14 דקות - זה משך הנסיעה הרגיל של תת־אלוף אורן מביתו שבקיבוץ סעד ועד למחנה רעים, בבסיס אוגדת עזה. אבל ב־7 באוקטובר הוא ובנו עשו את הדרך הזו בעשר שעות ארוכות של לחימה קשה, תוך סיכון חיים עצום והצלת חיים רבים אחרים. יותר משלוש שעות לקח לאורן לספר את מה שעבר עליו באותו יום ארור שבו נלחם על ביתו ועל חייו, סיפור מסמר שיער או כמו שהוא מגדיר אותו "כמו בסרטים".
עד לשבת השחורה אורן לא התראיין מעולם. אין לו ערך בוויקיפדיה, חרף הרקורד המכובד שצבר במהלך השנים, ופרסום אינו מעניין אותו, אף שחלק מהתפקידים שעבר הופכים אותו למרואיין מרתק. שמו המלא אסור לפרסום, כמו מראהו, בשל תפקידיו הרגישים. מאז מה שעבר הוא מקפיד לספר על מה שאירע כדי להנציח את הגבורה של אזרחים, שוטרים וחיילים ביום הנורא ההוא.
הוא היה מח"ט שריון וראש זירת הדרום בחטיבת המבצעים, שימש בתפקיד ראש חטיבת תפיסת הביטחון והפעלת הכוח במטה לביטחון לאומי (מל"ל) ונחשב מומחה לנושאי איראן, תימן, עזה ולבנון. כיום הוא משמש במילואים מנהל הלחימה של אוגדת עזה, השני בחשיבותו רק למפקד האוגדה עצמו. בשגרה הוא חוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים, וניירות העמדה שלו נקראים על ידי ראשי המדינה והצבא. כעת יש לו תובנות על מה שהתרחש בתחילת המלחמה ועל מה שעדיין קורה. את חלקן אלופי המטכ"ל לא יאהבו, בלשון המעטה.
"אף פעם לא תיארתי לעצמי סיטואציה שבה אלחם על הבית שלי", הוא מודה, "ואגיד בכנות - אם הייתי אומר לכל אחד, קצין, אזרח, עשרה אנשים, מאה אנשים, לכתוב את התסריט הכי מטורף שהם מסוגלים - איש לא היה מגיע למה שעברנו בשבת הזו". גם כעת, אחרי חודשים רבים, הוא מגלה פרטים חדשים על מה שהתרחש באותו יום, כמו פאזל שעדיין מתמלא בחלקים.
כבר שבעה חודשים וחצי הוא יוצא בכל בוקר מביתו שבקיבוץ סעד, עובר את השער הצהוב ואת הכיכר המושקעת ועולה על כביש 232, כביש הדמים. 200 ימים שבהם הוא עובר במקום שבו הוא ובנו כמעט נהרגו, ומודה לאלוקים על כך שניצלו בנס. המכוניות המחוררות מקליעי המחבלים כבר פונו, אך סימני החריכה מאלה שעלו באש על יושביהן עדיין מכתימים את הכביש בשחור. חריצי הזחלים של הטנקים מספקים תזכורת נוראה לסיוט שהתרחש פה בבוקר חג שמחת תורה.
"מבחינתי 7 באוקטובר החל יום קודם. ישבתי בצהריים עם מפקד האוגדה וסגן מפקד פיקוד דרום לקראת תרגיל אוגדתי, שאמור היה להתקיים חודשיים מאוחר יותר. תוך כדי כך התעדכנתי בתמונת המודיעין, שהיתה שגרתית לחלוטין. בשלוש בצהריים סיימנו, אמרתי למפקדים שבת שלום וחג שמח, ונסעתי לביתי".
בשנים האחרונות אורן עבר מבצעים רבים בשירות מילואים, שבמסגרתו הוא מבלה ימים רבים בחמ"ל הפיקוד במחנה רעים ומכיר היטב את תמונת המודיעין. זו גם הסיבה שבבוקר המחרת הוא התעורר לצלילי המתקפה הרקטית של חמאס, והבין מייד במה מדובר.
"נסענו וספגנו ירי מטורף"
"בשש וחצי התעוררתי והבנתי מייד שמדובר בפשיטה, מכיוון שלא היה שום מודיעין מקדים, זה בא משום מקום. צריך להבין, אמנם היו כשלים רבים במה שהתרחש, ואני למשל לא הכרתי את הסימנים בלילה, דוגמת הפעלת הסימים של מחבלי הנוחבה ותוכנית יריחו, אבל האוגדה היתה מוכנה לתרחיש של פשיטה בהפתעה ללא מודיעין. תרחיש הייחוס שלנו היה מאה מחבלים הפושטים על יישוב או שניים, או על מוצב. בפועל באותה שבת היו בין 60 ל־70 נתיבי פשיטה עם בין 3,000 ל־4,000 מחבלים. מדובר באירוע בסדר גודל אחר, וכוחות האוגדה אינם מתוכננים לעמוד בהתקפה שכזו.
"צעקתי לאשתי ולילדים: זאת פשיטה, קומו. לא אמרתי להם אפילו בוקר טוב, והוריתי להם לרדת לממ"ד ולהסתגר". שבעה ילדים יש לאורן. הגדול, י', הוא קצין באוגדת עזה, מתגורר ביישוב אפרת שבגוש עציון. אבל בשבת ההיא היה בקיבוץ עם רעייתו ובתו, תינוקת בת שלושה חודשים.
אורן לבש מדים והתחמש באקדח, והורה לבנו לקחת את האקדח שברשותו. בתוך דקות בודדות השניים יצאו לכיוון מחנה רעים, כדי שאורן יוכל לנהל את הלחימה. בדרך הוא התקשר לאריאל סאסי, הרבש"ץ של קיבוץ סעד, והורה לו לסגור את השער הראשי. בדיעבד, הטלפון ההוא הציל חיים רבים, שכן המחבלים נבלמו בכיכר, שבה נערך קרב גבורה.
קרב השהיה להצלת חיים
אורן ובנו י' דהרו על הכביש, ולא הבינו בשלב הזה את גודל הסכנה. "בקיבוץ עלומים נפתחה עלינו אש תופת. הסתכלתי על הבן שלי ושאלתי - איך יכול להיות שהם הגיעו לשם?" אורן המשיך לנסוע, ובקיבוץ בארי נתקל שוב באש המחבלים. "הבן שלי צעק 'אבא, מחבלים' וספגנו ירי מטורף". כאן אורן כבר הבין שמדובר באירוע אחר, והמשיך לנסוע. "ניסיתי לסמן למכוניות עם האורות ועם הידיים, הורדתי את הראש כמה שאפשר ונתתי גז". הוא שוחח עם מפקדת האוגדה בפעם השנייה באותו הבוקר ודיווח על הפשיטות. אלה השיבו לו שלא מדובר בפשיטות היחידות.
עוד שלוש דקות עברו, ואורן נתקל במחזה שגרם לו לבלום. על הכביש המוביל מחניון רעים עמדו עשרות כלי רכב שבתוכם צעירים וצעירות. "ראיתי את המסיבה כבר ביום שישי ולא הבנתי מה זה", הוא אומר. "ראיתי מולי אנשים עם ידיים על הראש בתוך המכוניות ובתעלות, כי הם חששו מהרקטות. הבנתי שהם לא מבינים את הסיטואציה. עמדתי בצד ואמרתי לבני י' - אנחנו לא נוסעים לאוגדה, המשימה שלנו היא להציל את האזרחים. לא היה לי מושג כמה בליינים יש בשטח - מאות, אלף, לא יודע, אבל הבנתי שחייבים להעיף אותם כמה שיותר מהר החוצה, לפני שהמחבלים יגיעו אליהם.
"התחלנו לצעוק להם 'צאו מהמכוניות, רוצו לכיוון השדות עכשיו', אבל הם לא הבינו. אחד צעק לי שיש לו דברים באוטו, אחר טען שהוא מחכה לחבר שלו. ואני דופק להם על המכוניות, מושך אנשים החוצה, צועק שיש פה מחבלים. כשסוף־סוף הם הבינו, הם יצאו החוצה והתחילו לרוץ לעבר השדות". ואכן, את הסרטונים שבהם מאות צעירים וצעירות רצים דרך השדות ראו כל אזרחי ישראל באותו הבוקר. היוזמה של אורן הצילה מאות בני אדם.
קצת אחרי שבע בבוקר, המחבלים עוד לא הגיעו לכביש 232. אורן דחק בצעירים לברוח כמה שיותר מהר. איתו נמצאו בשלב הזה שני שוטרים, מיכאל ואורון, שאבטחו את המסיבה. הם הגיעו לכביש כדי לכוון את התנועה, ומצאו את עצמם בקרב של חייהם ("המלצתי עליהם לצל"ש, הם גיבורים גדולים", אומר אורן).
כמה דקות אחר כך התחילו להישמע צרורות מכיוון המסיבה ברעים, ובליינים נוספים החלו מגיעים כשהם פצועים. אורן הבין במהירות את הסכנה והחליט לערוך קרב השהיה, שימנע מהמחבלים להגיע לצעירים הנמלטים ויסייע להגן על הפצועים. לו ולבנו היו שתי מחסניות בלבד וכ־30 קליעים בסך הכל. לשוטרים היו כמה מחסניות נוספות. בסוף אותו היום גילה אורן שנותר עם שלושה כדורים במחסנית.
תמונות מעטות צולמו בקרב ההוא, מכיוון שכל מי שהיה מסוגל להימלט - עשה זאת. באחת התמונות שהועלו לרשת נראה אורן כורע מאחורי מכונית, כיפה לבנה של חג על ראשו ואקדח בידו. "פה אני והקצין לבד מול המחבלים, וחברים שלי מדממים לידי", כתב אמיר אלהוזייל, שתיעד את רגעי הדרמה ופרסם ברשתות החברתיות.
"אמרתי לשוטרים לעמוד משמאל, ואני וי' נעמוד מימין ונבצע קרב השהיה, בכל פעם נירה כמה קליעים כדי להאט את המחבלים. תפסנו עמדות מאחורי המכוניות וירינו לעבר המחבלים, כשבינתיים מגיעים הרבה פצועים ואזרחים שרצים. אנחנו הכוחות הקדמיים שיורים, ומאחורינו נמלטים אזרחים. בחיים לא הייתי באירוע כזה. נלחמתי בלבנון, בעזה, באינסוף מבצעים, ירו עלי פצמ"רים ממרחק 20 מטרים, ירי נ"ט, אבל זה אפילו לא היה קרוב. זה משהו אחר לגמרי. אתה מבין שאתה לבד, אין לך כלום. הפכתי למכונת מלחמה. לא חשבתי על שום דבר חוץ מהמשימה הבאה שלי".
"התחלנו לצעוק להם 'צאו מהמכוניות, רוצו לכיוון השדות עכשיו', אבל הם לא הבינו. אחד צעק לי שיש לו דברים באוטו, אחר טען שהוא מחכה לחבר. משכתי אנשים החוצה וצעקתי שיש פה מחבלים. כשסוף־סוף הבינו, החלו לרוץ לעבר השדות"
המחבלים שהתקרבו עלו במספרם בהרבה על אורן ואנשיו. למרבה הזוועה, מה שהאט אותם היו מעשי הטבח. "ראיתי אותם עוברים בין המכוניות ומבצעים וידוא הריגה. ממש עברו מכונית־מכונית והרגו את הנוסעים. אני זוכר את הפנים שלהם ליד המכוניות. היה מחבל אחד עם סכין שנצנצה בשמש. המחבלים ירו לעברנו במקלעים, מכוניות התפוצצו סביבנו מטילי אר.פי.ג'י. בשלב הזה, כשהבנתי שאין לנו סיכוי לשרוד, הורדתי את הדרגות ושמתי בכיס. אמרתי לעצמי שלא יהיה להם הישג של קצין בכיר חטוף או הרוג. אמרתי 'שמע ישראל' בשקט עם הבן שלי, והמשכנו לירות".
ואז הגיע הטנק. מדובר בטנק שלחם בסמוך לבארי והותקף בירי כבד, שהוביל למותו ולחטיפתו של מפקד הצוות ולמותו של התותחן. הנהג, עידו סומך, נסע בשטח, וכשראה את מה שקרה על הציר, החל לנסוע על המכוניות כדי לדרוס את המחבלים. "זה היה כמו בסרט. אנחנו מתפללים, מבינים שאין לנו סיכוי, ואז הגיע הטנק". סומך עצר את מתקפת המחבלים לרגע והמשיך הלאה. אורן ניצל זאת כדי להתארגן מחדש. הוא ניסה ליצור קשר עם צוות הטנק בעזרת קמב"ץ האוגדה, אך כשל בכך. "בתחקירים התברר שהמחבלים פגעו באתרי הקשר שלנו".
לאחר מכן הכוח המאולתר דילג לאחור, לעיקול סמוך, באמצעות רכב קטן שבו נסע איליה, אזרח חמוש, אחרי שהצליחו לפנות את כל מי שעוד היה בחיים.
"איליה הגיע עם רכב קטן וצעק לנו 'כנסו עכשיו לרכב'. השוטרים נכנסו וגם הבן שלי, ואני בחוץ, עומד לירות. אמרתי להם לחכות רגע, כי אני במגע עם מחבלים. הבן שלי צעק 'אבא, כנס עכשיו' והעיר אותי מהסרט שבו הייתי. אבל לא היה מקום ברכב. עמדתי עם רגל אחת בפנים וכל הגוף בחוץ, והם נסעו כ־300 מטרים".
שעה של קרב מטורף הגיעה לסיומה, אבל הגרוע מכל עוד היה לפניהם.
טנק, מאג וארגז תחמושת
עכשיו אנו עומדים ברחבה קטנה בצד הדרך, ליד ציר עפר שמגיע מהחורשה שבה התקיים פסטיבל נובה לכביש 232. גם לכאן הגיעו לא מעט מבלים, שנמלטו דרומה דרך היער. פה גם נעצר הטנק של עידו סומך. אף שעברו חודשים רבים, יש עדיין עדויות מעטות למה שהתחולל על הציר: מכסה של צידנית, חתיכת "טסה" שנשברה מרכב ונעל לבנה שנשכחה בשטח.
בשלב זה אורן הבין שמדובר בנקודה שעליה ניתן להגן, והחליט להקים "מגנן" מאולתר. מצד אחד טנק, מצד שני מכוניות, וגבעה קטנטנה מאפשרת לו לירות לעבר המחבלים המסתתרים בחורשה או מנסים להתקרב מצפון, מהכביש.
"אמרתי לשוטרים לרוץ לטנק ולמפקד הצוות להגיע אלי, אבל הם חזרו ואמרו שאין איש בטנק. עליתי בעצמי וראיתי שיש גופה, אבל אין אף אחד אחר. לא ידעתי אם הם ברחו או נחטפו, אבל הייתי בבעיה. אני אמנם מפקד חטיבת טנקים לשעבר, אבל אי אפשר להפעיל טנק לבד".
בתוך שניות אורן נזכר בתרגולת ותיקה - הורדת מאג המפקד מהצריח בעת פריקה מהטנק. אורן הבין שברשותו כלי ירי שובר שוויון, ומיהר להוריד את המקלע הכבד מהטנק, יחד עם ארגז תחמושת. הוא ניקה את הקנה בעוד המחבלים יורים לעברו בלי הפסקה, ותחת חיפוי של השוטרים נאבק בכלי הנשק המסרב להידרך. "התפללתי שאצליח לדרוך אותו כדי להציל את האנשים - וזה עבד. הנחתי שרשיר תחמושת של כדורים והתחלתי לירות. שוב היה לי מעצור. הוצאתי את השרשיר בידיים, התעלמתי מהכוויות, והמשכתי לירות".
אחרי עשר שעות של לחימה אינטנסיבית, אורן הגיע למחנה אורים. אחת המשימות הראשונות היתה שליחת לוחמי גדוד 101 לפסטיבל נובה. הוא ידע שהתרחש שם טבח, אבל לא ידע את היקפו. "הם סיימו את הסריקות ואמרו שיש מאות גופות בשטח, ושאין אף ניצול"
במקביל, ניסה אורן לקבל תגבורת באמצעות קשריו לאוגדה, ולא ידע שקרבות מעין אלו מתרחשים בכל עוטף עזה. בשלב מסוים קיבל סיוע של מסוק קרב, אך זה לא הצליח להבדיל בין אזרחים למחבלים ונאלץ לעזוב את המקום. "פתאום זיהיתי שלושה או ארבעה מחבלי נוחבה במרחק כמה עשרות מטרים ממני בתעלה. הם היו כה קרובים, עד שראיתי את העיניים שלהם. הם ניסו לאגף אותי, ובשבריר שנייה חיסלתי אותם עם המאג.
"שמענו במשך היום את הירי והבנו שיש כאן טבח, אבל הבנו גם שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. אזרחים באו אלי ואמרו לי שחברים שלהם שם והסברתי להם שהמאג הוא הדבר היחיד שמגן עלינו פה, אבל אי אפשר לצאת להסתערות עם מאג אחד. אנשים מסביב צעקו 'איפה הצבא?' אמרתי להם, 'אני הצבא'. הם לא הבינו כמה המצב חמור".
בשלב מסוים מירי, רעייתו של אורן, שלחה הודעות. מבחינתה הוא יצא לאוגדה, והוא לא התכוון לספר לה שהוא נמצא בקרב על חייו. "אמרתי לה: הכל בסדר, תתפללו. לא רציתי להגיד לה יותר מזה". אורן לא ידע אז שבני משפחתו ישבו בביתם, קרוב מאוד לכפר עזה, ושמעו את מה שהתחולל שם. "הם שמעו את הצרחות והירי. הבן שלי הוציא את הכלב מהבית, כי הוא נבח והם פחדו שהוא יסגיר אותם. הוא שמע את קריאות ה'אללה אכבר' וראה את השריפות. הוא חזר, התחמש בסכין ואמר למשפחתי שאם הוא ייצא החוצה, הם צריכים להימלט אחריו".
השעות נקפו, ואחרי שכמה כוחות הגיעו אליהם, אורן הבין שאפשר להוציא פצועים מהמקום. בתחילה הוא פינה כמה פצועים באמצעות ג'יפ דוד משוריין, אך זה פנה בטעות לעבר קיבוץ רעים, הותקף בירי והקשר עימו אבד. לאחר מכן, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, הוא אסף כמה רכבים, פינה אותם דרומה, העלה עליהם כמה אזרחים, חיילים ושוטרים נוספים שאסף, והחל לנוע במהירות לעבר מחנה אורים, שבו הוקמה מפקדת חירום של אוגדת עזה.
"היו לנו שני אזרחים שלא רצו להתפנות. הם עוד לא הבינו מה קורה, אחד אמר שהרכב של חבר שלו פה והוא חייב לקחת אותו. הסברתי לו שאני קצין בכיר ואני חייב להגיע לנהל את הקרבות, אבל הוא לא הבין. אמרתי לשוטרים שיאזקו אותו ויעלו אותו לרכב, כי אני לא זז מכאן עד שאחרון האזרחים מתפנה, ורק אז הוא הבין ועלה לרכב".
אחרי עשר שעות של לחימה אינטנסיבית, אורן הגיע למחנה אורים. אחת המשימות הראשונות שהוביל היתה שליחת לוחמי גדוד 101 לפסטיבל נובה. הוא ידע שהתרחש שם טבח, אבל לא ידע את היקפו. "הם סיימו את הסריקות ואמרו שיש מאות גופות בשטח. אין ניצול אחד".
חמ"ל אוגדת עזה, הבית השני של אורן בחצי השנה האחרונה, שלא לומר הראשון, נמצא בין שני מבנים. הראשון הוא אולם ספורט שהופצץ מהאוויר ב־7 באוקטובר. על המבנה השני יש שלט גדול שעליו מילים מקודשות, המבטאות יותר מכל את כישלון הצבא באותו יום נורא - "המשימה: הגנה על יישובי העוטף".
בחודשים האחרונים אורן כמעט לא הגיע הביתה. בני משפחתו היו בין המפונים במלון בים המלח, ואילו הוא מקדיש את כל שעות היממה לניהול הלחימה ולהחזרת ההגנה שאבדה - לו, לבני משפחתו, לחבריו בעוטף ולעם ישראל.
רבים בציבור סבורים שהלחימה בעזה לא התנהלה בצורה מיטבית. אחרי חצי שנה, כשאתה זה שמקבל לא מעט מההחלטות, איך אתה רואה את המלחמה?
"יש לא מעט הישגים צבאיים וגם הישגים אסטרטגיים. ברור שרצינו - הצבא, המדינה - לראות את הדברים אחרת. לסיים את המלחמה בזמן קצר יותר, להשמיד את חמאס ולהחזיר את החטופים. ברור שהיינו רוצים לעמוד ביעדי המלחמה בצורה יותר מהירה, אבל לפעמים המציאות מסבירה לנו שהדברים יותר מורכבים ממה שחשבנו.
"חלק מהסיבה לכך נובעת מהחלטות שקיבלו המדינה והצבא לפני שנים על בניין הכוח הצבאי ועל היקפיו - שריון, הנדסה, חיל אוויר ויכולות מודיעיניות מסוימות. צה"ל ניוון את מערך המילואים במשך שנים. המלחמה הזו הסבירה לכל מי שלא הבין מה זה עולם המילואים, כמה הוא חשוב. נכון, יש דברים שהסדיר בוודאי יותר טוב בהם, אבל בסוף במלחמה הסיפור הוא העוצמה, המסה, שמכריעה.
"אני לא חלק מהקונספציה. הייתי מח"ט טנקים כשהצבא פקד עלי לסגור את חטיבת המילואים. הוצאתי נייר עמדה ארוך ומקצועי, שבו הסברתי מדוע מדובר בטעות אסטרטגית ולמה צריך להשאיר לפחות חלק מהטנקים למלחמה רב־זירתית. בתגובה הם קראו לי לבירור ונזפו בי כי אני מתנגד למטה הכללי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להעביר את המסר הנדרש, ואני עדיין עושה זאת".
"האוגדה היתה מוכנה לפשיטה בהפתעה ללא מודיעין. התרחיש שלנו היה של 100 מחבלים הפושטים על יישוב או שניים. בפועל היו בין 60 ל־70 נתיבי פשיטה עם בין 3,000 ל־4,000 מחבלים. זה אירוע שהאוגדה לא מתוכננת לעמוד בו"
לא מעט אנשים טוענים שהיה צורך להפעיל בתחילה כוח אש גדול יותר, ולהפציץ מהאוויר במקום לסכן חיילים.
"אין לנו פצצה מיוחדת שאנחנו שומרים במרתפים. שואלים אותי למה לא מפרקים כל בית, אבל יש מאות אלפי בתים בעזה ואין לנו כמות כזו של חימוש. יתרה מכך, גם אחרי שאתה מפיל חימוש בתוך הבית, יש מחבלים בין ההריסות. אנחנו מפעילים מדיניות שיש בה היגיון מבצעי ומקצועי. האם יכולנו לעשות יותר בחלק מהמקרים? התשובה היא כן. אבל זו חוכמת הבדיעבד".
יש שיאמרו שאנחנו כרגע מדשדשים, שלא לומר מפסידים במלחמה.
"כיום אנחנו נמצאים במרחב אסטרטגי בין סטגנציה צבאית לבין הכרעת חמאס, בצומת שתלוי רק בנו. אם תתקבל החלטה של הדרג המדיני וצה"ל לפעול בלחץ צבאי מקסימלי, נוכל לעמוד ברוב יעדי המלחמה - השמדת חמאס, פירוק הארגון מיכולותיו הצבאיות והשלטוניות, השגת שליטה מבצעית משמעותית בכל הרצועה והחזרת רוב החטופים, מכיוון שלא את כולם ניתן להחזיר רק באמצעות לחץ צבאי".
איך עושים זאת?
"עלינו להשתמש במה שהשגנו - תפיסת השטח של האויב, לא ייכנס לרצע גרגר חול לשיקום עד למילוי תנאי ישראל ההומניטרי ישירות לאזרחים ולא דרך חמאס, כמנופי לחץ אסטרטגיים עד החזרת החטוף האחרון, פירוז עזה ופירוק חמאס. אסור לנו להתנדב לסגור את המלחמה ללא השגת יעדים אלו. עיני אויבינו ועיני כל העולם נשואות אלינו. התוצאה בעזה תשפיע גם על מלחמה מול לבנון או גורמים אחרים, אם תקרה בעוד שנה או שנתיים".
גורמים אחרים הם גם איראן, שתקפה אותנו ישירות. אתה שימשת ראש חטיבה במל"ל שעסקה בדיוק באיום הזה. הופתעת מהמתקפה?
"לא הופתעתי מהמתקפה, כי זה היה עניין של זמן עד שהם יסירו את הכפפות. לא מדובר בסך היכולות של איראן, שהיא מעצמה אזורית שמפעילה פרוקסי במדינות רבות. לישראל יש יכולות שאני מכיר היטב, שמסוגלות לפגוע בה בצורה מאוד משמעותית. יש לנו הזדמנות אסטרטגית. אם נדע לנצל אותה נכון, נוכל לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים בשנים האחרונות".
"אני איש מילואים. לא צריך דרגת אלוף, ואף אחד לא יאיים עלי. אני אומר את עמדותיי בצורה המקצועית והראויה ביותר. זו חובתי להביא את הדברים למקבלי ההחלטות. זו לא פריבילגיה. אם לא אומר את הדברים, עלול להתרחש אסון נוסף"
"אין אחד שלא עצוב או מתוסכל"
קצין המילואים הבכיר, שאינו מסתיר את עמדותיו הביקורתיות כלפי המטה הכללי והתנהלות הצבא לפני המלחמה, מונה לאחרונה לאחד התפקידים הקריטיים ביותר: מפקד צוות התחקירים של אוגדת עזה ב־7 באוקטובר.
"אין היום אחד שלא כועס, כואב ומתוסכל. מדובר בכישלון עצום של הצבא ושל המדינה. יש עוד דרך ארוכה והתחקירים עוד בראשיתם, אבל אני יכול לומר את דעתי - הבעיה היא שצה"ל נערך להגנה, וראינו את זה גם במתקפה האיראנית. חבר'ה, תפסיקו עם ההכלה, עם ההגנה, ותתחילו לתקוף.".
אתה מבין למה לאנשים קשה לסמוך על הצהרות כאלה לאחר מה שקרה.
"בטח, אבל צריך להבין שאין לנו צה"ל אחר. צה"ל זה אני, הבן שלי, התצפיתניות. זה האבא, האמא, האח והאחות של כל אחד מאיתנו, וזה מה שיפה בעם ישראל. אני חושב שהפער הוא בעיקר בפיקוד הבכיר. היכולת שלך לבטא עמדה מקצועית בתוך הצבא היא מרכיב חיוני ביכולת שלך להקשיב גם לביקורת, ובשנים האחרונות בפיקוד הבכיר היתה רק דעה אחת. חוסר היכולת להקשיב, לשמוע ולהתמודד עם דעות מאתגרות אחרות, זה משהו שחייב להשתנות ברמת הפיקוד".
יהיו מפקדים שלא יאהבו את מה שאתה אומר.
"אני איש מילואים. אני לא צריך דרגת אלוף ואף אחד לא יאיים עלי. אנשי מילואים הם אנשים רציניים, מנוסים, שיודעים לומר את דעתם בצורה מכובדת ורצינית. העברתי ניירות עמדה מפורטים לרמטכ"ל ולקצינים נוספים, ואני אומר את עמדותיי בצורה המקצועית והראויה ביותר. בעיניי. חובתי להביא את הדברים למקבלי ההחלטות, זו לא פריבילגיה. אם לא אומר את הדברים, עלול להתרחש אסון נוסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו