קאט! רגע אחרי צאת סרטו "חמדה", הבמאי שמי זרחין מספר על ההחלטה הגורלית בחייו

זה היה בחורף 2017, כששמי זרחין הגיע לחדר שעל גדת נחל קורן במלון הגושרים, אליו היה מגיע מדי פעם כדי לברוא מילים. היה עולה על האוטובוס מתל אביב לקרית שמונה ומשם הלאה במונית. הוא אומר שהוא אוהב את הנסיעה באוטובוס כי קורים בה דברים.

בדיוק כמו שהסבירה לנו המורה לספרות אחרי שבירכה את הילדים שהוציאו רישיון נהיגה ובקול הצרוד הזה שלה, היא ביקשה מהם לא לשכוח שלסיפורים אין רכב פרטי. "הם נוסעים בתחבורה ציבורית ומי שמחפש ימצא אותם ברכבות ובאוטובוסים. לא בפרייבט של ההורים. תשאלו אנשים שכותבים".

בבוקר ההוא, הסיפורים נסעו במונית. "כשפתחתי את הדלת, משהו בנהג תפס אותי", הוא מספר בזמן שאנחנו יושבים ליד שולחן האוכל בבית שלו ושל העורכת עינת גלזר, אהובתו ואם שלושת ילדיו. קומה שלישית, בלי מעלית ומטבח שעושה חשק לבשל בו משהו.

מעלינו על הקיר תלויות עבודות שלו. עוד בטבריה של סוף שנות ה-60 כולם ידעו איזו ברכה יושבת אצלו במכחולים. על השולחן פירות חתוכים, מאפים שהכין וריבה נהדרת שרקח מפיטנגו, אותו קטף בגינת הבית של ההורים בטבריה. אביו שתל את העץ לפני שנים במיוחד בשבילו, שהילד לא יגנוב מגינות של אחרים.

מחוץ לחלון, סימפוניית השיפוצים של תל אביב לא מפסיקה לנגן, אבל גם היא לא יכולה לללהט המלים של זרחין, שמסיעות את הדמיון על הכביש היוצא מקריית שמונה, בצפון בו אלף גוונים של ירוק, ולרגע אחד מתחלף ריח המלחמה הבוערת שם עכשיו, בריח של גשם ואפטר שייב מעודן.

"הוא נראה לי בן 85, עם חולצה לבנה מגוהצת", ממשיך זרחין בסיפור הנסיעה. "ואז צלצל הטלפון שלו. הוא שאל בנימוס אם יפריע לי שיענה. זו היתה אשתו והדיבור ביניהם היה מורכב משברי מילים וצחקוקים. הם דיברו על האשל שנגמר ועל זה שאין יותר פיתות, אבל היתה ביניהם מין שפת סתרים, כזו שמסתתרת מתחת למילים. ואז אני שומע אותה אומרת לו, 'ותיקח אותה ישר למבצעים, שלא תשדוד אותך זאתי'".

את המשפט הזה שם זרחין בפה של אפי, אותה משחקת אסי לוי ב"חמדה", השמיני במניין סרטיו, שיצא לאקרנים בתחילת החודש. סרט שתחת שמי מלחמה ונגד כל החששות, מצליח להביא קהל לבתי הקולנוע.

הפעם הוא בכלל הגיע לצפון כדי לקרוא עותק של איזה פרוייקט. "אני זוכר שבאוטובוס שאלתי את עצמי איזה פריים הייתי רוצה לראות אם הייתי עושה סרט עכשיו. ושוב, כמו בהרבה מקרים קודם, בא לי לראש הפריים המשותף של אסי לוי וששון גבאי ב"אביבה אהובתי" שיצא ב-2006.

"יש בפריים הזה איזה משהו שהוא גדול עליהם, גדול עליי וגדול על הסרט. משהו שהרגשתי שאני רוצה להנציח. אני חושב שיש משהו ברמה הפלסטית, בחיבור בין קווי המתאר לפרצופים שלהם, שיוצר מין קסם מטריד.

"הם פועלים עליי כמו ציור מופשט מדהים: אני לא מזהה את הקווים ואת הצורות, אבל זה פועל עליי. היה לי ברור שאם אעשה איתם עוד משהו, תהיה שם אהבה גדולה. ההיפך ממה שהיה ביניהם ב'אביבה אהובתי', שהוא סרט על גניבת דעת וניצול".

"המציאות פה היא מאוד תובענית. היא כאילו תובעת ממך להיכנס למגירות ולהצטרף למסדרים. תובעים ממך כאן לעשות סרטים שכאילו מוכיחים את מה שקרה. הטענה 'אף אחד לא מדבר ככה', למשל, זו טענה שמוציאה אותי מדעתי"

ריקוד מושחת

שם, בתוך המונית, בדרך מקרית שמונה לקיבוץ הגושרים, החלו מתקבצים סביב הפריים שבראשו רסיסי חיים חדשים: נהג המונית שמדי פעם אוסף את הנכדה שלו או את האחים שלה כדי לקנות להם כל מה שחסר, ושבגלל זה הוא ואשתו עובדים בגילם מסביב לשעון. שיחת טלפון ממפיקה שהייתה במיון כי הילד שלה בלע מטבע, הגליל, הגשם בחלון, חנוכה - הכל שם, מוטמע ב"חמדה".

"התסריט התפוצץ מאיזה ממשק של כמה דברים שקרו ברגע מסוים ובאופן שלא קרה לי קודם", הוא אומר. "הייתי בדרך לשבוע של התבודדות עם מטרה ברורה, אבל כשהגעתי למלון גשם כבד וטוב ירד בחלון, ריחות של חנוכה עלו מהמטבח ואני פתחתי את המחשב ובארבעה ימים כתבתי התסריט של חמדה".

במרכז של הסרט זוג מהגליל, אפי (אסי לוי) וששי (ששון גבאי), ושניהם בתוך סחרחורת עבודות שנועדו לכסות על חובות ההימורים של דרור (רועי אסף), הבן של ששי מהנישואים הקודמים.

בבקרים אפי היא מטפלת בבריכה טיפולית וששי עובד ביחד עם חמיד (שאדי מרעי) בריקון מתקני מיחזור של בקבוקי פלסטיק. בערבים הוא מאבטח בספרייה של הישוב ואפי רצה למתנ"ס, שם היא מנצחת על חבורה של בני נוער ערבים ויהודים שעסוקים בהכנות לטקס חנוכה.

הלילות שלהם שייכים למטבח הבית, בו הם עובדים בהכנת אוכל לאירועים. באצבעות זריזות, מיומנות, הם מקפלים כמויות של קלסונס, אותם כיסוני גבינה שהגיעו לארץ עם יהודי סוריה כחלק משולחן השבועות והתבססו בטבריה ובצפת, הערים שבהן נטועים השורשים של זרחין. לפעמים אפשר למצוא אותם גם בירושלים אבל שם לא תמיד מקפידים להשתמש בגבינת "קדוש", עליה זרחין אומר שהיא הגבינה הטעימה בעולם.

"עבים, הקלסונס שלהם", אני אומרת. "בטח עבים", הוא עונה. "עובי הבצק והמילוי זו הדרך שלי לספר לקהל שהם לא זוג טברייני. שום טברייני לא יעלה על הדעת להוסיף למילוי מנגולד או תרד כמו שאפי וששי עושים".

הזוג הזה כל הזמן בתנועה. בתוך המטבח, בין העבודות ובמכונית הנוסעת על הכבישים בתוך רזי צניעותו של הצפון שאיציק פורטל מצלם כל כך יפה. נוף יומיומי, בתוכו גדל זרחין שנולד בטבריה לפני כמעט 63 שנים, ובתוכו מהלך גם סרטו החדש שהצילומים שלו הסתיימו חודש לפני הגיהנום.

כמו ריקוד שנטמע בשנים של זוגיות, ששי ואפי זזים, צוחקים ממה שיש וממה שאבד בניתוח ערמונית שששי עבר ועכשיו רק צריך להחליט אם, למרות הסיכונים, הוא הולך על השתלת תותב כמו שמציע הרופא או מנסה דרך אחרת להתענג ולענג.

23 שנים מפרידות ביניהם. הוא בן 73, היא בת 50. אבל כשהם יחד, עירומים במקלחת או סתם לרגע שוהים בעיניים זו של זה, צומחת על המסך איזו אירוטיקה עדינה. מין תשוקה מהוססת שמתלבטת אם להרים ראש מול האין-אונות שמחכה בסוף כל מעשה.

אלה גבר ואישה שזרחין ברא ביניהם אהבה גדולה ואז התחיל לאתגר אותה. המיניות שנלקחה, הילדים שאפי כבר לא תלד, ההתמכרות להימורים שרובצת על כל המשפחה ועל עומרי (מאור לוי), הילד שגדל בצל ההתמכרות של אבא, בבת עינו של סבא והילד שאין לאפי. שבא בהפתעה לביקור מולדת בשלב מוקדם של הסרט ואין לי מושג איך להמשיך מפה בלי להפריז עם הספויילר.

ויש את נהמת הסוד והאיום שמגיעים ביחד עם הפצעתו של דוד (עדי אלון), גיבור ישראל הפצוע שיום אחד מופיע בבריכה הטיפולית, חדור תשוקה אלימה לקושש איזו נקמה ואולי אפילו טיפת אהבה מאפי, כמו שהרגיש ממנה אז, בימים בהם הוא היה התלמיד שלה בבית הספר.

"בתחילת כל סרט אני מכנס את אנשי הצוות ואומר להם שהבימוי מבחינתי הוא לא על מי מנוחות. זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף שלי. הרבה פעמים אני נראה חמוץ, רוטן, מריר וכועס. אני אומר להם: 'בבקשה תתעלמו ממני. זה לא עליכם, זה עלי'"

זרחין לא צולל בסרט לתוך פרטי העבר. הוא אוהב לשמור על איזו עמימות אצל הדמויות שלו, איזו חידה, על "האזורים האלה שלא עד הסוף הצלחת להגיע עם הפנס ולהאיר אותם".

גם בפני עצמך, או שאתה מחויב לדעת הכל ולבחור מה להאיר ומה לא?

"אני יודע מה שאת יודעת. לא פעם היו לי שיחות עם שחקנים שרוצים לדעת מה הביוגרפיה של הדמות, מה היא היתה בגיל 12, מי היו ההורים ומאיפה היא באה, אבל דמות היא לא בן אדם. דמות היא רעיון שמתחפש לבן אדם.

"שחקנים צריכים להגן עליה ולקחת אחריות על ההתחפשות הזאת. להפוך את את הרעיון לבנאדם, ליצור את התחושה שכשאת מסתכלת מה שאת רואה זה בן אדם שברגע זה חי.

"תחושת ההווה היא בעיניי הדבר הכי מקסים בקולנוע, בטח בסרט כמו 'חמדה' שבו אפי וששי משועבדים להווה ברמה הכי קיומית. אין להם עבר כי אין להם זמן להתעסק בו. בגלל זה ששי אומר לה בסוף, 'אבל מה עכשיו? את תספרי וגם אני אספר? לאן נגיע מזה?' למי יש זמן כשהחיים הם כאלה?'".

אתה היית רוצה שיספרו לך הכל? יש לך צורך בשקיפות מוחלטת?

"אם עינת בוחרת לא לספר לי משהו, אני מכבד את זה לגמרי. לכל אחד יש את הדברים שהמפגש איתם בזמן שאתה מספר הוא נורא משעמם או נורא מכאיב לך. אני חושב שיש אנשים שכדי לפתור משהו חייבים להיפגש איתו לעומק, ויש אנשים שכדי לפתור משהו לא יהיה נורא אם הם לא יידעו. אולי דווקא יהיה טוב שהם פשוט יקברו אותו עמוק עמוק. אני שייך לסוג הזה".

מה עם הבלונדיני?

בין נשיכות החיים ומשקל היומיום, בין דמויות שיוצאות, נכנסות ופורעות בחייהם יש איזו שמחה שמלווה את השניים. "זו שמחת חיים שהיא תוצאה של אופי, של אהבה גדולה, של בחירה והחלטה. שמחת חיים זה משהו שאנשים מסוימים צריכים לעבוד עליו. תגידי, באמת לא נכין קלסונס?".

עוד במדרגות, בדרך משם, הצטערתי על זה שלא נכנסנו יחד למטבח. זרחין יודע את דרך האוכל, יודע לספר אותו ולספר באמצעותו דמויות, מצבי רוח ומקומות. "עד שיום אחד", הספר הראשון שלו, שהתפרסם ב-2011, אוצר בתוכו תיאורים שהם כמו שירת מטבחים לטבריה, העיר בה נולד בקיץ 1961. שירה שיש לה טעמים ברורים וריחות כמו אלו שמילאו את הנחיריים הזוכרות שלו.

הוא ילד שלישי מבין ארבעת הילדים של שלום ושולמית לבית עבו, משפחה שנמנתה עם האצולה הצפתית. על אבא הוא אומר ש"הגיע מדלת העם". שלום, שכבר מזמן חצה את גיל 90, בן למשפחה שכמו הרבה עולים שהגיעו בתחילת המאה מארצות האיסלם גם לה הדביקו את השם מזרחי. אבל שלום היה מסגר ובטבריה היו עוד כמה מסגרים עם השם, אז בשביל שלא יבלבלו הוא שינה את שם המשפחה לזרחין.

היצירה של זרחין היא דוגמה להנכחה שקטה של מזרחיות, יהודית או ערבית. כזו ששם, כל הזמן, בלי לעשות עניין ובלי לצרוח את מה שאמור להיות המובן מאליו. כמו אותם ילדים שליהק לפרסומות שביים בתחילת הדרך והלקוחות היו אומרים לו "עוד פעם אתה עם השחרחרים החמודים האלה? מה עם הבלונדיני? ככה דיברו בשנות ה-90".

כשהסרט "לילסדה" יצא ב-1995 הוא הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים, הביקורות היללו והוא זכה בפרס התסריט בפסטיבל מונטריאול, שהיה אז סופר נחשב. זו גם היתה הפעם הראשונה שבה זרחין חטף ביקורת על הייצוג המזרחי בסרטים שלו ועל זה שהוא לא נותן דין וחשבון לתפקידו העדתי.

"למה?", מתלהטות בו המילים. "כי יוסף שילוח הוא מוכר פסנתרים ולא איזה בסטיונר? כי המשפחה שלו גרה בבית גדול ויפה? כי הוא מסתובב עם עניבה של ארמני? למה בכלל דמיות צריכות לייצג משהו חוץ מאת עצמן?

"המציאות פה היא מאוד תובענית. היא כאילו תובעת ממך להיכנס למגירות ולהצטרף למסדרים. תובעים ממך כאן לעשות סרטים שכאילו מוכיחים את מה שקרה. הטענה 'אף אחד לא מדבר ככה', למשל, זו טענה שמוציאה אותי מדעתי. זו טענה שעולה בין השאר ביחס לנטע, הנכדה של אפי וששי, מה זה אף אחד? היא, בגלל המצוקה שלה, מנסה להמציא את עצמה בכל רגע ורגע".

מהאגף הימני עולות נגדו טענות בעניין הייצוג הערבי בסרט של נדיה, מנהלת המתנ"ס, שכמעט מתפלצת כשהיא מבינה שאפי שיבצה שיר יווני למופע המתוכנן לחנוכה, ושל חמיד, שעובד עם ששי.

"אני שומע דברים כמו 'איפה יש ערבים כל כך טובים חמודים? את מי חמיד מייצג?', אבל הוא לא מייצג. הוא חמיד. זו הדמות. אני לא כותב דו"ח על המציאות. המטרה של סרט בגדול היא להרחיב את גבולות המציאות. לקחת את מה שלא אפשרי ולהפוך את זה למשכנע. לאפשרי.

"העניין של איך הערבי אמור לחשוב, איך דתי אמור לחשוב או איך ציוני אמור להתנהג או לחשוב נמצא בכל מקום ומוציא אותי מדעתי. כאילו יש רק שתי אפשרויות ונא להתפקד לאחת מהן. 'אביבה אהובתי', לדוגמה, הוא סרט על אביבה: פועלת מטבח בטבריה שרוצה להיות סופרת.

"כשהוא יצא התחילו כל מיני התדיינויות על זה שהוא מציג את עולמן של נשים כאלה ואחרות. לא! זה סרט על אביבה שהיא באמת עובדת מטבח שרוצה להיות סופרת. מה שכן, הרצון של המאבק שלה נוגע בסוגיה שיש לה איזשהו תוקף חברתי, וזה הופך את הסרט לכזה שאולי יש בו איזשהו משהו חברתי".

"לא פעם היו לי שיחות עם שחקנים שרוצים לדעת מה הביוגרפיה של הדמות, מה היא היתה בגיל 12 ומאיפה היא באה, אבל דמות היא לא בן אדם. היא רעיון שמתחפש לבן אדם. שחקנים צריכים להגן עליה ולקבל אחריות להתחפשות הזאת"

אהבה זה מורכב

זרחין מפורסם במונוגמיה הקולנועית שלו. בריצה למרחקים ארוכים עם אותם אני צוות. "אני עובד איתם בגלל שהיה לי טוב איתם או שבגלל שהיה לי רע והם עזרו לי לדלג על הרע הזה", הוא מסביר. "לא בגללם. בגללי".

"בתחילת כל סרט אני מכנס את אנשי הצוות ואומר להם שהבימוי מבחינתי הוא לא על מי מנוחות. זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף שלי וזה בא לידי ביטוי בפרצופים שאני עושה. הרבה פעמים אני נראה חמוץ, רוטן, מריר וכועס. אני אומר להם: 'בבקשה תתעלמו ממני. זה לא עליכם. זה עליי'.

"גם כשאני עובד עם אנשים שמכירים אותי בעבודה, זה עדיין מייצר קשיים אבל הם פחות עושים לזה חשבון. אלה אנשי מקצוע מעולים, והם מעולים באזורים שלי חשוב שיהיה מעולה. קחי לדוגמה את אורנה ניסנבאום, שהיא עוזרת במאי כמעט קבועה בסרטים שלי. היא פשוט נפלאה עם שחקנים. היא מרגישה אותם, חומלת אותם, עוטפת אותם. משהו בקול שלה ובדיבור שלה כאילו מפרק כל מיני דברים".

אתה לא במאי חם ואמפתי?

"אני מאוד חם והרבה פעמים מאוד חם מזג, אבל שחקנים יודעים שהם בראש מעייני ושאני עושה הכל כדי לאפשר להם להיות מרוכזים. אני מכיר את כל האגדות עליי על זה שאני לא מרשה לצוות לדבר עם שחקנים. זה נכון, אבל צריך להבין את המקור של זה.

"זה התחיל בצילומים של 'לילסדה'. אני והצוות היינו נוסעים לאולפני הרצליה כדי לצפות בחומרים ובאחת הפעמים, כשחזרנו משם, מיקי קם, שהיא מהאנשים הכי מוכשרים והכי מקסימים שאי פעם פגשתי, ניגשה לתאורן ושאלה איך יוצא. הוא ענה לה 'זוועה', והתכוון לעניינים שבין האיפור לתאורה.

"מיקי חשבה שהוא מדבר על המשחק שלה, ואז, רגע לפני שגלגלנו את המצלמה ואמרתי אקשן, היא פרצה בבכי ועזבה את הסט. לקח לי זמן עד שהבנתי מה קרה. באותו יום כינסתי את כל אנשי הצוות והשחקנים ואמרתי 'מעכשיו אף אחד לא מדבר עם שחקנים'. בשביל זה אני פה. זה התפקיד שלי. זה לא שאי אפשר לדבר בארוחות צהרים, אבל אף מילה על הדמות".

אתה בעצם דן את השחקנים שלך לאותה תחושה שישנה בבדיקות אולטרסאונד, כשאתה מת

לקושש איזו אינפורמציה מהטכנאי והוא אומר שהוא לא יכול להגיד כלום ושצריך לשאול את הרופא.
"זו הדרך שלי לעזור להם. השחקנים הם בבת עיני. אני חושב שהדבר הכי קשה קורה להם זה שהם צריכים להתרכז כדי להיות חשופים לגמרי ועוד לפני כל כך הרבה אנשים. שאלת אם אני חם? אני נותן להם המון אהבה, אבל אהבה זה דבר מאוד מורכב".

"העניין של 'איך הערבי אמור לחשוב?', 'איך דתי אמור לחשוב?' ו'איך ציוני אמור לחשוב?' מוציא אותי מדעתי. כאילו יש רק שתי אפשרויות, ונא להתפקד לאחת מהן. 'אביבה אהובתי' הוא סרט על אביבה: פועלת מטבח בטבריה, שרוצה להיות סופרת"

העריכה של "חמדה" יוצרת זרימה יוצאת דופן. סצנות נראות כמו ריקודים שמתקיימים ביבשה או בבריכה. הטיפול של אפי בששי שעובר כמו בלט מלא רוך לעומת הקשיחות של הטיפול בדוד, גיבור ישראל הפצוע, שלא מניח לה או לעברם המשותף ואחרי שהוא נכנס עירום לתוך המקלחת שלה, היא מתרצה. ושם, בבריכה, היא מוציאה בטיפול את כל הכעס. הופכת אותו במים, חובטת בו ומטביעה אותו, כאילו שלא היה נדרש כוח פיזי עצום לריקוד הטנגו האלים הזה.

קשה להפריז בהתרגשות מהמשחק של כוכבי הסרט גבאי ולוי, מהדיוק בדיאלוגים ובשתיקות שביניהם, מההומור ומהאומץ להיחשף ככה מול מצלמה ולאפשר לה לשוטט מקרוב על ערוצי הזמן שכתובים בעור. אני לא חושבת שראיתי פעם סרט ישראלי שמוקדש לאהבה בגילאים האלה ולשחקנית שככה, בכל הכוח הפיזי והמנטלי, נעמדת חשופה, עם או בלי בגדים, מול מצלמה.

רוב סצנות הבריכה צולמו ביום הזיכרון, "מה שאומר יום קצר ואי אפשר להתחיל לפני שהשמש בכלל זורחת כי המקום הוא כמו אקווריום והכל תלוי באור שבא מבחוץ", מסביר זרחין. "זה יצר מצב שבו אסי אשכרה לא יכלה לצאת מהמים, למעט פה ושם פיפי וארוחת צהריים".

אם שחקן מבקש עוד טייק אפילו שאתה חושב שכבר אפשר להתקדם לסצנה הבאה, אתה מאפשר?

"כן, אבל עוד אחת מאינסוף הסיבות שבגללן אני אוהב לעבוד עם אותם האנשים היא שהמוכרות הזו היא דבר שמאפשר להתמודד עם זמן העבודה, שהולך ומתקצר - מה שבגללו אני לא הולך לעשות סרטים יותר".

הוא יורה את המשפט הדרמטי הזה בדיוק כשהפה שלי מתמלא במתיקות של קיווי יוצא דופן. רגע שהוא כמו מחווה לקולנוע שהוא עושה, בו החמוץ מהול במתוק והבכי שזור בצחוק.

אתה באמת מתכוון לזה?

"כן. לפחות בעתיד הנראה לעין. אי אפשר לעבוד ככה. סרט כמו 'חמדה', הוא סרט שהיה צריך להצטלם במינימום, לא בפינוק, 35 ימים, והוא הצטלם במשך 22 ימים בלבד.

"היו ימים שהייתי יושב מול ששון, שהלוואי על כל אחד הכושר שלו, האופן שבו הוא מחזיק את הגוף ומשמעת העבודה שלו, אבל עדיין מדובר באיש בן 75 שביום צילום אחד נדרש ל-10-12 סצנות של עבודה קשה נפשית ופיזית. זה מטורף.

"את יכולה לבוא ולהגיד 'אבל מה אתה רוצה? זה יצא נהדר והוא משחק שם הכי טוב שהוא שיחק אי פעם', אבל אני רוצה להרוג את עצמי. אני בז לעצמי כשאני משתף פעולה עם משהו שהוא בוז לדבר שאני הכי אוהב בעולם. לא רוצה את זה יותר. מעבר לזה שעכשיו זו תקופה שבה אין לי מה להגיד".

"נכון, זה לא הייטק, וכאן נכנסת הביקורת שלי גם על יאיר לפיד. למה לימודי ליבה זה רק כדי שאנשים ילכו להייטק ויכניסו כסף למדינה? סליחה, אנחנו רוצים לחיות במדינה שבה כולם אותו דבר? כל מדינה צריכה חייטים, אורגים, חקלאים ותלמידי ישיבות"

הייטק במקום קולנוע

שנים שהוא חי את אהבתו לקולנוע, מאז אותו יום שבו אמו אמרה לו שלא נורא אם יפסיד לימודים והם ילכו לסרט. "יש אנשים שאוהבים סרטים ויש אנשים שאוהבים את הקולנוע", הוא אומר. "אני כזה. קשה לי ליהנות מסרט בצפייה ביתית".

סרט הגמר שלו באוניברסיטת תל אביב, "הקסם האחרון של סבא", הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים וזכה בפרסים, כמו רמז להצלחה המחכה בהמשך. בנוסף לעשייה הקולנועית והספרותית, הוא יסד מגמת הקולנוע שנפתחה בבית ספר לאומנויות בירושלים, לימד באוניברסיטת תל אביב ובסם שפיגל (שם הוא נמנה עם הסגל עד היום), ביים פרסומות ויצר את "בובה מתי", קלטת ילדים בכיכובו של מתי כספי. ארבעה מתוך שמונת הסרטים שלו עברו את רף ה-100,000 צופים, הגדילה לעשות אביבה שהביאה לקולנוע למעלה מ-300 אלף צופים.

"אני מספיק שנים בקולנוע בשביל לזהות את רצף ההתנפלות על הקולנוע", הוא אומר כשאני שואלת את דעתו בעניין הרפורמה של שר התרבות מיקי זוהר, המבקש לתמרץ סרטים "מסחריים". "הרצף לא נולד אצל מירי רגב או אצלו", הוא מחדד. "גם בן גוריון היה אנטי קולנוע. אצלו אמנות היתה תאטרון, והקולנוע בתקופה שלו היה מגויס ומזויף.

"הקולנוע כאן חי על בסיס כספי ציבור והשאלה איך לחלק את כספי הציבור זו שאלה עתיקת יומין. על פניו, הרפורמה באה לתקן את מה שמירי רגב יצרה והפעולות שזהר מציע מתכוונות להחזיר את הכסף לציבור באמצעות זה שקרן שבדו"ח המסכם שלה הראתה שהסרטים שלה מכרו הכי הרבה כרטיסים תקבל הכי הרבה תקציב, אבל מה עם סרטים שחשוב שייעשו? מאיפה מיקי זוהר והקרנות יודעים איזה סרט יצליח מסחרית? על פי מה? מישהו העלה על דעתו ש'אפס ביחסי אנוש' של טליה לביא יהיה סרט פולחן שיצפו בו יותר מחצי מליון איש?!

"בגלל הרפורמה הזאת קרנות לא ילכו היום על תסריטים עם אמירה חדה. תארי לך שתסריט כמו 'חתונה מאוחרת' מגיע ללקטורים והם נורא בלחץ כי מופיעה שם סצנת סקס שנמשכת עשרה עמודים בתסריט. הוא לא היה עובר אף לקטור מרוב פחד. והסצנה הזו של ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ היא אחד הדברים המפעימים שראיתי בקולנוע.

"זו רפורמה שתבטל את האפשרות להגיע למקומות חדים כדי ליצור משהו שנתפס כפרוקטיבי ואגב כך להכניס את הקרנות לאיזו מצוקה להוכיח את עצמן. זה יוביל לקונפליקטים שיקרעו את הקולנוע מבפנים. בקולנוע הישראלי יש מידה מפתיעה של סולידריות, אבל המכנה המשותף של השלטון הזה הוא לקרוע כל דבר. בין אם הוא מקולקל ובין אם הוא תקין".

הוא מפסיק לרגע את שטף הדיבור, לוקח אוויר ושב אל סערת המילים: "אל תחפשי בפרטים. מיקי זוהר אומר את אותם הדברים. הקולנוע לא מתקשר עם ישראליות, הוא לא ישראלי, לא רוצים אותו, לא רואים אותו, הוא סתם מבזבז כספים. זה הסאבטקסט. אף אחד לא יגיד לי שלא.

"מה זו השאלה הזאת 'למה המדינה צריכה לתמוך בעשיית קולנוע?' למה? ככה! כי לא יכול להיות שתתקיים מדינה שלא מתקיימת בה קהילה של אנשים שיודעים את המלאכה הזאת. נכון, זה לא הייטק, וכאן גם נכנסת הביקורת שלי גם על יאיר לפיד. למה לימודי ליבה זה רק כדי שאנשים ילכו להייטק ויכניסו כסף למדינה. אנחנו רוצים לחיות במדינה שבה כולם אותו דבר? המדינה, כמו כל מדינה, צריכה שיהיו בה חייטים, אורגים, חקלאים ותלמידי ישיבות שזו אומנותם וזו עבודתם. אני לא רוצה לחיות במקום שבו כולם נראים ומדברים אותו הדבר".