טור לשבועות: נעשה ונשמע

העולם מסתכל עלינו מוזר. אמנם המילה "מוזר" היא כבר אנדרסטייטמנט ביחס לתהומות השנאה שהעם היהודי פוגש בימים אלו, אבל עוד לפני שהאנטישמיות הנוכחית הרימה ראש, ככל הנראה היה שם כלפינו מבט מוזר. תראו למשל את התגובה של איש אחד מלפני אלפיים שנה, שראה יהודי שקוע במחשבות על התורה. היהודי היה כל כך מרוכז וקשוב למה שמתחולל אצלו בראש, עד שלא שם לב שהוא יושב לעצמו על הידיים, עד זוב דם.

אותו איש מסתכל על היהודי הזה שאוהב את התורה עד כאב, ומכל ההערות שבעולם הוא מחליט לזרוק לו את המשפט המדהים הבא: "עם פזיז שכמוכם, מסתבר שאתם עדיין פזיזים, בדיוק כמו שהייתם אז, כשהקדמתם את פיכם לאוזניכם. קודם הייתם צריכים לשמוע, באוזניכם, מה כרוך בקבלת התורה - האם אתם בכלל מסוגלים לקיים אותה - ורק אחר כך להגיד, בפיכם, שאתם מקבלים אותה". (בארמית זה נשמע יותר טוב).

התנועה הנפשית היהודית הזאת, שיש בה משהו כל כך לא רציונלי, כל כך מתעלם מהתוצאות, כל כך מתמסר, כל כך מוכן לוותר על הכל בשביל מישהו שהוא לא אני - התנועה הרומנטית והמשוגעת וההזויה הזאת פשוט מחרפנת את מי שמתבונן עליה מבחוץ

המדרש הזה שמופיע בגמרא במסכת שבת, מתייחס לצמד המילים "נעשה ונשמע" שמופיעות בספר שמות, והפכו לסמל של התנועה הנפשית היהודית. אלוהים מבשר לעם ישראל שהוא בחר בו כדי להטיל עליו מערכת של חוקים מגבילים, ועם ישראל עונה בתגובה: "נעשה ונשמע". בלי לחשוב פעמיים, בלי להתייעץ, בלי לקרוא קודם את האותיות הקטנות, בלי לפחד, בלי לחשוב על ההשלכות. קודם אנחנו אומרים "כן", ורק אחר כך שומעים במה מדובר, ומגלים לאיזה "בְּרוֹך" מרתק הכנסנו את עצמנו.

והתנועה הנפשית הזאת, שיש בה משהו כל כך לא רציונלי, כל כך מתעלם מהתוצאות, כל כך מתמסר, כל כך מוכן לוותר על הכל בשביל מישהו שהוא לא אני - התנועה הרומנטית והמשוגעת וההזויה הזאת פשוט מחרפנת את מי שמתבונן עליה מבחוץ.

פזיזים וגיבורים עד זוב דם

כן, איש יקר, אנחנו עם של משוגעים. והיום, ממרומי 7 באוקטובר, אני יכולה לומר לך שאתה אפילו לא יודע עד כמה אתה צודק.

"כשהגענו לצומת חלץ, מסמנים לנו לא להמשיך, ובכל זאת אנחנו ממשיכים. אבי ג'יאן החליט שממשיכים לנסוע. הוא אמר לי, "אם אני נוסע בשבת אני נוסע בשביל להציל חיים! אני לא נוסע לעמוד בצומת חלץ!'. חצי דקה אחר כך, אמבולנס שנסע מאחורינו מודיע למוקד שיש פה אמבולנס שעבר את נקודת הכינוס בצומת חלץ, אמבולנס שבניגוד לנהלים מסכן את עצמו ונכנס לשטח אש, והמוקד מתחיל לצרוח עלינו בקשר 'הלו! תעצרו! תסתובבו ברגע זה ואל תמשיכו!'. אז אנחנו עוצרים רגע, מתמגנים, שמים עלינו את האפודים והקסדות, וממשיכים. והמוקד שוב עולה, 'אמבולנס חמישים וארבע! ביקשתי ממך לא לעבור את צומת חלץ! לאיפה אתה חושב שאתה נוסע?'. אז אבי אומר לו 'אנחנו בדרך לפצוע, יש איתי פה צוות ימ"מ, הוא מחפה עליי, הוא מכוון אותי'. הפרמדיק השני ואני מסתכלים אחד על השני, לא צוות ימ"מ ולא נעליים, אבל המוקדן קנה את זה לכמה שניות. אחרי דקה הוא שוב עולה ואומר לנו, 'קיבלתי שאתם לא רוצים לחזור בחיים, יום טוב שיהיה לכם חברים'". (מתוך סיפורו של עמנואל סקעת, "יום אחד באוקטובר", עמ' 64).

כחודש לאחר היום השחור ביותר שידענו מאז קום המדינה, זכיתי להצטרף ליאיר אגמון ולכתוב איתו יחד את הספר "יום אחד באוקטובר". הספר מביא בגוף ראשון את סיפוריהם של ארבעים גיבורים וגיבורות מאותן עשרים וארבע שעות של תופת. בעשרים וארבע השעות הללו קמו ועלו מתוך הכאוס מאות, ואולי אלפי, משוגעים ומשוגעות. הם פעלו מתוך השהייה מוחלטת של ההיגיון, של האינטרס, של ההשלכות. הם עשו את מה שעשו מתוך "נעשה ונשמע", הם היו פזיזים וגיבורים עד זוב דם.

ענר שפירא ז"ל, גיבור פזיז ומופלא, תפס והשליך חזרה בזה אחר זה שבעה רימונים שנזרקו לתוך מיגונית שהסתתרו בה עשרות צעירים. טלי חדד, גיבורה פזיזה וטובת לב, חילצה ברכב שלה פצועים באופקים, כשמסביב משתולל טבח. נטע אפשטיין ז"ל, גיבור פזיז ומצחיק, הסתתר עם ארוסתו בממ"ד, קפץ על הרימון שהשליכו עליהם המחבלים, והציל אותה. שלמה רון ז"ל, גיבור פזיז ושקול, סגר את משפחתו בממ"ד בזמן שהוא מתיישב על הספה בסלון וגורם למחבלים לחשוב שהם מחסלים אדם קשיש וערירי שמתגורר בגפו.

זכינו באחים

אבל חג השבועות שבו אנחנו קוראים את מגילת רות מלמד אותנו שהתכונה היהודית הזאת, של מסירות נפש, של "נעשה ונשמע", לא שייכת רק ליהודים מלידה. אפשר לבחור, באקט מלא חסד ושיגעון ששמור רק לאנשים גדולים באמת, להצטרף לעם ישראל.

ערפה ורות, שתי אלמנות - האחת נורמלית והגיונית, השנייה פזיזה ומשוגעת. כשחמותן נעמי מפצירה בהן "שובו נא בנותיי, למקום שממנו באתן, אין לי מה להציע לכן חוץ מרעב, יזע ודמעות", האחת מסתובבת חזרה, והשנייה אומרת "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".

והאמת היא שגיבורי 7 באוקטובר מלמדים אותנו עוד משהו. הם מלמדים אותנו שאפשר להצטרף לעם ישראל גם מבלי לומר "ואלוהייך אלוהיי". קמיל ג'סלבה, נסרין יוסף, תומס הנד, עווד דראוושה, יוסף אלזיאדנה, הם רק חלק מהגיבורים שלנו שאינם יהודים, אבל ברגע האמת בחרו לומר "עמך עמי", ולקשור את גורלם בגורלנו, ולסכן את עצמם, בשבילנו. מה קורה פה? מי רוצה להצטרף למשפחה המושמצת ביותר בעולם? ובכן, זכינו באחים.

כמה צדק אותו איש יקר שהטיח בנו לפני אלפיים שנה את ההאשמה המתוקה הזאת - "עם פזיז שכמוכם". יהי רצון שתמיד נהיה כאלה פזיזים, כאלה אחים, כאלה משוגעים.

אוריה מבורך היא מרצה ליהדות, לפילוסופיה ולתרבות, מחברת הספר "יום אחד באוקטובר - ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" יחד עם יאיר אגמון