מיוחד לשבועות: מגיע לנו לצמוח מחדש

אני גר כבר די הרבה שנים בכפר קטן בגליל. אדם מתרגל לקצב החיים ולהרגלים הקבועים שיש למקום כזה מהר יחסית. בכל שנה, שבעה שבועות בדיוק אחרי פסח, מתערפלת הראות בכפר והשבילים מתמלאים אובך וחול מתחת לגלגלי הטרקטורים והעגלות עם הילדים הצוהלים עליהם. זרי הפרחים והסלסילות מקפצים איתם בעליזות בדרך לחגיגת השבועות בשדה הפתוח שבשולי הכפר.

זו חגיגה שמחייבת סבלנות רבה, יכולת להתנתק מציניות, ומקלחת יסודית במיוחד אחרי כדי להיפטר משאריות החול שמתחבא בערמומיות במקומות לא צפויים. הטבע וההתחדשות מככבים בטקס הזה, התורה מעורבת הרבה פחות (חוץ מילד אחד שקוראים לו מתן...) ואני מוצא את עצמי בכל שנה בתקופה הזאת חושב על החג הזה ועל משמעותו בחיינו.

אינני אדם מאמין במובן הדתי של המילה. כלומר, אני מאוד מאמין באהבה, בכוחות הטבע, בקארמה, בנפש האדם. אבל האמונה באלוהים כישות שמפקחת על חיינו שאליה אנחנו צריכים להפנות את בקשותינו וצרכינו - זרה לי. אז המשמעות הדתית של שבועות, מתן תורה, מדברת אלי הרבה פחות. אני אוהב מאוד את התנ"ך ובקיא בסיפוריו הנפלאים והנוראים, אבל יחסי אליו הוא אינסטרומנטלי ומורשתי ולא אמוני בכלל. בבחירה העכשווית אני הרבה יותר ישראלי מיהודי.

אבל מהות העולם המתחדש, הביכורים, והמהות החקלאית של חג שבועות שיצקו לתוכו אבות הציונות בארץ ישראל מדברים אל ליבי מאוד.

אני שומע בחג השבועות ברדיו תוכניות על יצירות ביכורים של אמנים, וזה מביא אותי אל סף דמעות ממש. הנקודה הראשונה הזו שאתה מניח על לוח החיים, מאפשרת לך אחר כך למתוח את הקו שתרצה לאורך הנקודות הבאות בכל כיוון שאליו כישרונך ודמיונך ייקחו אותך

אינני חקלאי. הפעם האחרונה שבה הייתי קרוב לחקלאות פעילה היתה כששתלתי את מה שאמור היה להיות שיח עגבניות והפך למוטציה לא ברורה של ריקבון מתקדם. את תחום הקריירה שלי בחרתי במחוזות אחרים, לשמחת המורה שלי לחקלאות ברחובות, אבל הקונספט הזה של פירות וירקות ראשונים, תינוקות חדשים וכל מה שהופך את החג הזה לחג ביכורים - עדיין מפעים אותי.

חיים את היום־יום, לכאורה

אני מאמין גדול ביצירה ובהתחדשות. כבן אדם כותב (זה מה שאני הכי אוהב לעשות בחיים) המקום של לחזור שוב ושוב על אותה נוסחה די משעמם אותי. גם אם אני לא תמיד מפליג למחוזות רחוקים מאוד מהבסיס שלי, עדיין המסעות האלה ממלאים אותי תמיד עונג, התרגשות ואדרנלין. אני לא חושב שבכל פעם שאתה יוצר אתה צריך להמציא מחדש את הגלגל. אבל אתה חייב שלגלגל שלך יהיה איזשהו ייחוד. משהו שיהיה בו את טביעות אצבעותיך.

אני שומע בחג השבועות ברדיו תוכניות על יצירות ביכורים של אמנים וזה מביא אותי אל סף דמעות ממש. הנקודה הראשונה הזו שאתה מניח על לוח החיים מאפשרת לך אחר כך למתוח את הקו שתרצה לאורך הנקודות הבאות בכל כיוון שאליו כישרונך ודמיונך ייקחו אותך.

ובעיקר כשאני חושב על התחדשות, אני חושב על חיינו כאן בארץ האהובה כל כך הזאת. ואני לא מדבר רק על תחושתנו הטראומטית אחרי 7 באוקטובר הנורא, אלא על משהו כללי יותר שמתחיל הרבה לפני ואני מקווה שיסתיים בקרוב. אולי במסגרת הדברים החדשים והראשוניים שהחג הזה מביא איתו - יגיעו גם הם.

אמנם חג השבועות בפתח, אבל התחושה מסביב היא יותר של הימים הנוראים. לכאורה אנחנו מנהלים חיי יום־יום פעילים ואפילו מבשלים, שרים, מרשים לעצמנו לחייך לפעמים. אבל האנומליה זועקת לשמיים. מסביבנו בוערת אש ובתוכנו מתפשטת מחלה לא קלה. אני מדמה את ישראל של שבועות 2024 לגוויל קלף ישן חרוך בקצוות, כמו אלה שעליהם היינו כותבים דברי חוכמה בילדותי. הדרום והצפון חרוכים ומפוחמים, ואנחנו באמצע.

משהו לא טוב קרה בעיניי בשנים האחרונות לישראל. וזה בלשון המעטה. אנחנו לא שונים בהרבה מהעולם הרוחש סביבנו, אבל לעניות דעתי מקדימים את כולם בכמה צעדים טובים בדרך אל הטפשת, אל הרדידות, אל החפיפניקיות חסרת יכולת הביצוע, אל הנרקיסיזם המזלזל. וגם אל המחוזות המיסטיים והאמוניים שמהם, גם אם יש כאלה שמוצאים בזה נחמה, לא יבוא שום פתרון לבעיותינו המוחשיות והמדממות, ולפצעינו הפתוחים.

הטובים מחכים לאות

אנשים שמתעלמים שנים מבעיות קיומיות בחייהם, תוך ניסיונות לטאטא הכל מתחת לשטיח, מוצאים את עצמם מתמודדים עם אותן בעיות כשהן, כדרכה של מציאות, מתפוצצות להם בפנים. תמיד האמנתי שהרבה יותר חכם ויעיל להתמודד עם תופעות כאלה כשהן ניתנות לשליטה ולטיפול. הדחקה היא לא תרופה טובה.

אז יש לנו הזדמנות עכשיו - חג השבועות הראשון מאז אוקטובר הנורא ההוא - להגיד די. להגיד עד כאן. מספיק. מגיע לנו הרבה יותר.

מגיעה לנו מציאות אמיתית וכנה. מגיעה לנו חמלה וקבלת הזולת השונה מאיתנו כשווה. מגיע לנו להקיא מתוכנו את הרוע, הגזענות והנכלוליות. את תרבות השקר והספין. את מכונות הרעל המכוערות. מגיע לנו שינהיגו אותנו אנשים שמבינים שתפקידם לשרת את הציבור ולא את חבריהם ומקורביהם. מגיע לנו שכל אזרחי המדינה יתחלקו בנטל הקשה - הצבאי, הכלכלי, החברתי, האנושי.

מגיע לנו, כי המדינה הזאת מלאה אנשים שוחרי טוב. מכל המינים, הצבעים, הגוונים, ההעדפות וארצות המוצא. ראינו אותם ואותן מרימים את המדינה על הכתפיים בימים הקשים של המלחמה. הם שם בהמוניהם, והם מחכים לאות.

כתבתי פעם בשיר ש"האהבה היא בשבילי האלוהים". אני לא פציפיסט מצועף עיניים, אבל אני באמת מאמין שהאהבה תציל אותנו, ויכולה לשאת אותנו על כנפיה לימים מוארים יותר. ואז אולי על העגלות המשקשקות בדרכי הכפר, חוץ מביכורי ירקות, פירות ותינוקות חדשים, נביא בטנא גם חמלה, אמת, נועם הליכות, סבלנות, יושר, חריצות. כל אותם דברים שנראים "מפעם".

אולי, הלוואי שבחג השבועות הזה נרגיש באמת כאילו משהו חדש מתחיל.