המתקפה ב־7 באוקטובר היא הכישלון הנורא ביותר שחוותה מדינת ישראל מעודה. המתקפה הזאת, שגבתה מחיר דמים מצמרר של כמעט 1,200 הרוגים, אלפי פצועים, יותר מ־250 חטופים, והרס חסר תקדים ליישובים ולתשתיות, תפסה את ישראל לא מוכנה. בשעת בוקר של שבת וחג, עם כוננות נמוכה, ועם אלפי אזרחים ומבלים שנותרו ללא הגנה מול אלפי מחבלי החמאס שפרצו לשטח ישראל בעשרות מוקדים במקביל, טבחו ובזזו ללא רחם.
מתוך התופת הזה, ומול החידלון וההפקרה, נצצו למרחוק מעשי הגבורה. אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, יהודים ובני דתות אחרות – שלל אנשים שמצאו את עצמם ברגע אחד פועלים כדי להציל חיים. לעיתים הם הצילו את החיים של עצמם, ולרוב גם חיים של אחרים, בני משפחה וחברים, ואפילו זרים מוחלטים. חלקם שרדו, וחלקם שילמו בחייהם.
בספר "גיבורים" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר) מובא סיפורם של 80 מגיבורי השבת ההיא. דרכם הוא מספר את מה שקרה להם ולנו באותן שעות ארורות: את המחדל - ואת העוצמות שצצו ממנו, אשר יבטיחו כי גם משעתה הקשה ביותר תצא מדינת ישראל מחוזקת ומנצחת.
"הכל בשביל החיילים שלי"
"הם היו עשרות ואנחנו חמישה. ידענו שאם הם עוברים אותנו, כיסופים נשאר חשוף". סמ"ר אבי קאסה, מ"כ צלפים בגדוד 51 של גולני, ספג כדור בראשו כשקם להגן על חייל שנפגע
"כשהאירוע התחיל היינו בסיור במסגרת כוננות בחוץ. באמצע הסיור התחילו אזעקות וראינו טילים ויירוטים מעלינו. אני והסמל שלי החלטנו לנסוע למיגונית הקרובה, הצמודה לכניסה לקיבוץ כיסופים. בדרך כבר קיבלנו בקשר הודעה שיש ארבע חוליות של מחבלים שנמצאות בדרכן לקיבוץ.
"הגענו למיגונית. היינו חמישה בג'יפ: הנהג, הסמל, שני חיילים שלי ואני. החלטנו שנילחם בכל מה שיגיע. היה לנו ברור שאם הם עוברים אותנו – כיסופים נשאר חשוף.
"כעבור כמה דקות המחבלים הגיעו, כשהם רכובים על טנדרים ואופנועים, ודהרו לכיווננו. הם היו כמה עשרות ולא רק ארבע חוליות. עשרות מול חמישה. התחלנו להילחם בהם. אחד החיילים שלי, איתמר, חטף כדור ביד וצעק שנפגע. קמתי להגן עליו ומיד חטפתי כדור בראש ואיבדתי את ההכרה. שכבתי בתוך הג'יפ שרוסס כולו, שבו היה גם איתמר, כשהסמל והחייל השני שהיה איתנו המשיכו להילחם.
"המצב שלי החמיר ובהחלטה של רגע הנהג החליט לעזוב את המקום ולנסוע למוצב כיסופים, נסיעה של שתי דקות מהמיגונית שלידה התחולל הקרב. הוא לא שם לב שהסמל והחייל השני נותרו שם, כשהם ממשיכים להילחם.
"הגענו לכניסה בדיוק כשהרכב של התאג"ד נכנס למוצב. איתמר עצר אותו וקרא לרופא. הוא אמר: 'קאסה חטף כדור בראש, בוא להציל אותו'. פינו אותי לחמ"ל ושם חזרתי להכרה. מראשי טפטף דם. פינו אותי לסורוקה ועברתי שם את הניתוח הראשון. אחרי הניתוח פינו אותי במסוק לבילינסון שם עברתי עוד ניתוח מוח. הייתי מורדם ומונשם במשך שבועיים.
"אחרי שהתעוררתי הזכירו לי מה קרה. אמא שלי סיפרה שהשאלה הראשונה שהיתה לי היא מה עם החיילים שלי. הם לא רצו לחשוף אותי לזה אז אמרו שהכל בסדר. רק אחרי מספר ימים, כשמצבי התייצב ויצאתי מכלל סכנה, התחלתי לשאול על החיילים, אחד־אחד. אמרו לי שחלק מהם בסדר, וחלק נהרגו. איבדנו שם את עדי ומיכאל. זה כאב שאי אפשר להסביר. זו אחווה, זו חברות אמיתית. אלה חוויות שאתה עובר עם אנשים רק במסגרת הזו. לא פעם אנחנו תחת תנאים קשים אבל אנחנו יודעים שהדבר היחיד שיש לנו זה אחד את השני. אלה האנשים שהרגשתי הכי בטוח להיות איתם בקרב. גם ההחלטה לנסוע לעבר כיסופים ולהילחם, כשלא ידענו כמה מחבלים נמצאים שם, היתה החלטה משותפת של כולנו. ידענו שזה לא יהיה קל ושאולי לא כולם יחזרו.
"יש רגע אחד שמלווה אותי מאותו היום. זה שבריר השנייה שבו מחבלים יורים עלינו מכל עבר, ואני שומע את הצעקה של החייל שלי שנפגע. היה לי ברור שלא משנה מה יקרה או מה יגיע מולי – הוא לא הולך להיפגע שוב.
"כשאתה מגיע לפיקוד, החיילים הם כמו הילדים שלך. ידעתי שאעשה הכל, כול יום, כדי שיהיה להם טוב. גם כשהכדורים שרקו ליד ידעתי בלב שלם שאם צריך - אני אחטוף בשביל החייל שלי.
"חייל שלי הגיע לבקר אותי בבית החולים ואמר לי: 'אני אוהב אותך'. אחותי מספרת שהוא אמר למשפחתי: 'תכירו את המפקד שלי, הוא הציל לי את החיים'".
"הבטחתי להם כסף וזהב"
"ראיתי מחבל מנסה להיכנס לבית של השכנים. תפסתי אותו בצוואר וצעקתי בערבית 'יש עוד מחבלים?'". נסרין יוסף (46), ממושב יתד, חילצה מידע מהמחבלים שנתפסו ליד ביתה והצילה את המושב
"בשבת בבוקר התעוררתי מאזעקת צבע אדום והערתי את בעלי. הוא משרת בצבא בחיל חימוש והיה בגימלים בתקופה הזאת כי הוא שבר את הרגל. הכנסנו את הילדים לממ"ד. ב־07:30 החשמל התנתק. במקביל, התחלנו לשמוע צרורות ירי.
"ב־09:30 בעלי מסתכל מהחלון ורואה מישהו שמתקרב לדלת של השכנים שלנו. הוא אמר לנו להיכנס שוב לממ"ד כי יש מחבלים בחוץ. אחר כך הוא עלה על מדים ויצא החוצה. יצאתי אחריו וראיתי מחבל שמנסה להיכנס לבית של השכנים. רצתי מאחוריו, תפסתי אותו בצוואר וצעקתי בערבית 'מאיפה נכנסת, מי שלח אותך? תסתכל לי בעיניים ותגיד מה אתה עושה פה? יש עוד מחבלים?'
"המחבל הצביע לכיוון החממה, במרחק של 150 מטר ממני. בזמן הזה עצר מאחורי הרכב של כיתת הכוננות ובתוכו הרבש"צ ועוד חבר, הם ירדו מהרכב ותפסו את המחבל, כיוונו לו את הנשק לראש ואני רצתי להביא חבל כדי לקשור אותו. שמענו עוד צרור של ירי מקלעים ותפסנו עוד ארבעה מחבלים, שאחד מהם נפצע מהירי של כיתת הכוננות. קשרנו אותם, ושמרנו עליהם בגינה של הבית שלי.
"נעמדתי מול המחבלים ואמרתי להם 'אני אתן לכם כסף וזהב, ואתם תגידו לי איפה נמצאים עוד מחבלים'. עברתי כמה מחבלים עד שאחד מהם, עם חולצה בצבע חרדל, השתכנע וסיפר שהם נכנסו דרך פתח בגדר ושיש עוד מחבלים בבתים הלבנים. הבנתי שהוא מתכוון לקרוואנים, ושלחתי לשם את כיתת הכוננות. הם לא מצאו עוד מחבלים, כי כנראה חלקם ברחו בינתיים לפרדס.
"בערב, כשכבר היה חושך, הגיעו שלושה קצינים מהצבא. אחרי כמה זמן צלצל פתאום הטלפון של אחד המחבלים. הרמתי אותו ועל הצג היה כתוב הכינוי 'קן של יונה'. ביקשתי ממנו את הקוד לטלפון, הוא נתן לי, ועניתי לשיחה. אמרתי שזאת נסרין, ושאני ערבייה שמסתירה את כולם אצלי בבית כדי שהצבא לא ימצא אותם.
"המחבל מהצד השני דרש לדבר עם החברים שלו. נתתי לו לדבר עם הבחור ששיתף איתי פעולה, והוא אמר שאני אישה טובה שעוזרת להם ומסתירה אותם. הבחור מהצד השני אמר שהם נמצאים ארבעה קילומטרים מהגדר ברפיח, ושהם בדרך ובאים כמה מאות. תרגמתי הכל לקצין שהיה לידי, כולל משפט שעשה לי צמרמורת: המחבל אמר 'אנחנו בדרך, אינשאללה הלילה אנחנו נכבוש את ישראל'.
"אחרי שהקצינים הלכו נשארנו לשמור על המחבלים כל הלילה. הכנסתי את הילדים לממ"ד ונתתי לילדה הגדולה סכין. בזמן הזה קיבלתי הודעה שרצחו שני חברים שלי מכרם שלום. אחר כך נודע לי שרצחו את עדו חוברה מקיבוץ סופה, שהיה כמו אח בשבילי.
"בבוקר הגיעה קצינה עם שני חיילים. בינתיים ניגשתי שוב למחבל ששיתף איתי פעולה וביקשתי לדעת איפה המחבלים. הוא אמר לי שהם בפרדס, והצבא העלה רחפן ותפס אותם. כשיצאנו מהיישוב ראינו בכביש חיילים הרוגים, גופות של מחבלים, צעירים ירויים ורכבים שרופים והפוכים. נסענו מהשדות, אבל גם שם היו גופות רבות. רציתי רק לברוח. נסענו למשפחה שלי.
"אחרי שהקצינים הלכו נשארנו לשמור על המחבלים כל הלילה. הכנסתי את הילדים לממ"ד ונתתי לילדה הגדולה סכין. בזמן הזה קיבלתי הודעה שרצחו שני חברים שלי מכרם שלום"
"ביום שני קיבלתי את הרשימה של החברים שלי שנרצחו. הייתי חודשיים בלי קול ולא יכולתי לתקשר עם אף אחד. המפלצות הצליחו לרצוח לי 50 חברים, רצחו חברים של הילדים שלי שגדלו אצלי בבית.
"אצלנו, הדרוזים, לא נהוג שבנות מתגייסות, אבל כל ארבעת הילדים שלי יעלו על מדים, כולם יהיו ביחידות קרביות. זאת המדינה שלנו, ואנחנו צריכים להגן עליה".
גיים צ'יינג'ר
"אספנו מידע מהאזנה למכשיר קשר שלקחתי מטנדר של המחבלים. זה הכריע את הקרב". א', מאבטח שטח וסיוע מבצעי במרחב דרום בשב"כ, נלחם בקרב על תחנת המשטרה בשדרות
"אני גר באזור הדרום. לא כל כך שמעתי את האזעקה, אבל התעוררתי מקול היציאות של כיפת ברזל. אספתי את הילדים, הכנסתי אותם לממ"ד, סגרתי חלונות ודלתות. אני שומר שבת, אבל מתוך אינטואיציה סגרתי את הבית, הדלקתי אורות וטלפונים והכנסתי מאוורר לממ"ד.
"שתיים-שלוש דקות אחר כך קיבלתי שיחה מהיחידה ועדכנו אותי על ירי ליישובי העוטף. התלבשתי, עליתי על מדים ויצאתי לכיוון היחידה. במקביל, קיבלתי שיחות טלפון וסיפרו לי על האירועים המתנהלים.
"כשהגעתי אל הכיכר הראשונה בשדרות ראיתי אדם שוכב עליה. המשכתי בנסיעה והגעתי לעוד כיכר, ולידה רוכב אופנוע מוטל על הכביש. חייל רץ אלי וצעק 'מחבלים, מחבלים'. לקחתי את החייל איתי, דרכתי את הנשק והתחלנו לסרוק את הסביבה הקרובה, שם זיהינו עוד רכב שנפגע. המשכנו קדימה, לכיוון הספרייה, שם ראינו את המיניבוס של המבוגרים שהיו בדרך לטיול בים המלח. הבנו שהגענו שניות לאחר שזה קרה.
"הגענו לכיוון המשטרה. דיברתי עם השוטרים שהיו מחוץ לתחנה וניסיתי לשאוב מהם תמונת מצב. היה לנו חשוב להיכנס ולהילחם בתוך התחנה עוד לפני שהמחבלים מתמקמים. בשלב הזה התגבשו סביבנו נושאי נשק למיניהם – חובשים, אזרחים, כל מי שנשא נשק ורצה לעזור. ניסינו להגיע לכיוון הכניסה של המשטרה אבל זרקו לעברנו מטען. הבנו שהכניסה לתחנה כמעט בלתי אפשרית, ושגם היציאה נשלטת על ידי מחבלים.
"פרסתי את החבר'ה שהיו איתי מסביב לתחנה. רצינו לשמור שהמחבלים יישארו בתוך התחנה ושאם ינסו לצאת לא יגיעו לאזרחים, ואנחנו נוכל להילחם בהם. כשניסינו להיכנס לתחנה זיהינו פצועים בצד השני שלה, ורצינו לעבור לשם כדי לסייע להם. בצד השני פגשנו את מפקד מחוז הדרום שהיה פצוע קל ולוחם נוסף. הבנו שצריך לגבש תכנית. מבחינתי, באותו שלב, האירוע כולו היה בשדרות, ולא הבנתי עדיין שאנחנו רק אירוע נוסף ולא האירוע המרכזי.
"בשלב הזה התקשר אלי ב', שהוא רכז שטח בשב"כ. אמרתי לו שיגיע לתחנה. בינתיים חברו אלינו כוחות נוספים, וגם חובש של איחוד הצלה. החובש רץ לטפל בשוטר פצוע, ואז נפגע מירי של צלף. בהמשך הרחוב עמד טנדר ריק של המחבלים. הלכתי לטנדר ולקחתי ממנו תחבושות וחוסמי עורקים. ראיתי גם מכשיר קשר ולקחתי אותו.
"את הציוד הרפואי הצלחתי להעביר לחובש ששכב על הכביש, אבל הוא לא היה מסוגל לטפל בעצמו. אני ויס"מניק נוסף חיכינו לרגע שבו נוכל להביא אותו, ואז רצנו כמו שלא רצתי בחיי, הוצאנו את החובש ונתנו לו טיפול ראשוני. את מכשיר הקשר העברתי לב', שמבין את השפה והחל לשאוב מידע על הפעולות של המחבלים.
"רצינו לשמור שהמחבלים יישארו בתוך התחנה, ושאם ינסו לצאת לא יגיעו לאזרחים. כשניסינו להיכנס לתחנה זיהינו פצועים בצד השני שלה, ורצינו לעבור לשם כדי לסייע להם"
"כשראינו שהלחימה נמשכת ויש כוחות בשטח, יצאנו לסרוק את העיר. עוד לפני כן אספנו את המידע מהקשר. למדנו על היקף הכוחות, העמדות והתוכניות, ואפילו את השמות שלהם. זה הכריע את הקרב. הצלחנו לבודד את הפעילות שלהם ולהקדים אותם. זה היה גיים צ'יינג'ר.
"בהמשך, דילגנו לכל המקומות שעליהם קיבלנו התראות לחדירה וסרקנו אותם. סייענו בכל מה שאפשר. פינוי פצועים, חיפוי וסריקות. קיבלנו אינדיקציה על טנדר שעליו אנשים חמושים. בהתחלה חשבתי שהם מחבלים, אבל כשהסתכלתי דרך הכוונת ראיתי שאלה לוחמים של מג"ב.
"חזרתי הביתה בשעות הלילה המאוחרות, כמעט 20 שעות בתוך לחימה. במשך היום דיברתי עם אשתי בטלפון, אמרתי לה שלא ידליקו חדשות, שיהיו חמושים ושיהיו סגורים בבית. היא היתה גיבורה ויישמה הכל. בלי התמיכה מהבית לא יכולתי לעשות חצי ממה שעשיתי ביום ההוא".
על דעת עצמו
"לא היו לנו אפודים קרמיים או שכפ"צים. רק קסדה אחת מתפרקת ממלחמת יום כיפור". נועם דוד, בן 18 ממכינת עין פרת בכפר אדומים, הציל רבים ופינה גופות תחת אש
"שבת, שמחת תורה, שבע בבוקר. ארז אשל, ראש המכינה, פרץ לקרוואן וצעק: 'קומו, יש מתקפה של אלפי טילים מעזה'. אנחנו פותחים חדשות וארז אומר: 'בוא, נוסעים לדרום'. בלי לשאול שאלות החלפתי לדגמ"ח ולנעלי טיולים.
"בשבע וחצי התחלנו לדהור לעבר הדרום. ארז, אני ויהודית הקצינה של בסיס זיקים, שסגרה שבת בבית ובתחילת האירוע הוקפצה חזרה לבסיס. רקטות עפו מעל הראש. הורדנו את יהודית בבא"ח עורף, נסענו לכיוון זיקים ושם הבנתי שאנחנו במלחמה. על הכביש היו שכובים שני מחבלים שזה עתה חוסלו על ידי חבורה של חיילים ממגלן. תוך כדי סריקה שאין עוד מחבלים אנחנו מקבלים התראה מיהודית שיש עשרות מחבלים בתוך הבסיס שבו הורדנו אותה.
"ארז הסתכל עלי ואמר: 'יש לנו הזדמנות עכשיו לפעול ולהציל חיים, אני יודע שזה לא המצב הבטוח ביותר. אם זה לא מתאים לך ניסע חזרה לכיוון המכינה'.
"בהבזק של רגע שמרגיש כמו נצח גוללתי בראשי את סיפור הבריחה של קרובי משפחתי מהשואה ואת סיפור העלייה של הורי מארצות הברית. אבל יותר מכל חשבתי על אחי הגדול אביאל צועק 'אני נשבע' ברחבת הכותל לפני כשנתיים בטקס ההשבעה שלו לצה"ל. חלפה בי צמרמורת והבנתי שעל זה גדלתי, על זה חונכתי ובשביל זה אני מוכן לסכן את חיי. החלטנו להיכנס ולהילחם.
"העלינו חיילים ממגלן על הטנדר והתחלנו בנסיעה מתוחה לכיוון הבסיס שהותקף. ארז ירד, נתן לי את האקדח שלו ואני התיישבתי ליד ההגה. לקחנו פצועים, נסענו לבית החולים ברזילי וחזרנו לאסוף פצועים. אחת מהם היתה אשתו של רב, שבא לשמח את הלוחמים בחג בבסיס. פצועה אחרת היתה חיילת שכדור פגע בפניה. בהתחלה חשבתי שהיא הרוגה, אך בדיעבד גיליתי שבזכות המהירות שבה פינינו אותה היא הצליחה לשרוד. העמסנו לא רק פצועים אלא גם גופות. אני לא אשכח את הפנים של הלוחם ממגלן שנהרג. שעה קודם עוד דיברנו בזירה שליד זיקים.
"במשך כל היום בחרתי לנתק את הרגש ופשוט לפעול כמה שיותר מהר. נחלקנו לשני צוותים. ארז נהג באמבולנס, שאותו לקח אחרי שנהגו נהרג, ואני בטנדר. בצהריים הגענו לחוף זיקים. לקחנו אלונקות ופינינו גופות של דייגים שנרצחו על ידי מחבלים שהגיעו מהים. נזכרתי איך לפני שנה הייתי בגיבוש שייטת, רק שהפעם במקום שקי חול סחבתי גופות על האלונקה.
"יצאנו מאשקלון והגענו לכביש 232. לאורך כל הציר היו רכבים שעלו באש או שהיו מנופצים מירי. לי ולארז לא היו אפודים קרמיים, לא שכפ"צים ולא רכב ממוגן. היתה לנו רק קסדה אחת מתפרקת ממלחמת יום כיפור.
"בצהריים הגענו לחוף זיקים. לקחנו אלונקות ופינינו גופות של דייגים שנרצחו על ידי מחבלים. נזכרתי איך לפני שנה הייתי בגיבוש שייטת, רק שהפעם במקום שקי חול סחבתי גופות על האלונקה"
"בחמש וחצי אחה"צ החלטנו לנסוע לקיבוץ בארי, שם ארז רצה לחפש את יוסי בכר, מפקד אוגדת עזה לשעבר, שלא שמעו ממנו מהבוקר. בשלב זה ארז הסתכל עלי ואמר 'חזור לאמבולנס, אתה לובש חולצה לבנה ונראה כמו מחבל ועלול להיות פה דו"צ'. בדרך חזרה לרכב עברתי ליד מחבל מת ולקחתי לו את הקלצ'ניקוב. אחרי כמה דקות ארז הגיע ואמר שמתחילים לפנות משפחות.
"במקביל התבקשנו לפנות גופות של שני לוחמי סיירת מטכ"ל שנהרגו. רק למחרת הבנתי שאחד מהם היה נווה לקס ז"ל, בוגר מחזור כ' של מכינת עין פרת, אחד החברים הקרובים של אחי הגדול אביאל.
"באחד הבתים מצאנו אישה באמצע לידה. כבר ירדו לה המים והיא היתה בצירים מתקדמים. הובלנו אותה לאמבולנס, ואת בעלה ושני ילדיה העלינו לטנדר שלי. בנסיעה לבית החולים שאל הבן הקטן את אביו: 'אבא, למה האנשים הרעים עשו לנו מה שהם עשו?'. והאב, כשהוא דומע, ענה: 'מתוק שלי, אני לא יודע'".
18 שעות בשקט בממ"ד
"הם כיבו לנו את החשמל, אז הדלקתי אור בטלפון ועשיתי צלליות לאחותי כדי להעביר את הזמן". יהונתן פרידלנדר, בן 11 מקיבוץ בארי, מתאר את השבת השחורה מזווית הראייה של ילד
"קמתי בבוקר ב־6:40. בדרך כלל בשבת אני מתעורר ב־8:30, אבל ההורים העירו אותי בבוקר כי היה צבע אדום. אנחנו די רגילים לזה בקיבוץ אז נכנסנו לממ"ד.
"מאוד חיכיתי לאותו יום כי היתה אמורה להיות לנו עפיפוניאדה. חשבנו שניכנס לכמה דקות לממ"ד ונצא. בשעה 7:00 יצאתי לשירותים וכשחזרתי הבאתי איתי שתי בובות. לא ידעתי מה יקרה ובטח לא שנישאר שם כל כך הרבה זמן. שמעתי את ההורים מדברים על חדירת מחבלים. זכרתי שהיה פעם אירוע של חדירת כמה מחבלים לקיבוץ והכל היה בסדר, אבל הם המשיכו לדבר אז התחלתי להילחץ.
"חבר קרוב שלי, שלמד שנה מעלי, מת. במשך כמה שבועות אמרו שהוא נעדר, ואז מצאו את הגופה שלו. אהבתי אותו. הייתי בהלוויה שלו ובכיתי"
"פחדתי ובכיתי כי לא רציתי שייגמרו לי החיים. בשלב מסוים הבנתי שלא יעזור לבכות, אז הפסקתי וניסיתי להעביר את הזמן. בהתחלה הייתי כמה שעות בטלפון ואפילו שלחתי הודעות פרידה לחברים שלי, אבל אז הבנתי שצריך לשמור סוללה והיה די משעמם. הייתי עם אמא, אבא ואחותי הקטנה, בת ארבע. אחותי ילדה מאוד רועשת ולהיות 18 שעות בממ"ד בשקט היה לה קשה.
"פתאום נכנסו לנו מחבלים הביתה. זה קרה בדיוק כשאמא היתה בשידור אצל דני קושמרו. שמענו רעש חזק בדלת שלנו ואז משהו נשבר. הם ניפצו לנו את הדלת הקדמית בניסיון להיכנס, וכשלא הצליחו עברו לאחורית. הם נכנסו הביתה, שברו דברים, ואז הם ניסו לפרוץ לדלת של הממ"ד. אבא חיבק אותנו כי הוא היה בטוח שזה נגמר.
"הם התחילו לסובב את הידית של הממ"ד, ואבא קפץ מהמיטה וסובב אותה חזק לצד השני. זה קרה בערך ארבע פעמים. הם לא הצליחו, הלכו והמשיכו הלאה. הם כיבו לנו את החשמל, אז הדלקתי אור בטלפון ועשיתי צלליות לאחותי כדי להעביר את הזמן.
"בממ"ד שמעתי שדוד שלי, אוהד בן עמי, חטוף בעזה. פרצו לו לממ"ד ולקחו אותו. אמרו שדודה שלי, אשתו, נעדרת אבל כעבור כמה ימים גילינו שגם היא חטופה.
"חבר קרוב שלי, שלמד שנה מעלי, מת. במשך כמה שבועות אמרו שהוא נעדר, ואז מצאו את הגופה שלו. אהבתי אותו. הייתי בהלוויה שלו ובכיתי.
"בעשר בלילה נרדמתי, ואז התעוררנו מרעש חזק בבית. הבנו שאלה חיילים, אז אבא שלי שאל מה השם של המפקד שלהם, וכשאמרו לו 'שגיא מהרצליה' הוא החליט לפתוח. הצוות של שגיא חילץ אותנו מהבית, וכשיצאנו היו זכוכיות בכל מקום ואפילו לא הספקתי לנעול את הנעליים שלי אלא את אלה של אמא ומהר יצאנו. הייתי צמא אז שתיתי משלוקר של אחד החיילים, ופשוט התחלנו ללכת.
"הלכנו די הרבה, וכל הזמן עצמתי עיניים כדי לא לראות את הגופות. הגענו לג'יפ שלקח אותנו ליציאה מהקיבוץ, ומשם אספו אותנו. כשיצאתי זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי.
"ארבעתנו שרדנו, אבל אני מתגעגע הביתה. היה לי תוכי, צ'אמפ, שלא הכנסנו אותו לממ"ד כי הכלוב שלו גדול. כשרצינו להכניס אותו זה כבר היה מאוחר מדי כי המחבלים היו בחוץ וחששנו לצאת. כשיצאנו הוא לא היה שם. הבנו שמצאו את הכלוב בקיבוץ, אבל צ'אמפ לא היה בתוכו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו