בכל סיר חמין שנחתם לקראת שבת, מצטופפים סיפורי משפחות, זיכרון נדודים ומסעות, השפעות מטבחים זרים, סיפורי אהבה ובריתות, וציווי לשמור את יום השבת לקדשו. בסיר החמין של רחלי קרוט, זה שפניו סמוקות מפפריקה, אצורים געגועים של נכדה לסבתא נומי שלה. הילדה שגדלה בבת ים לאבא, איש צווארון כחול שעבד בוויסוצקי, ולאמא, אשת צווארון לבן שעבדה בבנק, העבירה את ראשית ילדותה על כיסא גבוה באטליז של סבא וסבתא, ההורים של אמא ריטה, שם החיים התגלגלו בהונגרית.
קרוט, 43, היתה בת 30 כשגילתה שלסבתא שלה בכלל קוראים מטילדה, ושאת השם נומי זאת היא שהמציאה לה כשהיתה ילדה קטנה, אחרי ששמעה איך כולם קוראים לסבתא נוידמומו, שפירושו, בהונגרית, אמא גדולה. "זאת היתה מילה מסובכת לחזור עליה אז קראתי לה נומי, וככה זה נשאר".
רק לקראת מותה, לפני שלוש שנים, למדה קרוט שחיים שלמים סבתא שלה הצניעה את העובדה שלא נולדה בהונגריה. חיים שלמים היא הצניעה את העובדה שהגיעה מחבל טרנסילבניה שברומניה. שם, בהרים, עוד אפשר מדי פעם להיתקל ברועה צאן מבודד שמכין יופי של גבינת אורדה הכי קרוב לאלוהים, נשים סקסוניות אופות לחם בתנור עצים ועוגות מבצק חמאה, שעליו הן מורחות שמנת חמוצה וריבה.
יותר מ־800 שנה עברו מאז כבשו ההונגרים את טרנסילבניה, ובשביל לאחוז באדמה הפורייה הם הביאו מגרמניה את הסקסונים, בנאים גדולים, איכרים מצוינים ואופים בחסד, ועד היום מתקיים שם מיעוט הונגרי הנאחז בשפתו ובמטבח הזוכר את עברו.
אבא שלה, ראובן קרוט, הגיע מליטא, ובכל פעם שרחלי היתה אומרת שהוא רוסי, הוא היה מזדעק ומתקן - ליטאי! "עד גיל מאוחר הייתי מתביישת בריח המטבח שלו", אומרת קרוט, ומליחות עולה מתיאור האוכל והצער הכבוש במילים. "הוא היה מביא הביתה דגים מיובשים במלח עם ריח חריף של עישון ואיקרה. זה היה נראה לי גלותי. שנים שהיה לי אנטי לדבר הזה. היום אני מחבקת את זה, אבל אז זה היה נוראי. הייתי מתעצבנת מכל דבר עם לחם ותפוחי אדמה. הייתי אומרת לו, 'תעיף את זה! מי אוכל מרק עם לחם?' בגלל שאני ושני האחים הקטנים שלי סלדנו מהגלותיות הזאת, הוא לאט־לאט המעיט במנהגים האלה, והיום הם חסרים לי, השורשים האלה. זה כבר לא שם".
הבערה הפכה ליצירה
עד שלרחלי מלאו 14, גרה משפחת קרוט ברחוב מנדלי מוכר ספרים בבת ים. אבא, אמא, שלושה ילדים וסבתא אחת, אמא של אבא. רחלי, הבכורה מבין שלושה, היתה הילדה הכי שקטה בכיתה, "מאוד־מאוד שקטה. בכיתה שלי אף אחד לא ידע שאני קיימת", היא אומרת, אבל בתוך הלבב פנימה היתה סערה משתוללת. "בערתי. המורה היתה אומרת משהו ונורא רציתי להגיב כי חשבתי אחרת, כי משהו עצבן אותי, אבל בחיים לא אמרתי. הייתי מסתובבת עם הכל בפנים, התביישתי שאצא מטומטמת או שמישהו יגיד עלי משהו, או שיעשו עלי חרם. פחדתי מאנשים.
"הייתי מתבודדת בחדר החיות, אהבתי לקרוא ואהבתי אמנות, הכי רחוק מכל הכיתה שלי ומהילדים בשכונה. זאת היתה שכונה עם הבדלים ברורים בין אשכנזים לספרדים, הבדלים מובהקים שנוגעים למוזיקה, לאוכל ולתרבות, אבל בשום צורה זה לא היה סביב העניין של מי שווה יותר ומי שווה פחות. זה לחלוטין לא התקיים", אומרת הילדה עם העור הכי חיוור בכיתה ושיער מקלות זהב, שהיתה בוכה מאחורי דלת סגורה, מוציאה את הכל בהופעות של אביב גפן, שם היתה צורחת את כל־כולה.
"ההורים שלי היו מאוד־מאוד חמים, אבל זה יצר אצלי חשק לחפש איפה רע, איפה לא טוב", היא אומרת ואז, כמו נזכרת, מוסיפה שזה היה בית עם דרישות גבוהות. "הייתי מביאה ציון 90 והיו שואלים למה לא 100".
ובין הסערות שבפנים לאלה שבחוץ קנתה לה שליטה סביב האוכל. ילדה בררנית שעומדת על שלה, מה כן ומה לא כי הפה שלה ברשותה ורק היא מחליטה עליו. חוץ מגננת אחד שהלעיטה אותה טונה משומרת, איש לא יכול היה לגבולות הפה שהציבה לעצמה.
בטיול של אחרי צבא, כשיצאה לטרק הראשון והאחרון בחייה, שם, באייבל טזמן, הפארק המרהיב בניו זילנד, נפתחה בפה שלה הסקרנות. זה היה אחרי הליכה שנדמתה לה כנצח. היא בקושי הרימה עיניים לראות איזה נוף נפרש לפניה, מקללת את העלייה ואת החיים האלה, כשהחברות שלה והיא הגיעו לנקודה, שם העמידו עמדת בישול וכשלו. הכל נשרף.
מותשת ורעבה רחלי ניאותה לקבל ממדריך מקומי עוגת גזר - וטראח! משהו נפתח. בנסיעה הזו היא למדה טעמיו של סושי, מיני דגה ותבשילים שלא הכירה, וכשחזרה משם החלה לבשל ולטעום את כל המטבחים שיש לישראל להציע.
רחלי אכלה, בישלה וחלמה על תואר באמנות, "אבל אבא לא הסכים. אמר שאני אקפל בורקסים במאפיות בלילה כמו כל הרוסיות המבוגרות". הדימוי עשה את שלו וקרוט לא נרשמה לבצלאל. במקום זה היא עשתה תואר ראשון במזרחנות, עבדה בארכיון הדיגיטלי של "ידיעות אחרונות", חולמת שהעבודה הזו תקרב אותה לגרפיקה.
רבנית הרשתות
הדרך אל היעד עברה באתר nana10, שבו עבדה כגרפיקאית. משם, כמה חודשים אחרי כן, מצאה את עצמה כותבת על אוכל, התמנתה לעורכת מחליפה, והלאה לשש שנים כעורכת קבועה. "זה היה סיוט, כל שבוע הייתי נכנסת בוכה לחדר של העורך הראשי, פיני אסקל, מתחננת שישחרר אותי מזה. לא הבנתי מה רוצים ממני, לא הבנתי את כל משיכות החבל והיח"צ".
אבל אסקל התעקש עליה. הוא היה נשאר אחרי העבודה, מסביר ומלמד. משם המשיכה הלאה לדרך עצמאית. היא ערכה והיתה שותפה באתר FOODPAGE - פלטפורמה לבלוגרים, מתכונאים ועורכי אתרי אוכל. הסטודנטית שלא הגישה עבודת סמינריון כי הפחד לדבר מול אנשים שיתק אותה והמנחה לא הסכים לוותר לה על הצגתה מול הכיתה, היתה לדוברת רהוטה בכל חדר ישיבות. כזו שרוצים לשמוע את מה שיש לה להגיד, להאמין למה שהיא אומרת.
"אני לא המתכונאית הכי טובה ובטח לא יוצרת התוכן הכי טובה, אבל יותר מכולם אני אוהבת אנשים. 70 אחוזים מהעשייה שלי מתקיימים בשיחות פרטיות", היא אומרת, ואני חושבת על הילדה השותקת, שעונה בכל יום ל־600-500 הודעות פרטיות
אחרי זה בא הבלוג שהפך אותה לאחת ממשפיעניות האוכל הכי חזקות ברשת, זו שמספר העוקבים שלה עולה בהתמדה, חתומה על מדורי אוכל, מעורבת בהוצאה לאור של ספרי בישול, מייעצת ובונה אסטרטגיות תוכן, שיווק וסושיאל לחברות מסחריות בתחום הקולינריה, יזמית שבתחום הבלוגינג של האוכל יצא לה שם של מגשימת חלומות, לא רק לעצמה אלא גם לאחרים. קרוט, או קרוטית, כפי שהיא חותמת על הבלוג שלה, היא ה־רבנית של הרבה אנשים בתחום שנתח הפרסום המופנה אליו הולך וגדל. היא נחשבת מפורצי ומובילי המהפך של בלוגינג כפנאי או ערוץ להתפרסם דרכו, לעבודה שמפרנסת היטב את בעליה. עמיתות שלה אומרות שהנדיבות שבה, החריצות והיכולת להוציא מהכוח אל הפועל הן יוצאות דופן.
"נשים לא מרגישות בנוח לדבר על שכר", היא אומרת, "בין היתר בגלל סדר היום שלהן, שמכיל טיפול בילדים ובבית. כאילו לא מגיע להן כמו לבנים. המון שנים הורידו אותי מאוד, אמרו לי שאני לא אצליח, אבל ידעתי בפנים שאני טובה. לא חשבתי שמה שנותנים לי זה מה שמגיע לי. אם את שואלת למה אני יודעת לבקש כסף על עבודה, עבודה שהיא קשה, זו התשובה", ואז היא מוסיפה, "אמא של אבא חייתה איתנו, וכשהיא נפטרה נכנסתי לחדר שלה והיה שם בקבוק בושם עם פקק. אני עמדתי שם ואמרתי לעצמי שאני אשאיר אחריי יותר מזה. אחריי לא יישאר רק בקבוק בושם עם פקק".
היתרון בחוסר השלמות
אנחנו יושבות בסלון הדירה שלה בראשון לציון, העיר שאליה עברו ההורים בנעוריה. על הקירות טפט פרחוני, כלי אוכל ומטבח בכל מיני צבעים, אביזרים שהיא אוספת כבר שנים ואור מושלם חודר מחלון הסלון, נופל על השולחן שעליו היא מניחה את האוכל שלה, זה שעכשיו עומד עליו סיר חמין מעורר חשקים, כי אין טוב מאור יום טבעי לספר סיפור בתמונה.
"אני אגיד את מה שאני אומרת לעצמי", אומרת קרוט ביושר הזה שלה, "אני לא המתכונאית הכי טובה ואני בטח לא יוצרת התוכן הכי טובה, אבל יותר מכולם אני אוהבת אנשים. אני באמת־באמת נהנית מהקשר עם הקהילה. אני אוהבת לדבר עם האנשים שלה, להקשיב. 70 אחוזים מהעשייה שלי מתקיימים בשיחות פרטיות. את כל מה שיכולתי להפריט החוצה - הפרטתי, אבל כל התוכן האישי זה אני, בפרטי, מול הקהל שלי", היא אומרת, ואני חושבת על הילדה השותקת מבת ים שעונה בכל יום ל־600-500 הודעות פרטיות.
היא מצלמת לבד ועורכת לבד. היו שנים שבהן העסיקה צלמת ועורכת שצילמו את כל שהיא בישלה במטבח הבית. "אבל זה כמו שאביב גפן אומר, שאולי הוא מזייף, אבל רק הוא יכול לשיר את השירים שלו. זה היה נראה מדהים פי כמה מהצילומים שאני מצלמת בעצמי. אבל בחוסר שלמות באוכל יש את הרגע האחד שגורם לך לקום מהכיסא ולהכין את המנה שאת רואה. למשל, כשאת נותנת ביס בסופלה שוקולד והוא נוזל.
"אם את מסתכלת בצילום של סלט או תבשיל שלא הכנת ולא טעמת אבל את מתרגשת ממנו, לעולם לא תדעי מה הרגע הזה שאת תקומי מהספה להכין אותו. כשאני מצלמת את מה שאני הכנתי, אני היחידה שיודעת לתפוס אותו".
במשפטה האחרון היא צדה את המבט שלי, המונח על סיר החמין שמחכה למצלמה. "תראי עכשיו את הגריסים האלה, תראי את הברק. צלמת שהיא לא אני, טובה ככל שתהיה, לא שותפה להתרגשות שלי", היא מחדדת, והפה שלי נמלא חשק לתת שיניים בגריסים האלה. כמה חד המבט של קרוט, איך יודעות העיניים שלה לראות את העולם לפרטי פרטים. עיניים שכל החיים מתמודדות עם פזילה מוחית שאיתה נולדה.
"נשים לא מרגישות בנוח לדבר על שכר, בין היתר בגלל טיפול בילדים ובבית. המון שנים אמרו לי שלא אצליח, אבל ידעתי שאני טובה. כשאמא של אבא נפטרה, בחדר שלה היה בקבוק בושם עם פקק. אמרתי לעצמי שאני אשאיר אחריי יותר מזה"
השקר של הסטורי
עד המלחמה התרחקה מענייני מדינה וחברה. "הרגשתי שלא משנה מה שאני אגיד - לא יבינו את התמונה המלאה. במלחמה הבנתי שיש לי תפקיד, שיש לי במה ואני חייבת לנצל אותה, בעיקר סביב החזרת החטופים".
ככלל היא לא מרבה להיחשף. "הפחד שלי הוא לפגוש את האנשים. אני לא אדם שנוטה לשתף רגשות. יש לי איזה פחד שאנשים יזהו אותי ברחוב וידברו איתי. אני מבינה שמה שאני כותבת זה לא לזרוק מילים באוויר. אני יושבת בבית הקטן שלי ומנהלת מין יומן". פעם אחת, באוגוסט האחרון, אפשרה הצצה למאבק שלה להרות.
"הלב הקטן שבתוכי איננו עוד", כתבה אז פוסט מלווה בצילום אולטרה־סאונד, "האמת היא שלא התכוונתי לספר. כל מה שהיה בא לי זה לשכוח ולהמשיך הלאה. אבל ההסתרה הפכה למועקה שהתווספה לעצב ולאובדן".
קרוט אומרת שהרגישה אז שהחיים שלה התרסקו. "שיחקתי אותה בסטורי שהכל בסדר והרגשתי שאני חייבת רגע לשחרר את זה. היה לי חשוב שאם יש שם אישה שעוברת משהו דומה, שלא תחשוב שיש בזה בושה או אשמה.
"אני באמת מאמינה שכל דבר בזמנו ושיש סיבה לכל דבר, ושכנראה זה לא היה הזמן הנכון. שלי. שלנו. עוד נכונים לי שבועות מאתגרים רפואית ורגשית, אבל החיים חזקים מהכל ויהיה בסדר. לכן אני רוצה לפנות לנשים שעברו ועוברות מהמורות בדרך להפוך לאימהות - אתן לא לבד. כל כך לא לבד".
כשאני שואלת אותה אם צפיפות עולם הבלוגינג מלחיצה אותה, היא עונה ש"הצפיפות פירושה שהענף שאני יושבת עליו הוא טוב. ריבוי התוכן בפלטפורמות השונות מעיד על כך שאת נלחמת על תשומת לב.
"מהמקום שבו אני רואה את הדברים, אם יש רעש סביבך - או שתהיי רועשת יותר או שתהיי שקטה, אבל אל תתבצרי באותו הווליום. אנחנו צריכות להילחם על המקום שלנו כל יום. זה לא רע לקום בבוקר ולהרגיש שצריך להילחם, אבל זה מאתגר".
וספר משלך את רוצה?
"יש לי ספר מוכן, אבל אני אוציא אותו רק כשאלד. זהו סדר הדברים, זה הקצב".
"הצפיפות בתחום בלוגי האוכל פירושה שהענף שאני יושבת עליו הוא טוב. אם יש רעש סביבך, או שתהיי רועשת יותר או שתהיי שקטה, אבל אל תתבצרי באותו הווליום. זה לא רע לקום בבוקר ולהרגיש שצריך להילחם, אבל זה מאתגר"
לכבוד נשים חולמות, לוחמות, לכבוד אהבת נכדה לסבתא שלה ולכבוד יום האישה המתקרב, אני מביאה בפניכם את המתכון לחמין הונגרי של סבתא נומי. החמין הזה הוא חלק מפרויקט "אלופי החמין" של רשת קצביות "מרינדו", שבו מוצעים מארזי חמין שאותם פיתחו שפים ואנשי אוכל, כמו החמין הפרסי של רותם ליברזון, טשולנט מזרח־מערב של בן שי וחמין ארגנטינאי של דור פלג. את קולקציית החמין תוכלו למצוא ברשת האטליזים של "מרינדו" ובוולט. חלק מההכנסות ממכירות המארזים יופנה לאנשי העוטף.
חמין הונגרי של סבתא נומי
המצרכים:
√ 5 כפות שמן
√ 3 בצלים לבנים, קלופים
√ 1 ק"ג בשר שריר או צלעות, חתוך לקוביות גדולות
√ 3 כפות פפריקה מתוקה בשמן
√ 2 ו־1/2 כפות מלח
√ 1/2 כפית פלפל שחור גרוס
√ 5 כפות סילאן או 3 כפות דבש או 6 שזיפים מיובשים מגולענים
√ 1 ו־1/2 כוסות שעועית לבנה – מושרית במשך לילה בהרבה מים
√ 1 כוס גריסי פנינה
√ 10-6 תפוחי אדמה בינוניים, קלופים
√ 10-6 ביצים קשות – לא חובה
לקיגל הונגרי (יש להכין יום מראש):
המצרכים:
√ 1/3 כוס שמן
√ 2 בצלים לבנים, קלופים
√ 1 כוס קמח
√ 1/2 כוס פירורי לחם או קמח תירס
√ 3/4 כפית מלח
√ 1 כפית שטוחה פפריקה מתוקה
√ 1/4 כפית פלפל שחור טחון
√ 3/4 כוס מים רותחים
אופן ההכנה:
1. יום קודם להכנה: מתחילים בהכנת הקיגל ובהשריית השעועית בהרבה מים.
2. להכנת הקיגל: קוצצים את הבצל לקוביות קטנות ומטגנים ב־1/3 כוס שמן עד הזהבה. מוסיפים לסיר עם השמן והבצל קמח, פירורי לחם, מלח, פפריקה ופלפל שחור ומערבבים היטב. מוסיפים את המים הרותחים ומערבבים עד שנוצר בצק. מורידים מהאש ומצננים מעט. מחלקים את הבצק ל־3 ויוצרים מעין נקניקים הדוקים. עוטפים בניילון נצמד או בנייר אפייה ושומרים במקפיא עד להכנה.
3. ביום ההכנה: קוצצים את הבצל לקוביות ומטגנים בסיר גדול עם שמן. מוסיפים את קוביות הבשר ומטגנים יחד, עד שהבשר משנה את צבעו.
4. מוסיפים לסיר פפריקה, מלח, פלפל ודבש ומערבבים. שוטפים את הגריסים בהרבה מים עד שהמים יוצאים צלולים. מניחים בצד. מניחים בסיר מעל, בסדר הזה, שעועית לבנה ללא הנוזלים, גריסי פנינה שטופים, תפוחי אדמה ולבסוף ביצים קשות.
5. ממלאים את הסיר במים עד לכיסוי כל המרכיבים. מנערים מעט אבל לא מערבבים. מניחים מעל את הקיגל ומוודאים שהוא מכוסה לפחות בחצי מגובהו במים המתובלים. אם אתם רוצים לשמור על הצורה שלו, אפשר להניח אותו עטוף בנייר אפייה או בניילון נצמד שמתאים לתנור או בשקית קוקי. אופציה נוספת לשמור על צורתו היא להוסיף אותו רק ב־5 השעות האחרונות של האפייה בתנור. מביאים לרתיחה עדינה את החמין ומכסים במכסה שמתאים לתנור. אם אין מכסה מתאים, אפשר לכסות בנייר אפייה ומעליו רדיד אלומיניום.
6. מעבירים לתנור ואופים ב־105 מעלות במשך 14 שעות או עד שהחמין זהוב ויפה. מומלץ מאוד לפתוח את הסיר ב־4 השעות האחרונות כדי לקבל צבע שזוף יפהפה. אם יש הרבה נוזלים, אפשר טיפה'לה לערבב, ואז הנוזלים יורדים למטה ולאט־לאט נספגים. כך או כך, עדיף שיהיו יותר נוזלים מאשר פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו