משחקות באש: דאנה איבגי ואניה בוקשטיין בתפקיד יצרי מתמיד

"הפילגש", סרט הקולנוע החדש שבו מככבות אניה בוקשטיין ודאנה איבגי, עולה לאקרנים בסוף השבוע של יום האישה. ביימה אותו הבמאית מעיין ריף (שזהו לה סרט ביכורים), שכתבה אותו יחד עם התסריטאית ענת גפני. מובילות אותו שתי נשים מוכשרות ומוערכות, והוא מעמיד במרכזו דינמיקה בעייתית שנוצרת כשבעלה של אחת מהן, שבמקרה גם מנהל רומן עם השנייה, פשוט נופל ערב אחד ומת - בנסיבות שכבר פגשנו ברורות יותר מהן.

סיפור על מפגש בין שתי נשים וגבר אחד, נוכח במותו כמו בחייו, שמבוים על ידי יוצרת צעירה ומשוחק על ידי שתיים מהשחקניות המוכרות בארץ, הוא כמו מתכון להכנה קלה של כתבה ליום האישה הבינלאומי. רק לחמם ולהגיש.

אבל בעידן פוסט־פמיניסטי, גם הצורך הכמעט כפייתי למסגר כל פעולה שמשלבת כמה נשים כאקט הרואי כבר מיצה את עצמו. ועדיין, "הפילגש" הגיע לבתי הקולנוע ב־7 במארס, רגע לפני יום שבהגדרה הכללית שלו אמור לציין הישגים כלכליים, חברתיים ופוליטיים של, ובכן, נשים. וכל עוד היום עצמו ממשיך להיחגג, ייתכן שמאבק הנשים להכרה בהן כשוות בין שווים, איזה קונספט, עוד לא הסתיים. מבולבלים? אל תהיו. כי הן בהחלט לא.

"מבחינתי זה לא סרט פמיניסטי", אומרת איבגי, בין עייפה למשועשעת כבר מהמסגור הקלישאתי. "זה לא שאני אומרת לעצמי 'מי כאן במאית שעושה סרט ראשון? אני אלך על זה'. זה פשוט מה שיוצא. זה מה שהחיים מביאים, זה הסרטים שאני אוהבת, זה הפרויקטים שאני בוחרת".

כשדיברנו לפני תחילת הראיון אמרת שאת מתמחה בסרטי בכורה של במאיות. זה נשמע כמו הצהרה.

"זה באותה מידה יכול היה להיות סרטי בכורה של במאים. יש עוד משהו שמרגיז אותי מאוד. בגלל שיצא לי לעבוד הרבה עם במאיות, תמיד שאלו אותי 'איך זה לעבוד עם במאית?'"

בוקשטיין: "מה עונים על זה? 'קמים בבוקר, עושים ברכת השמש?'"

איבגי: "מה זה 'איך לעבוד עם במאית'? הייתם שואלים אותי את אותה השאלה אם זה היה במאי? אם אכן היה מדובר בבמאי גבר לא היו שואלים אותי את זה. ברגע שהשאלה הזאת תפסיק להישאל, וישאלו 'איך זה לעבוד עם מעיין ריף', וגם למשל אם מדובר בסרט פמיניסטי או נשי... אז אדע שעשינו דרך. הרי מובן מאליו שהוא נשי, בגלל שהוא על נשים. אם היו פה גברים, היית אומר שזה סרט מאוד גברי?"

אם הוא היה מלא מצ'ואיזם, נראה שכן.

בוקשטיין: "אנחנו לא צריכות לומר 'אוקיי, מה הזווית הפמיניסטית שלי פה?' אני לא מתעסקת בזה, זה בילט־אין בתוך מי שאנחנו. ובדרך כלל, כשנזהה נשים מעניינות ומורכבות, גם אם הן עלובות וגם אם הן חזקות, זה יעניין אותנו. אני לא כל כך משתמשת במילה 'פמיניזם' בתוך זה. זה הקיום שלי, זו המהות שלי".

איבגי: "מה שכן, זה טוב שיש עוד מנקודת המבט הזאת. עוד מסיפורים שלא יוצא לנו בעצם לראות. יש הרבה זוויות של נשים שאני מרגישה שעוד לא סופרו, אבל הרוב הוא כמובן גברי. גם בקולנוע עדיין. וברוב הדברים בעולם".

שתיכן גם עושות מוזיקה. זה ככה גם שם?

איבגי: "הפלייליסט עדיין נשלט על ידי גברים".

הגיבורה השקופה

לפני הכל - הבהרה: "הפילגש" היא יצירת ביכורים רגישה, חכמה ולא חפה מהומור, שכל ניסיון לקטלג תחת קטגוריות בינאריות יעשה לה עוול. קומדיה שחורה שמככבים בה גם יניב ביטון, איתמר רוטשילד וענת עצמון, ואשר מוצאת את המצחיק, האבסורדי והמטופש גם במורבידית שבסיטואציות.

הוא מגולל את סיפורן של הנשים השניות, הגיבורות הלא מושרות (והלעיתים קרובות - מושמצות) של הרומנטיקה ושל סיפורי האהבה הגדולים ביותר. והוא עושה זאת באהבה ובחמלה גדולה כלפיהן, כמו גם כלפי הנשים הראשונות. האחת זוכה לאישור החברתי, להכרה, למעמד ולטייטלים הרשמיים. לשנייה לא מגיעים כל אלה, אבל לו צו ליבו של המאהב היה הפקטור המשמעותי ביותר בסיפור הנצחתו - אולי היא היתה זכאית להם אף יותר.

הפילגש היא אלה, שאותה מגלמת איבגי. דמות טראגית, לא פחות, של מלבישה בתיאטרון שמגלה יום אחד שאסף, מחזאי ואדם נשוי שעימו היא מנהלת רומן כבר ארבע שנים, נפטר. מכאן מלווים הסרט וצופיו את אלה (שם שאינו קיצור של שם ארוך יותר. "סתם אלה", היא אומרת, כמי שהפנימה יותר מדי את מעמדה בקשר האסור שניהלה) בתהליך אבל אישי ועצוב - אך כזה שנחשב לא לגיטימי על ידי החברה שהקיפה את אהובה.

האבל הלגיטימי שייך כמעט בלעדית לנטשה, רעייתו הרשמית של המנוח. השתיים לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו: אלה־איבגי היא עלה נידף של חרדות וביטול עצמי. נטשה־בוקשטיין היא דמות עצורה, מחושבת, אסופה וקרה. בעוד אחת מהן צמאה לאיזושהי הכרה במעמדה, מנסה בכל כוחה להשתחל לבית שבו מתקיימת השבעה ומתעקשת להרגיש ראויה להימצא בו, השנייה רק רוצה להסתגר בחדר ולעבד את הסיטואציה לבדה. במציאות הן עצמן לא כל כך שונות זו מזו.

אין אמת אחת

שתיהן התחילו את קריירות המשחק שלהן בגיל צעיר. בגיל 11 איבגי כבר שיחקה ב"מלאכים ברוח" (שלבסוף נגנז) של גור הלר, ושנתיים מאוחר יותר ב"זוהר". בוקשטיין עשתה זאת בגיל 13 - כשכיכבה בסרט "ארץ חדשה" של אורנה בן דור. בטלוויזיה שתיהן בוגרות הסדרה "מסכים", אבל עוד לפני כן נפגשו (גם אם ללא אינטראקציה משמעותית) בסרט "הסודות" של אבי נשר. עוד לפני כן, הן מספרות, שתיהן לקחו חלק בסרט תיכון שביים חבר של אניה. וההקבלה נמשכת: ב־2013 הוציאה בוקשטיין את אלבום הבכורה שלה, שהפיק לה ג'וני גולדשטיין. מאז עוד הספיקה להקליט ולהוציא אלבום שני, לצד הוצאת סינגלים עם שמות כמו שירי מימון, אקו והדי.ג'יי עופר ניסים.

איבגי הראתה לראשונה יכולות כזמרת ב־2015, כשהוציאה את התקליט "ID" ומאז הקליטה והוציאה שירים, בין היתר עם דניאלה ספקטור, שהאחרון שבהם יצא ב־2022. בוקשטיין התחתנה ב־2013 עם איש הנדל"ן דותן וינר, בעוד איבגי ילדה באותה שנה את מיכאל, בנם הראשון שלה ושל בן זוגה, האמן איתמר שושני. ב־2018 הפכה אניה אם לסשה, ובאותה השנה ילדה איבגי את בנם השני, אוריה. בעוד חודש בדיוק תחגוג איבגי יום הולדת 42. בוקשטיין תגיע לאותו הגיל חודשיים אחריה.

בסרט, כמו במציאות, הן באות מרקע מאוד שונה: אניה עלתה לארץ ממוסקבה בגיל 8 עם הוריה - קלינאית תקשורת ונוירו־אונקולוג. נטשה של "הפילגש" היא צ'לנית קלאסית מאופקת ואצילית שמתגוררת בבית פרטי. דאנה נולדה בתל אביב לשחקנים משה איבגי ועירית שלג, ובסרט נכנסת לנעליה של אלה, מלבישה נוירוטית ותזזיתית בתיאטרון פרינג' ששוכרת דירה ליד רחוב המסגר. וכמו ביניהן - גם בין האישה הנבגדת לזו השנייה יש הרבה יותר מן המשותף משהיו רוצות להודות.

באנגלית הסרט נקרא "The Other Widow" ("האלמנה השנייה"). תרגום שמפגין המון אמפתיה לדמות שלרוב נתפסת כהורסת משפחות.

איבגי: "כן, החיים מורכבים, מה לעשות? זה לא שאני יוצאת עכשיו להפגין 'תנו לפילגשים להתאבל'. אבל יש סיטואציות מורכבות ומצבים שבהם 'רע' ו'טוב' זה לא דבר ודאי בכלל. ואני חושבת לכולנו יש את זה, כל אחד בשטחים אחרים".

בוקשטיין: "יש עיסוק בפילגש ובתפקיד התרבותי שלה לאורך ההיסטוריה, יש דיבור על האישה האחרת. כתבו על זה, צילמו על זה סרטים. יש פילגשים שהן ידועות, למשל, מאדאם דה פומפדור, הפילגש המפורסמת של לואי ה־15, מלך צרפת. יש כאלה שנמצאות במרכז".

איבגי: "טוב, פעם זה היה לגיטימי, זה היה כאילו ברור".

בוקשטיין: "להיות פילגש לא היה דבר להתבייש בו. להפך - היית מקבלת את כל הטוב, היית מקבלת את כל הזיונים ואת כל הפינוקים והאישה היתה יודעת. היום זה לא המצב. אני ממש לא חושבת שזה המצב האידיאלי, רחוק מזה. אבל אני כן אומרת, או לפחות חושבת, שאין אמת אחת. החיים מלאים מורכבויות".

זה ייצוג מאוד שונה מזה שקיים היום בקולנוע, שלפיו יש את הגולד־דיגרית הצעירה, שבאה על חשבון האישה החוקית המתבגרת.

בוקשטיין: "אני חושבת שכחלק מהשינויים שאנחנו עוברים, ובתוכם גם השינויים בגזרה הפמיניסטית, אי אפשר להציג ככה יותר את 'האישה האחרת'. זה מגוחך. זה לא נכון. לפעמים האהבה מסתיימת. ומה שיפה בסרט זה שמעיין מביאה חמלה לתוך הדבר הזה. היא כואבת את הכאב של השתיים, כי שתיהן בכאב מאוד גדול, זה גם מה שמחבר אותן. יש בעולם הזה הרבה פילגשים שמסתובבות וגם הרבה פילגשים אלמנות, ממש בחודשים האחרונים. אין לי ספק שיש הרבה פילגשים שאיבדו את האהוב שלהן במלחמה הזו, וזה טראגי.

"יש גם גברים שאיבדו אהבה ואין להם את היכולת הפומבית להתאבל עליה, להיפרד. אנחנו יודעים שהחיים הם מורכבים ושפילגש זו מילה טעונה, אבל יש רומנים כל הזמן. ולכן חשוב להגיד שהסרט במידה מסוימת מדבר את הכאב של התקופה. כי באותה מידה אסף, שהוא תסריטאי, יכול היה להיות גם מילואימניק".

איבגי: "יצא לי לעבוד הרבה עם במאיות, אז תמיד שואלים איך זה" בוקשטיין: "מה עונים על זה? 'קמים בבוקר, עושים ברכת השמש?'" איבגי: "הייתם שואלים אותי את אותה השאלה אם זה היה במאי? ברגע שהשאלה הזאת תפסיק להישאל, או לחלופין אם זה סרט פמיניסטי או נשי, אדע שהגענו למשהו"

יום נישואין בשמחת תורה

7 באוקטובר תפס את דאנה עם משפחתה בצרפת. "חזרנו בשישי בערב. קמנו בבוקר שבת וזה היה יום הנישואין שלנו, שכבר לא נוכל לחגוג בתאריך הזה. ראינו מה קרה ואמרתי לאיתמר: 'שכח מזה, לא התחתנו ביום הזה'. קמנו לאזעקה ואני זוכרת שלפני כן חלמתי איזה חלום, שבו אמא שלי שוכבת באיזה מקום אקזוטי כמו מרוקו, לדוגמה, מזרנים על גבי מזרנים, עם איזה סבא כזה מוזר, ואני כל הזמן אומרת לה: 'נראה לי שאני צריכה לקום, נראה לי צריך לקום'. ואז קמתי ואמרתי לאיתמר - נראה לי שצריך לקום. חשבנו שזו טעות, שזה עובר עוד שנייה. הילדים התחילו לעשות לנו ברכות ליום נישואין, אוריה כתב לנו 'שיהיה לכם יום מדהים ומיותר!'"

בוקשטיין: "מיותר זה בהחלט מה שזה היה. אני זוכרת שהייתי אמורה להוציא שיר ראשון מתוך אלבום, סגרנו תאריך טנטטיבי למייד אחרי החגים. זה היה צריך לקרות לקראת סוף אוקטובר. מובן שזה לא קרה. באותו בוקר קמתי והתעוררתי מהאזעקה, הסתכלתי על דותן ואמרתי לו 'מה זה?' הוא ענה לי: 'מאמי, זאת טעות, תחזרי לישון'. ובאמת חזרנו לישון. באזעקה השנייה כבר קמנו. לא נעים לי להגיד לאן הלכתי לבדוק מה קורה.

"פתחתי את העמוד בפייסבוק של 'הפשוטע'. אמרתי לעצמי שהוא בטוח יכתוב משהו מצחיק ומרגיע על זה שיש אזעקה בשש בבוקר בשבת. ובאמת היה שם איזה פוסט מצחיק, שאני כמובן כבר לא זוכרת כי מייד אחר כך התחלנו לראות דברים מזעזעים".
עברו לכן בראש מחשבות בריחה, עד שיירגע פה?

איבגי: "היה גם הגל של 'בוא נברח מפה'. האמת היא שגם לי היה האינסטינקט הרגעי של לקחת הכל ולברוח. ואז את מתחילה לשאול את עצמך דברים. לאן? רגע, האם אני מהאנשים בפולין לפני השואה שאמרו 'לא, זה לא יכול להיות כל כך גרוע' ולא ברחו? זה מי שאני עכשיו? או שלהפך - אני בורחת ומפקירה את הבית שלי? ואז פשוט הבנתי שכמה שלא אפנטז על לברוח, אני לא מסוגלת לעשות את זה, כי יש לי פה את כל האנשים שאני אוהבת.

"באופן כללי, אני חושבת שכל הדיבור הזה של לעזוב את הארץ הוא אולי לגיטימי במקרה שהארץ נאמר במצב טוב, כשאין מלחמה. כרגע אין לנו את הפריבילגיה. לא שבדרך כלל היא במצב טוב, אבל בדרך כלל היא לא בסכנה קיומית. וגם הבנתי שזה לא שבכל מקום ישמחו לקבל אותך".

בוקשטיין: "הפכנו להיות להקה שנוסעת בהסעה, עוצרת ב'אם הדרך' בוויתקין ועושה צחוקים. היתה בזה אמת טהורה, היה לזה תדר, ובגלל זה הדבר הזה גם התגלגל ופתאום כולם יודעים שהוא קרה. זה מחזיר אותנו גם לסרט החדש, כי בסופו של דבר לאמנות יש תפקיד חשוב עכשיו. היא פשוט כמו תרופה. זו נחמה"

בוקשטיין: "אני לא נולדתי פה, כבר היגרתי פעם אחת. בשבילי, סיפור העלייה שלי לישראל זה סיפור הצלה. הצילו אותי. נתנו לי הזדמנות לחיות במדינה חופשית, שוויונית, דמוקרטית. באתי ממוסקבה, ממדינת חושך, פחד אלוהים, מדינה שיש בה הסתרה ורוע, זה טירוף. אני לא הולכת לשום מקום".

ברשת יש מי שכבר איחל לנו לחזור לאירופה. בפעם הקודמת זה לא הסתדר כל כך.

"אולי באמת. איפה בא לך? פריז? אולי מדריד בא לנו? אולי ברצלונה. איפה טעים?"

בריגדה של אהבה

"הפילגש" היתה הפקת בזק, קצת יותר משבועיים בשיאו של סגר הקורונה של סתיו 2020. שתיהן זוכרות את התקופה הזו כסוריאליסטית למדי. שילוב בין כמות המסכות שהקיפו אותן בזמן הצילומים והעובדה שכמו לא מעט שחקניות ושחקנים - הן קוטלגו די מהר תחת הכותרת "לא חיוניים". זו לא היתה שעתם היפה של העוסקים במשחק. אבל 7 באוקטובר דווקא הוציא מהן - ודי מהר יש לציין - צד שסימן את עצמו כחיובי ובעל ערך רב בימיה הראשונים של מלחמת חרבות ברזל.

"מה שהתחיל כהתארגנות רנדומלית בלתי פורמלית בעליל, ספונטנית ואקלקטית למדי, נהייתה בריגדה של אהבה", כתבה סיון טלמור, קולגה וחברה, על "בריגדת האהבה" שהקימה והתפתחה משם בעצמה מכוח אינרציה ורצון לשמח: "קבוצה של אנשים טובי לב שהתקבצו להם יחד בלי מטרה ברורה, ומתוך זה נהיינו מעין להקה צבאית אזרחית (כנראה הראשונה)". בבריגדת האהבה לקחו חלק בעיקר נשים, ובהן שני קליין, ליאת הרלב, שני כהן, גיה באר גורביץ' ואחרות, ועימן גם בוקשטיין ואיבגי. יחד הן תרו את הארץ, שמעו סיפורים מחרידים ממפונים טריים ובעיקר ניסו לעבד את השבת השחורה יחד עם מי שחוו וראו אותה הכי מקרוב.

איבגי: "הכל התחיל עם המוזיקאיות סיון טלמור ואיה זהבי פייגלין. כבר בשבוע הראשון החל מעין לחץ בכל מיני קבוצות של מוזיקאים. לא מעט אנשים של מאחורי הקלעים של התעשייה התחילו לכתוב בקבוצות 'צריך מהר מוזיקאי לפה ולשם'. בקורונה לא היינו חיוניים במשך המון זמן, וכאן היתה התארגנות מהירה ורצון באנשים שיופיעו בפני הגדוד הזה ובפני המפונים האלה. היתה תחושה של אמבולנס מזמר. חשבתי לעצמי שאולי אני יכולה לארוז אוכל ולנסוע, וגם עשיתי כמה זומים עם ילדים שאוהבים את 'אבא מטפלת' (סדרה קומית לילדים שעלתה למסך בסמוך למגיפה ואיבגי מככבת בה; ע"פ). זה היה צורך קיומי שאנשים יחזיקו זה את זה.

"אז כתבתי לקבוצת חברות מוזיקאיות 'מה נעשה?' כי לי, נגיד, אין שירים מרימים כל כך. ואז סיון ואיה אמרו: 'עשינו כבר פעם שירה בציבור וזה היה מגניב אבל אין זמן לחזרות, שכחי מזה'. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם שבלי חזרות נשמע כמו צפרדע. אבל אמרתי 'יאללה, לא משנה'. אני באה איתן בלי לדעת כלום. הן שלחו לי איזה פלייליסט ועוד הוספתי לו דברים ועשינו הופעה בהתנדבות בקיבוץ. ישבנו על הדשא ואלתרנו כי לא ידענו את המילים של כל השירים. מצאנו את עצמנו מבצעות שירים כמו 'פנתרה' של נועה קירל. שרנו הכל. יש אנשים ששואלים אותנו היום אם אנחנו יכולות לבוא לעשות אירועים פרטיים, ואנחנו עונות 'תראו, לא כל כך'".

איבגי: "מיציתי את הכוחניות במנהיגים שלנו, אני מעוניינת בבניית גשרים ולא בעוד 'מי יותר חזק בהורדת ידיים'. אם יהיו יותר נשים בהנהגה, או אפילו גברים שחושבים בצורה יותר מכילה, זה ישנה משהו. צריך להגיע לכל הקצוות על פני התעקשות על הדבר שלי, כי אנחנו לא נשרוד את זה כמדינה יותר"

בוקשטיין: "בסופו של דבר נהיינו קבוצה גדולה כמעט רק של נשים. תחשוב על זה שמגיעות אליך 15 אלופות עם 12 גברים מדהימים. זאת אנרגיה מאוד חזקה. אתמצת את הבריגדה: היא הפכה להיות להקה שנוסעת בהסעה, עוצרת ב־M הדרך בוויתקין ועושה צחוקים. היתה בזה אמת טהורה, היה לזה תדר, ובגלל זה הדבר הזה גם התגלגל ופתאום כולם יודעים שהוא קרה. זה מחזיר אותנו גם לסרט, כי בסופו של דבר לאמנות יש תפקיד נורא חשוב עכשיו. והיא פשוט היא כמו תרופה. זו נחמה".

איך ניגשים לכזאת חוויה? זה לא קהל רגיל.

איבגי: "בהתחלה היינו מבצעות דברים יותר רכים".

יום זיכרון.

איבגי: "מאוד. ופתאום אחרי איזה שבוע-שבועיים, הקהל ביקש שירים יותר שמחים ומרימים, בייחוד הילדים. הם רצו לצאת מזה לרגע ולהיעזר בנו, וזרמנו עם השינוי הזה. זה היה נורא מרגש לראות את זה כשבאנו בפעם הראשונה לפגוש את מפוני בארי. בלי הגברה, ישבנו על הדשא במעגל ובכל פעם אנשים הצטרפו, חלקם הלכו לקחת גיטרה. דווקא כשניגנו שירים שמחים עם ריקודים הם התפרקו. ראית גם שכולם כל כך רוצים לעזור בכל רגע נתון".

איבגי: "החיים מורכבים, מה לעשות? זה לא שאני יוצאת עכשיו להפגין 'תנו לפילגשים להתאבל'. אבל יש סיטואציות מורכבות ומצבים שבהם 'רע' ו'טוב' זה לא דבר ודאי בכלל. ואני חושבת שלכולנו יש את זה, כל אחד בשטחים אחרים"

מי מטיס את המטוס?

אבל גם הסיפור של הבריגדה - יפה ומעורר השראה ככל שיישמע - נתקל בקשיים על רקע מגדרי. כמעט ארבעה חודשים אחרי שהופיעה בפני אוכלוסיות רבות, עמדה הלהקה להופיע בפני גדוד תותחנים במילואים בקיבוץ שדות ים שבצפון הארץ. ההופעה בוטלה לבסוף מטעמי התחשבות בקהל החיילים הדתיים, כדי שאלה לא ייחשפו לשירת נשים.

בסופו של דבר, ירצו או לא, הכל פוליטי. בעיקר יחסי גברים-נשים. להקרנה של הסרט בקיץ האחרון בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הרבה לפני המלחמה ועמוק בתוך משבר הרפורמה המשפטית, הגיעו השתיים כשהן נושאות שלט שעליו הכיתוב "שוות? #נשים שוות".

בוקשטיין: "בניגוד לממשלה הקודמת, בזאת הנוכחית אין כמעט ייצוג של נשים, מדבר. זה מגוחך".

איבגי: "אנחנו מתחילות לצאת מאיזה שינוי תפיסה כל כך עמוקה ומושרשת והיא שגם לנשים לפעמים קשה לסמוך על נשים. חונכנו במשך כל כך הרבה שנים לראות את הדברים בצורה הזאת. 'שהגבר יטיס את המטוס', שהוא יגיד לנו מה לעשות".

בוקשטיין: "אנחנו גם לא יושבות פה ועושות אידיאליזציה לכל המין הנשי, ממש לא. פשוט חייב להיות יותר גשר, בטח ובטח במוקדי הכוח. אבל אני לא מעוניינת בתיקונים בכוח, אני גם לא בעד זה. אני בעד שכולם יקבלו את ההזדמנות, באופן שווה. כי יצא לי לעבוד, ואולי גם דאנה תעיד על כך, עם לא מעט גברים שהיו בינוניים מאוד בעבודה שלהם, אבל הם קיבלו הזדמנות. ואני מכירה כמה וכמה נשים ממש מבריקות שעוד לא קיבלו את ההזדמנות לגשת לפרונט".

בוקשטיין: "הסרט עוסק בכאב של הנבגדת והבוגדת וההבדלים ביניהן מיטשטשים, הכאב הוא גם מה שמחבר אותן. אין לי ספק שיש הרבה פילגשים עכשיו שאיבדו את האהובים שלהן, ואין להן את היכולת הפומבית להתאבל"

איבגי: "אני לא יודעת כבר אם זה בקטע של לתת או שאנחנו נצטרך לקחת. זו גם שאלה".

בוקשטיין: "אז לא לתת, אז לקחת".

איבגי: "במיוחד בהנהגה, הייתי רוצה לראות הרבה יותר נשים. לא חסרות נשים מוכשרות".

בוקשטיין: "גם אפשר לראות שכשנשים מנהלות את העניינים אז דברים הולכים חלק".

לא חסרות אינטריגות בין נשים.

איבגי: "ברור שלא. אבל יש משהו בתבנית של כוח וכוחניות וללכת ראש בראש, שאני מרגישה שמיציתי במנהיגים שלנו. אני מעוניינת בבניית גשרים ולא בעוד 'מי יותר חזק בהורדת ידיים'. אם יהיו יותר נשים - וזה גם יכול להיות גברים שחושבים בצורה יותר גמישה ויותר מכילה - זה ישנה פה משהו.

"זה שינוי תפיסה שבבסיסה טמונה היכולת להגיע לכל הקצוות יותר מאשר איך להתעקש על הדבר שלי, כי אנחנו לא נשרוד את זה כמדינה יותר. אם ההנהגה לא תגיד 'בוא אתה, מתנחל מלא־יודעת־איפה, ואת שגרה בשכונת שפירא בתל אביב. איך אנחנו יכולים לגשר ביניכם?' אז אין תקווה, אין כלום. בואו נדבר על זה ובואו נשבור את הראש. לא יכול להיות שאין דרך לעשות את זה".