תא"ל (מיל') גיא חזות התעורר בבוקר 7 באוקטובר, שמחת תורה, בדיוק ב־06:29 בביתו בנגבה. ברקע שמע נפילות רבות בתדירות חסרת תקדים. להבנתו, באותם רגעים פרצה המלחמה שעליה התריע בשנה שקדמה למתקפת הטבח. הוא העיר את אשתו עם הבשורה הזו. עדיין לא היה לו שום קשר עם אף אחד.
כעבור יומיים הטיל עליו מפקד זרוע היבשה, האלוף תמיר ידעי, תפקיד ייעודי ברור, אבל מאוד לא פשוט: לרכז את מערך הלמידה של צה"ל תוך כדי המלחמה. תא"ל חזות הוא היום אחד מהבודדים שיודעים הרבה מאוד על מלחמת חרבות ברזל.
תחקורים מהירים בזמן אמיתי גם של כוחות צה"ל וגם של מחבלי נוחבה שנפלו בידי צה"ל, הביאו לידי כך שעוד לפני שיצאו הכוחות לפעולה הקרקעית ברצועה, הצוות של גיא חזות כבר יכול היה לספק להם לקחים כיצד לנהוג בלחימה בשטח הבנוי. המידע נשאר סודי גם עכשיו.
אבל המידע הרב שצבר ממקורות ראשוניים, בצורה הרבה יותר אמינה מהמידע שמופיע בתקשורת, אפשר לו גם להשלים את כתיבת הספר הגדול שלו, "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" (מודן הוצאה לאור, צה"ל הוצאת מערכות, משרד הביטחון). הספר נכתב עוד לפני המלחמה, וחזות מרגיש החמצה גדולה שלא פורסם בזמן, כי אולי היה מצליח להעיר את הצבא ואת החברה הישראלית משאננות ה"מבסוטיזם", ביטוי שיש לו זכויות יוצרים עליו.
בימים אלה יוצא זרם קבוע של ספרים על המלחמה. אחדים מהם, כמו "מעבר לקיר הברזל" של אורי בר יוסף או "מלחמה קיומית" של ארי שביט, מייצגים את המגמה של הממסדים לזרוק שמיכה עבה על אירועי 7 באוקטובר ועל המלחמה שבעקבותיה, כדי להכיל את המשבר ולהתוות את עתידה האסטרטגי של המדינה, פחות או יותר לפי המושגים הקודמים שהכרנו.
תא"ל חזות לא מצטעצע בהגדרות: חבל ארץ בנגב המערבי נכבש על ידי פולש זר למשך שעות רבות. ידידיו בצמרת צה"ל כעסו עליו כשאמר (וכך הוא כותב בספרו), שאוגדת עזה הוכרעה. אבל אם יש ספר אחד שצריך לקרוא - זה הספר של תא"ל חזות.
בתור בונוס, באפילוג הארוך מביא חזות את הסיפור האמיתי של מלחמת "שלושת הימים וחצי" (עד בוקר 10 באוקטובר), ואחר כך המלחמה בחמשת החודשים הראשונים. למרות הכאוס, "שום צבא לא היה מתאושש כמו צה"ל. היו נסוגים, ויוצאים כעבור חודש למתקפה כדי לכבוש את עוטף עזה", אומר חזות.
"ב־6:29 פקחתי עיניים, לא יודע להסביר למה, ואז שמעתי אזעקות מסביב. לא בנגבה", הוא חוזר לשבת השחורה. "זה היה מוזר לי, כי לא הכרתי שום דבר שצה"ל הולך לעשות. אבל יכול להיות. אני פותח את האתרים, אין כלום. ואז אני מעיר את אשתי ואומר לה, 'קומי. פרצה מלחמה'. והיא מסתובבת אלי ואומרת לי, 'יאללה נו. עוד סבב'. במשפחה צוחקים עלי שאני אלארמיסט, הסורים על הגדרות, לאורך כל השנים.
"הגנו בניגוד ל'ספר ההפעלה'. יש לך צבא שמקדש את הטכנולוגיה ולא את אמנות המלחמה, שבסופו של דבר נשארה הלחם והחמאה שלנו, אנשי היבשה. אנשי האוויר לא צריכים אמנות מלחמה, זאת פלטפורמה שיורה פצצות"
שלוש שנים כתבתי ספר שכל־כולו תמרור אזהרה שאנחנו הולכים לקראת אסון. כשיצאתי למסע כתיבת הספר, לא התכוונתי לכתוב על צה"ל במשבר. כאבה לי הבטן. בסוף תפקידי כמפקד אוגדה (80) לא ידעתי להסביר את זה. וברגע שכאב הבטן התחבר לזמן הפנוי של הקורונה ולתפקיד נספח צה"ל בסינגפור, התיישבתי לכתוב".
"לא רק על צה"ל"
הספר של חזות כותב את עצמו. "הלכתי בכיוון של חקירה, כי היו דברים שלא היה ברור לי איך יתפתחו. אני חוקר, קורא, בודק את הדברים. מהר מאוד הגעתי למסקנה שהגראונד זירו של צה"ל זה מלחמת יום כיפור, ואני מבין ששם הדברים מתחילים להתפתח, באירוע הזה, שבצה"ל יש שני צבאות - צבא ההיי־טק וצבא הפרשים. דרך אגב, רק כשהספר מגיע לקראת סיום כתיבתו, השם הזה קופץ לי לראש בשיחה עם קצין אחר, חבר שלי".
לבכירים, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, נראה לאורך שנים שניתן להסתפק במערך צבאי עתיר טכנולוגיה שכולל את חיל האוויר, המודיעין ובראשו 8200, היחידות המיוחדות והמוסד. הרמטכ"לים מקצצים בכוחות היבשה, וכשירות היחידות בירידה.
"הספר הוא לא רק על צה"ל, כי במלחמת יום כיפור מתחיל ההיסט של החברה הישראלית בכל מה שקשור להמון תהליכים רעים שקורים לנו", מסביר חזות. "שם מתחיל ההיסט הראשון, הערכים של החברה משתנים ולא מתאימים יותר לחברה שחיה במזרח התיכון ונאלצת להגן על קיומה. מתחיל ההיסט של הפוליטיקלי קורקט. זה אמנם שנים יותר מאוחר, אבל הפוליטיקלי קורקט משפיע בצורה ניכרת על צה"ל, וההשפעה העיקרית היא להעיף את ה'בנדיטים' מהצבא".
ה'בנדיטים" בשתי מילים זה עופר וינטר. ואתה מזכיר גם את צ'יקו תמיר ויש גם שמות נוספים, שמקבלים אחריות ויוזמה ופורצים דרך.
"זה לא אירוע שקורה ביום אחד, זה תהליך מתמשך. השבר של יום כיפור הוא כל כך גדול, שהוא קרה בשלבים. היה את יום כיפור וכולם עכשיו מדברים על האפקט של 7 באוקטובר. בעוד 20 שנה לא נבין איך 7 באוקטובר השפיע עלינו".
אז כמו ב־73', יש לנו עכשיו 50 שנה לעבוד על זה.
"לגמרי. אנחנו סיימנו את המלחמה בטראומה. בנינו צבא עצום וענק. אבל אחת הבעיות שלנו היום בחברה הישראלית היא שהרבה דברים אנחנו מנתחים מיקרו, לא מאקרו. במיוחד במאבקים ובשסעים של החברה, בניתוח של המלחמה, בניתוח של 7 באוקטובר.
"אנחנו מסתכלים במיקרו, לוקחים דוגמה או שתיים כדי להוכיח את הטיעונים שלנו, וחלק מהבעיה, למשל במבט על המלחמה עכשיו, הוא של הסתכלות מיקרו־טקטית (למשל אירוע הבית של פסי כהן בקיבוץ בארי, שבו נהרגו בני ערובה שקיבצו מחבלי הנוחבה - א"ל) ולא הסתכלות מערכתית אסטרטגית. כתוצאה מכך אנחנו סובלים מהיעדר חשיבה ותכנון מערכתי ואסטרטגי.
"מלחמת יום כיפור, כשאני מסתכל במאקרו, זו מלחמה שהמשימה בה עמדה מעל לכל, והיא קודשה גם במחיר מאוד גבוה. ניקח רק את אמנון רשף והחטיבה שלו, חטיבה 14. אלמלא המנהיגות של אמנון רשף וההקרבה שלו ושל פקודיו, לא היינו צולחים את התעלה".
ללא ספק.
"לא היינו צולחים. הוא השכיב שם את החטיבה שלו כדי שהאירוע הזה יקרה. אז ב־7 באוקטובר כשאני מתעורר, אני לא מופתע מזה. ויותר מזה, כחצי שנה לפני שהספר מתפרסם, אני צועק על ההוצאה והעורך - 'למה הספר לא יוצא?!' יש לי את התכתובות.
"בגלל כל מה שקרה בחברה סביב הרפורמה המשפטית, ראיתי שהאויבים שלנו מריחים דם. אני קצין קרבי, חי את העסק כל כך הרבה שנים. אני יודע איך העסק הזה עובד, מכיר מה זאת הרתעה, ואני הבנתי שאנחנו הולכים למקום רע. לא משנה אם אני בעד או נגד הרפורמה. ואני יושב להם על הווריד בכל שבוע - מה קורה (עם הספר).
"אני אומר להם, תפרוץ מלחמה והספר לא יהיה רלוונטי. נגרוס אותו. ב־7 אוקטובר יש לי הודעת ווטסאפ עם העורך. בשעה 08:01. אני שולח לו הודעה: תגרוס את הספר. מי הבין ב־8 בבוקר שזאת מלחמה? גם ב־8 עוד לא הבינו".
אלוף פיקוד דרום לא הבין ב־8 בבוקר שיש לו מלחמה בידיים?
"שאלה טובה, לא יודע. לא שאלתי אותו. לא חושב שהמטה הכללי ומפקדת הפיקוד הבינו את תמונת המצב ב־7 באוקטובר, כי אם הם היו מבינים את תמונת המצב אז... ב־7 באוקטובר מה שקורה בשטח זה אובדן שליטה מוחלט של האוגדה, של הפיקוד ושל המטה הכללי. למה היה אובדן שליטה? כי - ואני כותב על זה בספר, בפרק הכי חשוב, האפילוג, שכתבתי אחרי סיום הכתיבה - חמאס פוגע ב־37 אתרי תקשוב מתוך 40".
"במלחמת יום כיפור הערכים משתנים, ולא מתאימים יותר לחברה שחיה במזה"ת ונאלצת להגן על קיומה. הפוליטיקלי קורקט זה אמנם שנים מאוחר יותר, אבל גם הוא משפיע בצורה ניכרת על צה"ל, בעיקר בלהעיף את ה'בנדיטים'"
מה בעצם מטרת התפקיד שלך, מנהל מחקר הלמידה של צה"ל תוך כדי תנועה, תוך כדי המלחמה?
"אחרי יומיים מפקד זרוע היבשה, האלוף ידעי, קורא לי. המטרה היא לא חקירה, אלא גוף שיעשה רגולציה של הלקחים תוך כדי לחימה ויהפוך אותם לידע מבצעי שיהיה זמין לכולם. לא כדי לחקור, אלא כי גולני המציאו תרגולת חדשה ללחימה - אז שכולם יכירו אותה. צנחנים עלו על מטען ועשו משהו לא טוב? כולם יכירו, כדי שלא יעשו גם כן".
נחזור לאירועים. חמאס פגע בכל אתרי התקשורת?
"חמאס זיהה היטב את מרכז הכובד של אוגדת עזה - יכולת הפיקוד והשליטה שלהם. ברגע שהשבתת את יכולת הפו"ש, השמדת את אתרי התקשוב, אז הם לא יודעים לדבר עם אף אחד, הם לא רואים שום דבר, כי כל האיסוף עובר דרך שם. אז אין תיאום עם חיל האוויר, אין תיאום עם חיל הים, אין תיאום בין הכוחות, ויותר מזה: חמאס גם כובשים את מפקדת האוגדה.
"ועשינו טעות. מיקמנו את מפקדת האוגדה בחזית, עם שתי מפקדות של החטיבות. שמנו את כל הביצים בסל אחד. בכיבוש מחנה אחד נטרלו לנו את כל יכולות הפו"ש של האוגדה. ואז מה זה יצר? מצב של משחק מחשב שקוראים לו קול אוף דיוטי. מה זה? משחק וידאו של ילדים, של נערים בני 16, שאוספים אמל"ח ממה שהמשחק מציע וכל אחד נלחם בעצמו.
"לא היתה יכולת לנהל את הקרב. ההחלטה שפיקוד הדרום והמטכ"ל היו צריכים לקבל בשבת בבוקר ברגע שכבשו את אוגדת עזה, זה להגיד לאוגדת עזה 'אתם לא כשירים. אנחנו מוציא אתכם משדה הקרב, וכדי להשיג שליטה - מפעילים את האוגדות האחרות שהגיעו לשטח'. היה את מאו"ג 162, היה את מאו"ג 98, מאו"ג 99. להגיד לכל מאו"ג - קח גזרה קטנה מעזה, מה שהיה קודם גזרה גדודית, ואתה עכשיו אחראי לגזרה הגדודית, ובגזרתך תחזיר עכשיו את המצב לקדמותו. תשתלט על העסק כמה שיותר מהר".
אני שואל את חזות על איזו שעה באותו יום הוא מדבר. 10:00? 12:00? בתגובה הוא לוקח את הבלוק הצהוב ומשרטט עליו את רצועת עזה ואת הכוחות הפרוסים מולה עם היישובים. "מה מחליט אלוף פד"ם בשעה תשע־עשר בבוקר? לחלק את הגזרה לרוחב (במקום חלוקת גזרות לאורך החזית, אוגדות מתמקמות אחת מאחורי השנייה, א"ל). 143, למרות שיצאה מכשירות, לא מתפקדת, לא קיימת, הוא משאיר אותה ונותן ל־162 את כל המרחב של עיירות הפיתוח.
"שדרות, אופקים, נתיבות. מה הבעיה? כל האירועים הם פה (ביישובים סמוכי הגבול, א"ל). אז למאו"ג 162 גם אין סד"כ. בעיה שנייה - על פי התו"ל, לא מחלקים גזרה לרוחב בהגנה. אף פעם. אתה תמיד מחלק לאורך. למה? כדי שתתמודד עם האויב בלי שיש מישהו מאחוריך ולא תגיד, טוב, אם הוא יעבור אותי הוא ילך אליו.
"את הגזרה הדרומית הוא כן נתן לאוגדה אחרת, אוגדה 80. זאת הסיבה שפה לא היתה קטסטרופה. עד ניר עוז - לא כולל. למה פה לא היה ברדק? אם פיקוד דרום היה מחלק את שאר הגזרות לאורך לפי האוגדות, היה כאוס - אבל הוא היה מצטמצם משמעותית. היו המון כוחות שזרמו מאיו"ש, ממדבר יהודה. כל אחד עם מה שיש, וגם יחידות מילואים שלו. מאו"ג 98 הביא יחידות מהבית. כנ"ל מאו"ג 99".
ואמצעי הקשר של המפקדות האלה?
"תקינות! בדיוק. עכשיו היעדר ההחלטה פה הוא בגלל סוגיות שבעיניי קשורות לעניינים אישיים - לא נעים להגיד למאו"ג עזה 'לך הצידה, אתה לא כשיר'. שילמנו פה מחיר מאוד כבד". בספרו, אגב, חזות כותב שהיו בצה"ל קצינים שלא אהבו את השימוש הבוטה שלו במושגים כמו "אוגדת עזה הוכרעה".
"רבותיי, רוצו לימ"חים"
למחרת, בשעות אחר הצהריים של 8 באוקטובר, אמר לחזות מח"ט הצנחנים שהיה בנתיב העשרה: "גיא, אי אפשר להמשיך ככה. לא יכול להיות שלא מסדרים את האירוע ולא נותנים לכל מפקד אוגדה גזרה קטנה ושיעשה בה סדר".
הכוונה של המח"ט היא לפקודה להשיב את המצב לקדמותו בתוך שעות קצובות, בכל מחיר. "החלטה שנייה (שהיתה צריכה להתקבל) - המטכ"ל מדבר מייד עם כל מח"טי המילואים, אומר להם 'רבותיי, רוצו לימ"חים, תעשו נוהל חיול של נשק מחסנית ורוצו לעוטף", ממשיך חזות. "אל תתעכבו, ואם הימ"חים סגורים - תפרצו אותם'. זאת, כדי להזרים כמה שיותר כוחות פנימה ולעשות סדר לאיזה מפקד אוגדה הוא שולח עוד כוחות.
"יש תורת לחימה איך צריך להיראות קרב הגנה. יש עקרונות בסיס שרוב רובם לא התקיימו באוגדת עזה. כולם כל הזמן מדברים על הסד"כ, אבל גם אם היה יותר זה לא היה משנה את המצב. כשאתה פועל ללא שיטה, לא משנה כמה סד"כ יהיה"
"בפועל הכוח הצנטרליסטי של צה"ל, חטיבת המבצעים, שביומיום קראנו להם 'עריצי המטה', איבד שליטה. לא שלט במה שקורה. העובדה שאוגדה שלא בכשירות, שהאויב כבש אותה ונטרל אותה, המשיכה לפקד על האירוע, היא המחדל הכי גדול אחרי ההפתעה של 6:30 בבוקר".
לא דמיינתי שמחנות ממוגנים כמו שבנה צה"ל נחשבים למוצבים. ככה לא נראים מוצבים.
"זה קשור לעובדה - ואני כותב על זה - שצה"ל פעל בגזרת הדרום אבל גם בצפון, בניגוד לתורת הלחימה שלו. בסוף כששואלים, אני חושב שהיו כמה בעיות - אבל בעיית הבעיות: הגנה שלא על פי התורה. לפיקוד דרום לא היתה תוכנית מגננה. איך יכול להיות שלפיקוד אין תוכנית מגננה כשמולו ערוך צבא?"
אתה היית מאו"ג 80 כשגזרת עזה שכנה שלך. אתה ראית את התופעות האלה?
"כן".
העלית את זה בפורומים שבהם משתתפים קצינים בכירים?
"אני אומר קודם כל שהדור שלי, ואני מכליל פה גם את עצמי, הוא דור הכישלון. אנחנו, הגנרלים שניהלנו את הצבא בעשור האחרון, כולנו חתומים על הכישלון הזה. זה הכישלון הכי חמור בתולדות הציונות. ולכן זה לא משנה מי דיבר יותר, מי דיבר פחות, מה אני עשיתי ומה אחרים עשו. אנחנו חתומים, אני חלק מהדור הזה. וזה דור שלא הפנים ולא מימש לקחים שלמדנו ממלחמה כל כך קשה כמו מלחמת יום כיפור.
"אנחנו בסוף הגנו על עזה בניגוד לתו"ל. יש תורת לחימה איך צריך להיראות קרב הגנה. יש כמה עקרונות בסיס. רוב רובם של העקרונות לא התקיימו באוגדת עזה. כולם כל הזמן מדברים על הסד"כ, אבל גם אם היה יותר סד"כ זה לא היה משנה את המצב. כי כשאתה פועל ללא שיטה, לא משנה כמה סד"כ יהיה. הגנה מאורגנת בשני מרחבים - מרחב החזקה ומרחב אבטחה.
"עם תחילת 'צעדות השיבה' במארס 2018, איבדנו את מרחב האבטחה. הפרימטר. זה לא הדליק לנו נורה אדומה שחייבים לסדר את זה חזרה. איפשהו לפני כמה שנים ויתרנו על גדוד משוריין בעתודה. הרי כל הגנה בכל רמה חייבת עתודה".
אתה כותב שמג"ד 77 השאיר טנקים בצאלים.
"מח"ט 188 בעבריינות השאיר טנקים בצאלים. החיילים היו באיו"ש. הם הגיעו לגזרה בצהריים. אם הם היו בכוננות בצאלים כמו שהיה לנו פעם, תחשוב שבשבע וחצי היו לנו 30 טנקים בעוטף. במציאות היו בעוטף רק 15 טנקים. זה היה משנה את תמונת המצב.
"דבר שלישי, הגנה בונים עם מוצבים, לא עם מחנות. למה חמאס לא הצליח לכבוש את ק' 2? ק' 2 הוא המוצב היחיד מול עזה, ממוקם ליד שדרות. הוא ממוקם במקום שולט ובנוי כמו מוצב, אז לא הצליחו לחדור אליו. היתה להם תשתית להגן על הגזרה. ברגע שאחרי ההתנתקות השקענו את הכסף במחנות ובתקשוב, לא נשאר כסף למוצבים.
"מחנה נחל עוז, שנים אני שומע את המפקדים צועקים - 'להעיף משם את המחנה, להעיף משם את המחנה. הוא בשטח נחות, הוא נשלט על ידי הגדודים הכי חזקים של חמאס - גם סג'עייה וגם ג'באליה. הוא בנוי כמו מחנה, לא מוצב'. ולא עשו את זה. למה? מסיבות תקציביות, כי זה עולה הרבה כסף.
"הגנה היא צורת הקרב הכי חזקה כי יש לה עוצמת אש. למה לא היו לנו סוללות ארטילריה? הגנו בניגוד למנואל שלנו, וגם אחרי ההתקפה פעלנו בניגוד למנואל. אז התוצאה היתה כאוס וקטסטרופה.
"יש לך צבא שמקדש את הטכנולוגיה ולא את אמנות המלחמה, ואמנות המלחמה בסופו של דבר נשארה הלחם והחמאה שלנו, אנשי היבשה. אנשי האוויר לא צריכים אמנות מלחמה, זאת פלטפורמה שיורה פצצות".
אתה כותב שאם היינו שומרים כמו שהיה נהוג בעבר, שמונה מסק"רים בבסיס קרוב, הם היו יכולים להציל את היישובים במכות אש.
"בעבר טייסות המסק"ר ישבו בבירנית כשישבנו ברצועת הביטחון בלבנון. אבל לא צריך בבירנית; רמון זה מרחק טיסה קצר מאוד לעזה. אבל היו לך בכוננות רק שני מסק"רים. לצערי הרב, בגלל צמצום טייסות המסק"ר ובגלל שיקולים נוספים, כוננות המסק"ר של צה"ל ירדה וירדה והפסיקה להיות מיידית כמו שהיתה בעבר.
"בסוף שני מסק"רים לא עושים את ההבדל. בצבא האמריקני רואים את זה בסרט של מל גיבסון 'חיילים היינו'. מפעילים 'חץ שבור' - זו תרגולת בצבא האמריקני, שאם מפקד יחידה מכריז 'חץ שבור', כל חיל האוויר עט על הגזרה ומפציץ כל דבר שזז כדי לשבור את התקפת האויב.
"לא היתה בצה"ל תרגולת כזאת, שמאפשרת למאו"ג עזה להכריז 'חץ שבור' כדי שמטוסי חיל האוויר פשוט ימחקו כל מה שנמצא בין הגדר לבין קו הבתים הראשון. חיל האוויר לא ידע את מה ואת מי לתקוף, פחד להרוג את כוחותינו. היה זיק בשמיים מעל שדרות, והוא רואה את הטנדר של המחבלים והוא לא יודע אם לירות עליו כי הוא לא יודע אם זה טנדר של המחבלים או של המשטרה. אז הוא יורה לידם, לפחות לעכב אותם".
"התחושה התחילה לבעבע"
התפיסה הזאת שיש פה מין צבא מעמדי, שמחולק כמו שאתה מתאר, מתי זה התחיל להציק לך? רק תוך כדי הכתיבה, או שזה קרה כבר כשהיית מח"ט כפיר?
"התחושה התחילה לבעבע כשהייתי מח"ט מילואים, תפקיד המח"ט השני שלי, ב־2015-2014. אבל זה תהליך, זה לא קרה ביום אחד. אני חושב שהתובנה שיש פה אירוע עם שני צבאות הגיעה אלי רק כשגדי איזנקוט הציג את מבצעי המב"ם, ואני כותב על זה בספר, על מה שקרה לאנשי היבשה.
"הרי הכנסים האלה של הצבא - עד 2016, 2017, 2018 אנחנו מגיעים אליהם בתחושה שאנחנו האליטה של צה"ל. אנחנו בהרכב הפותח. ופתאום אנחנו מגיעים לעוד כנס ועוד כנס, ומציגים פעילות מבצעית שאנחנו לא שותפים לה. אנחנו עושים רק פעילות הגנתית אפורה. ואז יש סבבי לחימה, ובסבבי לחימה אומרים לנו לכו אחורה, שלא תיפגעו. ובאים לסיכום סבב הלחימה, וצבא ההיי־טק קוצר את כל התהילה.
"חיל האוויר, חיל הים, ההגנה בסייבר, כיפת ברזל. ואנחנו, מה אנחנו? אין לנו כבר על מה לדבר. אני חושב שהסבב של 'גן נעול' והכנס שהיה אחריו, כשמג"ד של גולני עולה לבמה (סבב במאי 2019, הראשון של אביב כוכבי)..."
"סיימנו את 'שומר החומות' כשאנחנו משקרים לעצמנו ב'מבסוטיזם' אדיר. 'חמאס מורתע לשנים'. אבל חמאס ראה לנו בעיניים וקלט שאנחנו מפחדים. שבנינו תוכנית מבצעית יוצאת מהכלל, חשפנו אותה ודפקנו את עצמנו"
אז, כשהם ירו על אסיפת הבחירות של ביבי באשדוד?
"נראה לי, לא חשוב. זה היה על הסבב הראשון של הבחירות. מי זוכר את שמות הסבבים, כל כך הרבה. ואז עולה מג"ד של גולני שהיה בהגנה על הקו בעזה, וממש צועק על הרמטכ"ל: 'נמאס לי להיות שחקן ספסל! אני סוג ב'. למה? אני בתפקיד הכי קשה, הכי תובעני שיש בצה"ל, למה אתם לא סומכים עלינו?!' ויש כנס אחר לפני כן, ומי שהיום הוא המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, רומן, הוא בתור מח"ט 7 צועק את זה.
"ההתייחסות אליהם היא כמו אל ילד שרוצה ממתקים ועובר על יד חנות ממתקים וההורים שלו מתייחסים אליו בסלחנות. אבל רק כשאני מתיישב לכתוב וחוקר, אני מבין את גודל ההיסט. מה שמוריד לי סופית את האסימון שאנחנו בהיסט רציני, זה מבצע שומר החומות. כי בשומר החומות היתה לצה"ל הזדמנות לעשות תמרון רב־ממדי שמתבסס על יכולות חיל האוויר, אבל ליבשה יש תפקיד מרכזי בלהביא את האויב ולמשוך אותו אל תוך המנהרות".
לפי הנרטיב שלך, בתולדות מלחמת 7 באוקטובר שומר החומות הוא כמעט החטא הקדמון.
"קרו שם שתי תקלות. קודם כל, סיימנו את המבצע כשאנחנו משקרים לעצמנו במבסוטיזם אדיר. שחמאס מורתע לאיקס שנים, שהצלחנו. אבל בתוך הצבא הדרג הבינוני מתוסכל וכועס עם אמירות איומות על הדרג הבכיר. הדרג הבכיר התייחס למבצע כהצלחה גדולה.
"הבעיה השנייה - שחמאס ראה לנו בעיניים וקלט שאנחנו מפחדים, שעשינו שקר בנפשנו. הוא קולט שבנינו תוכנית מבצעית יוצאת מהכלל, ובמזל חשפנו אותה ודפקנו את עצמנו. כי 'מכת ברק' זו תוכנית שגדי איזנקוט יזם יחד עם הרצי כאלוף פיקוד ואמיר אשל כמפקד חיל האוויר. המהות שלה היתה סוג של 'מבצע מוקד' (מהלומת הפתיחה האווירית של מלחמת ששת הימים), אבל בגרסה המודרנית שלו.
"יש לי כלי שגיליתי במקרה, הפצצות חודרות הבונקרים שיש לחיל האוויר. ברגע שחמאס ייכנס למנהרות, הם ימותו. הגזים פשוט יהרגו אותם. אז אני אגרום להם להיכנס למנהרות. אני אגרום להם להישאר שם, ואז אני אפיל עליהם מכה של 460 פצצות חודרות בונקר במקביל. זה היה אמור לחסל בין 500 ל־800 פעילים.
"בחזון שלו איזנקוט רצה לבנות את התוכנית כמכת פתיחה למלחמה, שלא תיקח 800-500 פעילים, אלא תיקח יותר מ־3,000 לרוחב כל עזה. ומחליטים להוציא אותה לפועל בלי המרכיב היבשתי, והיבשה עושה הונאה, אבל ההונאה היתה כל כך מטופשת ושקופה. הונאה חייבת להיות קרובה ככל האפשר למה שאתה עושה במציאות, כדי שהאויב יאכל את הלוקש. בסוף בזבזת כלי, הושקעו בה שעות מודיעין ואימונים והיא נזרקה לפח.
"חמאס, מעבר לזה שלא נהרגו לו פעילים, הוציא את כולם החוצה, קנה 300 דלתות הדף והכניס אותן למנהרות, שינה את שיטת החפירה כדי שיהיו כמה שיותר פתחי אוורור ושינה את טכניקת הלחימה שלו כדי שהוא ייכנס למנהרות רק אחרי שאנחנו זורקים את הפצצות.
"הם אמרו, 'החבר'ה הישראלים עושים הונאה, הם רוצים שניכנס למנהרות'. אם היינו נכנסים עם כוח יבשתי, לא היתה להם ברירה. היינו הורגים אותה כמות פעילים, וכל תפיסת הלחימה שלהם היתה הופכת ללא רלוונטית.
"אני בשומר החומות הבנתי סופית שפשוט לא סומכים על היבשה. אלו היו החטיבות הכי טובות שלנו, המאומנות ביותר, עם האמל"ח הטוב ביותר, גולני ו־7".
"הכוח הצנטרליסטי של צה"ל, חטיבת המבצעים שביומיום קראנו להם 'עריצי המטה', איבד שליטה. העובדה שאוגדה שהאויב כבש ונטרל אותה, המשיכה לפקד על האירוע,
היא המחדל הכי גדול אחרי ההפתעה של שש וחצי בבוקר"
אז זה אומר שכוכבי ונתניהו רואים לנגד עיניהם כ־20 או 30 הרוגים לכוחותינו.
"הם אומרים את זה במסיבת העיתונאים שאחרי. נתניהו אמר, אני שמרתי על האמא היהודייה. וכוכבי אמר: הפעלת כוח יבשתי היא לא תוכנית ריאליטי. מצד אחד הם צודקים; מצד שני, למה בזבזת את 'מכת ברק'? תשמרו את זה למתי שאתם באמת רוצים להפעיל את זה".
בנקודה הזאת זה מתחבר למוטיב שאתה כותב עליו: "הילד של כולנו".
"זאת בעיה לא של צד כזה או אחר, אלא של כל החברה הישראלית, שהערכים שלה אחרי כיפור השתנו. במלחמת לבנון השנייה נתנו פקודה לא להיכנס לאתרי שיגור של חיזבאללה, מה שנקרא שמורות טבע, אחרי קרב מוצלח של מגלן.
"למגלן היו שני הרוגים בקרב הזה. זה אירוע בלתי נסבל. ממתי הדם של החיילים יקר יותר מהדם של האזרחים? בשומר החומות נהרגו 12 אזרחים ורק חייל אחד. זה מצב לא סביר. אני הייתי אז כבר נספח צבאי, אבל עדיין במדים. התביישתי להסתכל במראה".
"זה המחדל הגדול"
הצבא של היום הוא אותו צבא של 7 באוקטובר?
"יש לי המון הערכה לביצועים הטקטיים, אבל עדיין אנחנו מנהלים מערכה בלי ממד של זמן. ואנחנו עדיין נלחמים כשבסיפור של מחיר מול הישג - המחיר יותר חשוב מההישג. מלחמה בלי ממד של זמן היא מאוד בעייתית. את תשעת החודשים אפשר היה לדחוס לכמה שבועות. בוודאי. אבל צריך להגיד - האילוצים שלנו היו קשים, עם צבא קטן מדי ולא מספיק בכשירות".
זה אתגר צבאי שצה"ל מעולם לא התנסה בו.
"לגמרי, לגמרי. גם בגלל הגודל והכשירות. היה צריך לקחת את הסיכונים למרות בעיית הכשירות. את פילדלפי היה צריך לכבוש בתחילת המלחמה. והיה צריך להיכנס לתת־קרקע. בחומת מגן חשבו שלהיכנס למחנות הפליטים ולקסבות זאת התאבדות. עובדתית נכנסו, וראינו שהשד לא נורא כל כך.
"הצבא לא נבנה למלחמה רב־זירתית, למרות שזה תרחיש הייחוס כבר עשר שנים. למה? מה שקרה לצה"ל קרה לחברה הישראלית. ההיי־טק נהפך לחזות הכל. אתה חייב לחיות את התרבות של האויב. אם לא, מה הפלא שתתעורר בבוקר ותגיד: 'מה?! הייתי בטוח שהוא רוצה רגיעה ועוד כסף'.
"את האפילוג כבר כתבתי על בסיס החוויה שלי כשאני חוזר בתור ראש מערך הלמידה ונחשף לכל. בעניין הנגדת (מיחידה 8200), אני פשוט קורא את ההתכתבות שלה - מקור ראשוני, לא מה שנכתב בתקשורת. אני מגולל בעצמי על מחשב סודי ביותר את ההתכתבות שלה עם קהילת המודיעין".
"מי שאחראי יותר מכולם למחדל המודיעין ב־7 באוקטובר זה מודיעין האוגדה ופיקוד דרום. הקמ"ן של האוגדה הוא זה שמקבל מהנגדת המהוללת ו' את כל המידע ופוסל על הסף. הוא לא מזלזל בה, אבל הוא מזלזל בממצאי המסקנות שלה"
איך זה שההתרעה שלה, החומר שלה, לא טפטפו למעלה, מעבר לקמ"ן האוגדה?
"טפטפו. מה שאנשים לא יודעים, זה שלאמ"ן יש חלק. אבל מי שאמור לתת התרעה על פשיטה של הנוחבה זה לא אמ"ן - אלא המודיעין באוגדת עזה ובפיקוד דרום. זה תחום האחריות שלהם. הם מקבלים מאמ"ן את כל המשאבים לעשות את זה. קשב מ־8200, קצינים, מבצעים.
"מי שאחראי יותר מכולם למחדל המודיעין ב־7 באוקטובר זה מודיעין האוגדה ופיקוד דרום. פחות אמ"ן כאמ"ן. הקמ"ן של האוגדה הוא זה שמקבל מ־ו', הנגדת המהוללת, את כל המידע בהתכתבות, והוא זה שפוסל את זה על הסף.
"הוא לא מזלזל בה, אבל הוא מזלזל בממצאי המסקנות שלה, והם מתעמתים אחד עם השני. היא כנראה מאוד חריפה, זה מנוסח בצורה יוצאת מהכלל, ויש לה גם נטייה להיות סרקסטית. היא מסיימת כל מייל בציטוט של הוגה דעות או סופר".
זה קלאסיקה של 73', העימות בין סימן טוב לגדליה.
"בסוף את כל מה שהיה לה היא העבירה, וגם העבירה בזמן. בדוח המפורט שהיא כתבה הדברים מדברים בעד עצמם. אבל השאלה המרכזית היא איך מדינת ישראל אפשרה לשתי דיוויזיות רדואן ונוחבה לשבת לה על הגבול במוכנות להתקפה, עם מעבר משגרה לחירום בתוך שלוש שעות, כשמצד שני הצבא שלנו ביבשה כמעט לא כשיר. זה המחדל הגדול".
