"כמו אוויר לנשימה": בני המכינות לא עוזבים את מפוני הקיבוצים

לנטע שמילוביץ, חניכה במכינת מיתרים לכיש בנחל עוז, יש שיער ארוך שמתבדר ברוח ועור שזוף מהשמש. אחרי כמה שעות טובות של עבודה במטע הבננות של הקיבוץ אפילו לחייה כבר אדומות. כבר כמה שבועות שנטע וחבריה, בשיתוף מתנדבים וחקלאי הדרום, מחיים מחדש את מה שהמלחמה העלימה. מטפחים את הנוי, עובדים בשדות. חלוצים גרסת 2024, שאחרי שעות של עבודה אורזים את עצמם אל המגורים יחד עם הקהילה.

כמעט שעתיים נסיעה מפרידות בין נחל עוז הריק מתושביו לבין משמר העמק, שאליו פונו. נטע ובני המכינה, שהיו יכולים להתנדב בכל מקום אחר בארץ, בחרו להישאר עם המפונים ולגור לידם. בלי הקשר ההדוק לקהילה נטע מזמן היתה עוזבת את האזור, אבל הרצון להיות שם עבור הילדים מצדיק מבחינתה את המרחק ושינוי האווירה. "אני מאמינה בהתיישבות בגבולות, ולכן התאהבתי במקום. ראיתי משמעות גדולה בעבודה עם הילדים של הקהילה הזו. לא ידעתי עד כמה זה יהיה משמעותי השנה".

"מכיניסטים", קוראים להם בקיבוצים. בני המכינות הקדם־צבאיות, שבשנה אחת מגשימים ציונות. הם מתערבבים בקהילות, תומכים בקיבוצים, לומדים ומלמדים ערכים. ובשנה הקשה הזו גם גייסו תרומות, הכינו ארוחות, ארגנו פעילויות ועשו הכל כדי לדמות מעט שפיות בעולם שכבר איבד אותה מזמן.

שש מכינות קדם־צבאיות נמצאות ביישובי העוטף. בתחילת המלחמה כל החניכים פונו מהקיבוצים, ורבים בחרו להתיישב לצד הקהילה המפונה. חניכי מכינת הנגב מקיבוץ חולית, למשל, הלכו אחרי החברים לעין גדי. חניכי מכינת יונתן, במקור בעלומים, ליוו את חברי הקיבוץ לנתניה וחניכי מכינת מיתרים לכיש, כאמור, עברו למשמר העמק ובשל צרכים לוגיסטיים הועברו אחרי כמה חודשים למגורים בקיבוץ עין השופט הסמוך.

נטע בת 18, הצעירה מבין חמש אחיות במשפחה דתית ממושב אדרת. היא ובני המכינה הגיעו ב־1 בספטמבר לקיבוץ. הספיקו להסתובב בו כמעט חודש, להכיר את פני הילדים המחייכים, את המשפחות השמחות. רק במזל יצאו לחגוג את שמחת תורה בבית, והתעדכנו מרחוק בזוועות. "כל החבר'ה בקבוצת הווטסאפ התחילו לדאוג לתושבים. עוד לא הכרנו אותם לעומק, אבל היינו מלאי דאגה. היו שמות של אנשים שכבר הספקנו להכיר שידענו שהם במצב לא טוב, ורצינו להתארגן לעזור", היא מספרת.

בתחילה ביקשו בני הקהילה לעכל את הדברים. חניכי המכינה התנדבו במקומות אחרים, ולאחר כשבוע מיהרו להגיע אל משמר העמק. נטע: "עשינו המון פעילויות לילדים. אני הייתי אחראית על שכבת ד'-ו' והתאהבתי בהם. היינו הולכים איתם לפעילויות בבוקר, אוכלים איתם צהריים, משחקים. היה לי חשוב ליצור קשר עם הילדים ולבנות איתם את האמון, כדי שידעו שיש להם על מי לסמוך. שידעו שאני לא מתנדבת שמגיעה פעם בהמון זמן, אלא שאני שלהם.

"בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר מצאנו ילדים שעברו טראומה גדולה ולא ידעו איך לעכל אותה, ולאט־לאט הצליחו להיפתח בדרך שבה ילדים נפתחים, לדבר על הדברים הכואבים כבדרך אגב. אחד הילדים, למשל, צייר ציור ואמר שהוא מקדיש אותו לקרוב שלו שנרצח. הם היו מספרים על חברים מהכיתה ומציינים כבדרך אגב שהם נחטפו. זה כואב, אבל המלחמה הפכה לחלק מהשיח שלהם, ולמדנו להכיל אותם".

גם עידו ליברמן (19) ממודיעין הוא מכיניסט של מיתרים וניכר כי עדיין לא באמת עיכל את אירועי 7 באוקטובר. "היינו בשוק, אבל היה לי ברור שאני מגיע לקהילה של הקיבוץ במשמר העמק".

בניגוד לשנים קודמות שבהן משפחות הקיבוץ היו מאמצות חניך מכינה, השנה חניכי המכינה שם בשביל כולם. ולמרות זאת, כשילדי הקיבוץ רואים את עידו, הם רצים אליו וקוראים לו "המכיניסט שלי". "כשאני רואה את הילדים האלה ויודע מה הם עברו, אני רוצה כל הזמן להעלות להם חיוך על הפנים", הוא אומר. "לאט־לאט אתה שם לב שהם לא מתנהגים רגיל. מאבדים קצת את הגבולות. אז יחד עם הצוות החינוכי הבנו שצריך להתחיל לעזור לקהילה, ובעיקר לילדים, ליצור שגרה מסוימת שתשמור עליהם, וזה לא קל. אתה משחק עם ילד ששואל אותך בתמימות על האחיות שלך, ואז הוא מספר שהיתה לו אחות גדולה אבל היא מתה. זה תופס אותך בהלם. אתה לומד איך להתמודד עם המצבים האלה תוך כדי מפגש עם הילדים, ויחד איתם אתה מעבד את הטראומות. אתה לומד איזה רעשים יכולים להקפיץ אותם פתאום, ואיך לתווך להם אותם. לומד מה משמח אותם. לראות אותם נהנים ועפים עלינו זה באמת הדבר הכי מספק שעשיתי השנה".

גם אם זה לא אותו קיבוץ בעוטף שאליו נרשמת?

"תמיד יהיה לנו את הגעגוע לנחל עוז. הרי נרשמתי לנחל עוז כדי לחיות בעוטף, בדרום, וכאן בעין השופט התנאים מאוד שונים. גם עכשיו, כשאנחנו עובדים בחקלאות בנחל עוז, זה מרגיש לא בסדר שאנחנו שם בלי חברי הקהילה. הרי זו לא באמת חזרה לנחל עוז, כי זה הבית שלהם. לא שלנו".

כמו עוד 40 ילדים

גלי עידן (50) היא תושבת נחל עוז שגרה בינתיים במשמר העמק. בשבת השחורה המחבלים פרצו לביתה, רצחו את בתה מעיין וחטפו את צחי, אב המשפחה. כמעט שמונה חודשים אחרי, גלי בוחרת בכל יום לבנות את עצמה מחדש. היא ושלושת ילדיה הנותרים - שחר (10), יעל (12) ושרון (15 וחצי) - קיבלו דירה משלהם. וכשבני המכינה עוברים ליד ביתה, הילדים יוצאים בצהלות. הם כבר למדו להכיר אותם, לאהוב אותם ולהיעזר בהם. גם גלי מוצפת בחיבוקים. היא היתה אמורה לדאוג לצעירי המכינה, ואחרי שקרה הנורא מכל הם שם בשבילה.

"אני שבורה ואסופה בפלסטרים", היא אומרת, "יש לי שלושה ילדים שאני רוצה לדאוג להם ולשמור להם על איזו שגרה שפויה באי־שפיות שלנו. אני צוחקת איתם ובוכה איתם, ויש לנו קשר חזק. בכלל, יש לנו קהילה מאוד תומכת, קהילה חזקה. והעובדה שיש לנו את חניכי המכינה רק מעלה את החוזק הזה".

גלי נהגה לאמץ את חניכי המכינה לביתה. ביולי האחרון אפילו קיבלה תפקיד רשמי כמנהלנית המכינה. "צחי אמר לי שזה בול אני, צחקנו שגם ככה ילדי המכינה מבלים אצלנו בבית, אז לפחות נעשה את זה רשמי. וב־7 באוקטובר חשבתי לעצמי איזה מזל שהם לא נשארו בקיבוץ. הם רצו להישאר לחג המשק שהיה אמור להיות בשמחת תורה, אבל לא הצלחנו למצוא דרך שהם יוכלו להישאר, והם נסעו הביתה. אמנם הגענו לתהום, אבל תמיד יכול להיות יותר גרוע".

חניכי המכינה בדיוק בגיל של מעיין שלה, שנרצחה ימים ספורים אחרי יום הולדתה ה־18. "כל אחד בדרכו, כל אחד עם הכוחות שלו, נתן לנו את כל החום והאהבה. שרון לומדת בתיכון שקרוב למבנה שלהם, ובאישור שלי מגיעה להרצאות במכינה. וכשהיא שם היא קשובה ומשתתפת ויש לכולנו טונות של אהבה אליהם. כאילו יש לך עוד 40 ילדים בערך".

למרות שעכשיו הנסיבות הסיתו אותה מהתפקיד, גלי לוקחת אחריות על המכיניסטים. דואגת שיאכלו, עוזרת לסידורי לינה, מפנקת אותם כשהם מגיעים למשמר העמק אחרי יום ארוך בנחל עוז. "יש לי המון הכרת תודה לכל המכינה הזו, החל במנהלים ועד החניכים. ההתנהלות שלהם אדירה. מהרגע הראשון רוב המנהלים והמדריכים גויסו למילואים, והחניכים המעולים האלה באו על דעת עצמם. זו התעלות רוח.

"מצד אחד, הזמן עצר מלכת ב־7 באוקטובר. ואני נלחמת את המלחמות שלי, את הצורך התמידי להשמיע את קולות החטופים. אבל אני יודעת שבקוסמוס נפרד החיים ממשיכים, וחלק גדול מהחיים של הילדים הפרטיים שלי נמשכו בזכות המכיניסטים. הם הפעילו אותם, עזרו לכל אחד עם ההתמודדויות שלו. נתנו לי, האמא, להתרכז. גם הדאגה שלהם ב־7 באוקטובר היתה מטורפת. הם לא הכירו אותי מספיק טוב אבל ראו את הסרטונים שהמחבלים צילמו מהבית שלי, הבינו את האירוע והיו מאוד רגישים. וזה מראה שגם ברוע הכי גדול אפשר למצוא את הטוב. המנעד החברתי הסוציולוגי שיש כאן - של דתיים, חילונים, בנות ובנים מכל הרקעים - מראה שאפשר לחיות ביחד".

חלק מהסיפור הישראלי

"מצחיק שלא שמתי לב, אבל זו החולצה שלבשתי ב־7 באוקטובר", אומר לי אדר מורג (43), חבר קיבוץ נחל עוז. פיזית הוא כאן, אבל הלב וגם המחשבות חוזרות אל אותה שבת. הוא ואשתו אסתי (43), והילדים אורן (12) ונבו (7) לא נפגעו פיזית באותו יום, אבל הנפש ספגה לא מעט. "הגדרתי את השבועות הראשונים כמו שבעה קולקטיבית. אנשים היו בשוק, אף אחד לא ידע להגיד מה יקרה ולא היתה שגרה לאף אחד. בזמן שעבר עד שמנהלת החינוך שלנו הקימה מסגרת לילדי היישוב בעבודה קשה מאוד, חניכי המכינה תפסו מקום מאוד משמעותי בחייהם.

"הם אלה שהתחברו אליהם מהרגע הראשון והפעילו אותם. ידעו בדיוק איך לגרום לילד לשתף פעולה גם אם הוא לא רוצה, לשפר קצת את מצב הרוח. לפני 7 באוקטובר, כשהייתי מסתובב עם נבו בנחל עוז, היו צועקים לו לשלום מהמכינה ולוקחים אותו לסיבוב, וזה המשיך גם כאן. עידו, שהתחבר אליו מאוד, עזר לנבו להתרגל לבית הספר החדש כאן, עזר לו עם השיעורים וכדומה, עזר לקבל תחושה של בית. וזה מדהים כי הם היו חדשים כאן ועוד לא הכירו אותנו מספיק, אבל נרתמו מהרגע הראשון ונתנו המון. נכון שכל העם תרם, אבל בשלב מסוים היה צריך יותר מזה, כי הילדים היו צריכים דמויות קבועות יותר, כמוהם".

אדר ואסתי הגיעו לנחל עוז בנובמבר 2013, חצי שנה לפני מבצע צוק איתן. במשמר העמק נטמעו היטב. אדר: "אני בתחושה מאוד קשה של חוסר ודאות. אין לך שליטה על העתיד שלך. אבל אנחנו כאן כרגע, וכל עוד יש מלחמה זה לא רלוונטי להביא את הילדים שלנו למקום שיש בו רעשים של מלחמה. גם אם יהיה שקט אחרי, אני לא בטוח שזה יגרום לנו לרצות לחזור. אבל אחד הזיכרונות הטובים ביותר שיהיו לי תמיד משם הם בני המכינות".

אבישי ברמן, מנכ"ל המועצות הקדם־צבאיות, מודה ש־7 באוקטובר היה רגע גדול של משבר ובאותה נשימה מוסיף שרגעי משבר הם גם רגעים שבהם אדם יכול לבחון את היכולות שלו. "החניכים בארגון, כמו העובדים והמנהלים שלו, הלכו עם הדנ"א שלהם ומצאו את התפקיד שלהם בשעה הקשה הזו. הרבה מבעלי התפקידים גויסו, לחלק הקדימו את הגיוס בשל המלחמה, ואלו שלא גויסו עשו את הבחירה הטבעית בעיניי, ללכת להיות עם המשפחות והקהילות שנפגעו. הם היו יכולים להישאר בבית או להתנדב בכל מקום אחר. אבל הם בחרו להצטרף לאוכלוסייה שבה הם גרו".

ולא חששתם שהמפגש יכביד עליהם?

"אחת ההוראות הראשונות שהועברו למדריכים היתה לקחת את החניכים למרחבים של תרומה, כדי שלא ישבו מול המסכים ויצפו בסרטוני הזוועות. וכל זאת תוך כדי שאנחנו רואים סרטונים מזעזעים של אנשים שאנחנו מכירים. לכן הבנו שצריך גם לתת להם מענה רגשי וגם להניע אותם לעשייה. והדבר הראשון שאמרנו לחניכים הוא לשים לב שהם מתקרבים אל הקהילה בצורה רגישה, בהקשבה גדולה, ופשוט שואלים איפה אנחנו יכולים לעזור. בעיניי זה אחד הדברים הכי פשוטים שאדם יכול לעשות".

אחד המסרים החשובים שאבישי מעביר לחניכים הוא שלא יעסקו במה הפסידו השנה, אלא מה למדו ממנה. "זו לא השנה שתכננו. אנחנו יודעים. אנחנו עושים את המובן מאליו ואת מה שצריך לעשות בסיטואציה קשה כזו. ואנחנו משתדלים שהם יבינו שהם לא הפסידו השנה, אלא להפך. בשנה הזו אני מאמין שהם קיבלו את השיעורים דרך חוויות אחרות ובצורות אחרות משנים קודמות, אבל הגיעו לאותה נקודת יציאה ועם כלים טובים. אני מעביר להם את המסר העמוק שהם חלק מהסיפור וההווי הישראלי, ולכן הם לוקחים בו חלק משמעותי".

20 אחוז מסך המכינות הקדם־צבאיות פונו בתחילת המלחמה. שמונה חודשים אחרי, שמונה מכינות - שלוש בצפון וחמש בדרום - עדיין לא שבו למשכנן הטבעי. "אנחנו גם יודעים שהם לא יתחילו את השנה ביישובים שבהם הם אמורים להיות. ואנחנו צריכים תקציבים ממשלתיים כדי שהמכינות ימשיכו לתפקד גם בשנה הבאה מחוץ למקום הטבעי שלהן, ושנוכל להקים עוד מכינות בעוד יישובים".

"רציתי להרגיע משהו אצלי"

קיבוץ נוסף שתושביו עדיין נוודים במדינתם הוא חולית. 1.7 ק"מ מגדר ההפרדה, נוף פתוח לרפיח. במושבם הזמני בעין גדי התושבים צוחקים בציניות שבחולית לא צריך אזעקות. הם הרי ממש רואים את השיגורים.

המכינה בחולית היא מכינת הנגב. חניכיה, שרק התחילו את שנת הלימודים, יצאו הביתה לשמחת תורה, ובכך ניצלו מהטבח הנורא שחווה הקיבוץ. בהיעדר מיגוניות במבני החינוך של חולית, והוויכוחים הנגררים על קבלת מימון למיגון המבנים, התושבים חששו תמיד שבמקרה של אזעקות מי שייפגעו ראשונים יהיו התלמידים. אז עכשיו הם נלחמים כדי שימגנו גם את המבנים החינוכיים.

שמונה חודשים אחרי 7 באוקטובר, מתוך כ־160 תושבים שפונו למלון בעין גדי נותרו בו רק 60. חברי הקיבוץ הנותרים מצאו מגורים בבאר שבע, ברחובות או ברביבים. גם בני המכינה אמורים לעבור בסוף אוגוסט לרביבים. אבל בינתיים הם כאן, בחאן שבכניסה לעין גדי, קרובים מספיק כדי לתת את התמיכה הדרושה לחברי קיבוץ חולית.

"סיפרו לי לפני שהגעתי שהמכינה זה הקיבוץ והקיבוץ זה המכינה", מספר לי אביב משל, חניך במכינה בחולית. "לא ידעתי כמה הם צדקו. אולי יש משהו במרחק של חולית משאר הקיבוצים ומהערים הגדולות של העוטף, והעובדה שזה קיבוץ קטן, שיוצר את החיבור הזה בין המכינה לקהילה".

הוא לא תכנן לחיות בעין גדי, אבל המציאות בעוטף לא השאירה ברירה. נער בן 19 מנס ציונה. אחותו הגדולה היתה במכינה בשדה בוקר, ולכן עולם המכינות בדרום לא זר לו. ב־6 באוקטובר חזר מחופשה בסיני וישן אצל חברתו בנס ציונה. בבוקר שבת הטלפון לא הפסיק לצפצף. "יש לחברה שלי משפחה בבארי, אז היינו מודעים לדרמה. תוך כדי שמעתי שזוג שהכרתי בחולית נרצח, והילד ניצל בנס. זה הרגיש כמו סיוט. אז בהתחלה אתה מנסה לנתק את עצמך מהאירוע, ואז אתה מבין שאתה לא יכול להישאר בבית.

"רציתי לקחת חלק בעשייה. גם בשביל הקהילה, וגם כדי להרגיע משהו אצלי. שאלתי את אבא שלי מה דעתו. והוא אמר שאשמור על עצמי, אבל שאסע, כי זה המקום שבו צריכים אותי. ורק כשהגעתי הבנתי עד כמה הוא צודק".

כבר באותו היום אביב ארז כמה חפצים קטנים ונסע לעין גדי. הגיע יחד עם עוד ארבעה חברי מכינה כחצי שעה אחרי שהאוטובוס עם קהילת חולות הגיע. "היתה אווירה של בלגן. רצתי אל מי שהיתה אמורה לאמץ אותי לקיבוץ, ליאור נקב, ושאלתי אותה מה הם צריכים. היא תפעלה את כל האירוע, ואמרה שהיא פשוט צריכה שנהיה שם, בעיקר עם הילדים. אתה רואה אבא לתינוק עם משקפיים שבורים וטיח על הפנים, ואמא יושבת בלובי עם הילדים ומנסה לדבר עם עובדת סוציאלית, ואנשים בהלם. ואתה רוצה לעשות בשבילם כל מה שאתה יכול. אז אתה הולך אל הילדים. אל הפרצופים שאתה מכיר בקושי חודש. היו ילדים שנצמדו אלינו ולא עזבו אותנו. הלכו איתנו גם למגורים לקראת הערב, כדי לא להיות לבד.

"אני זוכר את ההלם על הפנים של אחד מהם. ילד בכיתה ז', עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. ילד דרוך, שקופץ מכל דבר. זה לא מראה נורמלי של ילדים. והילדים היו צריכים לדעת שיש מישהו שלא חווה את האירוע הזה איתם, שיכול לבוא עם כל האנרגיות כדי לעשות להם טוב. כי זו היתה המטרה העיקרית שלנו בתוך כל האירוע הנורא הזה. להיות אי של שפיות להורים וגם לילדים. עד היום זה מה שאני מנסה לעשות".

אביב נרתם לליווי הילדים בבית הספר הארעי, ולאחר מכן בבית הספר הקבוע. ישב איתם בהכנת שיעורי בית, למד איתם לבגרויות, העביר איתם שעות במשחקים כדי שלא ירגישו בודדים.

"בראייה המרחבית שלי, גם ילד שרץ עכשיו בדשא של המלון כי ההורים שלו מעבדים את הכאב, צריך לדעת שהוא לא לבד. אני והחברים שלי לא אנשי טיפול, אבל הצלחנו ליצור חיבור עם הילדים האלה. ואלו ילדים שבהתחלה היו חווים התפרצויות זעם, כי לא ידעו איך להוציא את הכעס והפחד הגדול הזה מהטראומה שהם עברו. ואנחנו ניסינו לעזור להם להוציא את הכעס בדרכים חיוביות. לשחק מחבואים, לתופף בחוג תופים, לרוץ עם מטרה. וכן, גם לעודד אותם ללכת לטיפול.

"וכל העבודה הזו תוך כדי שאנחנו מתמודדים עם הטראומה. כי בכל רגע שאתה לא מוקף באנרגיה של ילד, העצב והפחד סוחפים אותך, ולא יכולתי לתת לתחושות האלה להשפיע עלי. כי אני יודע שאני צריך להיות שם חזק בשבילם".

ליאור, מי שהיתה אמורה לאמץ את אביב בזמן שהותו בחולית, נרגשת לשמוע את דבריו. עד עכשיו היא מיעטה להתראיין. אבל כשאביב מבקש, היא לא יכולה שלא לספר על ההירתמות הגדולה של חניכי המכינות לטובת תושבי הקיבוץ.

בימי שגרה ליאור היא "רק" מנהלת החינוך של הקיבוץ. מ־7 באוקטובר היא מנהלת הלוגיסטיקה, התחזוקה, ההנאה ומה לא. קיבוצניקית בת 49 עם לב של נתינה. מ־2013 היא בחולית, אחרי שגדלה ברביבים. גידלה כאן ארבעה ילדים, הגדולה בת 26 והצעיר בן 15. בעלה אודי נמצא בחולית כמחליף הרבש"צ שנרצח באותה שבת וכבר שמונה חודשים שהיא בעין גדי. ישנה במלון, בלילות עובדת ממשרד ארעי שנפתח עבורה במבנה זמני. רחוקה פיזית ורגשית מהבית.

היא ואודי היו מהראשונים שהגיעו לעין גדי. ליאור, שכבר מיומנת בתמיכה בקהילה, ידעה אל מי לפנות בקיבוץ כדי לארח את התושבים ההמומים. "ידעתי שאצטרך עזרה עם החינוך, ופניתי למנהל המכינה מתוך ידיעה שהחניכים יכולים לתת כתף חזקה למשפחות, ולא חשבתי שתהיה כזו היענות". היא פותחת את הטלפון הסלולרי, עוברת על הודעות שאביב שלח לה כבר בשבת. "הוא שאל במה הוא יכול לעזור, מה אנחנו צריכים, וגילה המון בגרות ואחריות. בכלל, כל החבר'ה מהמכינות היו סביבנו כל הזמן, פשוט בשטח. הם גם נתנו אוויר לנשימה להורים, שהיו צריכים רגע לעכל את כל הרוע סביבם, וגם נתנו כתף לילדים.

"הכנתי את החניכים לעובדה שהם הולכים לשמוע דברים קשוחים, בעיקר מהילדים הקטנים שחוו את הקושי על בשרם או ששמעו דברים מסביב, ודאגתי שיפגשו עו"ס ויקבלו תמיכה. אבל אני יודעת שגם אני כאמא, שהיתה עסוקה מאוד במיוחד בהתחלה, יכולתי להיות בטוחה שהמכיניסטים דואגים לשני הבנים המתבגרים שלי. כי הנוער אולי רצה לדבר, אבל לא רצה לדבר איתנו המבוגרים. הנוער שלנו היה מפורק ורצה לבכות ולפרוק, אבל עם הצעירים, והמכיניסטים התלבשו על זה כמו כפפה על יד.

"החבר'ה של המכינות באו מתוך שליחות. עזבו את הכל ובאו לחוסר הוודאות הזה, ונתנו לנו הכל. וזה מראה לנו איזה אנשים איכותיים יש לנו. ביום הזיכרון האחרון הגיעו לטקס שערכנו בעין גדי חניכים משנים קודמות. הם היו יכולים להגיע לכל מקום אחר בעולם. אבל הם ביקשו במיוחד לצאת מהצבא והגיעו אלינו על מדים. וזה מראה על חיבור מדהים".