בואו נדבר על לימוד תורה

השבוע הקרוב הוא הזדמנות טובה לדבר על לימוד תורה. חג השבועות, חג מתן תורה, חל באמצעו. וגם החדשות מלאות בצמד המילים הזה, סביב חוק הגיוס והקונפליקט הקורע המתלווה אליו.

איני נכנס כרגע לוויכוח, ולא חושב שחוויית לימוד התורה בכלל רלוונטית לשאלת הגיוס - כן או לא. הן אפשר בקלות לקיים את שניהם. זה הרבה יותר מורכב והרבה יותר בעייתי. מה שכן, זו הזדמנות טובה, כאמור, לדבר על המושג הנעלם והחדשני הזה, "לימוד תורה", שבאופן מפתיע הוא שנוי במחלוקת לא רק בין דתיים לחילונים או חרדים וכל השאר, אלא אפילו בתוככי החברה החרדית עצמה.

לא כולם קיבלו את החידוש מרחיק הלכת הזה, של לימוד התורה כערך טוטאלי בפני עצמו, גם בלי קשר לידיעתה או לקיומה.

• • •

מהו לימוד התורה? בבסיס, מדובר על עיסוק מרוכז בידיעת התורה. לימוד החומר, שהוא רחב היקף ועומק, אבל לא אינסופי, עד לידיעתו על בוריו. לשם מה צריך לדעת אותו? ראשית, כדי לדעת כיצד לחיות, כיצד לקיים את המצוות וכיצד להימנע מעבירות. אבל את זה הרי אפשר להשיג גם בחינוך בסיסי וגם בהקניית הרגלים בבית או בבית הספר; התחום שעליו מדובר, בהקשר הישיבתי, הוא הלימוד לשם הלימוד. לימוד כעיסוק מרכזי, לימוד כמרכז החיים.

חתום על הגישה הזו מי שהקים את הישיבה הראשונה, רבי חיים מוולוז'ין. וכך כתב, בין השאר, בספרו "נפש החיים": "ומאז שנשתלשלה וירדה (התורה) כביכול ממקור שורשה הנעלם לזה העולם, כמאמרם ז"ל, בא משה והורידה לארץ. כל חיותם וקיומם של כל העולמות הם רק על ידי הבל פינו והגיונינו בה והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום".

• • •

השורות האלה, פחות או יותר, הן הבסיס לכל אותה תנועה שהלכה והתפתחה בליטא במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 והביאה לחברת הלומדים כאן בישראל. מעניין שהיא אינה נחלת כל החרדים. החסידים כולם מעולם לא אימצו את התפיסה הזאת, ובתורות חסידיות ניתן למצוא התייחסות מפורשת ללימוד התורה אך ורק כאמצעי ולא כמטרה, ואין כאן מקום להאריך בזה.

ארבעה דורות לאחר מכן, בשנות ה־80 של המאה ה־19, הגיע חיים נוסף, בן משפחתו של הראשון (הוא נשא לאישה את נינתו), רבי חיים מבריסק שמו, וחידש חידוש גדול בתחום הלימוד העיוני. הוא כאילו אמר: אם כבר מחויבים ללמוד, והלימוד עצמו הוא העיקר, למה שהוא לא יהיה חתיכת חוויה אינטלקטואלית סוחפת?

• • •

רבי חיים היה גאון ענק, מראשי ישיבת וולוז'ין הנזכרת ורבה של העיר בריסק. הוא חלק משושלת שמכונה שושלת בריסק, צאצאיו פועלים כיום בישראל בשולי החברה החרדית, אבל תורתו ושיטתו הפכו להיות אבן יסוד מרכזית של כל תנועת הלימוד הישיבתית.

רבי חיים מבריסק חתום על המהפכה הכי גדולה בתחום לימוד התורה כעיסוק מרכזי, משום שהוא הפך אותו מחוויית רכישת ידע וסידורו לחוויה אינטלקטואלית סוחפת של שעשועי היגיון. הוא ניסח מחדש את החשיבה התלמודית וקרא להטיל ספק בכל הנחות היסוד ולנסות להגדיר כל נושא מראשיתו, כך שההבנה הבהירה לגבי מהותו - תאיר כבר מעצמה את כל השאר.

דוגמאות? בבקשה: בתפילת ערבית של מוצאי שבת מוסיפים בתפילת שמונה עשרה קטע מיוחד הפותח במילים "אתה חוננתנו", שמדבר על ההבדלה בין השבת לימי החול ומייחל לשבוע טוב. דין נוסף: מי ששוכח ולא מתפלל תפילה אחת, צריך להשלים אותה, ובתפילה שלאחריה להתפלל פעמיים תפילת שמונה עשרה. ומכאן לשאלה: מי שלא התפלל תפילת ערבית במוצאי שבת, צריך להתפלל פעמיים תפילת שמונה עשרה בשחרית של יום ראשון. באיזו מהן הוא יוסיף את הקטע "אתה חוננתנו"?

הסברה נותנת שבתפילה השנייה, שהרי היא תפילת התשלומין! אבל רבי חיים מחדש שלא היא. את הקטע מוסיפים בתפילה הראשונה. מדוע? מפני שתוספת הקטע אינה קשורה לתפילת ערבית דווקא. היא קשורה לתפילה הראשונה שמתפללים אחרי שהשבת יוצאת. אם יצא כך שהתפילה הזו היא שחרית של יום ראשון - היא זו שצריך להוסיף בה, מכאן שזה צריך לקרות בתפילה הראשונה.

• • •

רבי חיים חידש והפיץ את שיטת החקירה והניתוח שבמרכזן ההבחנה בין "חפצא" ו"גברא" (מצווה התלויה בחפץ או מצווה התלויה באדם. באובייקט או בסובייקט, אולי). מצוות הציצית היא ציווי שבבגד יוטלו ציציות או ציווי על האדם להטיל ציציות בבגד? הנפקויות ההלכתיות רבות. וכן הלאה. החשיבה המחודשת והמקורית הזו האירה באור מחודש את כל ענף הלימוד הישיבתי והכניסה בו צבע וחיים.

מעודי אהבתי את דמותו ושיטתו של רבי חיים. מעולם לא הייתי מהלמדנים הגדולים, ולמען האמת - גם לא מהקטנים. לימוד התורה השיטתי, הסיזיפי, למרות החלקים החווייתיים שבו, מעולם לא שבה את ליבי, ורק בתקופה מאוחרת מאוד חזרתי ללימוד סוגיות תלמודיות באופן שיטתי. מה שכן - את השיטה ואת החוויה הכרתי היטב והן הילכו עלי קסם. אם אפשר היה לעסוק רק בחלק הזה ובלי הצורך לתכלל את כל הסוגיה, כולל חלקיה המתמטיים, ובלי החדגוניות הכרוכה בלימוד קבוע על הספסל - הייתי כנראה יותר מסתדר עם זה. כך או כך, למרות שהחוויה היהודית שלי מורכבת כיום אך במעט מלימוד תורה עיוני, נותרו בי אהבה גדולה ללמדנות והערצה גדולה לרבי חיים מבריסק, שמייצג אותה יותר מכל אחד אחר.

• • •

כבר סיפרתי כאן כמה פעמים על מסעותיי לפולין. זהו עניין שממלא אותי מאוד. לפני כמה שנים נקלעתי עם הקבוצה לבית הקברות היהודי בוורשה. המסע שלנו הוא מסע בעקבות החסידות, והמדריך הוביל את הקבוצה בין משעולי בית העלמין היפהפה והענק אל עבר אוהל קבורתם של אדמ"ורי חסידות מודז'יץ, חצר שמאוד מזוהה עם מורשת מוזיקלית עשירה. כולם התאספו שם ואני ניצלתי רגע של הסחת דעת ופשוט נעלמתי, כשמחוז חפצי היה קברו של רבי חיים מבריסק, שהוא וסב אשתו הנצי"ב מוולוז'ין טמונים, משום מה, גם הם בבית הקברות היהודי בוורשה.

אין דבר מנוגד כמעט כניגוד שבין קברי הנצי"ב ורבי חיים לבין קברי שלל אדמו"רי ומנהיגי החסידות הטמונים מסביב, שלשמם הגענו למקום. והנה, אף שבאתי בהקשר חסידי ובלהט חסידי, רגליי הוליכו אותי מאליהן אל מצבתו של רבי חיים. לבד הגעתי אליה. שקט שרר מסביב, שקט של יער פולני, ואני הבטתי במצבה והרהרתי ברבי חיים. בחפצא ובגברא, ב"רוב" ו"חזקה", בחקירות ובעיונים, וכמעט אמרתי לו תודה על כל מה שנתן.

ולפתע, בשקט המוחלט של החורשה הענקית הזו, זרועת הקברים, נשמע קול נגינת חליל. עידן, המדריך שלנו, סיים את הסבריו לפני הקבוצה, הוציא את חלילו וניגן את אחד הניגונים הכי מפורסמים של הרבי ממודז'יץ. הוא ניגן וניגן, ואני הרגשתי, פיזית ממש, איך אני נפרד ממנו, איך הרגליים שלי ניתקות מעצמן מרבי חיים והולכות אחרי הקול, אל עבר הניגון ואל עבר חוויית הדבקות האחרת. החסידית. אלו ואלו דברי א־לוהים חיים.