דן הוא דוקטור לביולוגיה, מנהל המעבדה לפתולוגיה מולקולרית בביה"ח שערי צדק בירושלים. הוא בן 43, גדל בקריית אונו ומתגורר ביישוב נטף. ביום־יום שלו הוא עוסק בדיאגנוסטיקה של חולי סרטן ובריצוף דנ"א. בחור רציני, בקיצור.
אבל עכשיו אנחנו יושבים מתחת לצילייה באמצע המדבר והוא לובש חולצת הוואי פתוחה ותחתוני בוקסר. רק עשר בבוקר, וכבר 42 מעלות בצל. מסביבנו אנשים שמנסים לקרר את עצמם בכל דרך אפשרית, לוגמים כמויות עצומות של מים וממתינים בסבלנות שהשמש תחלוף מעליהם ותשקע. בלילה הם ייצאו לרקוד שוב, ובינתיים זו השעה להשלמת שעות שינה, לדיבורים, לחיזוק קשרים קיימים ולהיכרות עם אנשים חדשים. הכל קורה כאן באיזי, הזמן נמתח ויש פנאי לכל. כמו שגרת החיים, רק להפך.
זה היום הלפני אחרון של ה"מידברן" 2024, שהתקיים השנה בשיטים, איפשהו בין מצפה רמון לאילת, בגל חום קיצוני. המידברן הוא הטייק־אוף הישראלי של ה"ברנינג מן", אירוע שנתי ענק שמתקיים במדבר הסלע השחור בנבדה, ארה"ב, ומבוסס על עקרונות רדיקליים של הכלה, אי־מסחריות ואחריות אזרחית.
לפני עשור יובא הקונספט הזה לישראל וגיבש סביבו חבורה חיה ונושמת של מאמינים, "ברנרים" כלשונם, שלצד חיי האזרחות הרציניים שלהם, מתכנסים אחת לשנה אי־שם במדבר הישראלי להפוגה קצרה, מבורכת ונדרשת, מהחיים עצמם. קהילת המידברן פועלת כל השנה, אך השיא שלה הוא באירוע הקהילה השנתי. במשך שבוע הם מתגוררים בעיר אוהלים מפוארת ומאובקת, מעין לונה פארק למבוגרים, שנעלמת לחלוטין ברגע שמסתיים האירוע. נכון, הקונספט של המידברן קצת קשה להבנה בהתחלה, אבל מי שמעז לטעום ממנו - סביר להניח שיתמכר.
בניגוד מוחלט לאירועים המוניים אחרים, משתתפי המידברן הם כוח פעיל בהפקת האירוע. אתה לא יכול סתם לטעת כאן אוהל ולהתחיל ליהנות, חובה שתיקח על עצמך גם כמה מטלות לטובת הכלל. כמעט לכל משתתף יש לפיכך תפקיד גם בהפקה, שבמסגרתו הוא תורם מזמנו ומיכולותיו לקהילה ולאירוע. ככזה, כבר כמה שנים ד"ר דן מוביל במידברן את מחלקת החשל"ש - חומר שאינו שייך. הוא מרכז את הקבוצה שאחראית לכך שבתום האירוע, כל הפסולת והשאריות האנושיות שזיהמו את המדבר, ייעלמו כלא היו. אמנם זאת לא פתולוגיה מולקולרית, אבל זה לא פחות מסובך.
את השבוע הראשון של אוקטובר 2023 בילה דן בפריז, שבה השתתף בכנס מקצועי בינלאומי. "הכנס היה אמור להסתיים ב־7 באוקטובר, אבל הקדמתי את החזרה שלי ארצה ביום אחד", הוא אומר. "הייתי חייב להשתתף באירוע 'תקיעת היתד' של המידברן".
"לא לצאת מהחווה"
האירוע הזה מתקיים בכל שנה, כחודש לפני תחילתו של כל מידברן, ובמהלכו מתכנסים מובילי הקהילה ללילה אחד באתר האירוע כדי להשיק את הפקתו ולהכריז על הקמת התשתיות ל"עיר" הזמנית. המידברן של שנת 2023 היה אמור להתקיים ב־7 בנובמבר בחוות הבודדים טל־אור, כארבעה קילומטרים ממזרח לקיבוץ רעים ולאוגדת עזה. ליל "תקיעת היתד" החגיגי נקבע לפיכך ל־6 באוקטובר והשתתפו בו כ־150 אנשים, שבילו את הלילה באוהלים בתוך שדה תירס בחווה, לא רחוק מכביש 232. זה לא היה מקום טוב להיות בו בבוקר 7 באוקטובר.
"נחתי ביום שישי, 6 באוקטובר, אחר הצהריים, ומשדה התעופה ישר נסעתי לחוות טל־אור", מספר דן. "היה שם ערב מהמם. נפגשנו שם כל החברים וחלמנו על איך תיראה העיר שנקים. עשינו ג'אמים של מוזיקה, הסתכלנו על הכוכבים והלכנו לישון באוהלים". בשש וחצי בבוקר התעוררו דן וחבריו לקול מטח של שיגורי טילים ורקטות מעזה.
"הפיצוצים לא הפסיקו", הוא מספר. "התחלנו לקפל את האוהלים ואת כל הציוד כדי לחזור הביתה כמה שיותר מהר, אבל אז מישהו אמר שאסור לנו לצאת מהחווה כי יש 'חדירת מחבלים'. כשאתה שומע את הביטוי הזה אתה חושב שמדובר בחוליה קטנה, שבעוד כמה דקות העניין ייגמר, אבל אז התחלנו לקבל כל מיני הודעות מוזרות - 'קיבוץ בארי נכבש', 'אוגדת עזה נכבשה'. הבנו שקורה פה משהו אחר".
בשלב מסוים החלו דן וחבריו לראות על כביש 232, לא רחוק מהם, רכבי טויוטה לבנים נוסעים בפראות. "לא הבנו אם מדובר בטובים או ברעים", מנסח דן. בהמשך שמעו צרורות ירי בלתי פוסקים שהגיעו מכיוון מסיבת הנובה, קילומטרים בודדים ממערב להם. אחר כך הבחינו בעשן מיתמר מעל קיבוץ בארי הסמוך, תוצאה של בתי תושבים ששרפו מחבלי הנוחבה. רק בדיעבד יבינו אנשי המידברן שנקלעו לעין הסערה של מתקפת חמאס: מסביבם התפתח גיהינום עלי אדמות, כאשר נחילים של מחבלים פשטו על כל הקיבוצים והערים שהקיפו את החווה, אבל מכיוון שאנשי המידברן היו קבוצה קטנה, שהתמקמה עמוק בתוך שדה תירס, המחבלים פסחו עליהם.
"התקשרנו לצבא לשאול מה לעשות, והם אמרו לנו להישאר במקום ולא לצאת", ממשיך דן. "מצד שני, אמרו לנו גם שאין כוחות שיכולים לבוא לעזרתנו. הבנו שאנחנו תקועים, מוקפים במחבלים, אז הכנו פנקייקים, הוצאנו כלי נגינה והתחלנו לעשות ג'אם אפוקליפטי. מסיבת סוף העולם".
קשר של שורדים
מתישהו סביב תשע בבוקר החלו אנשי המידברן לראות בשדות שמסביבם דמויות מוזרות. "זו היתה חבורה של בערך 60 אנשים, שהלכו חסרי אוריינטציה באופק והתקרבו אלינו", מספר דן. "ידענו על מסיבת הנובה ותיארנו לעצמנו שהם מגיעים ממנה. חלק מהחבר'ה נכנסו לרכבים והתחילו לאסוף אותם מהשדות למחנה שלנו. הם התחילו לספר לנו מה קרה. היו שם אנשים שכדורים שרקו להם ליד הראש, והם ראו את חברים שלהם נהרגים מול העיניים. תוך כדי הם מתחילים לקבל הודעות - החבר הזה נחטף, החברה ההיא מתה. נורא ואיום".
ב־12:30 קיבל דן החלטה. "אמרתי שאני לא נשאר בסיטואציה הזו, שאני מנסה לצאת", הוא משחזר. "נסענו בשיירה של שלושה רכבים לכיוון בסיס צאלים, ובדרך ראינו בורות של פצמ"רים, רכבים נטושים. עם כל רכב שעובר על פניך אתה מתכופף, כי אולי זה מחבל. כשהגענו לבסיס יצא אלינו קצין שאמר לנו שהוא לא יכול להגן עלינו, ושכדאי שניסע לכיוון שדה בוקר. רק אחרי שעברנו מחסום משטרתי, הבנו שניצלנו מהטבח. היה לנו נס".
לא לכולם היה נס. חגית מישקין ז"ל, אם לשלושה ואחראית הגבייה של המידברן, יצאה מחוות טל-אור עם תחילת המתקפה, באזור 7:30 בבוקר, עוד לפני שמצב העניינים התבהר. לרוע מזלה היא פנתה היישר לכיוון צומת רעים ומסיבת הנובה. בשעה 8:20 שלחה חגית הודעה לגרוש שלה: "יורים עלי מחבלים. אני ליד קיבוץ בארי. בבקשה תבוא". זמן קצר לאחר מכן נותק עימה הקשר. במשך 12 ימים הוגדרה חגית כנעדרת, עד שגופתה זוהתה.
שני משתתפים אחרים יצאו גם הם בשעות הבוקר ונפצעו. אחד מהם, גיא ציון, נקלע להיתקלות עם מחבלים ונפצע מירי בצוואר, אך הצליח להמשיך לנסוע עד שהגיע לשוטר, ששלח אותו לקבל טיפול במרפאה של מסיבת הנובה. מובן שבאותם רגעים עדיין לא היה ידוע גודל האסון במסיבה, וגיא נסע היישר אל התופת מבלי שידע לאן הוא נכנס. הוא הצליח להגיע למרפאה ואפילו קיבל טיפול ראשוני, לפני שהתחילו מסביב יריות. גיא הצליח להימלט, שוב, והגיע בכוחות עצמו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. הוא ניצל פעמיים.
רוב חברי המידברן נשארו בחוות טל־אור עד שעות הערב, והתפנו ממנה רק בחסות החשיכה. הם לא נפגעו בגופם.
הקשר בין שורדי המידברן לשורדי הנובה, שהחל ב־7 באוקטובר, נמשך גם לאחריו. הביטוח הלאומי הכיר בשתי הקבוצות הללו כנפגעי פעולות איבה, וסביב הטיפול בהן התפתחה תעשייה של ריטריטים וטיפולים נפשיים שהוענקו לשורדים בהתנדבות על ידי עמותות שונות. קהילת המידברן וקהילת הטרנס, שאליה משתייכים אנשי הנובה, אמנם חולקות מאפיינים משותפים, אבל יש להן עומקים שונים והבדלים מהותיים. "לאנשי הנובה יש את המנהגים השבטיים שלהם, את המוזיקה שלהם ואת הקעקועים שלהם, ובעיקר - הם יותר צעירים מאיתנו, בערך ב־20 שנים בממוצע", אומר דן. החיבור בין אנשי המידברן לאנשי הנובה לא היה טבעי, אם כך, אבל בריטריטים הטיפוליים שלאחר 7 באוקטובר החל להירקם קשר שהלך והתהדק.
במידה רבה היו אלה אנשי המידברן, המיושבים והבוגרים יותר, שסייעו לאנשי הנובה הצעירים להתמודד עם הטראומה שעברו. "צריך גם לזכור שמעגלי הפגיעה של אנשי הנובה הרבה יותר גדולים משלנו", מסביר דן. "הם מכירים הרבה יותר אנשים שנרצחו, נחטפו או נפצעו. בניגוד אלינו, הם גם נתקלו בגופות, ירו עליהם, הם ראו אנשים נפגעים. אנחנו, למרות שהיינו קרובים לסכנה ובמצב של אי־ודאות ופחד, לא חווינו את הדבר הזה. במפגשים איתם שמתי לב שהתסמינים של הטראומה הרבה יותר ניכרים עליהם".
דן: "הפיצוצים לא הפסיקו. מישהו אמר שיש חדירת מחבלים והתחלנו לקבל הודעות - 'בארי נכבש', 'אוגדת עזה נכבשה'. הבנו שקורה פה משהו אחר"
המידברן שתוכנן להתקיים בנובמבר 2023 בוטל כמובן, אבל כשהוחלט לקיים אותו בכל זאת, בחג השבועות האחרון ובסוף השבוע שאחריו, היה ברור ששורדי הנובה ישתתפו בו. יחד עם כמה מוותיקי המידברן הם הקימו מחנה, או כפי שקוראים לזה כאן, "קאמפ", והצטרפו לאירוע הקהילה.
פה דרוש הסבר קצר: משתתפי המידברן מתקבצים למחנות, ובמהלך האירוע כל מחנה דואג לעצמו מא' ועד ת', כולל אוכל, לינה, מקלחות, שירותים ועוד. מכיוון שהשימוש בכסף אסור במהלך המידברן, כל מחנה גם מעניק מתנה, "גיפט", לשאר המשתתפים - בדרך כלל בדמות אוכל או שתייה. זו גישה אנטי־קפיטליסטית מובהקת, עטופה באהבה ובנתינה. אי בודד של טוב לב ואופטימיות בתוך מציאות שרחוקה מכך. האירוע אינו יכול להתקיים בלי המתנות הללו, שהם חלק אינהרנטי מהדנ"א של הברנרים, אנשי המידברן.
במסגרת המידברן כל "קאמפ" גם מצהיר מראש כיצד יקראו לו ואיזו מתנה יעניק לשאר המשתתפים. בקאמפ של שורדי הנובה החליטו שהמתנה שלהם תהיה שניצלים חמים וטעימים לכל דורש. למחנה שלהם קראו "שניצולים" - ניצולים שמחלקים שניצלים. הומור שחור מהסוג שמאפיין את המידברן.
"ההשתתפות במידברן מאוד מתחברת לתהליך הריפוי שלהם", אומר דן, שגם הוא חבר בקאמפ ה"שניצולים". "החוויה במידברן נתנה להם המון אופטימיות. הם גילו שהם אנשים חזקים שלא איבדו את הרצון לחגוג. הרבה אנשים רואים את המידברן ואומרים 'זה אסקפיזם, האנשים האלה מדחיקים, הם לא רוצים להכיר במציאות', אבל זה לא נכון. אנחנו לא באסקפיזם. יש פה המון עצב, חרדות ופחדים. אנחנו מודעים לכך שיש מלחמה מסביב וחיים אותה כמו כולם, אבל אנחנו פשוט לא רוצים להפסיק את החיים שלנו, והמידברן הוא חלק מרכזי מהחיים האלה. אם להיות קיטשי לרגע, האירוע הזה הוא ניצחון על הטרור. הניצחון שלנו, ניצולי 7 באוקטובר".
לצלול לאווירה
24 שעת לפני הפגישה עם דן בשיטים אני נכנס לאוטו, שם בספוטיפיי את "שירה מידברן 2023", הפלייליסט של האירוע שלא התקיים מעולם, ומתחיל לנסוע דרומה. דודו טסה, לאונרד כהן, אהובה עוזרי ומארק אליהו מתנגנים ברקע. אקלקטיקה בריאה.
בצומת שער הנגב אני פונה ימינה ועולה על כביש 232. החריצים שהותירו שלשלאות הטנקים באספלט גורמים לרכב לרטוט. אני נוסע דרך שדות הקטל של 7 באוקטובר, חולף על פני היישובים שהפכו לקיר שספג כמעט את כל עוצמתה של המתקפה ההיא, בעלת הממדים התנ"כיים. כפר עזה, נחל עוז, בארי.
תשעה ירחים חלפו מאותו יום, והכביש כמעט חזר לשגרה. משאיות ורכבים פרטיים נוסעים עליו באין מפריע. כלי רכב צבאיים כמעט לא ראיתי. בדרום, מעל רפיח, חיפשתי פטריית עשן ולא מצאתי. בצומת רעים פניתי שמאלה, לכביש 234, שנמתח בקו ישר לאורך הגדה הצפונית, הרחבה, של נחל הבשור, שמתפתל כאן מעדנות.
חם בחוץ. המדחום ברכב טוען ש־35 מעלות, ורק התחלנו. בצד הכביש שדרת חמניות מרכינות ראש בשמש הקופחת. לאחר נסיעה של חמש דקות אני מגיע לשלט שמפנה אותי שמאלה, לחוות טל־אור. פה היה אמור להתקיים המידברן המקורי. שער החווה סגור, ונראה שהיא הפכה למעין בסיס: רכבים צבאיים יוצאים ונכנסים, והשער נסגר מייד אחריהם.
זה אזור שטוח, חסר צמחייה. באופק מתאבכים הבניינים של נתיבות ואופקים. אין הרבה מקום להסתתר. אני יכול בקלות לדמיין את ניצולי הנובה בורחים סהרוריים דרך השדות, מוצאים מפלט במסיבת סוף העולם המוזרה של אנשי המידברן, אוכלים מהפנקייקים שלהם.
מכאן ועד שיטים הדרך ארוכה. צריך להמשיך לקיבוץ אורים ומשם דרך שטחי האימונים של צאלים אל ערי הפחונים שמדרום לבאר שבע, הלאה לשדה בוקר ולמכתש רמון, ומעבר לו. הדרך ארוכה אך הכרחית. היא חלק מהמנגנון שמאפשר לך להשלים את הניתוק מהחיים עצמם ולצלול אל תוך אווירת המידברן. השנה המסע הזה, מקוטב לקוטב, ארוך מתמיד. טוב שהדרך מתארכת.
העיר המדברית שמאכלסת את האירוע - ה"פלאייה" בשפת המידברן - היא מופת של תכנון, סדר וארגון. בדרך כלל מגיעים למידברן כ־9,000 איש, כך שאי אפשר לנהל אירוע כזה רק על בסיס רצון טוב ואהבה. השנה, באופן טבעי, הכל מצומצם יותר, 3,000 איש בלבד. ובכל זאת, מדובר בהפקה שצריכה לאפשר לאלפי אנשים לשרוד במדבר ללא שום תמיכה חיצונית, במשך חמישה ימים מלאים.
אחרי שמצאתי חניה אני מעמיס את האוהל על הכתף ומחפש את מתחם הקאמפ "שיטים של חד־קרן", שהסכים לארח אותי ללילה אחד. זה קאמפ קטן יחסית, אך מסודר: ציליות צבעוניות, פינת זולה עם מאווררים, מטבח שכולל מקררים (שפעלו עד שהחום הכריע אותם), שירותי שדה ואוהלי שינה צפופים שנושקים זה לזה. במחנה שלנו גרות גם כמה משפחות עם ילדים קטנים.
מכיוון שבמידברן חל איסור להשתמש בכלים חד־פעמיים, כאקט ראשון חברי הקאמפ מציידים אותי בכוס מתכת שאיתה אוכל להסתובב בין המחנות השונים ולקבל את המתנה שהם מציעים: קפה קר, ברד, בירה. מי שרעב יכול פשוט לנדוד לתוך אחד הקאמפים שמציעים ארוחות, ולהתכבד. הכל ניתן באהבה, בחיוך וברוחב לב. לוקח זמן ללמוד לקבל.
פרט למזון ולשתייה, חברי המידברן הם גם הספקים הבלעדיים של תוכן לאירוע, וכזה יש בשפע. הכל כאן פועם יצירתיות וחופש, כולל הבגדים שלובשים האנשים, שרובם מחופשים בדרך כזו או אחרת. מול עיר האוהלים נפתחת רחבה מדברית ענקית מלאה במיצגי אמנות שונים ומשונים. בדרך כלל המיצגים הללו, שחלקם נבנו בהשקעה אדירה של זמן וכסף, נשרפים בתום האירוע. הפעם, בשל מגבלות אקולוגיות, הוחלט לוותר על המנהג הזה.
אחד המיצגים האמנותיים נמצא על גבעה שצופה מערבה, לשקיעה. זוהי סוכה, זכר לחג סוכות האחרון, ובתוכה תלויות תמונות של קורבנות הטבח שהיו חלק מקהילת המידברן. פרט לחגית מישקין ז"ל אפשר למצוא שם גם את תמונותיהם של שני גבאי ז"ל, חברת קאמפ "Day2night" שנרצחה במסיבת הנובה שבה עבדה כסלקטורית; של לאור אברמוב ז"ל, בנו של די.ג'יי דרוויש שנרצח גם הוא בנובה; של רס"ר (מיל') גלעד מולכו ז"ל, חבר קאמפ "החצילים" שנפל בגבול לבנון; של מתן מרדכי ליאור ז"ל, איש ההגברה המיתולוגי של המידברן וחבר קאמפ "סאנרייז קינגדום" שנרצח במסיבת הנובה; ושל רס"ר (מיל') דן קמחג'י ז"ל, חבר הקהילה שנפל בגבול הצפוני בסמוך למטולה. זה מיצג מרגש, עדין ויפה, אבל רק מעט אנשים נכנסים לסוכה ומביטים בתמונות שתלויות בה. "זה קשה מדי", אומרת לי אחת מחברות הקאמפ שלי.
"זה הגיפט שלנו"
7 באוקטובר והמלחמה נמצאים כאן כמעט בכל מקום: במיצגי האמנות שמרפררים לטבח, בפינות הנצחה אינטימיות שמתגלות בכניסה לקאמפים השונים, במשתתפת שתפרה לעצמה שמלה בצורת סמל החטופים, וגם בשכבת האבק הכבדה שמונחת על כתפי כולם, כולנו. "לא באנו לפה כדי לשכוח", אומרת לי אותה חברת קאמפ, "באנו כדי להיות ביחד ולזכור".
מחוץ לסוכת הזיכרון, רגע לפני שמתחילה השקיעה, מתייצב מישהו מאחורי דוכן מקושט על גלגלים. הוא מוזג בלאדי מרי עם טעם חריף של טבסקו וקוביות קרח מושלמות ומחלק לכל מי שצמא.
אחרי הבלאדי מרי אני נודד בתוך הפלאייה ומוצא עצמי ב"חדר האדום". זה מרחב מוקף מזרנים, שטוף אור אדום מעומעם, שעל קירותיו תלויות תמונות שמייצגות אלמנטים אדומים: מהמחזור הנשי, דרך רומנטיקה ותשוקה, ועד פוסטר עם הנחיות פעולה למקרה של אזעקת צבע אדום. מי שרוצה יכול לעבור בין התמונות השונות ולחלוק עם הנוכחים את תחושותיו.
האחראית כאן היא ענת, אדריכלית במקצועה וחברת מידברן מוכרת. היא יושבת בשיכול רגליים על כיסא, לבושה לנז'רי. "זה הגיפט שלנו", אומרת ענת ומחווה בידיה על החדר, הטובל באור נגוהות. "אנחנו עוסקים פה בתדר של הצבע האדום ונמצאים במרחב הזה מבלי להיות באסקפיזם, ומצד שני מבלי לעורר טריגר חזק מדי".
חשבתי שהמידברן דווקא אמור להיות מרחב טהור של אסקפיזם.
"ממש לא. המידברן הוא לא אסקפיסטי כי אתה פוגש כאן את עצמך. אולי אתה לא בעבודה ואתה יותר משוחרר ולא בשגרה שלך, אבל מעצמך אתה לא יכול לברוח, על המגרעות ועל הקשיים שלך. זה לא מידברן אם אתה רק נהנה. היתה לי דילמה אם לבוא השנה, אבל אז הבנתי שזה עושה לי טוב מאוד להיות עם השבט שלנו. מבחינתי זה מקום שבו אני יכולה גם להתאבל, וגם לצבור כוחות".
ענת: "המידברן הוא לא אסקפיסטי, כי אתה פוגש כאן את עצמך ואתה לא יכול לברוח. מבחינתי זה מקום שבו אני יכולה גם להתאבל, וגם לצבור כוחות"
דמות נוספת שמובילה את הפעילות בחדר האדום היא מורן, אם לשניים ובאזרחות סמנכ"לית משאבי אנוש ויועצת משפטית. כאן היא מובילת מחלקת ה"מגדלורים", שמשמשים במהלך המידברן מנהלי הפלאייה ודואגים שהעיר תתפקד באופן חלק. על צווארה מונח תליון בצורת חרוט שעליו נכתב "מידברן 2023". "את התליון הזה קיבל כל מי שהשתתף באותו ערב בחוות טל־אור", היא מספרת, "מאז אני עונדת אותו".
מורן, שכאמור גם היא שרדה את 7 באוקטובר בחווה, מספרת שבאותו יום, אחרי שמטחי הטילים העירו אותה בשש וחצי בבוקר, היא קודם כל הכינה קפה. "אסור לדבר איתי לפני שאני שותה קפה", היא מסבירה. "אני יושבת באותו בוקר על פוף עם הקפה ומתחילה לשמוע את היריות מהנובה. הייתי מקלענית בצבא ואני יודעת איך נשמעות היריות של צה"ל. אמרתי לכולם: 'זה לא אנחנו שיורים'".
מאותו רגע הפכה לסוג של מגדלורית. "היתה לנו עמדת שמירה שהשקיפה לכיוון השדות, לראות שלא באים אלינו", היא אומרת. "דאגנו גם לאוכל, ובשלב מסוים יצרנו קשר עם הצבא והתחלו לשגר מכוניות, בקבוצות של שלוש בכל פעם, לכיוון צאלים. בין לבין חיפשנו מקומות להתחבא, למקרה שיגיעו אלינו מחבלים. אני הייתי בין האחרונים שיצאה מהחווה, באזור השעה חמש וחצי אחר הצהריים".
ואחרי כל זה, איך מצאתם כוח להתארגן מחדש ולהרים את אירוע הקהילה כאן, בשיטים?
"זה כוחה של קהילה".
"לא לשכוח ערק"
בלילה, כשהחום יורד, הקהילה מתעוררת לחיים והפלאייה לובשת חג. אלה רגעי השיא של כל יום, ונדמה שכולם בדרך לאנשהו. בדום הצבעוני רוקדים למבדה, ובאחד המחנות התחילו מסיבה עם שירים ישראליים מהאייטיז. כוס המתכת תלויה לי בטבעת על חגורת המכנסיים ומשקשקשת על הירך, בזמן שאני מדלג בין הקאמפים השונים.
הקאמפ, כשמו, הוא מחנה, וכזה שעובד כמו מכונה משומנת. חברי הקמאפ עובדים במטבח במשמרות, מנהלים דיונים אינסופיים על נהלים ולו"ז ומחלקים ביניהם משימות. הכל כאן מטופל, מסודר ומאורגן.
אחד המחנות הוותיקים והמרשימים ביותר במידברן הוא ה"שֵׁדוּזָה" (שד שהוא גם מדוזה). מנהל אותו יעקב, ירושלמי בן 59 ובעליו של מפעל עץ וברזל תעשייתי, שהגיע לכאן עם אשתו וילדיו, כבכל שנה. הוא מסתובב בפלאייה באופנוע ים על גלגלים ומנהל את קאמפ שדוזה ביד רמה: לאחר ארוחת הערב במחנה (המבורגרים), זכיתי להשתתף בתדריך שנתן יעקב לחברי הקאמפ שכלל הוראות בטיחות, לו"ז להמשך והנחיות קפדניות "לא לשכוח לשתות ערק במהלך הלילה".
"הקונספט של המידברן הוא שיש פה רמה מסוימת של 'העולם המושלם'", הוא מסביר. "אין פה ערך לכסף, לא משנה מה המקצוע שלך ומאיפה באת. מה שאתה נותן מהלב הוא מה שגורם לך להיות מוערך. מה שאתה מביא איתך לכאן, זה מה שיש. בדרך כלל אני חמוש, אבל לכאן אני מגיע בלי הנשק, כי יש פה הרגשה של ביטחון. הקרוואן שלי פתוח, הטלפון מונח על השולחן והמפתחות על הכיסא, ואני לא חושש לרגע. יש כאן סוג של אמון שלא קיים בשום מקום אחר. מרגע שאתה נכנס, אתה מוגן. יש פה אלפי אנשים, אותם אנשים שחיים בחוץ, אבל יש משהו אחר באוויר".
בדרך כלל מונה השדוזה שלו 100 חברים, וגם חגית מישקין, שנרצחה ב־7 באוקטובר, כבר נרשמה כמשתתפת בקאמפ. הפעם, לאחר שהאירוע המקורי בוטל, המידברן הצטמצם והקאמפ כולל 40 איש בלבד. "השנה זה אירוע של לאסוף את עצמנו", מסביר יעקב. "אנשים שהחליטו לבוא השנה למידברן הם כאלה שהיה להם מאוד חשוב להרגיש את הקהילה, את הביחד. זו לא בריחה מהמלחמה, רק הפוגה קלה".
רבים מחברי שדוזה הם "מייקרים", אנשים יצירתיים שממציאים כל מיני המצאות. אחת מהן היא מקלחת שדה, שחברי הקאמפ פיתחו במיוחד לצורך המידברן. מדובר במערכת ניידת בעלת שלושה תאי רחצה ויכולת לחימום מים, שהופכת את המקלחת בשטח לתענוג צרוף. לאחר פרוץ המלחמה הקאמפ תרם את מקלחת השדה שלו לחיילים, שהמתינו בשטחי הכינוס של הנגב המערבי וגבול הצפון. החיילים התלהבו מהרעיון, ביקשו עוד, ובזכות תרומות והתגייסות של כמה אנשים וארגונים ייצרו חברי הקאמפ 50 מקלחות ניידות ופיזרו אותן ברחבי הצבא. "החיילים מתים על זה", מחייך יעקב.
יעקב: "אנשים שהחליטו לבוא השנה למידברן הם כאלה שהיה להם מאוד חשוב להרגיש את הקהילה, את הביחד. זו לא בריחה מהמלחמה, רק הפוגה קלה"
אחד המייקרים החברים בקאמפ הוא אילן, מהנדס במקצועו, איש התעשייה האווירית לשעבר, וגם אמן שבונה רכבים אמנותיים (ארט קאר) משונים. אילן לוקח אותי לסיבוב באחד מכלי הרכב שבנה ושנראה כאילו נלקח מהסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד". זוהי מעין מכונית צרה וארוכה, עשויה פלדה, שגוררת מאחוריה קרן ענקית של חצוצרה שמפיצה אור צבעוני. "המידברן מבחינתי זו הזדמנות ליצור", הוא אומר. "איפה בארץ תוכל לבנות רכב אמנותי ואשכרה לנסוע איתו? אין חיה כזו. אני מגדיר את הפלאייה כעיר מאפשרת".
אילן הוא מוביל מחלקת ההנגשה, שאחראית להנגשת הפלאייה לבעלי מוגבלויות. כראש מחלקה, גם הוא היה בחוות טל־אור ב־7 באוקטובר. "שמע, התעוררנו בשש וחצי בבוקר בפרונט־ליין כשאנחנו רואים את השיגורים מקצה לקצה של הרצועה", הוא אומר. "עברו לנו טנדרים מול הפנים, כיפות ברזל התפוצצו לנו כמו פופקורן מעל הראש. זו הפרעת דחק של הרבה זמן. אני מילטתי את עצמי בארבע וחצי אחר הצהריים עם שלושה ניצולים מהנובה. כולנו פוסט־טראומטיים, המידברן הוא מרחב ריפוי בשבילנו".
למחרת בצהריים אני מתיישב ליד לב, מנכ"ל עמותת מידברן. חום אימים וזיעה מעורבבת בקרם הגנה חודרים לתוך העיניים. יחסית לאדם שאחראי לכל מה שקורה מסביבנו, לב נראה די רגוע. הוא בן 35, יליד עפולה ותושב יפו, שנכנס לענייני המידברן ב־2015 ולפני שנה וחצי נבחר למנכ"ל העמותה. הוא גם אחד היחידים מאנשי המידברן שמקבל שכר על עבודתו.
אחד האתגרים של לב הוא למצוא למידברן בית קבוע. האירוע החל את דרכו בחוף הבונים, עבר משם לאזור שדה בוקר, סולק על ידי המועצה המקומית למבואות ערד, ולפני כשנה, כאמור, תכנן לנסות להשתקע בנגב המערבי. "ברגע שיהיה בישראל מקום שבו אפשר לעשות אירוע תרבות גדול תחת כיפת השמיים ולא נצטרך לבזבז כל כך הרבה אנרגיות וזמן על חיפוש שטח, נוכל לתת יותר ודאות לקהילה, וגם לצמוח", הוא אומר.
גם לב, כמובן, היה בחווה ב־7 באוקטובר. יום למחרת עסק בשליחת הודעות הביטול, וכעבור יום נוסף כבר התגייס למילואים בסיירת הנדסה. הוא בילה חמישה חודשים בשירות, רובם בתוך עזה. "ביומיים האחרונים של הלחימה איבדנו את חבר הצוות רס"מ (מיל') אלירן יגר ז"ל", הוא מספר. "המידברן החזיק אותי במהלך המלחמה. אמרתי לעצמי 'יש לי משהו לחזור אליו'". רגע לפני שהחל האירוע, הצוות שלו נקרא שוב למילואים ונכנס חזרה לעזה. לב קיבל פס והגיע למידברן.
לב: "כשיהיה מקום לעשות אירוע תרבות גדול תחת כיפת השמיים, נוכל לצמוח. המידברן החזיק אותי במלחמה, אמרתי לעצמי 'יש לי משהו לחזור אליו'"
שש וחצי בבוקר
בחזרה ללילה הקודם. אחרי ארוחת הערב הוצאתי את המזרן מהאוהל (היה חם מדי לישון בתוכו) ונרדמתי בחוץ. התעוררתי בדיוק בזמן לזריחה, והלכתי ישר לרחבה הגדולה, שבה הגיעה מסיבת הלילה לשיאה. בדום הצבעוני רקדו טרנסים, ולא רחוק משם, על גבעה שצופה מזרחה, התפתחה לה עוד מסיבת טרנס קטנה שקיבלה את פניה של השמש.
היו שם צעירים ומבוגרים, בלייני נובה והייטקסיטים, אמנים ורואי חשבון. כולם היו עם חיוך על הפנים. גם אני.
השמש בצבצה מעל הרי אדום ושטפה את המדבר באור חזק. היה עדיין קריר, רוח נשבה. צעירה בחלוק לבן, שהתחפשה לפיית השיניים, הסיעה לשולי הרחבה דוכן קטן שהורכב על כיסא גלגלים. על הדוכן הוצבו מראה וכיור, ברז שאיכשהו היו בו מים זורמים וערימת מברשות ומשחות שיניים. מול הדוכן התפתח תור קצר, קהילה קטנה שכזו, וכולם צחצחו ביחד שיניים. איך אומר יעקב מהשדוזה? עולם מושלם. מפיהם של המצחצחים התעופפו בועות לבנות של משחת שיניים שנצנצו באור הזריחה. השעה היתה שש וחצי בבוקר.
itayilnai@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו