לבת־גלים יש שם מיוחד. כילדה סבלה מהייחודיות הזאת, ולכן קראה לילדיה בשמות סטנדרטיים. אבל כשגיל-עד נולד וניתן לו שמו, החליטו היא ובעלה להוסיף מקף בין שתי ההברות. "הפריע לנו שזה נראה כמו גַּלְעֵד", היא מסבירה, וכשהיא מבינה מה אמרה, החיוך קופא על שפתיה.
היא רוח סערה. חושבת מהר, מדברת מהר, רצה ממקום למקום. רהוטה, חדה, כנה, לא מפחדת לצלול לעומקים רגשיים. היא נשואה לאופיר, אם לשישה ילדים ("כולל גיל-עד, אף פעם אני לא מתבלבלת. הוא עדיין הבן שלי ותמיד יהיה. לצערי הוא לא פה"), מתוכם חמש בנות, שתיים נשואות, שמהן יש כבר שני נכדים. גרים ביישוב טלמון שבמערב בנימין. אנחנו נפגשים עשר שנים לאחר החטיפה והרצח של שלושת הנערים - גיל-עד שער, בנה, איל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד. ב־18 הימים שחלפו מאז החטיפה ב־12 ביוני 2014 ועד לגילוי שלוש הגופות עצרה המדינה נשימה, המונים התגייסו לחיפושים ונדמה היה שכל העם מתפלל. דמותן של שלוש האימהות נצרבה בתודעה הישראלית כאציליות ומאחדות.
הרבה דברים השתנו בעקבות הפרשה, כולל שינויים מבניים בצבא ובמשטרה, אבל אותנו מעניין השינוי של בת־גלים ואופיר עצמם, ממרחק הזמן. "פעם הייתי פוחדת להגיד שהשתניתי כי מי רוצה להשתנות בגלל אסון? אירוע כזה מטלטל מחייב אותך להתבונן עוד יותר לעומק, לעשות חשבון נפש, וכן, להשתנות. עשיתי שיעורי בית, בדק בית, הרבה עבודה. אני מקווה שאני בת־גלים יותר מדויקת, יותר מי שאני". כשאני שואלת מהו אותו שינוי, היא מעדיפה לשמור על עמימות ואומרת שאור השמש והפומביות לא מתאימים לתהליכים פנימיים.
אופיר, בעלה, מסביר שאירוע כל כך מטלטל חייב אותו לבחור במה שמיטיב איתו. החזרה מייד אחרי השלושים לעבודה במשרד שבו הוא משמש עורך דין ורואה חשבון נתנה לו עוגן, ואפשרה לנפש שלו למצוא אפיקים שבהם היא יכולה להיטען. "אלו דברים שלפני כן לא הייתי נוגע בהם: סדנאות כתיבה, יוגה, מיינדפולנס, אפילו סרט שהפקתי בסופה של סדנת וידאו־תרפיה יחד עם אבות שכולים אחרים. כל אלה אפשרו להגיע למקומות האלה שמאוד קוראים לנפש לגעת בהם, שעוזרים להתייצב ולהעמיק, וזאת לצד החיים, גידול הבנות, ניהול המשפחה והעבודה.
"למדתי להסתכל הרבה יותר פנימה מאשר החוצה, להיות קשוב למה שמאפשר לי להיות בטוב, העזתי לגעת בכל מיני דברים שהיו רחוקים ממני בעבר. למדתי להלך בין העולמות של עבודה ועולמות פנימיים, ואז למצוא את נקודת החיבור ביניהם: עיקר עיסוקי הוא בתחום המיסוי. עם זאת, בשנים האחרונות אני מפנה את היכולת למצוא נקודת מפגש בין אנשים גם בעולמות של יישוב סכסוכים".
בעשר השנים האחרונות עברה גם בת־גלים תהליכי עומק. "ההסתכלות על המוות וההתמודדות איתו הן סוג של מסע. עד שהבנתי מה זה הדבר הזה, מה איבדתי, עם מה אני הולכת להתמודד, מה זה הגעגוע הזה, מה זה הכאב הזה ואיך החיים שלי הולכים להיראות, זה תהליך מאוד ארוך. בהתחלה מאוד נבהלתי מהתקפי הכאב האלה, כי אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות בן אדם שכואב כל כך כל הזמן, לא רוצה להיות בן אדם עצוב. ואז ראיתי שזה בא בהתקפים, שזה כמו צירי לידה אבל הפוך, והמרווחים הולכים וגדלים".
בין ציר אחד למשנהו, מספרת בת־גלים, נכנסים החיים, הבנות, ועכשיו גם שני הנכדים, נכנסות שמחות, נכנס ה"יש", דברים טובים. ברווח הזה היא אוספת כוח לנשום לקראת התקף הגעגוע הבא, שעדיין כל כך כואב. "זה נשאר קשה למרות שיש משהו בזיכרון שמתעמעם. התכנסנו עכשיו, המשפחה הקרובה, להוציא סרט על גיל-עד. זה מוזר, עדיין לא עשינו סרט כזה, רק עליו. יש לנו סרטים על משמעות, על אחדות, על עם ישראל, המון סרטים, אבל עכשיו מתמקדים בו. יש משהו מלחיץ בזה שהזיכרון הוא לא כמו הזיכרון החי שלפני עשר שנים. אז הסיפורים הם אותם סיפורים, ויש דברים שלי נראים קטנים, שוליים, בכלל לא סיפור, אבל כשהוא איננו - כל דבר הופך להיות סיפור, כל ציור שלו, כל שורה, כל מילה, כל דבר שהוא היה עושה, כל זיכרון".
לא לפחד מהשוני
מאז שקמה מהאבל על בנה מסתובבת בת־גלים בארץ ובעולם ומרצה על חוסן ועל התגברות. "לא עושה לי טוב לספר שוב ושוב מה היה ומה קרה. לא טוב לי להיות במקום של האובדן. מה שנותן לי כוח זה לספר מה מחזק אותי ואיך אני מתמודדת. כי בסוף כולנו, כל בני האדם, מתמודדים עם משהו בחיים".
בהרצאות שלה היא מנסה לעזור, לתת כלים להתמודדויות היומיומות, מסבירה איפה החוסן האישי מתחבר לחוסן הלאומי, למה אחדות היא לא סיסמה אלא הכוח שלנו כעם. "היום אנחנו יותר מבינים את זה, ורואים כמה זה חשוב. אבל מה באמת אנחנו מוכנים לעשות בשביל זה?" היא תוהה.
אנחנו יושבים בבית קפה בירושלים. בשולחן לידנו שלושה מבוגרים לבושים חולצות מחאה נגד ראש הממשלה. אני מפנה את תשומת ליבה אליהם ושואלת איך אפשר לדבר על אחדות אם יש פערים כל כך חריפים בינינו, כשהדעות שלנו מתנגשות.
בת־גלים: "אנחנו כל כך פוחדים מהשוני, ולא מצליחים לדמיין איך דעות כל כך שונות יכולות לדור בכפיפה אחת, אז קודם כל - יש לברך על המנעד הרחב הזה. הוא זה שהופך אותנו למדינה מתקדמת, מובילה ומשגשגת. עכשיו צריך לחשוב איך לוקחים את כל המגוון הזה וחיים ביחד, וזה באמת קשה. אז בואו נלמד לדבר אחד עם השני, לעשות מעגלי שיח, להכיל את השוני, לצאת מהקופסה.
"אם אנחנו לא מוכנים לקבל מגוון ושונות, אנחנו בכלל לא נמצאים בצד של לפתור את הבעיה אלא במקום של מאבקי כוח, של מי צועק יותר חזק, מי מגדף יותר בקול. אני לא רואה בדיעבד את העובדה הזאת שאנחנו שונים, אלא מלכתחילה: אנחנו צריכים לגלות איך אנחנו משיטים יחד את אותה ספינה שיש לכולנו אחריות עליה. אין לי פתרונות קסם וברור שזה מאתגר, אבל משהו בנקודת המבט צריך להשתנות כשמדברים על שיח של אחדות. אולי לחשוב על זה כמו על זוגיות, כששני אנשים בוחרים להיות ביחד גם כשהם לא מסכימים על כל דבר. לכן אני גם אופטימית".
במקביל לכל עיסוקיה משלימה בת־גלים כיום תזה לדוקטורט העוסקת באחים שכולים, מתוך תקווה שמחקר כזה ייתן במה נאותה לכאבם, יראה אותם וישים לב לצרכים של נוער מתמודד זה.
נוסף על כך, בת־גלים ואופיר עומדים בראש עמותת "סאנשיין" שייסדו לזכר בנם, מתוך מטרה לקדם חיבורים בחברה הישראלית ובין ישראל והתפוצות. "לפני עשר שנים הייתי די לבד, אבל כיום אנשים מבינים על מה אנחנו מדברים, מבינים שאחדות זה מאסט", היא אומרת. "השינוי הזה מבורך בעיניי. מספר האנשים ששותף לאידיאולוגיה הזאת, שמשתתף בעשייה המקדמת אחדות, שמוכן לצאת מאזור הנוחות ולהיפגש עם מישהו אחר, הוא הרבה יותר גדול כיום מאשר לפני שנתיים-שלוש, וזה גם מעיד על איזושהי התבגרות של החברה".
חוץ מסאנשיין, יש לה קבוצה שקטה בווטסאפ בשם "אמא ישראלית", שבה היא מעלה פעם בשבועיים שיעור של כרבע שעה. הקהל שלה מגוון מאוד, וכולו מתחבר לתכנים האמוניים־שורשיים־יהודיים שמהם היא יונקת. נוסף על כך, יחד עם משפחות יפרח ופרנקל, יזמה משפחת שער את "יום האחדות" - המצוין ברחבי הארץ ובקהילות יהודיות ברחבי העולם מדי שנה - בעקבות אותה תחושה ששררה בחברה הישראלית לנוכח אירוע החטיפה. מה שהחל כפרויקט הנצחה ותזכורת לציבור הרחב על חשיבותה של האחדות הלך והתעצם, ואל הטקסים והענקת אותות ההוקרה התווספו עשרות מיזמים.
בת־גלים נזכרת שלא היה רגע מסוים במהלך ימי הציפייה האיומים, מאז היוודע דבר חטיפת הבנים ועד מציאתם, שבו שלוש המשפחות ישבו והחליטו שאחדות היא המסר שהן צריכות לפמפם, לא היה משרד יחסי ציבור שעבד איתם או אופרציה חיצונית. "הכל היה מהבטן. לא החלטנו על זה מראש, פשוט זרמנו עִם עַם ישראל. בתור הורים מאוד רצינו שכולם יהיו איתנו באירוע הזה, בתפילות להחזיר את גיל-עד הביתה, את הילדים הביתה. זאת אפילו לא היתה סיסמה של אחדות, פשוט רציתי שכולם יתפללו ושכולם יעזרו לי לחפש אותו, שכולם יהיו איתי בדבר הזה.
"חטפו אותם בגלל שהם יהודים, מה שהופך את זה לסיפור של כולם. אנשים הבינו את זה והזדהו מייד, אמרו לי 'זה יכול היה להיות הבן שלי, אח שלי, אני', וזה נורא דומה למה שקורה עכשיו. יש באהבה הזאת משהו מרפא. כשפתאום נפתח פצע - אתה מחפש מה נותן לך כוח, מה מחזק אותנו, והאהבה הזאת היא שנתנה לנו כוח כמשפחות. באותם ימים שנישאנו על כפיים זה נתן לנו כוח מטורף. ואנחנו רצינו את כולם והרגשנו את כולם, אז השיח הפך להיות כזה".
שום דבר לא מובן מאליו
אני מנסה בזהירות להחזיר אותם עשר שנים אחורה, ושואלת אם זה בלתי נסבל בשבילם. "אי אפשר לברוח מהכאב הזה, וזה גם לא נכון", מסבירה בת־גלים. "כיום אין דבר שאגיד לך 'אל תגעי לי בזה', או 'אל תשמיעי לי את השיר הזה', 'אל תביאי לי את המאכל הזה כי זה מזכיר לי את גיל-עד'. זה מזכיר לי את גיל-עד, אבל אני לא נמנעת משום דבר כי אני חושבת שחלק מהריפוי זה להיות בכאב.
"למשל, גיל-עד מאוד אהב את השירים של עילי בוטנר. אז בהתחלה לא יכולתי לשמוע אותם בלי לבכות, אבל החלטתי לגעת בזה. אז שמעתי את זה עוד פעם ועוד פעם, ועכשיו אני שומעת וכבר לא בוכה. אני אומרת את זה בזהירות כי זה מאוד אישי, זאת לא דרך שמתאימה לכל אחד.
"לעומת זאת, יש לי ארון עם הדברים של גיל-עד שלא פתחתי. יש שם הכל - מחברות, מכתבים ואלבומים, וזה מקום שאפילו לפני פסח אני לא פותחת. אולי יום אחד יבוא איזה נכד ויחקור ויחפש, כי יש שם מוזיאון שלם, חומר מרתק ומטורף, אבל אני בוחרת לא לפתוח אותו כי זה מאוד־מאוד כואב ואני לא רואה איך זה מחזק אותי, זה כמו לגרד את הפצע.
"הכי קשה היה לי שהילד פתאום נעלם לי. הוא הלך לבית הספר ולא חזר. ההלם הזה, הפתאומיות. את מבינה, מוות לא היה אפשרות בחיים שלי. בשגרה היומיומית, ברוך השם, לא נתקלתי בו. החיים זרמו, ופתאום הילד לא חוזר הביתה. לא היתה לי פרידה מהילד הזה. אני לא זוכרת את שיחת הטלפון האחרונה איתו. אני לא זוכרת את החיבוק האחרון שלי איתו, כי הכל היה שגרתי. הייתי מדברת איתו הרבה, וזה עוד משהו שהיה לי מאוד קשה בהתחלה, כי הייתי רגילה להתקשר אליו - ולמי מתקשרים עכשיו?
"אז כחלק מההשלמה עם כל האירוע גם נאלצתי להשלים עם זה שלא נפרדנו כמו שצריך. היום אני אומרת לאנשים שיש להם הזדמנות להיפרד שיתפסו את זה בשתי ידיים. אבל היו גם חסדים, למשל העובדה שמצאנו אותם והצלחנו להביא אותם לקבר ישראל, זה לא מובן מאליו. זאת היתה נחמה גרועה, אבל כיום אנחנו מבינים כמה זה יקר. וכיום, לנוכח מה שקורה, ברור כמה זה מהותי. לכן אני מאמינה שאנחנו צריכים כל הזמן להתמקד במה שיש, בנחמות האלה".
וזה מספיק?
"זה אף פעם לא מספיק. כבני אדם יש לנו נטייה טבעית להתמקד בחוסר, במה שאין. זו עבודת החיים לכל אחד, ופי כמה בשכול, כי בשכול אתה כל הזמן נמשך למה שאין. אבל באמת להסתכל על הבנות שיש, על הנכדים שיש, ליהנות מהם, להגיד וואו, זה לא מובן מאליו שאני מחתנת בנות, שיש בת־מצווה, שיש ברית, ברוך ה'. אף פעם זה לא יספיק לנו, אבל המציאות שלנו לא מושלמת, אלא משתלמת, אנחנו כל הזמן בהתקדמות. שלא תחשבי, זה מאוד קשה לי. אולי זה עוד משהו שהשתניתי בו, עבודת החיים הזאת, ההתמקדות במה שיש. אני מרגישה שאין לי ברירה".
בלי כעס, בלי תסכול
אנחנו חוזרים לאותו יום חמישי בלילה, וגיל-עד לא מגיע. בת־גלים מבשלת ומנקה לשבת, ולא מרגישה שום דבר חריג. בסביבות 1 לפנות בוקר היא שואלת את בעלה בטבעיות מה קורה עם בנם, והוא עונה בשלווה שהוא בטח יגיע בעוד כמה דקות. בת־גלים מבקשת שיתקשר אליו, ואופיר אומר שהרגע התקשר וגיל-עד לא ענה. "זה הדליק נורה גם אצלי וגם אצל אופיר, כי גיל-עד היה תמיד צמוד לטלפון, תמיד זמין, תמיד עונה".
בני הזוג מתקשרים לישיבת "מקור חיים" שבגוש עציון שבה גיל-עד למד, ושם מספרים להם שהוא יצא ב־22:00 בדרכו הביתה. ההורים יודעים שהדרך לא אמורה לקחת שלוש שעות. "פה שנינו מרגישים לא טוב. אנחנו מזנקים לאוטו, ופשוט נוסעים לצומת שילת כדי לראות אולי הוא נתקע שם, אולי צריך עזרה. במקביל שיראל, הגדולה שלנו, שהיום היא בת 28, פותחת חמ"ל טלפונים ומתחילה להתקשר. והילד פשוט איננו. קשה לדמיין את החוויה הזאת כשילד נעלם: לא עונה, לא זמין, לא מגיב, אף אחד לא יודע איפה הוא, אף אחד לא ראה אותו, אף אחד לא יודע. ואז מתברר שהוא יחד עם נפתלי פרנקל, וגם הוא נעלם".
הלחץ עולה. "השעה כבר 2 לפנות בוקר, ואין סימן לילדים. אנחנו מחליטים לדווח על היעדרות במשטרה. ב־4 בבוקר המשטרה מקבלת איכון של הטלפונים שלהם בחברון".
הם היו בחיים באותם רגעים?
"כבר לא. לכן אין לי תסכול ואין לי כעס על כל הדבר הזה בגלל שאני יודעת שהם נרצחו מייד, כמה דקות אחרי שהם עלו על הרכב".
כמה דקות קודם לכן מצליח גיל-עד להוציא שיחת טלפון למשטרה בלי שהחוטפים ירגישו, וללחוש "חטפו אותי". "גם אם המשטרה היתה מזהה את השיחה הזאת כשיחה אמיתית, הם לא היו מצליחים להציל אותם. ולכן אני אומרת שזאת גזירה משמיים, זה עניין אמוני".
איך את עדיין מאמינה?
"זה נותן לי את הכוח. אני לא יודעת איך לא מאמינים. זה הדבר היציב בחיים שלי. אם יש משהו שצמוד אלי זה ריבונו של עולם. אני מרגישה את הנוכחות שלו, אז אני לא יכולה להתעלם ממנו. אני מדברת איתו. ברור שאני אומרת לו שזה בלתי נסבל וכואב, אבל אין כעס כלפיו. אני באה אליו עם המון ענווה, דבר שקצת איבדנו בדור הזה. אנחנו מדברים אליו כאילו הוא חבר שלנו, שזה מהמם, תחושת הקרבה והאינטימיות, אבל עדיין. זה אלוקים, ובסוף הוא מנהל את העולם ואני חושבת שכולנו מבינים את זה.
"דווקא עכשיו אני חושבת שזה משהו שמחבר את כולנו. פתאום כולם מבינים שיש מי שמסובב את הכל, וכולם אנשי אמונה. כל אחד יקרא לזה אחרת, כל אחד יתחבר לזה אחרת. אחד יכעס, אחד יאהב, אחד יתפלל, אחד לא יתפלל, אבל זה מחבר את כולנו. יש כתובת. וזאת עליית מדרגה מטורפת לכולנו. מה זה אמונה? אמונה באדם, בטוב שבאדם, למרות שראינו כמה אדם יכול להיות רע. האמונה הזאת נותנת לנו תקווה. וכן, גם אמונה בריבונו של עולם".
אחרי מה שעברת, אולי את יותר מכולם היית יכולה לא להיות מופתעת מ־7 באוקטובר, כי כבר ראית למה הם מסוגלים.
"בגלל שאנחנו מאמינים בטוב, אנחנו בכל פעם מופתעים מחדש מעוצמת הרוע. איך ייתכן שגם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, יש אנשים שמאמינים שיש עם מי לדבר, שחושבים שהמצב ביו"ש שונה מהמצב בעזה? בגלל שאנחנו כל כך רוצים בטוב, רוצים שלום, רוצים דו־קיום, ומוכנים לעשות כל כך הרבה בשביל זה, אנחנו לא מאמינים שהצד השני לא מדבר בשפה הזאת".
חסד אינסופי
4 בבוקר, המשטרה בבית שמש, האיכון בחברון. "נכון, אז לא היה סנכרון בין הצבא למשטרה. אופיר היה צריך להיות זה שמעדכן אותם מה קורה. לקח שעתיים לשכנע את הצבא שמדובר באירוע אמיתי, כך שבשעה 6 בבוקר הצבא נכנס לתמונה. אופיר ואבי פרנקל נוסעים לחטיבת עציון לראות שהחיפושים נכנסים להילוך גבוה. אנחנו בטוחים שהם בחיים, בטוחים שאיבדנו זמן מאוד יקר".
בת־גלים נוסעת הביתה להיות עם בנותיה. מתוך אופטימיות גמורה היא לא מספרת להן דבר כדי לא להדאיג אותן לחינם. את שתי הקטנות היא שולחת לבית הספר ולגן כרגיל, אחרי שיידעה את הצוות שאם צריך - היא תהיה איתם בקשר, ושאר הבנות ישנות כי אין להן לימודים בימי שישי. בת־גלים יושבת בבית נקי לקראת שבת, אחרי שסיימה לבשל כבר יום לפני כן, ומחליטה לפתוח את הדלת כדי שהשכנות יגיעו ויארחו לה חברה בשעות המתח האלה, וכך בדיוק היה. הבית התמלא שכנות וחברות, שלא עזבו אותה מאז.
"נסעתי לחטמ"ר עציון עם אבי פרנקל, אבא של נפתלי, ושם נפגשנו עם הגורמים בישיבת 'מקור חיים', שסיפרו לנו מה שהם יודעים. אנשי הצבא אמרו שאין תועלת ממשית שנחכה שם, שהם מטפלים באירוע ועדיף שנחזור הביתה", מספר אופיר, "אני זוכר את הנסיעה בחזרה. הסתכלנו זה על זו ואמרנו שאנחנו בקורס שלא לומדים בשום אוניברסיטה".
"עם ישראל מתעורר לאי־ודאות של 18 ימים, שמצד אחד יש בהם כאב מטורף, ומצד שני אלה ימים מלאי הוד, קדושה אפילו", נזכרת בת־גלים. "בשלב מסוים שאלתי את אופיר אם רק אני מרגישה את הקדושה הזאת, והוא אמר לי שלא. שריבונו של עולם פה. שזה די קשה כי מה, אני צריכה כזה כאב בשביל להרגיש אותו כל כך נוכח?"
כשחזרו השניים הביתה התחיל האירוע להתגלגל. אופיר: "מאירוע מקומי זה הפך למשהו ארצי, ובמוצ"ש זה כבר הפך למשהו כלל־עולמי בקרב יהודי התפוצות. גם התקשורת התקבצה ליד הבית, ובאופן מעורר השתאות התנהגו באופן מכובד ומסודר. אנשי היישוב מצידם אירחו אותם בצורה מופתית, דאגו להם לאוכל, לשתייה, ואפילו למקום ללון. בסוף השבעה הזמנו את כל התקשורת אלינו הביתה, מה שלא עשינו כל התקופה הזאת. נשברו שם הרבה מחיצות.
"נעטפנו על ידי קהילת היישוב בצורה שלא תיאמן. היכולת והעוצמה של הצוותים ביישוב לתפעול ולסידור הבית, מול התקשורת - גזמו את הדשא לקראת האנשים הרבים שהם ציפו בצדק שיבואו, עשו כביסה, טיפלו בבנות, זה היה חסד אינסופי, ואנחנו בהכרת תודה בלתי נגמרת על זה. זה אפשר לנו להיכנס לחשיבה מה לעשות בשביל למצוא אותם. היתה לנו המון סייעתא דשמיא. פעלנו מתוך תחושה פנימית, פשוט קראנו לסיוע ולעזרה. המתח והאינטנסיביות היו כל כך גדולים שבשעות הלילה המאוחרות קרסנו מעייפות. חיינו מיום ליום".
במהלך 18 הימים האלה היו המשפחות בטוחות שילדיהן בחיים. "אנחנו אנשים שקולים וריאליים", מעיד אופיר, "זה לא היה סתם. מערכת הביטחון היתה כנה איתנו לאורך כל הדרך ואמרה שיש שתי אפשרויות: שהם בחיים או שלא. באופן הכי טבעי נאחזנו באפשרות הכי אופטימית שאולי כולם בחיים, אולי רק חלקם. זה היה הגיוני. התקווה עזרה לנו לתפקד ולעשות כמיטב יכולתנו".
לאורך הימים מורטי העצבים האלה בת־גלים ואופיר נשארו בבית וקיבלו מכוחות הביטחון עדכונים שותפים. איתם בבית היה צוות משא ומתן, ונציגי הצבא הגיעו בכל כמה שעות לספר מה קורה בשטח.
אתם יודעים מה עבר עליהם?
"אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה. ככל הנראה המחבלים תכננו לחטוף אדם אחד, ובסוף חטפו שלושה. כנראה התפתח מאבק ברכב. כשגיל-עד הצליח להוציא את שיחת הטלפון בגבורה עילאית, המחבלים לא ידעו על זה. לאחר מכן רצחו אותם".
אז כל התקופה הזאת פעלתם מתוך תקווה למצוא אותם בחיים. מתי התקווה הזאת נמוגה?
אופיר: "היינו בתל אביב באחת הפגישות עם שתי המשפחות האחרות. ואז נציג הצבא שהיה כאן בבית התקשר ואמר בואו, תחזרו, וחששנו מהנורא מכל. בת־גלים ואני חזרנו הביתה בנסיעה של 45 דקות שנראו כמו נצח".
הייתם 18 יום באי־ודאות. עכשיו יש משפחות שחודשים על חודשים לא יודעות מה עלה בגורל אהוביהן. אתם מצליחים להבין את המצב הנפשי שלהן?
בת־גלים: "קטונתי. לא דומה 18 ל־250 ויותר. אני לא מבינה. אני רק יודעת שאחרי 18 יום כמעט השתגעתי. אסור לשפוט את המשפחות. זה ניסיון נורא. אבל הורים זה הורים, והם יעשו הכל בשביל לחלץ את הילד שלהם מציפורני האויב, זה ברור. זה התפקיד שלהם. והתפקיד של ההנהגה זה להסתכל על כולנו, על כל החברה הישראלית, לראות את טובת המדינה וביטחונה. יש פה מציאות מורכבת, צריך למצוא פתרון ולתת מענה, כי המשך אי־הוודאות הזה הוא בלתי אפשרי".
אופיר: "אין שמחה גדולה כהתרת הספקות. אני יודע שאנחנו עברנו בקושי 18 יום בשפיות. הלב נקרע ומחבק ומשתאה מול משפחות החטופים וכוחות הנפש שלהן. בהקשר הזה אני כמו כולם, מתפלל שיותרו הספקות ממקום משמח, מקום טוב שמאפשר להתקדם".
"במקרה שלנו הרגשנו המון ביטחון בהנהגה, ביטחון בצבא, הרגשנו שאנחנו בידיים טובות, מאוד סמכנו על המערכת", נזכרת בת־גלים, "אני זוכרת שדיברתי עם אופיר על זה והודיתי על המזל שלנו שמי שמטפל בנו זה מדינת ישראל. הרי בכל העולם ילדים נעלמים, וזה לא מעניין אף אחד. פה, 18 ימים - ואף אחד לא ישן בלילה בשביל להחזיר לי את הילד הביתה".
אופיר, אתה חולם עליו?
"היו כמה פעמים. אני מרגיש אותו בזמנים מסוימים בערות, את החוסר שלו, הוא נוכח יותר או פחות, אבל הוא שם. לקראת יום הזיכרון ויום השנה הוא מקבל יותר נפח, אבל גם ביום־יום המקום שלו קיים. אני משמר אותו עבורי בכל מיני מקומות. בברכת כהנים נהגתי להתעטף בטלית כשהוא לצידי, אז גם כשהוא לא איתי אני מרגיש אותו. כשאני בבית הכנסת ויש את הכיסא הריק לידי, או כשאני פותח את הסידור והשם שלו כתוב בעמוד הראשון - זה הכי בולט. אני לא זקוק לחלומות בשביל שהוא יבוא אלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו