד אותה. כעת אני מרגישה שישראל היא הבית שלי, ואני מתכוונת להישאר - למרות שגם פה יש מלחמות. בניגוד לאוקראינה, בישראל יש מקלטים והגנה אווירית נגד טילים. באוקראינה אתה פשוט מתפלל שהטילים לא ינחתו על הבניין שלך. קשה לי להאמין שבשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי בשתי מלחמות שונות, אבל זאת המציאות. למרות כל מה שעברתי, אני עדיין שומרת על אופטימיות, כי אני חושבת שהחיים חזקים מכל".
"אסור לסלוח על רצח"
אנג'לה מרקובה, מוטיז'ין (אזור בּוּצָ'ה) | גרה בפתח תקווה
"אני זוכרת את תחושת הפחד כשראיתי את שיירות הטנקים והחיילים הרוסים כשעברו ליד בית הקיט שלנו. צילמתי אותם בזהירות בנייד שלי, וקיוויתי שהם לא יראו אותי ולא יפגעו במשפחה שלי. לצערי, החששות שלי מפלישת הכוחות הרוסיים היו מוצדקים, וכשהם עזבו את אזור בוצ'ה העולם נחשף לזוועות הנוראיות שהם ביצעו. בחיים אפשר לסלוח על הכל, אבל אי אפשר לסלוח על רצח של אנשים חפים מפשע. אחרי הטבח בבוצ'ה לא היה לנו ספק שאנחנו מוכרחים לעזוב למקום בטוח. אבא שלי בן ה־81, בתי יאנה ואני הצלחנו להגיע לישראל, אך לצערי בעלי נשאר מאחור כיוון שהוא בן 53 - גיל שעדיין בר גיוס באוקראינה. אנחנו משתדלים לדבר בטלפון כמעט בכל יום, אבל עדיין הוא מאוד חסר לי כאן בישראל".
"שרדתי הכל, אשרוד גם את המלחמה פה"
נטליה רייטמן, חרקיב | גרה בחיפה
"איך התחושה להיות פליטה בפעם השנייה? האמת היא שאני כבר בת 94, ואני מרגישה שחייתי חיים מלאים ומעניינים, כך שאני פחות פוחדת על חיי. החיים לימדו אותי שאין לנו באמת שליטה עליהם, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך אנחנו מגיבים אליהם. אני אוהבת את החיים ואני תמיד אופטימית, כך שאני מצליחה להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפניי. קיבלתי המון פרספקטיבה. שרדתי את מלחמת העולם השנייה, שרדתי את המלחמה באוקראינה, אני אשרוד גם את המלחמה בישראל".
"היה ממש קשה להשאיר את ההורים מאחור"
דיאנה בונדרב, קופיאנסק | גרה בחיפה
"אני מגיעה מהעיר קופיאנסק שבמזרח אוקראינה, בקרבת הגבול עם רוסיה. במשך שלושה חודשים חיינו תחת כיבוש רוסי. אלו היו שלושה חודשים ארוכים ומפחידים. לא היה לנו חשמל, בקושי היו לנו מים לשתייה והיינו מנותקים לחלוטין מהעולם. הוריי, שהבינו את גודל הסכנה, החליטו להבריח אותי ואת סבתא שלי, והצלחנו לעזוב את העיר דרך מסדרון הומניטרי מיוחד ולהגיע בסופו של דבר לקרובי המשפחה שלנו בישראל. היה לי ממש קשה להשאיר את ההורים מאחור, באזור מלחמה, במיוחד כשלא ידעתי מתי תהיה הפעם הבאה שבה אראה אותם שוב. אבל לא היתה לי באמת ברירה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו