בסמטאות הצדדיות של גריניץ' וילג' בניו יורק שוכנים הקומדי קלאבס הוותיקים - מפעלי הייצור ההיסטוריים לקומיקאים בתחילת דרכם. ברובם, מועדונים אלה דומים זה לזה, התפריט שהם מציעים דל והם צפופים מאוד. על במותיהם עולים מדי ערב צעירים בתחילת דרכם, הרואים בעצמם מומחים לפאנצ'ים - אבל המראה הצנוע של במה קטנה עם מיקרופון בודד עשוי להטעות, מפני שכאן צמחו בעשורים האחרונים כמה כוכבי ענק שהפכו את הבדיחות שלהם לעסק כלכלי גדול, ויצאו מזמן מגבולות התפוח הגדול - שמות כמו דייב שאפל, כריס רוק, איימי שומר ורבים אחרים.
והיה גם שועל וול־סטריט אחד, שזנח את טבלאות האקסל והגרפים של שוק המניות. הוא הגיע לאחד מהמועדונים בשלהי שנות ה־90 רק כדי לנסות את מזלו - ונשאב פנימה. כיום מודי רוזנפלד (54), הידוע בשם הבמה "מודי", הוא אחר מהקומיקאים היהודים המצליחים בארה"ב. במידה רבה קנה את תהילתו ומילא את ההופעות גם בזכות השימוש שעשה במורשתו היהודית, ואפילו בזיכרון השואה.
Modi on Harvard, MIT, and Penn. For tickets to upcoming shows, visit https://t.co/0DbI228Qd4. #antisemitism #harvard #MIT #penn #comedy #comedian #standupcomedy pic.twitter.com/SKQNhqD6xG
— MODI (@MODI_COMEDIAN) December 18, 2023
רוזנפלד, שנולד בישראל ועבר עם הוריו לארה"ב בגיל 7, עדיין מגדיר את עצמו ישראלי. "הגישה הישראלית היא חלק ממני. אמנם גדלתי בארה"ב, אבל חייתי בבית ישראלי לכל דבר. דיברנו עברית וחיינו בין ישראלים", הוא מספר.
אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת בוסטון נכנס לעולם הפיננסי האמריקני, כחלומן של אימהות יהודיות רבות, אבל דווקא שם חלה התפנית המפתיעה של חייו. "אחרי העבודה היינו יוצאים כמה חברים לארוחות ערב. התחלתי לחקות את המזכירות שעבדו איתנו ולצחוק על כל מה שקורה לנו במשרד. אחד החברים אמר לי שאני חייב לעלות על במה וארגן לי השתתפות בערב של מיקרופון פתוח. זו היתה הפעם הראשונה שלי בקומדי קלאב. הגעתי למועדון בחליפת ארמני עם שלייקעס מתחת, כשכל השאר הופיעו בשמאטעס.
"ההופעה היתה כנראה כל כך מעולה, שמנהל המועדון אמר לי 'אתה חייב לבוא שוב'. התחלתי להיכנס לזה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתפתח בסצנת הסטנד־אפ של ניו יורק. אחרי זה יצאתי להופיע ברחבי ארה"ב, והצלחתי ליצור משהו ייחודי שהכניס אותי לעולם היהודי. דיברתי נקי, לא קיללתי. קיבלתי הזמנות להופיע בבתי כנסת, באירועים לגיוס כספים ובגאלות יוקרתיות, וכל זה בזמן שאני עדיין מופיע בקומדי קלאב".
ההתחלה - בחיקויים
בשנת 1999 רוזנפלד החליט להתפטר ממשרתו בבנק היוקרתי מריל לינץ' ולהתמקד בקומדיה. "הדרך היתה ארוכה. בהתחלה רק חיקיתי אנשים, דמויות גדולות מהחיים עם מבטא. לקח לי הרבה שנים למצוא את הקול שלי ולגלות שהוא יהודי, מאוד יהודי. כשאתה רואה את כריס רוק והוא מתחיל לדבר, אתה רואה בחור שחור מניו יורק. כשאני פותח את הפה, אתה רואה בחור יהודי מניו יורק".
את הפריצה בקריירה שלו מודי חב במידה מסוימת למורשתו היהודית־אשכנזית, שסיפקה ושממשיכה לספק חומר רב לבדיחות. החל מתלונות ביידיש, דרך הבדלי התרבות בין ספרדים לאשכנזים ועד לטראומת השואה - מודי לא פוסח על שום סטריאוטיפ. באחת מהופעותיו הוא מספר בהומור על הסיבה לפתיחת מלחמת העולם השנייה, הנטועה במנהג היהודי של מעליות שבת.
"תחשבו על זה: שישי בערב בברלין לפני המלחמה, היטלר וגבלס נכנסו למעלית שבת וראו שכל הכפתורים לחוצים, והבינו שזה בגלל היהודים". תוך כדי הוא מתבל את הבדיחה בגרמנית מוקצנת. "כשהם הגיעו לקומה ה־39 הם כבר היו גמורים, והבינו מה צריך לעשות ביהודים".
ואז הוא עובר להתבדח על אלה שלא התחברו להומור השחור: "מי מכם שהבינו את הבדיחה - שכוייח. מי שלא - עכשיו יש לכם על מה להתלונן. ושתדעו שרק בגלל התלונות שלכם המשיח לא בא. למה? תמיד יש בסוף ההופעה את הינטע שאומרת: 'בתור התחלה, אני לא חובבת של הומור, אבל כל הבדיחה על היטלר וגבלס - הוא לא היה צריך לעשות את זה...' וזה הרגע שבו המשיח עצמו אומר 'אני לא יכול' ומגלגל עיניים", הוא מסכם.
האם אורחים לא־יהודים שמגיעים להופעות שלו יכולים ללכת לאיבוד בהומור המגזרי, הרחוק מעולמם? מודי סותר את ההנחה הזו. "תסתכל על זה מהצד השני: כשאנחנו מטיילים באירופה ואומרים לנו 'אתם חייבים ללכת לקתדרלה המפורסמת הזו', אנחנו נכנסים לשם, ותוך שתי דקות לומדים על התרבות של הנוצרים ומבינים אותה. זה אותו הדבר אצלי. אני רואה את הבדיחות שלי כמעין דרך להתחבר לעולם היהודי באמצעות קומדיה וגאווה. אז אין לי ספק שהקהל הלא־יהודי יכול להבין על מה אני מדבר בהופעות", הוא אומר. "אין דבר שיותר משמח אותי מאשר שלא־יהודים מביאים חברים יהודים להופעות שלי. באחת מההופעות שלי ראיתי נשים בחיג'אב יושבות בקהל. הן אמרו לי שהן אחיות במקצוען והגיעו בהזמנת חברותיהן לעבודה".
"מסע השילומים" באירופה
בשנים האחרונות יצא מגבולות ארה"ב ומילא אולמות באירופה. בקרוב יטוס לאוסטרליה ויעשה מסע הופעות נוסף באירופה לפני שיחזור לסבב נוסף בארה"ב. הסגנון בהופעותיו של מודי נשאר קבוע, גם כשהוא עובר בין תרבויות ושפות, ומכאן מתחדד ומתגבר האתגר שלו - להצחיק.
יש הבדל בין קהלים שלך בארה"ב, באירופה ובישראל?
"באירופה קראתי להופעות שלי 'מסע השילומים', על שם הפיצויים שגרמניה שילמה לשורדי השואה. צעקתי שם על הבמה שאני יהודי גאה, ושאנחנו, היהודים, שולטים בתקשורת. הקהל היה בהלם. באירופה יהודים עדיין מתחבאים, מורידים מזוזות ומשנים את השמות שלהם. ופתאום הם רואים גבר שצועק על במה כמה שהוא יהודי - והם בהלם, מפני שאיש לא עושה זאת שם".
בארה"ב הוא מתקבל באהדה, במיוחד במדינות שיש בהן ריכוז גדול של יהודים, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה. כל זה נכון, לדבריו, עד שהוא מגיע למה שהוא מכנה "אמריקה האמיתית".
"למשל, בשרלוט, צפון קרוליינה. אני קורא לזה 'גלות'. ממש גלות. כשהם שומעים שם שיהודי מגיע, כולם מגיעים. במדינות הגדולות לא מתלהבים מזה, כי בכל יום יש להם אירוע למען ישראל או למען הקהילה היהודית. אבל בערים כמו נאשוויל או שרלוט כולם רוצים לראות את הקומיקאי היהודי, אז הם באים בהמוניהם. וכשנזכרים שאני גם גיי, מביאים את החברים הגייז שלהם. וזה ווייב שונה, אבל מרגש מאוד".
לגבי הקהל בישראל, רוזנפלד מסביר על התהליך שהוא עבר מהפעם הראשונה שבה הופיע ועד היום. "הקהל בישראל מאוד מיוחד עבורי. הייתי רגיל להופיע בישראל רק בפני קהל של אנגלו־סקסים. כולם מרעננה, שהיא כמו ה־Great Neck שלנו (שכונה אמריקנית־יהודית עשירה בלונג איילנד, ד"מ).
"עכשיו יש לי קהל נוסף, של ישראלים שמכירים אותי דרך הרשתות, אז אני מתרגם מהר את הבדיחות שלי במהלך ההופעה למי שלא מבין. אם אין להם את ההיכרות הבסיסית עם האנגלית, אני חייב מהר לדבר בשפה שלהם. זה מה שנקרא 'הכר את הקהל שלך', וזה שם המשחק. כך גם קראתי לאחד מסיבובי ההופעות שלי". את קהל המעריצים שלו בישראל יפגוש שוב ב־12 בספטמבר, בהופעה ראשונה שיקיים בהיכל התרבות. בכך יצטרף רוזנפלד למועדון היוקרתי של האמנים שממלאים את ההיכל הישראלי.
במהלך הקריירה שלו הוא טבע את המושג "אנרגיה של משיח", שלטענתו מאחדת בין האורחים בהופעות שלו. "אני מאמין שיכולתנו להביא שלום תגיע באמצעות קומדיה". קשה לנו לדבר על שלום בעת מלחמה, במיוחד אחת כזו שבזמן פריצתה מודי מצא את עצמו בישראל, כששהה בארץ ב־7 באוקטובר לצורך הופעה.
"היה לי שבוע מדהים בסוכות בארץ, ואז הגיעה השבת השחורה. ביום שני כבר הייתי צריך להגיע להופעה בפריז. אני לעולם לא מבטל הופעות, כי אני רוצה להיות על הבמה, אבל הפעם שלטתי בכמות התקשורת שצרכתי באותם הימים.
"הפודקאסט שלי נקרא 'ואז מודי', כי אני רגיל לעקוב אחרי אירועים מטורפים. בדרך כלל כשאני מגיע לאירועי התרמה, אם זה למחלות ואם זה לארגונים כמו 'הצלה' או מד"א, מראים סרט עצוב ונורא, ואז אני עולה לבמה. אבל אז זה היה אמיתי. עד ההופעה בפריז, כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, כולם צפו בחדשות ובסרטונים מזעזעים - ואז עליתי לבמה וראיתי שזה נתן להם הנאה לשעה וחצי.
"מאז אני מסיים את כל ההופעות שלי בשירת 'התקווה'. עשיתי את זה בכל ההופעות שלי באירופה ובארה"ב, ואני מבקש מכולם לזכור איפה הלב והתפילות שלנו ולשיר איתי את ההמנון. זו הדרך שלי לחבר את הקומדיה למה שקורה בעולם. אנחנו חייבים שיהיו לנו גם רגעים לנשום ולצחוק. לכן קראתי לסיבוב ההופעות הבא 'עצירה להנאה'".
אתה מרגיש שההומור שלך מגיע עם משמעות אחרת בימים האלה, שאולי יש בו מעין שליחות?
"המילה 'שליחות' מדויקת במאה אחוז. זה מה שאני רואה בעבודה שלי. הלוואי שיכולתי לעשות יותר למען העם היהודי. ברוך השם, יש לי גם קהל לא־יהודי, אבל ברובו הוא יהודי. אז אומרים לי שאני 'מטיף למקהלה' (משכנע את המשוכנעים), אבל המקהלה הזו לפעמים זקוקה לחזרות ואני משתמש בהומור ומראה להם את כוחו. נועה תשבי מראה את ההיסטוריה. מייקל רפפורט מראה להם את הזעם. כל אחד בא עם שליחות אחרת, ושלי היא הקומדיה. כי כשאני מסתכל על אנשים צוחקים במשך שעה וחצי, אני רואה את המטרה של היהדות - הרמוניה ואחדות, ולכן אני רואה בהופעות שלי שליחות עבור העם שלנו".
קומיקאי בנשמתו
לאחרונה ביקר רוזנפלד במיצג הנובה שהגיע לניו יורק, ובו צפה לראשונה בחלק מהסרטונים מ־7 באוקטובר. "יכולתי למצוא את עצמי בקלות במסיבה הזו. אני מת על מסיבות ועל פסטיבלים, ואני יוצא הרבה לברוקלין לאירועים כאלה. במיצג היו דברים קשים לצפייה. זה היה כמו יד ושם בתוך וול־סטריט. בסוף המיצג ניגשו אלי כמה אנשים ורצו להצטלם, ואמרו לי שהם צופים בסרטונים שלי לפני שהם הולכים לישון. זה הזכיר לי את התקופה שבה אנשים כמוני צפו בסרטונים של ג'וני קרסון לפני השינה. שעה שלמה של 'The Tonight Show' בלילה. היום מספרים לי שרואים את הסרטונים הקצרים שלי וזה עושה להם טוב. יצאתי מאוד מחוזק מהאירוע הזה".
אנחנו מדברים על ניו יורק, שבחודשים האחרונים הפכה לחממה אנטישמית, כחלק מגל השנאה הפושט ברחבי ארה"ב. אני שואל אותו מה הוא מרגיש, לא כקומיקאי - אלא כמודי, שנולד בישראל, גדל להורים יהודים ועבר לניו יורק בצעירותו, אך הוא מבהיר שאי אפשר לשאול אותו שאלה כזאת, מפני שהוא "קומיקאי בנשמתו".
"אני חי ונושם קומדיה. אני כל הזמן חושב מה הפאנץ' הבא ומה יהיה הדבר הבא עבורי. הגעתי להחלטה עם הצוות שלי שבסושיאל אנחנו רק נצחיק, ולכן אני לא מפרסם דברים פוליטיים. כשאנשים נכנסים לעמודים שלי הם צוחקים, וזה מה שהם צריכים עם כל מה שקורה מסביב".
יוצא מן הכלל היה המערכון הוויראלי שלו על השימוע שנערך בקונגרס לנשיאות אוניברסיטאות היוקרה. "כששאלו אותן שאלות, נשמע כאילו הן עונות מתוך לימודי גמרא. כל תשובה שלהן החלה ב'אהההה'", הוא מחקה את הגמגום, "ואז הן מתחילות לבלבל בין המילים".
חי ופועל מחוץ לארון
ממש כפי שהוא גאה בזהותו היהודית, מודי לא מסתיר את היותו גיי החי מחוץ לארון ומתחזק נישואים ארוכי שנים עם בעלו הצעיר ממנו, ליאו, שהוא גם מנהלו האישי. "תמיד הייתי הומו, פשוט לא דיברתי על זה הרבה על הבמה. כשהתחלתי להתפרסם וצברתי יותר עוקבים, החלטנו יחד לעשות ראיון כדי לשלוט בצורה שבה זה ייצא החוצה. מעולם לא קיבלתי דחייה בקריירה שלי בגלל הזהות המינית שלי".
בהופעותיו הוא צוחק על פער הגילים ביניהם. באחד מהקטעים הוא מדבר על המפגש הראשון של ליאו עם הוריו, שבו אמו הראתה לליאו תמונה של מודי בצעירותו, בטקס הסיום של הלימודים, ואמרה לו ישירות: "התמונה הזו צולמה כשהוא היה בגיל שלך". בפעם אחרת הוא צוחק שעם כניסתו של ליאו למשפחתו, אמו "הרוויחה גם נכד".
בשלב זה של הקריירה שלו, נראה שמודי מצא דרך להשלים את הפער בין הליברליות והיציאה שלו מהארון לבין השמרנות המיוחסת לקהל המגיע להופעותיו. בקהילות היהודיות בארה"ב כבר שנים הוא נחשב סלב מבוקש להופעות או להנחיית אירועים, וממלא באופן קבוע בתי כנסת ומוסדות יהודיים.
בתקשורת האמריקנית יש מי שרואים בו את היורש של ג'קי מייסון, שחקן קומיקאי יהודי־אמריקני בעל סגנון הומור נטול עכבות, שגם נודע בהופעותיו בנושא היהדות. "מחמיא לי לשמוע את זה, כי בזמנו הוא היה הקול של היהודים. היום זה אחרת. היהודים חזקים, יש לנו צבא, מדינה, ארגונים. אנחנו אנשים שונים, והייצוג היום שונה מכפי שהיה בזמנו. אני אמריקני, ישראלי, גיי, חתיך, ואני רואה את עצמי כשגריר היהודים דרך הקומדיה".
לדבריו, "אנחנו לא העם הנבחר, אנחנו העם הבוחר. אחד בוחר לחבוש כיפה, אחר נוסע בשבת. מישהו עושה קידוש, והשני רואה טלוויזיה. אני מניח תפילין בכל בוקר, כי זה עוזר לי להתפקס, אבל אני לא אומר לאחרים לעשות את זה". את ישראל הוא מגדיר "הנס הגדול ביותר, מקום כל כך קטן שיצר שינוי בעולם".
כשאנחנו מדברים על חלומות, הוא מדבר על רצונו להרחיב את השליחות שלו לאנשים רבים. "אני מקבל הודעות בפרטי כל הזמן בסגנון של 'ראינו את הקומדיה שלך וממש היינו צריכים את זה'. אני רוצה שזה יגדל עוד יותר, ושההומור שלי ייגע במיליונים ויחבר ביניהם. כל אחד יכול לצפות במופע שלי ביוטיוב. אני באמת רוצה שצעירים יישבו עם הסבים שלהם ויראו את זה יחד. הביחד הזה - זו השליחות שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו