"קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפות מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים". הספדו של הרמטכ"ל משה דיין לרועי רוטברג, אפריל 1956.
החץ הירוק מתחיל בבניין הקיצוני ביותר בסג'עייה ונמתח משם ישירות מזרחה. בהגיעו לגבול עם ישראל פונה החץ ימינה, ואחרי מרחק של כ־50 מטר בלבד פונה מייד שמאלה, חזרה לכיוון מזרח. לאחר שדילג בקלילות מעל גדר הגבול שועט החץ שוב בקו ישר, אימתני, דרך שדות תפוחי האדמה ומקשות האבטיחים של נחל עוז, ומסתיים בפינה הדרום־מזרחית של הקיבוץ.
החץ הירוק הזה, שמשורטט על גבי תצלומי אוויר מרשימים באיכותם, מופיע ב"מבצע 402", פקודת המבצע של חמאס לכיבוש נחל עוז, שנחשפת כאן לראשונה. הוא מתאר את ציר התנועה הקצר, הפשוט, שבו דהרו על גבי אופנועים עשרות מחבלי חמאס שפשטו על הקיבוץ בבוקר 7 באוקטובר, כשהם חמושים מכף רגל ועד ראש.
פקודות מבצע אחרות שהכין חמאס לכיבוש יישובים בעוטף נחשפו בעבר, אך "מבצע 402" היא ללא ספק המפורטת ביותר שפורסמה עד כה. בשפה צבאית יבשה, על גבי עשרה עמודים מלאים בנתונים ובהנחיות, מגוללים אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, צעד אחר צעד, את תוכניתם לטבח.
"המחלקה המגויסת והמצומצמת מהפלוגה השלישית בגדוד הרביעי תתקוף את קיבוץ נחל עוז", נכתב שם. "תגרום למספר גדול ככל האפשר של אבידות בנפש, תתפוס בני ערובה ותתמקם בתוך הקיבוץ - עד לקבלת הוראות נוספות".
סעיף 3 של התוכנית כולל טבלה, המפרטת את משך הזמן שבו אמורים אנשי הפלוגה השלישית להשלים את ציר התנועה מסג'עייה לקיבוץ. "מרחק מסלול ההתקדמות בין נקודת היציאה והמטרה - 3,050 מטר", נכתב בטבלה. "ממוצע המהירות של התקדמות הקבוצה לכיוון המטרה - 65 קמ"ש. זמן התנועה להגעה למטרה מרגע קבלת הפקודה - 2:08 דקות".
שתי דקות ושמונה שניות. זה כל מה שהיה דרוש למחבלי חמאס כדי להגיע מנקודת היציאה שלהם בתוך עזה לפתחו של היישוב הישראלי המבודד. שתי דקות ושמונה שניות שבהן איש לא עמד בדרכם. כשזו נקודת הפתיחה, מה הפלא שהקרב על נחל עוז היה אבוד מראש. כמעט.
שש שעות וחצי
אין צורך בתצלומי האוויר של חמאס, או בחישובים שלהם, כדי להבין עד כמה צמוד נחל עוז לגבול עם עזה. מאז הקמתו ב־1951 סובל הקיבוץ מקרבתו הרבה לרצועה, החל ממתקפות הפדאיון, דרך יותר מ־20 שנות קסאמים ופצמ"רים ועד "צעדות השיבה" שנערכו לאורך 2018 ואפפו את הקיבוץ בעשן סמיך בכל יום שישי. אבל גם אנשי נחל עוז הוותיקים לא יכלו לשער בנפשם את 7 באוקטובר: 15 מחברי המשק נרצחו באותו יום נורא - רס"מ אילן פיורנטינו, רס"מ (מיל') רן פוסלושני, שלמה רון, שושי ברוש, חיים ליבנה, יסמין, יניב, קשת ותכלת זוהר, דיקלה ערבה, תומר ערבה־אליעז, נועם אליקים, מעיין עידן, פנסה ארד סומקואן וג'ושוע לואיטו מולל.
מהקיבוץ נחטפו באותה שבת שחורה שמונה אנשים - צחי עידן ועמרי מירן שעדיין בשבי, יהודית רענן ובתה נטלי, בעלות אזרחות אמריקנית ששוחררו אחרי 14 ימים, האחיות דפנה ואלה אליקים ואלמה אברהם ששוחררו אחרי 51 ימים, ואזרח טנזני שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה.
במהלך הקרב העיקש לטיהור הקיבוץ ממחבלים נהרגו גם שלושה חיילי צה"ל ולוחם מג"ב אחד.
מאז 7 באוקטובר נחל עוז הוא שטח צבאי סגור. אף שהוא כמעט ריק מתושבים, הקיבוץ עודנו מטופח: קבוצה של מתנדבים חולפת בין הבתים ומטפלת בשיחים, כדי שלא יגדלו פרא. גם הדשאים המוריקים ממתינים לשובה של הקהילה לביתה. בביקור בקיבוץ השבוע קל לדמיין את הפסטורליה של אותו בוקר שמחת תורה. קל גם לדמיין את ענן האבק, שהעלו האופנועים שעליהם רכבו מחבלי חמאס בדרכם הקצרה מסג'עייה הסמוכה.
התחקיר הצה"לי על הקרב בנחל עוז טרם הושלם, ופרסומו לא צפוי בקרוב. אך מה שברור כבר עכשיו הוא שאנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ, שאחד מחבריה, רבש"צ הקיבוץ אילן פיורנטינו ז"ל, נהרג בדקות הראשונות של הקרב, לחמו בגבורה בעשרות המחבלים שחדרו ליישוב, לצד קומץ לוחמי מג"ב שבמקרה סגרו שבת בקיבוץ, ומנעו קטסטרופה גדולה בהרבה. רק כעבור שש שעות וחצי יגיעו לשער הקיבוץ כוחות צה"ל הראשונים, שיטהרו אותו סופית ממחבלים.
חברי כיתת הכוננות תיארו את חוויותיהם מ־7 באוקטובר מול מצלמות ומול המתעדים המתנדבים של "עדות 710", פרויקט תיעוד אזרחי נרחב ומקיף שעלה לאחרונה לרשת. עכשיו, בשחזור ראשון מסוגו הנשען על עדויות אלו, לצד חומרים פנימיים ופקודת המבצע של חמאס, ניתן לקבל תמונה מלאה של הקרב. מהתמונה הזו עולים, ממש כמו בתחקיר צה"ל על הקרב בבארי, סימני שאלה באשר לתפקודו של הצבא בנחל עוז. כמו בבארי, גם במקרה של נחל עוז מתברר כי במהלך טיהור הקיבוץ ממחבלים הרגו חיילי צה"ל בשוגג לפחות אזרח ישראלי אחד.
"סודי ביותר"
הגדוד הרביעי של חטיבת עזה בחמאס הוא גדוד סג'עייה, זה שעשה צרות לצה"ל עוד ממבצע עופרת יצוקה ב־2009. גם במבצע צוק איתן הסב הגדוד אבידות כבדות לישראל, ובמלחמה הנוכחית נאלץ הצבא לתמרן בגזרתו שלוש פעמים, ועדיין לא הצליח להכריעו סופית. הפלוגה השלישית של הגדוד משתייכת לכוח הנוחבה (בערבית: מובחרת), יחידת העילית של חמאס. "מבצע 402", שבראשה מתנוסס הכיתוב "סודי ביותר", מיועדת לפלוגה המובחרת הזו.
על פי הפקודה של חמאס, קבוצת מחבלים אחת תפשוט על החלק המזרחי של נחל עוז, תוך הצבת מארבים ומלכוד בתים. משימת הקבוצה להשתלט על המועדון וחדר האוכל ולפשוט גם על המזכירות, שלפי חמאס "נחשבת למקור מידע חשוב"
הפקודה כולה מודפסת, אך על פתק שהוצמד לה רשם מישהו בכתב יד את השם "אבו סלאמה". זהו, ככל הנראה, כינויו של מפקד הכוח, שקיבל לידיו את המסמך רק שעות בודדות לפני היציאה לדרך. על פי פקודת הקרב, כוח הפשיטה על נחל עוז יכלול 27 מחבלים. הכוח יתקדם אל היעד על גבי 14 אופנועי שטח, שינועו בשני טורים. אופנוע נוסף, שעליו ירכבו המפקד ונהג, יתמקם באמצע השיירה. הפקודה אפילו נוקבת בשמו של נהגו של המפקד - בלאל אבו קנונה.
גם הנווטים שהובילו את הכוח מוזכרים בשמם, אם כי ציר התנועה שלהם, כפי שמוזכר בפתיח, לא היה מסובך במיוחד. בעל מקצוע נוסף שמוזכר בשמו הוא מוחמד חמתו, המוגדר כ"צלם תקשורת". בהמשך, תחת סעיף "תקשורת", נכתב כי "באמצעות מצלמות הראש והטלפונים יתבצעו תצלומים, נוסף על נוכחות של צלם תקשורת". ההנחיה הזו מבהירה עד כמה היה חשוב לחמאס להפיץ בשידור חי את הזוועות שביצע.
הפקודה כוללת גם שלושה תצלומי אוויר של האזור, שפרט לציר התנועה מציינים את מיקומם של אנטנות תקשורת, מצלמות ומכ"מי תנועה של צה"ל, לצד עמדות שמירה, גדרות תיל ותלוליות עפר. נקודת הפריצה לקיבוץ ממוקמת כאמור בפינה הדרום־מזרחית שלו, כלומר דווקא בחלק המרוחק ביותר מרצועת עזה, מיקום שאנשי חמאס העריכו כנראה שיהיה נקודת תורפה.
לאחר תום השלב הראשון - ההגעה הזריזה ליעד - יעברו המחבלים לשלב השני - כיבוש הקיבוץ. על פי הפקודה, אנשי החבלה של הכוח יפרצו חורים בגדר באמצעות מטעני חבלה, ודרכם ייכנסו חבריהם למשימה ויתפצלו לשתי קבוצות. קבוצה אחת תתמקד בחלק המזרחי של נחל עוז ותפשוט עליו, תוך הצבת מארבים ומלכוד בתים. משימתה של הקבוצה הזו להשתלט על המועדון וחדר האוכל ולפשוט גם על המזכירות, שלפי חמאס, "נחשבת למקור מידע חשוב לכוחות שלנו" וממנה מתבצע הקשר לגורמים מחוץ לקיבוץ.
הקבוצה השנייה של המחבלים תתמקד בצד המערבי של נחל עוז, תשתלט על מרכז המבקרים שלו, "תטהר" את גני הילדים ותפוצץ את אנטנות התקשורת של הקיבוץ. אחר כך תאסוף הקבוצה השנייה בני ערובה מהקבוצה הראשונה ותרכז אותם בגני הילדים. גם חדר האוכל מתואר בפקודה כ"מקום מרכזי", שבו ניתן "להחזיק בני ערובה". סעיף 5 של התוכנית מציין כי אם במהלך ההתבצרות עם בני הערובה יהיה צורך באספקה של מים ומזון, ניתן להשיג אותם בכלבו, שיוכל לשמש בתור "מקור לתמיכה לוגיסטית לכוחות - אוכל, שתייה, דלק, גז". מטרת העל של "מבצע 402", כפי שניתן להבין, היא להשתלט על נחל עוז, לנתק אותו לחלוטין מכל גורם חיצוני, ואז להתבצר בו לאורך זמן עם כמה שיותר בני ערובה.
במקביל לכיבוש קיבוץ נחל עוז פשט כוח חמאס אחר גם על מוצב נחל עוז הצמוד לו, תוך הסבת אבידות כבדות לצה"ל. במהלך הקרב במוצב, שבו חוסלו גם מחבלים לא מעטים, חמ"ל התצפיתניות נשרף ורובן נהרגו. שבע תצפיתניות נחטפו לרצועת עזה. מהר מאוד הבינו אנשי נחל עוז, שמכיוון המוצב הסמוך לא תבוא הישועה.
"בשלב מסוים התקשרתי לחבר ואמרתי לו 'אתה חייב להציל אותנו ולהביא צבא, יש עשרות מחבלים בקיבוץ ואנחנו לבד'. ממש זעקתי לעזרה", מספר ברי מאירוביץ, מנהל משותף של קהילת נחל עוז ואיש כיתת הכוננות שלחם במחבלים ב־7 באוקטובר. "החבר אמר 'אני בודק מה אפשר לעשות', אז הבנתי שאין. אין מי שיעזור לנו".
הקבוצה השנייה של המחבלים "תטהר" את גני הילדים ותפוצץ את אנטנות התקשורת. אחר כך תאסוף בני ערובה מהקבוצה הראשונה ותרכז אותם בגני הילדים. גם חדר האוכל מתואר בפקודה כ"מקום מרכזי", שבו ניתן "להחזיק בני ערובה"
"אני לבד, הולך להיתקל"
גם אם לא עמדו ביעד השאפתני של שתי דקות ושמונה שניות, מחבלי גדוד סג'עייה בהחלט הצליחו לחדור לנחל עוז בתוך זמן קצר. כבר בשעה 7:00, כלומר חצי שעה לאחר תחילת המתקפה, החלו להתקבל דיווחים על ירי מחבלים בתוך הקיבוץ. בשעות שאחר כך ייכנסו ליישוב עוד עשרות חמושים, לצד בוזזים שייקחו ממנו מכל הבא ליד. על פי הערכות הצבא, במהלך 7 באוקטובר שהו בנחל עוז כ־100 מחבלים.
ואולם בחלק השני של משימתם - כיבוש הקיבוץ והתבצרות בו עם בני ערובה רבים - מחבלי חמאס כשלו. אף שמדובר ביישוב הישראלי הקרוב ביותר לגבול עם עזה (פרט לכרם שלום), ואף שהמחבלים שהו בו במשך שעות ארוכות כשהם ביתרון מספרי עצום - נחל עוז לא נפל. המחבלים הצליחו כאמור לרצוח בדם קר רבים מתושבי הקיבוץ ולחטוף שמונה - אולם בשום שלב לא שלטו בו לחלוטין. מי שמנע זאת מהם היה כיתת הכוננות של הקיבוץ.
ב־7:04 יצא אריה יפרח, חבר כיתת הכוננות, לגינת ביתו והסתכל לעבר הגדר ההיקפית של הקיבוץ. לתדהמתו ראה שם חמישה אופנועים, שעל כל אחד מהם שני גברים חמושים. יפרח קלט את החמושים חוצים את השער האחורי של הקיבוץ, וב־7:08 התקשר לניסן דה־קלו, סגנו של הרבש"צ פיורנטינו. "משהו דחוף?" שאל דה־קלו. "כן", ענה יפרח, "יש חדירת מחבלים מהשער האחורי".
דה־קלו, שבדיוק לבש את הווסט והאפוד הקרמי שלו והוציא את נשק האם־16 מהכספת בביתו, התקשר לרבש"צ פיורנטינו. "תביא את הדיפנדר (רכב הביטחון הממוגן של היישוב) אלי", אמר, ומייד אחר כך הכניס את ילדיו לממ"ד, הסביר להם כיצד לנעול את הדלת מבפנים והזהיר אותם שלא לפתוח לאף אחד.
פיורנטינו ודה־קלו, חשוב לציין, הם חברי כיתת הכוננות היחידים שבידיהם היו נשקים ארוכים. יתר הנשקים אופסנו בנשקייה כבר במארס 2021, מחשש שייגנבו. "תביאו לנו נשקים", כותב להם כבר בדקות הראשונות יפרח, שסגור בממ"ד עם משפחתו. אך הנשקים הללו לא יגיעו לעולם ל־20 חברי כיתת הכוננות, שנותרו בקיבוץ ללא יכולת אמיתית להגן עליו.
עם קבלת הדיווח על חדירת המחבלים יצא הרבש"צ פיורנטינו מהבית, תחת אש, וחבר לנער אריאל זוהר, בן 13 שיצא מביתו לריצה וכל משפחתו, ההורים יניב ויסמין ואחיותיו הגדולות קשת ותכלת, נרצחו בטבח. פיורנטינו הביא את אריאל לביתו. שם השגיחה עליו אשתו שרון, וכך למעשה הציל את חייו. לאחר מכן יצא שוב, ובתוך זמן קצר נתקל במחבלים וניהל מולם לחימה. "אני בקרב", ענה בקצרה לשרון, כשזו התקשרה אליו בטלפון. פיורנטינו, שריתק את המחבלים בירי, עוד הספיק לעדכן במיקום ההיתקלות את מפקדה של קבוצה קטנה של לוחמי מג"ב, שסגרו שבת בקיבוץ. הוא הצליח לעכב את התקדמות המחבלים, אולם זמן קצר אחר כך נפגע ונהרג. הלוחמים, שנתקלו במחבלים לאחר מכן, הצליחו לחסל חמישה מהם.
מי שלקח פיקוד בשלב זה הוא הסגן דה־קלו, שנסע כעת ברכב הממוגן מסוג דיפנדר. כשהתקשר לרבש"צ פיורנטינו, "היה צליל חיוג ואילן לא ענה", סיפר בעדותו. "בנקודת הזמן הזאת יש לי הבנה מאד ברורה - אחד, שאילן כנראה לא בחיים. הדבר השני שאני לבד, והשלישי שכנראה אני הולך להיתקל עכשיו".
דה־קלו נסע לשער הכניסה לקיבוץ, ושם המתין לכוחות צה"ל. בעודו שם קיבל טלפון מחבר כיתת הכוננות מאירוביץ. "שמעתי בקול שלו שיש מצוקה ושאלתי איפה הוא ומה קורה", העיד מאירוביץ. "הוא סיפר שהוא בכניסה לקיבוץ, מחכה לצבא בתוך הרכב הממוגן ושאל אם אני יכול להצטרף אליו. הייתי בבית עם שכפ"צ, מחסניות, קסדה, פנס, מפות וכל מה שצריך - אבל בלי נשק. ניסן אמר שיש לו נשק (ארוך) ואקדח. אמרתי לו לבוא לאסוף אותי, ואז התחיל הבוקר הזוועתי בחיי".
"סיטואציה של אין ברירה"
לאחר שדה־קלו אסף את מאירוביץ מביתו, השניים חזרו לשער הכניסה לנחל עוז, ושם ראו אדם חמוש, לבוש מדים, מטפס עליו. "אני שניות מלירות בו", סיפר דה־קלו, "ואז הוא מרים ידיים. אני מזהה אותו כקצין. הוא אומר לי 'יש לי כאן כוח עם חיילים פצועים והרוג'". רק בשלב זה מבינים חברי הכוננות שגם חיילי מג"ב מנהלים במקביל לחימה במחבלים. הם מחליטים לחבור לקצין ולהתאחד עם הלוחמים של מג"ב.
כשהם מגיעים לבית שבו מתבצרים אנשי מג"ב, "מוציאים לי ארבעה פצועים", סיפר דה־קלו, "אני מרים אחד מהם לכיסא האחורי של הדיפנדר. מעיר אותו, מושיב אותו. חייל נוסף מושך אותו. כל היד הימנית שלי והבגדים שלי נספגים בדם". דה־קלו ואנשי מג"ב מצליחים להוציא את החיילים הפצועים מאחד השערים האחוריים של נחל עוז, תוך כדי לחימה במחבלים שיורים עליהם מכל עבר. "אני זוכר פרצופים שפגעתי בהם וזה מאוד קשה", העיד דה־קלו. "גם כשאתה יודע שזה מחבלים, זה לא אנושי להרוג. אבל זו סיטואציה של אין ברירה". במהלך הקרב נהרג רב סמל יעקב שלמה קרסינסקי ז״ל ונפצעו חמישה לוחמי מג"ב.
בעוד הפצועים מועמסים על רכב של הקיבוץ ומפונים לביה"ח סורוקה, בתוך נחל עוז נמשכה הלחימה. חברי כיתת הכוננות דה־קלו ומאירוביץ, יחד עם לוחמי מג"ב, השתלטו תוך ירי על שני הרכבים הממוגנים מסוג "זאב" של כוח מג"ב והתחילו להסתובב איתם בקיבוץ. דה־קלו מוביל את הכוח, ומאירוביץ יושב לידו בדיפדנר הממוגן כשהוא מחובר לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, שבה מתקבלות הודעות מתושבים על מיקומים של מחבלים ועל פצועים - ואומר לאן לנסוע בקיבוץ.
בהיותו חובב היסטוריה, בשלב זה נזכר דה־קלו בסיפור של "כוח צביקה", אותו כוח שריון קטן שבמלחמת יום כיפור הדף ניסיון פלישה של דיוויזיות השריון הסוריות לרמת הגולן. "המטרה שלי היא להגיע לחמושים (שנמצאים בתוך הקיבוץ)", תיאר דה־קלו את הרציונל של גבורתו באותו יום. "חשוב לי לחתור למגע, לייצר לחימה. כל הזמן להיות בתנועה, כל הזמן להפתיע אותם ולא לתת להם שקט. בכל פעם לצוץ ממקום אחר".
ברי מאירוביץ, מנהל משותף של קהילת נחל עוז וחבר כיתת הכוננות: "הייתי עם שכפ"ץ, מחסניות, קסדה, מפות, פנס וכל מה שצריך - אבל בלי נשק. ניסן דה־קלו אמר שיש לו נשק (ארוך) ואקדח, ושהוא בא לאסוף אותי. ואז התחיל הבוקר הזוועתי בחיי"
וכך הדיפנדר ושני ה"זאבים" של דה־קלו דילגו בין זירות שונות והטרידו את המחבלים עד כמה שניתן. אף שהם מעטים מול רבים, "כוח דה־קלו" לא מאפשר למחבלי חמאס ליישם את הפקודות שקיבלו ב"מבצע 402". "לכל מקום שנסענו ירו עלינו", סיפר. "חלק מהזמן פרקנו מהרכב, חלק מהזמן ירינו מתוך הרכב". גם לוחמי מג"ב, שחלקם היו מצוידים בנשקי צלפים, ירו מתוך הרכבים. "אני זוכר שבאותו הרגע אני לא מאמין לרמת הדיוק שלהם", סיפר דה־קלו. "הם יושבים ומתוך חרכי ירי צרים הם צולפים. אנחנו אומרים להם 'שני מחבלים משמאל, חולצה לבנה, חולצה שחורה'. טק־טק, מורידים אותם. מחבלים פשוט עפים".
כאשר רכב הדיפנדר של דה־קלו ומאירוביץ ספג ירי מקרוב והושבת, הם עזבו אותו ועברו ל"זאב" של מג"ב. גם הזאב חטף רקטת אר.פי.ג'י, אך הוסיף לתפקד. כך, מהיתקלות להיתקלות, מצליחים חברי כיתת הכוננות ולוחמי מג"ב להטריד את מחבלי חמאס ולמנוע מהם מלכבוש את נחל עוז לחלוטין. וכל הזמן הזה הם וכל יתר חברי הקיבוץ מחכים לדבר אחד בלבד - צה"ל.
"הורגים את כל הקיבוץ"
לצה"ל לקח זמן רב לשלוח כוחות לנחל עוז. רק בשעה 11:00 קיבלה יחידת מגלן את הפקודה הראשונה, שהפקידה בידיה את האחריות לקיבוץ. בעקבות כך כמה צוותים של היחידה, שהסתובבו בשטח העוטף וכבר הספיקו להילחם במקומות שונים, החלו לעשות את דרכם לנחל עוז, אך זו לא היתה פשוטה ורצופת מארבים שהניחו המחבלים מבעוד מועד.
הכוח הצבאי הראשון שהגיע לקרבת נחל עוז היה כוח של מגלן בהובלת רס"ן חן בוכריס ז"ל, סגן מפקד היחידה, וסרן יפתח יעבץ ז"ל, קצין האג"ם. הכוח, שהגיע בסמוך לשעה 12:00 בצהריים, כלל חמישה לוחמים בלבד. הם נסעו על כביש הגישה הראשי לקיבוץ והותקלו מטרים בודדים משער הכניסה בידי מחבלים שארבו בצד הדרך. אל הקרב שהתפתח הצטרף גם האלוף (מיל') נעם תיבון, שעשה את דרכו לנחל עוז כדי לחלץ משם את בנו אמיר ומשפחתו. בהיתקלות נהרגו בוכריס, יעבץ וסמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל.
ההתקלה של בוכריס עיכבה את הגעת כוחות מגלן לנחל עוז. צוותים של היחידה שהגיעו לזירה עסקו במשך כשעה בנטרול האיום ובחילוץ הפצועים, בעודם מתקשים להגיע לקיבוץ עצמו. על פי דיווחי היחידה, הכוח הראשון שהגיע לנחל עוז עשה זאת לבסוף ב־13:15.
למגלן הצטרפו בשלב זה גם לוחמים מסיירת גבעתי, בפיקוד מפקד היחידה סא"ל זיו בואניש, שהוקפצו מהבית והגיעו לאזור שדרות ברכבים פרטיים. בראיון עיתונאי שהעניקו קציני הסיירת, הם טענו שהגיעו לנחל עוז בשעה 11:00. הטענה הזו לא מסתדרת עם עדויות חברי כיתת הכוננות ומסמכים אחרים שבידינו.
לדברי חבר כיתת הכוננות מאירוביץ, הצבא התייצב בנחל עוז רק בשעה 13:23. "קיבלנו בקשר הודעה שמגיעים כוחות. עמדנו וחיכינו להם", הוא מספר. "היינו כבר די מרוסקים וגם מיובשים, גם אנחנו וגם המג"בניקים. חיכינו בשער האחורי ואז התחילה להיכנס שיירה של ג'יפים של הצבא, מיחידת מגלן ומסיירת גבעתי. הם נפרסו כהגנה. ניסן הראה להם במפה את הקיבוץ ואני בינתיים עומד לידם. לרגע נשמתי אוויר, אמרתי 'וואו, אני לא מאמין שהצבא הגיע'. כתבתי לרוני אשתי שהצבא הגיע ושאנחנו תכף מגיעים, ואז אני רואה שהתדריך נמשך ונמשך. התחלתי לצרוח כמו משוגע על כולם. היה שם גם נעם תיבון שהגיע יחד עם החיילים. לא ידעתי מיהו. אמרתי לו 'יאללה, אנחנו לא יכולים לחכות, הורגים את כל הקיבוץ'".
"כוח דה־קלו" לא מאפשר למחבלים ליישם את הפקודות שקיבלו. גם לוחמי מג"ב יורים מתוך הרכבים. "אנחנו אומרים להם שני מחבלים, חולצה לבנה, חולצה שחורה", סיפר דה־קלו, "והם, טק־טק, מורידים אותם. מחבלים פשוט עפים"
לבסוף, בעזרת חברי כיתת הכוננות, חילקו אנשי מגלן וגבעתי את נחל עוז לגזרות, וכל צוות לוחמים קיבל גזרה שעליו לטהר. הלוחמים עברו מבית לבית, תוך שהם מנסים לברר באילו מהבתים יש מחבלים. בשלב זה התגלה אתגר בלתי צפוי: מתברר שמחבלי החמאס צעקו "צה"ל צה"ל" בעת שפרצו לבתי הקיבוץ כדי לטבוח בתושביו. עכשיו, כאשר צה"ל באמת הגיע, התושבים המבוהלים סירבו לפתוח לחיילים את הדלת.
כוחות צה"ל, תחילה בליווי אנשי כיתת הכוננות ובהמשך בכוחות עצמם, המשיכו לעבור מבית לבית עד לשעות הערב של 7 באוקטובר, תוך שהם מחסלים מחבלים. לדברי מאירוביץ, הוא ליווה את הכוחות עד 04:00 בבוקר, וגם כשיצא מהקיבוץ הם המשיכו בחילוץ אנשים בודדים שנשארו בבתים עד לצהריי יום ראשון, 8 באוקטובר.
במקביל, הצבא המשיך לחסל מחבלים בשטח הקיבוץ ולהדוף ניסיונות פלישה של מחבלים נוספים, שביקשו לחדור לקיבוץ מהגדר הפרוצה עם עזה, חלקם על גבי אופנועים. למגלן ולגבעתי יצטרף בהמשך כוח של גדוד 13 מגולני, והחל מצוהרי 8 באוקטובר יחל הכוח המאוחד הזה, בהיקף של מאה לוחמים, לעבור באופן מסודר בין כל בתי הקיבוץ ו"לזכות" אותם סופית ממחבלים. רק בערב 9 באוקטובר, כלומר שתי יממות וחצי אחרי תחילת המתקפה, עזבו לוחמי מגלן וסיירת גבעתי את שטח הקיבוץ והחלו בהכנות לכניסה הקרקעית לעזה. הם הוחלפו בידי כוח מילואים מחטיבה 5. הקרב על נחל עוז הסתיים.
"היה מאושר כאן"
אין ספק באשר לגבורתם של לוחמי צה"ל בקרב על נחל עוז, ואין ספק שמרגע שהגיעו, הם פעלו לטיהור הקיבוץ ממחבלים בתנאים מורכבים, כמעט בלתי אפשריים. ואולם במקרה אחד לפחות, נראה שלוחמי צה"ל שגו. מדובר במקרה הטרגי של רן פוסלושני ז"ל.
רן, בן 48 במותו, גדל ביבנה ושימש מנהל עבודה בנמל אשדוד. הוא ואשתו, שרונה, הכירו בלימודים ועברו לנחל עוז לפני תשע שנים, ושם גידלו את ארבעת ילדיהם. "רן אף פעם לא חשש מהמצב הביטחוני", מספר אביו, מוטי, שמלווה אותנו בתוך הקיבוץ. "הוא היה מאושר כאן".
ביתה המעוצב והחמים של משפחת פוסלושני, שניצב בחלק הדרומי של נחל עוז, היה הגשמת חלום עבור בני הזוג. מוטי, שערך מחקר משלו על פרשת מותו של רן, עומד מחוץ לבית ומגולל את אירועי 7 באוקטובר. "בשמחת תורה אירחה המשפחה זוג חברים מהמרכז, יחד עם ילדיהם", הוא אומר. "כשהחלו התרעות ה'צבע אדום', נכנסו כולם לממ"ד שבקומה התחתונה". בהמשך הצטרפו לחבורה גם שני עובדים תאילנדים, שברחו מהרפת שסמוכה לשכונה.
בנם הבכור של רן ושרונה, עילי, מתגורר במתחם בצד השני של הקיבוץ, שמיועד לחיילים. עילי, שמשרת עדיין בהנדסה קרבית, השאיר בבית הוריו את נשקו האישי, אם־16 מקוצר, כשהוא מפורק ועם מחסנית אחת. באותו לילה הלך לישון עם חברתו דאז בחדרו שבמתחם החיילים. "במהלך כל אותו יום דאגנו בעיקר לעילי", אומר מוטי. "לרן לא דאגנו בכלל".
"ב־7:06 רן שלח לי הודעה שיש דיווח על חדירה לנחל עוז", ממשיך מוטי. "בהמשך כתב 'אבא, אני שומע ירי מקלעים'. לאחר מכן סיפר שמחבלים מנסים לפרוץ את דלת הכניסה". רן, שהיה מפקד טנק בשירותו הסדיר, הרכיב את נשקו האישי של בנו, נעמד בפתח דלת הממ"ד והחל לירות על המחבלים החמושים שניסו להיכנס לביתו. בשעות הצהריים כבר נותר רק עם ארבעה כדורים במחסנית, וביקש מאנשי כיתת הכוננות שיביאו לו מחסניות. אלו לא הצליחו להגיע אליו.
פרט לרן, גם אשתו שרונה נשארה יחד איתו מחוץ לממ"ד. שרונה הכינה אוכל ושתייה לאורחים שהסתגרו בממ"ד, בעוד רן הופך את הבית למבצר, ולא מאפשר לאף אחד להיכנס אליו. במשך כל הזמן הזה הצליחו בני הזוג, שידועים כמארחים האולטימטיביים, לשמור בביתם הנצור על אווירה רגועה, אפילו נעימה.
רן המשיך להגן על הבית ועל משפחתו ואורחיו עד לשעות הצהריים. ב־13:16 דיווח לאביו על ניסיון של בוזזים מעזה לפרוץ לבית. "הם היו ללא נשק. אחד מהם תפרתי בתחת. חחח", כתב בציניות האופיינית לו. ב־13:43 כבר עדכן ש"הצבא מטהר את הקיבוץ". כשעה אחר כך הגיעו חיילי מגלן לביתו, שוחחו עם רן ונתנו לו מחסנית מלאה. הוא אפילו הספיק לצלם אותם, עומדים במרפסת, לפני שנפרד מהם לשלום.
מספר טלפון על הגופה
אלא שזמן קצר לאחר שלוחמי מגלן עזבו, התמקם מול בית משפחת פוסלושני כוח נוסף, של צוות מסיירת גבעתי. הכוח מגבעתי לא הבין, כנראה, שהבית כבר נסרק ו"זוכה" בידי לוחמי מגלן. בזמן שתצפתו בדממה על הבית ראו הלוחמים את רן, כשהוא אוחז בנשק, עולה במדרגות לקומה השנייה, יחד עם אשתו שרונה. מכיוון שרן היה לבוש בבגדים אזרחיים, הם כנראה פירשו זאת כמחבל חמוש שמחזיק בבת ערובה.
מדוע עלו רן ושרונה לקומה השנייה? לדברי שרונה, לאחר שלוחמי מגלן ביקרו בבית, הם הרגישו רגועים יחסית והרשו לעצמם לעלות לחדר השינה שבקומה השנייה, כדי לנוח. לא היה להם מושג שהם נקלעו לכוונות הנשקים של כוח גבעתי.
בעוד רן ושרונה נמצאים בקומה השנייה, איגף כוח גבעתי בחשאי את הבית והתמקם מול שלושת החלונות של חדר השינה של בני הזוג. שרונה זוכרת שאפילו ראתה דרך אחד החלונות את אחד החיילים שוכב מול הבית, בנשק שלוף, וביקשה ממנו לא לירות, מכיוון שאין בבית מחבלים.
ייתכן שהלוחם לא שמע את שרונה, שכן בשלב מסוים אותו כוח מגבעתי פתח באש תופת לעבר הבית. הלוחמים, שירו לקומה השנייה דרך שלושת החלונות של חדר השינה, עשו זאת במכת אש מפתיעה, שככל הנראה נועדה לחסל את ה"מחבל" ששהה בתוך הבית.
רן, שבזמן מכת האש עמד מול החלון האמצעי, נפגע מהירי ונפל. אשתו, שהיתה בדיוק בחדר השירותים, ניצלה בזכות קיר הבטון שמפריד בינו לבין החלונות. "שרונה, שיצאה מהשירותים וראתה אותו פצוע, צרחה", אומר מוטי. "שמעו את הצרחה הזו בכל הקיבוץ".
רק בשלב זה הבינו הלוחמים מגבעתי שהם כנראה טעו בזיהוי. מפקד הכוח יצר קשר עם צוות ממגלן, שפעל בסמוך, וגילה לראשונה שהצוות הזה כבר סרק את בית משפחת פוסלושני. בשלב זה נכנסו כמה מלוחמי גבעתי לבית וטיפסו לקומה השנייה, ושם נגלתה לעיניהם הזוועה. אחד מהם, כנראה אכול רגשות אשם, השאיר על גופתו של רן פתק עם מספר הטלפון שלו.
מוטי, אביו של רן ז"ל: "חטיבת גבעתי נלחמת בחירוף נפש ברצועה, אבל אני רואה את זה כפגם שאף אחד מהחטיבה לא טרח עדיין להרים טלפון ולהתנצל בפנינו. כאילו הנושא נשכח ונעלם, ורק סיפורי הגבורה נשארו"
"ירו מתוך הכאוס"
ביתה של משפחת פוסלושני בנחל עוז אמנם ריק מדיירים, אך נקי ומסודר עכשיו. העדות הכמעט יחידה למה שהתרחש בו היא קירות הקומה השנייה, שמנוקבים לחלוטין מכדורים, ודלת הכניסה הראשית לבית, שנפגעה מהירי של רן. "מתנדבים הגיעו ועזרו להבריק את הבית", אומר מוטי בקול יציב, בזמן שהוא עומד במסדרון הקומה השנייה, בדיוק במקום שבו נפל בנו רן. "אבל הנה", הוא מצביע על הקיר באגביות, "יש כאן כמה טיפות דם, ששכחו לנקות".
לאחר מותו דרשה המשפחה להכיר ברן כחלל צה"ל, מכיוון שהיה מסופח לכיתת הכוננות של נחל עוז, הגן בגופו על השוהים בבית וגם נפגע לבסוף מאש כוחותינו. זמן קצר אחרי מותו הוא אכן הוכר ככזה, וקיבל דרגת רס"מ במילואים. "אין לי טענות לגבעתי על הירי ברן", אומר האב מוטי. "אני בטוח שהחיילים היו מבוהלים ומפוחדים, ומתוך הכאוס הזה הם ירו בלי לחשוב פעמיים ומבלי להבין יותר מדי את הסיטואציה. הם פרקו את כל התסכולים והפחד שלהם דרך הירי הזה. החטיבה הזו גם נלחמת בחירוף נפש ברצועה".
שני לוחמים מהסיירת שלחמו בנחל עוז אף נהרגו במהלך התמרון ברצועה - סמ"ר רועי וולף ז"ל וסמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל.
"אבל אני רואה את זה כפגם, שאף אחד מהחטיבה לא טרח עדיין להרים טלפון ולהתנצל בפנינו", ממשיך האב השכול מוטי. "כאילו הנושא נשכח ונעלם, ורק סיפורי הגבורה נשארו. אני חושב שזו התנהגות לא מכובדת, בייחוד אחרי שהורגים ככה אזרח ישראלי. בגבעתי מתגאים, בצדק, בהריגת מחבלים בנחל עוז ובמקומות אחרים. אבל התחושה היא שיש ניסיון למחוק את האירוע של רן מהמורשת של החטיבה".
ההורים גם עדיין לא קיבלו לידיהם את הדוח הפתולוגי של גופת בנם. "אנחנו עדיין לא יודעים ממה רן נהרג", אומר מוטי. "אנחנו יודעים שרן נפגע משני כדורים. אבל היכן הם פגעו? אין לנו מושג. אולי קשה להסביר את זה, אבל לנו חשוב לדעת ממה בדיוק הוא נהרג". כאשר פנו, בסיוע קצינת הנפגעים בצה"ל, לבקש את דוח הנתיחה מהמכון הפתולוגי, נענו שבשל מצב החירום "ייקח זמן... לצערי, אין לנו צפי".
ומה לגבי עילי, הבן הבכור של רן ושרונה, זה שישן במתחם החיילים? "במתחם הזה יש שש דירות", מספר מוטי. "המחבלים נכנסו לחמש מהן וריססו, אבל כולן היו ריקות כי החיילים שגרים שם לא יצאו שבת. עילי והחברה שלו היו בדירה השישית. שם המחבלים הסתפקו בירי של כמה כדורים והלכו".
לאחר שישב שבעה על אביו, נאבק עילי לקבל אישור לחזור ליחידה שלו ולהצטרף עימה לתמרון בעזה. בקשתו התקבלה לבסוף. "הוא נתן בעזה את הנשמה", אומר הסבא הגאה מוטי. "זו היתה בשבילו הזדמנות לנקום את מות אביו". עילי הצטיין בעת שירותו בתוך הרצועה, וביום העצמאות האחרון קיבל את אות מצטיין הנשיא. עוד גיבור בשרשרת הדורות של נחל עוז.
• • •
תגובת דובר צה"ל: צה"ל משתתף בצערה של משפחת פוסלושני וכואב את מותו של רן זכרונו לברכה, בנסיבות המורכבות תוך כדי הקרב. מפקדי חטיבת גבעתי נמצאים כעת בלחימה ברצועת עזה, ויגיעו בהקדם האפשרי להיפגש עם המשפחה.
תחקיר הקרב בקיבוץ נחל עוז טרם הסתיים, לכשיסוכם יוצג קודם לקהילת הקיבוץ, למשפחות השכולות ומשפחות החטופים, ולאחר מכן יפורסם בשקיפות לציבור.
למאגר העדויות של פרויקט "עדות 710"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו