השיער קופא ראשון והופך לבן. אחריו הנשימה כמעט נעתקת. לאחר פחות מדקה בסאונת קור בטמפרטורה של מינוס 85 מעלות (לא, זו לא טעות), התחילו גם רעידות. קודם הרגליים ואחר כך הידיים. המוח מנסה לעצור את הרטט, ללא הועיל. השעון שבחוץ מראה שחלפה פחות מדקה. נותרו עוד יותר משתיים, ואני בביגוד מינימלי, בקור מקפיא שאפילו זקני סיביר לא ידעו כמותו. לשם השוואה: מאז החלו המדידות הרשמיות, הטמפרטורה הקיצונית ביותר שנמדדה בהיסטוריית כדור הארץ עמדה על מינוס 89.2 מעלות. השנה: 1912, המיקום: אנטארקטיקה.
הלחץ נותן את אותותיו. היד שלי כבר עושה את דרכה אל דלת היציאה, אבל אז אני נזכר בדברים שאמרה לי סיגל שילוני: "אני נכנסת לכאן כמעט בכל יום. כשאתה נלחץ, תזכור - הטמפרטורה של הגוף לא יורדת כל כך מהר". עוד שתי דקות.
שילוני, המנהלת והבעלים של EVER LAB, המוגדרת כמעבדה לבריאות אופטימלית, הביאה את סאונת הקור הייחודית הזו היישר להרצליה. יחד עם שותפתה לימור שילוני, הן פתחו מתחם המצויד במיטב הטכנולוגיות שבהן עושים שימוש, בין היתר גם בנאס"א, ביחידת אריות הים ובליגת ה־NBA. ב־EVER LAB מפעילים טכנולוגיות מבוססות מדע, המאפשרות הפעלה יעילה של מנגנוני הגוף כדי לעכב את נזקי הזמן ולחזק את המערכת החיסונית. ריסטארט נפשי וקוגניטיבי.
"רצינו שהמקום הזה יהיה מלא בהשראה, שיבהיר לאנשים שלא חייב לקרות משהו כדי להתעורר ולנהל את הבריאות שלהם, כי אפשר וצריך להתחיל בזה כבר עכשיו, בצורה הרבה יותר יעילה ומכומתת", מסבירה שילוני. "הגוף שלנו מאוד חכם, וכשאנחנו מוציאים אותו מאזור הנוחות שלו ומכניסים אותו לסטרס מבוקר, הוא מפעיל מנגנונים מטורפים של תיקון וריפוי".
מינוס 85 מעלות, למשל, זה סטרס מבוקר, מתברר. בינתיים נותרו לי עוד דקה וחצי בסאונת הקור, ואני נזכר שיש גם מי שיוצא ממנה אחרי 20 שניות. אל התוצאות בעקבות הניסוי המקפיא הזה עוד נחזור בהמשך. בינתיים, אני מתנחם במחשבה שב־EVER LAB יש גם סאונה בטמפ' של 55 מעלות, המבוססת על אינפרא אדום כדי לעודד ניקוי רעלים, להגביר שריפת קלוריות ולהשרות רוגע על מערכת העצבים.
כדי להירגע אף יותר, ולעודד צלילות מחשבתית ויצירתיות, מצויד המתחם בשני תאי מדיטציה, המדמים מצב ציפה ומאפשרים למוח להיכנס למצב מדיטטיבי. "תחווה פה מעין שינה עמוקה, אבל בְּעֵרוּת", אומרת לי שילוני, שנראית צעירה בעשור מגילה הביולוגי. את הפעם האחרונה שבה היתה חולה היא כבר מזמן לא זוכרת. "זה פשוט לא קורה", היא אומרת.
סיגל שילוני נראית צעירה בעשור מגילה הביולוגי. את הפעם האחרונה שבה היתה חולה היא כבר מזמן לא זוכרת. "זה פשוט לא קורה. לא חייב לקרות משהו כדי להתעורר ולנהל את הבריאות, כדאי וצריך להתחיל בזה כבר עכשיו"
• • •
המתחם של שילוני הוא כמובן עדות נוספת לצמיחה האדירה של תעשיית האנטי־אייג'ינג, שמגלגלת כיום, לפי חלק מההערכות, בין 40 ל־60 מיליארד דולר, ועד שנת 2027 צפויה לגלגל יותר מ־90 מיליארד דולר בשנה. המותרות שהביאה איתה הקִדמה גורמים לחלק ניכר מהאנושות לחיות היטב, ורבים האנשים שרוצים להאריך את חייהם עוד ועוד, בבריאות טובה ככל האפשר.
אלא שמספר פחוּת של אנשים מוכנים לעשות באמת את מה שצריך כדי לזכות בחיים ארוכים ובריאים, ובמילים אחרות - לאמץ הרגלי חיים בריאים ולשלב בחיינו אתגרים פיזיולוגיים, שישמשו סטרס מבוקר שעשוי לשפר את החוסן שלנו. "ככל שנחשוף את עצמנו לסטרס כזה - קור, חום, פעילות גופנית, צום לסירוגין - נאתגר את הגוף שלנו. לא חייבים לעשות רק דבר אחד, כי בסוף לכל הפעולות הקטנות שאנחנו עושים יש אפקט מצטבר", מסביר פרופ' יובל חלד, פרופסור לפיזיולוגיה אינטגרטיבית ולפיזיולוגיה של המאמץ, אשר שימש גם הפיזיולוג הראשי של צה"ל, וכיום הוא איש אקדמיה, מרצה, יועץ וסופר. לפני כמה חודשים יצא לאור ספרו "מדע ההורמזיס - בריאות מחוץ לאזור הנוחות", או במילים אחרות - איך לשלב בחיינו סטרס בריא.
"יש לנו אמצעים טבעיים כדי להאריך את תוחלת החיים: פעילות גופנית סדירה, מזון בריא, שינה מספקת, חיי חברה, מנוחה והימנעות מסטרס כרוני ככל הניתן. על פניו זה טריוויאלי, אלא שבני האדם קצת התבלבלו באופן שבו הם חיים - עם הרבה יושבנות, סטרס, מזון ומעט שינה", אומר חלד.
בכמה אפשר להאריך את תוחלת החיים באמצעים טבעיים בלבד?
"המחקר מראה שאם נהיה מודעים להרגלי חיים בריאים מגיל צעיר, נוכל להאריך את תוחלת החיים שלנו ב־15-10 שנים. אבל במקום זאת, רוב האנשים פשוט מקצרים לעצמם את תוחלת החיים והבריאות. אנחנו לא מממשים את הפוטנציאל שעומד לרשותנו.
"בממוצע אנחנו חיים יותר מכפי שחיינו בעבר, אבל התמונה קצת יותר מורכבת. כשמסתכלים על עקומת תוחלת החיים הממוצעת - היא עלתה בערך פי שניים במאה השנים האחרונות, בעיקר משום שפחות אנשים מתים צעירים, ובלידה. אבל כשמנכים אירועים שתלויים ברפואה המצוינת שלנו - מניעת זיהומים, אנטיביוטיקה, ניתוחים מתקדמים - יוצא שתוחלת החיים שלנו לא ממש השתפרה. במניעה של מחלות הזקנה לא ממש התקדמנו.
"גם אם ראינו עדויות לאנשים שנפטרו בגיל מתקדם מאוד, ככל הנראה היה מדובר במקרה. ז'אן לואיז קלמן, השיאנית העולמית כיום, נפטרה בגיל 122 ב־1997 בפריז, אבל מתברר שאי אפשר ללמוד ממנה יותר מדי. לאורך חייה היא שתתה משקאות חריפים, עישנה ולא עשתה שום דבר מיוחד מבחינת תזונה ופעילות גופנית. לאנשים שחיים מעל גיל 100, 'סנטנריאנס', יש מרכיב גנטי חזק. מובן שגם הסביבה תורמת לאריכות ימים, כפי שאנחנו רואים לא אחת באזורים הכחולים, שבהם תוחלת החיים גבוהה מהממוצע".
חלד סבור כי אף שהזקנה אינה מוכרת כיום כמחלה, רצוי שנתייחס אליה ככזאת, משום שבפועל היא גורם הסיכון הגדול ביותר לתחלואה ולמוות. "המחלות שהורגות אותנו בגילים מבוגרים נגרמות מכך שהגוף שלנו מאבד מהרזרבות שלו ומהיכולת לשמור על סביבה פנימית מאוזנת, בגלל שחיקת הדנ"א והתקצרות הטלומרים, תשישות תאי הגזע ותהליכים נוספים.
"עם השנים נוצר מעין שטח הפקר, אין לנו יותר כוחות מילואים טובים ומאומנים בתאים שלנו. הטעות שעושה הרפואה המודרנית היא בהיותה ריאקטיבית ולא פרו־אקטיבית. אנחנו מטפלים במחלות, ולא מרפאים אותן.
"יש כבר הוכחה לכך שביולוגית אנחנו יכולים להגיע לגיל 122. ובאותה נשימה, יש בארה"ב כמה מדינות שבהן תוחלת החיים יורדת, עוד לפני הקורונה, כתוצאה מהרגלי חיים שאינם בריאים. הציפייה היא שגם מי שימות בגיל 80, יחיה מתוך זה כמה שיותר שנים בריאות".
בן 70, כמו בן 50
במעבדה של פרופ' חיים כהן, ראש מרכז סגול להזדקנות בריאה באדם באוניברסיטת בר־אילן והמדען הראשי בחברת SirtLab, מנסים לעשות בדיוק את מה שיובל חלד הזכיר: להאריך את תוחלת החיים שלנו, ולא פחות חשוב - את תוחלת הבריאות.
במעבדה שלו הוא לקח את כל הדאטה של ניסיונות הארכת תוחלת החיים בבעלי חיים, ומצא שניתן להוסיף להם 30 אחוזים, באמצעות הגבלת קלוריות. "אם תוסיף 30 אחוז למקסימום של תוחלת החיים כיום, תגיע ל־140 שנים. אלא שבאדם המבוגר מאוד, זה שכבר יגיע לגיל 120 ומעלה למשל, עלולות להופיע מחלות שלא קיימות כיום, שיעצרו את הקפיצה הזאת. אז ביונקים, כאמור, הצלחנו לשפר את תוחלת החיים המקסימלית והממוצעת בכ־30 אחוז, ואילו בשמרים או בתולעים הצליחו להאריך את תוחלת החיים בהרבה יותר מכך".
איך מבצעים את הקפיצה הזאת מביולוגיה של בעלי חיים לביולוגיה של בני אדם?
"המנגנונים שקובעים את ההזדקנות שמורים לאורך האבולוציה. לאורך כל היצורים אנחנו מזהים את אותם חלבונים המשפיעים על תוחלת החיים. תיקח, למשל, שמרים: אם נפעיל בהם מוטציה שגורמת להזדקנות מהירה באדם הם יזדקנו מהר, ואם נפעיל בהם מוטציה ספציפית אחרת הם יאריכו חיים. מצאנו שהחלבון SIRT6 קשור להארכת תוחלת החיים בעכברים ובבני אדם. כלומר, כל חיה שאקח ואבטא בה את SIRT6, תאריך חיים בבריאות טובה".
איך מביאים אותו לידי ביטוי?
"SIRT6 עולה בתנאי עקה מינימליים, למשל הגבלת קלוריות או צום יומי של 16-8 למשל. אנשים שחיים יותר, או אנשים רעבים, שלא סובלים ממחלות השמנה, מאופיינים ברמות SIRT6 גבוהות".
עתה, באמצעות חברת SirtLab, מנסים כהן ושותפיו למנוע הזדקנות בעזרת תרופה שמבוססת על SIRT6. "פוטנציאלית, ייקחו את התרופה הזאת פעם בכמה חודשים כדי לשמור על רמת חלבון גבוהה", אומר כהן.
"כלומר, ייתכן שבעוד כמה שנים יהיה חלק בריא באוכלוסייה שייקח כדור שיעלה את רמות החלבון SIRT6, וכתוצאה מכך יחיה עוד כמה שנים טובות. לא רק שהוא יחיה עוד כמה שנים טובות, הוא יאופיין במטבוליזם של אדם צעיר, שלא הזדקן. החזון שלנו הוא שאנשים בני 60 ו־70 יאופיינו בפעילות של אנשים הצעירים מהם ב־20 שנה, ואולי אף יאופיינו בגיל ביולוגי הנמוך ב־20 שנה. אני מקווה שהתרופה הזאת תגיע לשוק בתוך פחות מעשור ותסייע באחת מהנחות היסוד שאני מאמין בהן: ניתן לעבור את המחסום הקיים ולהאריך את תוחלת החיים הבריאה שלנו".
תסביר.
"הדוגמה הכי טובה לכך היא לחפש אלצהיימר ופרקינסון בתיעודים מהמאה ה־19. לא תפגוש דבר כזה, כי בגיל 30 או 50 אנשים לא חלו במחלות האלה. חיות בטבע, למשל, כמעט לא מזדקנות. הן מתות הרבה לפני שהן מזדקנות, וככל הנראה מנצלות רק כ־30 אחוז מפוטנציאל תוחלת החיים שלהן. במילים אחרות, אבולוציונית - לא היתה הזדמנות לאבולוציה של הזדקנות להתפתח, כי כל החיות מתו לפני שהגיעו לגיל זקנה. הזקנה הנצפית כיום בכמויות גדולות באוכלוסייה, היא דבר יחסית חדש.
"נועדנו לשרוד תקופת זמן מסוימת, שאחריה הבקרה הביולוגית שלנו על מחלות הקשורות בזקנה - הופכת חלשה יותר. אנחנו נכנסים בדיוק איפה שהגוף מתקשה, ומסייעים לו לשרוד יותר זמן, ובפחות מחלות שקשורות לזקנה. SIRT6 יושב בדיוק בצומת שבו ניתן לעכב מסלולים מזרזי זקנה, וליצור הארכה בתוחלת החיים".
מה עוד אנשים יכולים לעשות כדי להאריך את תוחלת החיים שלהם?
"המחקר לימד אותנו שהאפקט של זמן האכילה הוא אקוטי. כלומר, צריך לאכול בזמן שאתה פעיל ולהימנע מאכילה כשאתה לא פעיל. זה הבסיס ל־16-8. לצד זאת, יש לשלב פעילות גופנית וגם עקה נמוכה, כלומר הורמזיס, מונח שלפיו לכמות קטנה של עקה יש אפקט ביולוגי מיטיב. בהרבה חיות מודל זה הביא להארכת תוחלת החיים, וזה נכון גם בבני אדם".
רופאים לאריכות ימים
כשפרופ' ניר ברזילי הולך ברחוב או יוצא למסעדה, איש מעוברי האורח שבסביבתו לא משער שהאיש הנחמד שלידם מצא את מעיין הנעורים הביולוגי שלנו. ברזילי, אחד מחוקרי הזקנה המובילים בעולם וראש המכון לחקר הזקנה בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו יורק, חיפש ומצא את הגנים האחראים לתוחלת חיים ארוכה בקרב 750 אנשים שעברו את גיל 100.
"אנחנו צריכים להשקיע את הזמן בבריאות שלנו, במקום להשקיע אותו במחלות, והיום אנחנו כבר יודעים שאפשר להתערב בזקנה ולמנוע מחלות", אומר ברזילי. "אני מרגיש שבעת האחרונה התנועה הזאת שלנו פתאום תופסת תאוצה. יותר ויותר אנשים מבינים שצריך לבצע אופטימיזציה בזקנה".
אבל בינתיים הוא עדיין לא מזהה שבארה"ב, למשל, משקיעים סכומים אדירים בכל מה שקשור למחקר סביב הארכת תוחלת החיים. "זה פועל יוצא של הסברה, כי במשך שנים חשבו בציבור שאין מה לעשות לגבי זקנה, ושכולנו נחלה ונמות. צריך להתערב בזקנה מוקדם כדי למנוע את המחלות. כשחולים זה כבר הרבה יותר קשה. תראה, אנחנו חיים בממוצע עד גיל 80, אבל סטטיסטית יכולים לחיות עד גיל 115. אנחנו לא מנצלים פחות או יותר 40 שנים מחיינו".
ברזילי מספר כי הביולוגיה של הזקנה היא זו שדוחפת את המחלות קדימה, אבל כיום יש כבר תרופות של ממש להתמודדות איתן. "יש היום 12 תרופות שעברו אישור FDA והביאו עכברים וחולדות לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר. מתוכן, ארבע תרופות נמצאות היום בשימוש רחב, והוכח מעבר לכל ספק שהן מונעות זקנה".
מטפורמין, שנועדה לטיפול בסוכרת ונמצאה יעילה נגד הזדקנות, היא בוודאי המוכרת.
"היא אולי מוכרת ויעילה מאוד, אבל דווקא התרופה הכי ודאית היא למעשה אוסף של תרופות שנקרא SGLT2 Inhibitors. הן נועדו במקור לסוכרת, אבל נמצאו גם כמונעות מחלות כליה, לב, וכמורידות תמותה כללית. תרופה מוכרת אחרת היא האוזמפיק המפורסמת. גם היא פותחה לסוכרת ונפוצה כיום נגד השמנת יתר, אבל מי שלוקח אותה סובל פחות מתמותה וממחלות לב".
פרופ' ניר ברזילי: "לווייתנים חיים כ־200 שנה. יש להם המון תאים, ולכן גדל הסיכוי שאחד מהם יתבלבל. ועדיין, אין להם סרטן. הסיבה: גן אחד שמדכא סרטן, ומופיע 17 פעמים בדנ"א שלהם. אם נפיק מכך תרופה יעילה זה יהיה 'גיים צ'יינג'ר'"
כרופא, אתה יכול לרשום את התרופות האלה כדי להאריך תוחלת חיים?
"כל תרופה שה־FDA אישר, רופא יכול חוקית להשתמש בה גם לדברים אחרים, ובמקרה שלנו כדי לפגוע במנגנונים שמובילים לזקנה".
אתה מכיר רופאים שכבר רושמים תרופות כאלה, למניעת הזדקנות ולהארכת תוחלת החיים?
"כן. ויותר מכך, יש כבר היום רופאים לאריכות ימים, עם הסתדרות רפואית ייעודית שמכשירה רופאים בדיוק לשם כך - הארכת תוחלת החיים. זה קיים בכל העולם. יש היום מספיק אנשים שבאים לרופא ואומרים - 'אנחנו לא רוצים להיות חולים, ואנחנו יודעים שאפשר לטפל בזקנה'. יש היום עשרות מיליוני אנשים שלוקחים מטפורמין כדי למנוע מחלות ולהוריד תמותה".
אז לשיטתך, כבר היום אנחנו במצב שבו ניתן לקחת מטפורמין ועוד כמה סוגים של תרופות, ולמנוע הזדקנות.
"כל המחקרים שלנו על מטפורמין הם באנשים מעל גיל 50, וממוצע גיל הנבדקים הוא 65-60, ולפעמים 75. כלומר, מטפורמין לאנשים צעירים הוא לא טוב. כשאתה בריא עדיף שתתעמל, תאכל נכון, תישן היטב ותשמור על קשרים חברתיים. רק כשנוצרת בעיה מסוימת מתחילים לקחת את התרופות הללו. חשוב גם לציין שהתרופות האלה בשימוש, אבל עדיין אין הסכמה גורפת מי צריך לקחת אותן. לא תמיד אנחנו ממהרים להשתמש בהן. אנחנו לא רוצים לפגוע בשום חולה בדרך להצלחה. אני לוקח מטפורמין כי הייתי פרה־סוכרתי. היום אני בן 68, ואפילו לא קרוב לפתח סוכרת".
שנה אחת, 13 טריליון ד'
אני תוהה עם ברזילי אם בעזרת טכנולוגיות עריכה גנטית, דוגמת קריספר, ניתן יהיה מראש לשלב בעוברים את אותם גנים שגילה, ולמנוע מראש את כל תהליך ההזדקנות בבני אדם. "כשאתה מגלה גנים, פעמים רבות רק נדרש לפתח תרופות שיעבדו כמו הגנים", הוא מפשט עבורי את הסיפור. "אני לא אומר שלא יהיה אפשר להשתמש בטכנולוגיה גנטית, אבל תרופות הן יותר נגישות וזמינות".
מה לגבי סיוע מעולם בעלי החיים? לווייתן, למשל, חי 200 שנה. האם אנחנו יכולים לזהות את הגנים שלו, ולפתח על בסיסם תרופות שיאריכו באופן ניכר את חיינו?
"זו שאלה מצוינת, וזה חלק גדול מהפעילות שלנו. לווייתנים, למשל, חיים 250-200 שנה. יש להם המון תאים, ולכן גדל הסיכוי שאחד מהם יתבלבל. ועדיין, אין להם סרטן. הסיבה לכך היא גן אחד שמדכא סרטן, P-53, ומופיע 17 פעמים ברצף הדנ"א שלהם. ודאי שאם נצליח להפיק מכך תרופה יעילה זה עשוי להיות 'גיים צ'יינג'ר'. חשוב לזכור שהלווייתן חי במים קרים מאוד. ייתכן שגם אנחנו זקוקים למים קרים.
"דוגמה אחרת היא החולד העירום, עכבר שחי באפריקה, מתחת לאדמה. יש להם גן של חומצה היאלורונית שמגן עליהם מסרטן. פרופסור בשם ורה גורבנובה השתילה את הגן הזה בעכבר, והדבר הזה האריך את חייו ב־20 אחוז".
מה תהיה כאן תוחלת החיים הממוצעת בעשורים הקרובים? האם נחצה את 140, אולי נגיע ל־200 כמו אותו לווייתן?
"115 זה מכשול שנצטרך לעבור אותו, ואנחנו לא שם. אבל הייתי מנבא שבעוד 50 שנה, כשאתה בן 20, תבוא ותקבל מדי שנה זריקה שתמחק את הזקנה מהגיל שלך, מהאפי־גנטיקה שלך - טיפול שיאפשר לך להיות פיטר פן, צעיר לנצח. גם אם זה לא ימנע את הזקנה לחלוטין, זה יאט אותה באופן כזה שאולי תוכל לעבור את גיל 115, 120. בטווח הזה שבין גיל 80 ל־120 אנחנו יכולים לחולל התקדמות רבה".
כהן: "הטענה היתה שמי שייוולד בסוף המאה הזאת יהיה עתיד לחיות עד גיל 100. אני לא יודע אם בינינו כבר מהלכים אנשים שחיים עד גיל 300, אבל אני כן יודע שבינינו מהלכים אנשים שכבר יזכו לטיפולים שמאריכים תוחלת חיים בריאה. בעיניי, זה חשוב יותר מלחיות עוד עשור.
"אני אמנם לא דמוגרף או כלכלן, אבל האפקט הכלכלי יהיה עצום אם אנשים ייצאו לפנסיה בגיל 70, ולא בגיל 67. יש מחקר שטען שכל הארכה של שנת בריאות אחת מוסיפה 13 טריליון דולר לשוק האמריקני. זה דרמטי. טענה אחרת גורסת כי הנתון הזה צפוי לשכנע את ה־FDA לאשר יותר פיתוחים להארכת תוחלת החיים".
אם בכל זאת אבקש מכם לתת מספר, מה הוא יהיה?
כהן: "אני חושב שב־30 השנים הקרובות שיעור האנשים שיחצו את גיל 100 יותר מאשר יכפיל את עצמו, ובבריאות טובה כמובן".
ברזילי: "אני חושב שהרבה ילדים שכבר נולדו יוכלו לעבור את גיל 100. להגיע ל־200? כן, זה לגמרי יכול לקרות, אבל השאלה היא מתי".
פרופ' חיים כהן: "תחפש אלצהיימר ופרקינסון בתיעודים מהמאה ה־19. לא תמצא, כי בגיל 30 אנשים לא חלו במחלות האלה. חיות בטבע כמעט לא מזדקנות. אבולוציונית, הזקנה הנצפית כיום בכמויות גדולות היא דבר יחסית חדש"
מה לגבי חיי נצח? העתידן ריי קורצווייל טען שב־2045 יגיע השלב שבו בני אדם יחיו לעד. הוא לא בדיוק מדבר על חיי נצח ביולוגיים, אבל מעניין לדעת אם ביולוגית הדבר ריאלי.
כהן: "אני לא חושב שזה ריאלי ביולוגית. אבל אם לווייתן חי 200 שנים, אנחנו צריכים לתרגם את זה לבני אדם".
חלד: "מי שיער לפני 50 שנים שיום אחד נדבר בטלפונים חכמים, ושנוכל לראות אחד את השני בשיחות וידאו ממדינות שונות בעולם? ב־1903 האחים רייט ביצעו טיסה מאוישת ראשונה, וכעבור 120 שנה אנחנו טסים לכל מקום. קשה לומר מה יהיה בעוד 200 או 500 שנים. אבל מבחינת התפתחות המדע, ייתכן שבעוד כמה מאות שנים נאריך את חיינו משמעותית. השאלה היא אם נרצה בכך. ואם לדבר על חיי נצח - הם לא בהכרח יהיו החיים הביולוגיים שאנחנו מדמיינים, כפי שאמרת. זה כבר לא יהיה בדיוק אנחנו".
פרופ' יובל חלד: "ככל שנחשוף את עצמנו לסטרס מבוקר - קור, חום, פעילות גופנית, צום לסירוגין - כך נאתגר את הגוף שלנו. לא חייבים לעשות רק דבר אחד, כי בסוף לכל הפעולות הקטנות שאנחנו עושים יש אפקט מצטבר"
ברזילי: "אני לא אימורטליסט, ואני גם לא מבין את הקונספט. יש דברים שכבר היום אין לי סבלנות אליהם, אז עוד מיליון שנה מהדברים האלה? זה מעייף מאוד. אני לא בטוח שאני רוצה חיי נצח, ואני לא יודע אם הייתי מסכים להצעה כזאת לו היו מציעים לי אותה. דיברנו על גיל 200 - רק תחשוב על ההשלכות הקולוסאליות שבהגעה לגיל הזה בכל אספקט. בתור ביולוג, רופא, חיי נצח לא נכנסים לי לראש כדבר אקטואלי. גם אריכות חיים לא מעניינת אותי כמו אריכות הבריאות. אני רוצה להיות בריא ובסוף למות, כשאני בריא, בלי כאבים".
אני מוכרח לשאול אותך על מלחמת 7 באוקטובר והשפעתה על תוחלת החיים שלנו. האם הטראומה הנפשית, והפיזית, תפגע בגיל הביולוגי שלנו ובאריכות ימינו?
"חשוב לזכור שתוחלת החיים של גברים בישראל היא מהגבוהות בעולם. זה אומר שכל המלחמות שבהן נלחמנו עד היום, לא השפיעו מאוד על אריכות הימים שלנו. אני חושב שגם המלחמה הנוראית הנוכחית לא בהכרח תשפיע על תוחלת החיים שלנו. היא אולי תשפיע על תוחלת הבריאות שלנו, וזה נושא שצריך להציב במרכז".
נצח, הנצחה וניצחון
בין שתוחלת החיים שלנו תיוותר יציבה ובין שלא, נראה כי השבת השחורה הדהדה בכולנו שאלות הקשורות בחיים ובמוות. הפסיכיאטר רוברט ג'יי ליפטון, שעבד בין היתר עם תושבי יפן לאחר הטלת פצצת האטום, חקר הישרדות פסיכולוגית של ניצולי אלימות קיצונית, וטבע במחקריו את המושג "חותם מוות", מצב שבו קרבה למוות יוצרת בתודעה תמונות חדות וקבועות הקשורות במוות.
"ליפטון תיאר תופעה שבני אדם זקוקים לה לנוכח תודעת המוות, שהוא כינה 'אל־מוות סימבולי'. בני אדם מייצרים בדרכים שונות אשליה, או אם תרצה, ייצוג, של המשכיות אחרי המוות. הוא זיהה את התופעה למשל בטקסים יצריים, שכוללים שירה וריקודים עם ניסיון להתעלות חווייתית שיש בה תחושה של התעלות על החיים; ביצירת אמנות שנשארת אחרי לכתו של אדם, ספר למשל; וכמובן בצאצאים - שהם המופע החזק ביותר לאל־מוות סימבולי. כל עוד מישהו זוכר את המנוח, הוא עדיין בחיים", מסבירה פרופ' מירב רוט, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה ומרצה באוניברסיטת ת"א ובחוג לייעוץ ולהתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה.
"ממש השבוע שמעתי על אישה בהיריון שבעלה נהרג במלחמה. בזמן הלידה היא ממש הרגישה את היד שלו מונחת על כתפה ושמעה אותו מצחקק למראה בתם שזה עתה נולדה. גם זה אל־מוות סימבולי שהיא מייחסת לבעלה המת. מובן שכל מפעלי ההנצחה סביב 7 באוקטובר הם דוגמה מובהקת לאל־מוות סימבולי".
כל מפעל הנצחה שכזה מגלם גם רצון סימבולי לחיות לנצח.
"בדיוק, להמשיך את החיים אחרי המוות. הרי במילה 'הנצחה' מגולם השורש נצח - שמגלם חיי נצח וגם ניצחון, ניצחון על המוות. במחשבה שבניצחון על המוות יש גם היבט אומניפוטנטי; כי אם יש הבטחה אחת בלבד בחיים - הרי היא המוות המצפה בסופם. כל השאר הפתעות.
"במלחמת העולם הראשונה פרויד מזהה את דחף המוות, שמתקיים בתוכנו תמיד לצד דחף החיים. כל חיינו אנחנו מנהלים מאבק בידיעה שאנחנו הולכים אל מותנו, וגרוע מכך, כמו ש־7 באוקטובר מוכיח באופן שובר לב, שאנחנו לא באמת יכולים להבטיח את שלום אהובינו, אפילו את שלום ילדינו. זו ידיעה שקשה לשאתה. באינטרפרטציה שלי לעקידת יצחק, למשל, המשמעות האמיתית היא לא באיסור על ההורה לעקוד את ילדו, שהרי בפועל - כל הורה עוקד את ילדו - מוליד אותו ויודע שהילד יטפס להר המוריה, אל אלוהיו ואל סופו. זהו סיפור שמנסה, דרך התרבות, להכין אותנו לסופיות וגם לאי־השליטה במועדה".
כי כל לידה מסמלת בתוכה גם מוות.
"נכון. ההורה יודע שהילד התחיל איתו ביחד את המסע להר המוריה. אבל אני סבורה שהשאלה המהותית היא כיצד חיים את החיים, ולא איך חיים את המוות. אני מכבדת מאוד תהליכי הנצחה וחושבת שהם חשובים לאין שיעור, אבל יש גבול דק שבו אנשים עלולים 'לקבור' את עצמם בתוך תהליכי ההנצחה.
"כשהנצחה הופכת לחיים עצמם - אנחנו שוכחים שהחיים הם העיקר; שהסיבה שהמוות חשוב היא כי החיים חשובים. חברה שלי גססה לפני עשור בניו יורק, ושלושה שבועות לפני מותה נסעתי להיות איתה שבוע בבית החולים. במהלך הביקור שלי היא אמרה לי 'את יודעת, אני לא אמות. שומרים עלי המון מלאכים'. ואמרתי לה בחיוך עצוב ואוהב 'כולנו נמות. השאלה היא לא אם נמות, אלא איך נחיה עד הרגע שבו נמות'. היא פערה זוג עיניים גדולות למשמע הדברים, ראיתי שהיא מקשיבה".
אז הדיבור על חיי נצח הוא סוג של הדחקה.
"אנחנו לא יכולים לנצח את המוות, אבל אנחנו כן יכולים להיות מוקדשים לחיים, וחשוב שלא יתבלבלו לנו היוצרות. חלק מהדברים שאנחנו עובדים עליהם בטיפול הוא לסייע לאנשים לקבל את הסופיות - מה שאני קוראת 'להסכין עם המציאות' על סכנותיה ומסכנותה - בהכנעה, בצניעות ובאהבה. זה מביא לכך שלנוכח הזמניות דווקא מקדשים את החיים אף יותר.
"לפרויד יש מאמר שנקרא 'על הארעיות'. הוא מתאר כיצד הלכו איתו בטבע הפסיכואנליטיקאית לו אנדריאס סלומה והמשורר רילקה, והם אומרים לו - איך אפשר ליהנות מהטבע, כשהוא כל העת מתפרק ונכחד? ופרויד השיב להם שחלק מהיופי של הטבע הוא בארעיות שלו. שבריריות החיים היא גם חלק מהסיבה לקדש אותם כפל כפליים. זה חלק מהיופי של החיים. מה יפה באינטימיות? שהיא מפרפרת, שהיא חולפת".
פרופ' מירב רוט: "גם 90 שנים הן לא מעט זמן. ואם ייתנו לנו לחיות פה לעולמי עולמים - אז מה יהיה כאן? אותו דבר כמו עכשיו - החיים. יהיו בהם רגעים טובים, לצד מכאובים, ונצטרך לחיות אותם. ראויים ככל שניתן"
• • •
"בסוף תרגיש אופוריה מטורפת", אני נזכר במילותיה של סיגל שילוני, 30 שניות לפני שהזמן שלי בסאונת הקור מסתיים. כדי להעביר את השניות שנותרו, אני מנסה לספור את מעט השערות שעדיין לא הלבינו בקור. אחרי שלוש דקות תמימות שנמשכו כנצח, הגוף ב'היי', מוצף אנדורפינים, תחושה שנשארה איתי גם כמה ימים לאחר החוויה. אני לא יכול שלא לחשוב אם בעתיד תאים שכאלה, בטמפרטורות קיצוניות אף יותר, ישמשו אותנו, ממש כמו בסרטי המדע הבדיוני, להקפאת בני אנוש במעבדה ולהקמתם לתחייה בכל זמן שרק נרצה.
היום הזה אולי עוד רחוק, וכלל לא בטוח שהוא ריאלי. בינתיים, אולי מוטב שנסתפק במה שניתן לנו ביולוגית, כפי שמסכמת זאת היטב פרופ' רוט: "גם 90 שנים הן לא מעט זמן, ובשאלת חיי נצח אנחנו אפילו לא צריכים לענות את עצמנו. הרי אם ייתנו לנו לחיות פה לעולמי עולמים - אז מה יהיה כאן? אני אומר לך מה יהיה: אותו דבר כמו עכשיו - החיים. יהיו בהם רגעים טובים, לצד מכאובים, ונצטרך לחיות אותם. ראויים ככל שניתן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו