מפקד מג"ב: "במהומות האחרונות היינו קרובים למצב שאזרחים יירו על אזרחים. היינו על סף אנרכיה"

באחד הסרטונים הוויראליים שפורסמו ברשתות החברתיות זמן קצר לפני שהפסקת האש בעזה נכנסה לתוקף, תועד צעיר ערבי החולף מול לוחמי מג"ב ברובע המוסלמי בירושלים, מוציא אצבע משולשת וקורא "אללה הוא אכבר". אף אחד מהלוחמים לא מגיב, חלקם מסיטים את פניהם הצידה.
הסרטון הקצר עורר סערה. רבים שאלו לאן נעלמה ההרתעה הידועה של מג"ב, ומדוע לא עשו הלוחמים דבר כדי להפסיק את ההשפלה.

"התהפכה לי הבטן כשראיתי את הסרטון", אומר מפקד מג"ב החדש, ניצב אמיר כהן, "המון אנשים התקשרו אלי או שלחו לי הודעות. לכולם עניתי אותה התשובה: אני גאה באיפוק של הלוחמים. זו העוצמה האמיתית. הציבור שפט אותם בגלל תמונה חלקית וגרם להם עוול. צריך להבין את המכלול: בסרטון לא רואים את נחיל האדם שיצא מהתפילה על הר הבית ועבר בצפיפות רבה דרך סמטה צרה, שבה עמדו הלוחמים. אם היינו מגיבים בתקיפות, האירוע היה מסלים ועלול להסתיים בהרוגים.

"הלוחמים האלו עברו חודש של רמדאן, התמודדו עם הפרות סדר יומיומיות בשער שכם, עם קללות וזריקת בקבוקי תבערה. למרות זאת, הם לא פעלו באימפולסיביות, כי הבינו את הנפיצות. אנחנו במג"ב לא הפכנו לסלחנים או לחלשים, ולא באנו להתרפס ולמצוא חן. אנחנו מגיבים תמיד בנחישות. אם מפירי הסדר האלה חושבים שבהתנהגות הבזויה הזאת הם פגעו במורל שלנו, אז טעות בידם".

סרטון כזה עלול לגרום למשטרה נזק תדמיתי.

"ומה האופציה האחרת? שאורה ללוחמים לירות בכל מי שמעז להתגרות בהם? החשבון נסגר השבוע בצורה מקצועית, כשיחידת המסתערבים שלנו עצרה את החשוד במעשה, והוא הועבר לחקירה במשטרת ירושלים".

זה הראיון הראשון של ניצב כהן מאז נכנס לתפקידו, לפני שלושה חודשים. הוא בעיקר מוטרד מהיחס של הציבור כלפי המשטרה ומג"ב, ומהתגובות של ערביי ישראל בעתיד.

"אסור לחשוב שהאירועים האלה מאחורינו והם הסתיימו. הרגיעה הנוכחית היא אשליה זמנית. כשחבית הנפץ בין היהודים לערבים תתלקח פעם נוספת, אני חושש מירי לכיוון השוטרים ולוחמי מג"ב. זה חלום בלהות שמדיר שינה מעיניי.

"אנחנו לא צה"ל, שעומד מול אויב מוכר וידוע, אלא שוטרים ולוחמים שניצבים מול אזרחים כמוהם. לא ציפיתי שאזרח ישראלי, גם אם הוא ערבי, יכוון נשק מול שומרי החוק. ראיתי במהומות המון זועם שמסתער לעבר אזרחים תמימים, ואני מודאג מכך שבפעם הבאה תושבי הערים המעורבות ייקחו את החוק לידיים".

יש פתרון לתרחיש האימה הזה?

"יש פתרון אחד שהוא מדינתי, ולא משטרתי. הצד השני תלוי בנו, והוא הטיפול המשטרתי בנשק הלא חוקי, שמסתובב בתוך האוכלוסייה בישראל. אני מעריך שמדובר במאות אלפי רובים ואקדחים גנובים או מאולתרים, שמשמשים לפיגועי טרור ולעבירות פליליות. בסבב הבא הם עלולים להיות מופנים כלפינו".

"לא מחפש אשמים"

ב־24 השעות הראשונות של המהומות ברחוב הערבי נראה היה שמתפתח בישראל מרי אזרחי. המשטרה נתפסה לא מוכנה ולא הצליחה להשתלט על הזירות; בחלקן לא נראה בשטח אפילו שוטר אחד. השיא נרשם בערב 11 במאי, כשתושב לוד, יגאל יהושע, עבר לינץ' מחריד. המשטרה לא היתה שם.

היכן היו המשטרה ומג"ב בלילה ההוא? התושבים בערים המעורבות הרגישו מופקרים לגורלם.

"המשטרה לא אשמה בפרוץ המהומות ולא גרמה לוונדליזם, להרוגים או למעשי הלינץ', אבל אני מסכים שבשעות הראשונות התוצאות לא היו טובות. היינו צריכים להיות שם כבר בהתחלה.

"כדי להבין מה קרה באותו לילה צריך להסתכל על התמונה הרחבה. באותו יום היו מאות מוקדים של התפרעויות בכל רחבי הארץ. עשרות אלפי פורעים הציפו את הרחובות בלוד, בעכו, בירושלים, בחיפה, ביפו, בבת ים, באום אל־פחם ובמקומות נוספים, מהצפון ועד הדרום. גם אם למשטרה היו עוד מאות שוטרים באותו לילה, לא היינו מצליחים להגיע לכל מקום. אני אומר לכם בכנות: היכולת של המשטרה ומג"ב מוגבלת בעוצמה כזו של אירועים, באינטנסיביות ובפריסה הגיאוגרפית הרחבה. זה היה בלתי אפשרי, עם כוח האדם שקיים.

"אני יודע שההסבר הזה לא ינחם את המשפחות שחוו אלימות קשה ופחד, שנאלצו להתמודד עם המראות הנוראיים. הם כועסים, ובצדק. ליבי איתם. קשה יהיה לשכנע אותם שהמשטרה עשתה את כל המאמצים, ששוטרים רצו ממקום למקום ומאירוע לאירוע. אבל אלו העובדות. צבר האירועים היה בלתי אפשרי.

"בליל 10 במאי, או יותר נכון לפנות בוקר, הייתי עם המפכ"ל קובי שבתאי בלוד. לזכותו ייאמר שהוא קרא מייד את תמונת המצב וידע מה צריך לעשות. במהירות שיא גייסנו 20 פלוגות מילואים של מג"ב, והעברתי לתוך הארץ עוד עשר פלוגות מאיו"ש ושתי פלוגות ממג"ב עוטף ירושלים. מדובר באנשים שמיומנים בהתמודדות עם הפרות סדר.

"הלוחמים פוזרו ברחבי הארץ בתוך 12 שעות. הם הפכו ל'סופרטאנקר' של המשטרה. בזכות הנוכחות שלהם במוקדי המהומות המשטרה הצליחה להשתלט על האירועים מהר יחסית, ולהביא לרגיעה שקיימת היום".

איך בכלל פורצות פרעות כאלו, מבלי שלמשטרה או לארגוני הביטחון יהיה מודיעין מקדים?

"אין לי עניין לחפש אשמים. היו הערכות כלליות, אבל לא מודיעין מדויק. התוצאה לא טובה לנו, כמשטרה וכחברה. יש בישראל מוטיבציית יתר לחפש אשמים, ולא חשוב במה. כל הזמן מחפשים הסברים מדעיים. צריך לזכור שאנחנו מדברים על שטח ענק בתוך המדינה. תפקיד המשטרה הוא להשליט חוק וסדר, אבל אי אפשר לצפות מאיתנו להיות כל היום בכל נקודה".

איך תמנעו ממחזות כאלה לחזור על עצמם?

"המדינה צריכה להעביר למשטרה את המשאבים הנדרשים כדי לבנות כוח אדם ולהשתדרג טכנולוגית. זה הביטחון של תושבי ישראל.

"צריך לטפל בשורש. השורשים הם לא הבחירות ברשות הפלשתינית או שייח' ג'ראח, השורשים ניטעו ביום הקמתה של מדינת ישראל. שם גם שורשי השנאה.

"חבית הנפץ הזאת מתפוצצת מדי פעם, למשל במהומות אוקטובר 2000 בהר הבית, שם לקח למשטרה הרבה יותר זמן להרגיע את הלהבות, או בפרעות בעכו ביום הכיפורים 2008, כשנהג מונית ערבי נכנס לשכונה יהודית ונפוצה השמועה הלא נכונה שהוא נהרג.

"צריך להביא בחשבון גם את הרשתות החברתיות, שיש להן חלק לא קטן בליבוי היצרים ובהסתה".

אתה מבין את התרעומת שיש בציבור על המשטרה ועל מג"ב?

"אני יכול להזדהות עם התחושות שלהם. ישבתי אצל תושבי לוד בבית, שמעתי את המצוקה והיא אמיתית. השכן שלך, האיש שאיתו אתה שותה קפה בבוקר, קרא לפורעים וסימן את הבית שלך בגלל שאתה יהודי. זו תחושה מחרידה. להערכתי, ייקח שנים עד שהתושבים בערים המעורבות יחזרו באמת להאמין האחד בשני".

היה צריך לצרף לכוחות מג"ב גם חיילי צה"ל?

"לא אתם ולא אני רוצים לראות צבא בתוך הארץ. בניגוד ללוחמי מג"ב, החיילים לא הוכשרו להתמודד מול אוכלוסייה אזרחית בתוך מדינת ישראל".

היינו קרובים הפעם לאנרכיה?

"חד־משמעית, כן. האלימות והשנאה שחווינו, כולל 11 מקרים מתועדים של ירי כלפי שוטרים ולוחמים, זה משהו שלא נתקלתי בו לאורך כל שירותי. זו הסלמה חמורה מאוד. האלימות עלתה על גדותיה, והרצון להגיע לחיכוך אלים מול השוטרים היה גבוה. למרות זאת, השתמשנו בעיקר ברובי 'רוגר' (בעלי כדורים עם כמות פחותה של אבק שריפה, שנועדו רק לפצוע; ט"א), כדי למנוע ככל האפשר קורבנות בנפש.

"אם לא היינו מצליחים להשתלט על המהומות בתוך 48 שעות, אני מעריך שהיינו נתקלים באזרחים שיורים על אזרחים, ערבים נגד יהודים. היינו מאוד קרובים לזה".

מה הלקחים שלך מהאירועים האלה?

"הבנתי שמג"ב חייב לקחת את האחריות על הפרות סדר, ולאפשר למשטרה להמשיך לטפל בפשיעה, לעסוק בבילוש ובחקירות ובמתן שירות לאזרח. לוחמי מג"ב הם אלה שמיומנים בהתפרעויות. ביקשתי להעלות את מספר פלוגות המילואים שלנו מ־20 ל־32, כדי שנצליח במשימה הזאת.

"בכל שנה משתחררים לנו כ־1,000 לוחמים בסדיר, ורק 250 מהם מגיעים למילואים, בגלל שיקולי תקציב. אם המספר יהיה גבוה יותר, הם אלה שיהוו את כוח העתודה של המדינה ושל המשטרה. הייעוד שלהם יהיה להגיע מייד להפרות סדר או לשריפות בסדר גודל של אסון הכרמל, ולסייע באופן שוטף למאבק בפשיעה החקלאית, שעבר לאחרונה לידי מג"ב. אז יהיה לנו לא 'סופרטאנקר' אחד, אלא שניים.
"הנושא עבר את אישור המפכ"ל שבתאי והונח לפתחו של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. אני יודע שגם הוא תומך בתוכנית".

"יוצרים חיץ בגופנו"

התחזית הקודרת של מפקד מג"ב נשמעת סבירה מתמיד כשמגיעים לצומת שייח' ג'ראח בירושלים, המקום שבו פרצו המהומות בגלל מחלוקת בין יהודים לערבים הנוגעת לבעלות על קרקע בשכונה. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע בשנה שעברה כי הקרקעות שייכות ליהודים, אולם ערעור שהוגש בנושא נמצא כעת על שולחנו של בג"ץ.

קשה לפספס את המתח באוויר. הכניסה לרחוב הראשי, עותאן אבן עפאן, שהיתה פתוחה בעבר למעבר מכוניות והולכי רגל, מזכירה שטח צבאי סגור. קוביות בטון גדולות ניצבות על הכביש בעקבות פיגוע הדריסה שאירע במקום לפני כשבועיים. המחבל דהר לעבר עמדת האבטחה ופצע שבעה לוחמים, עד שחוסל בידי אחד מהם.

כעת עומדים במקום לוחמים ולוחמות, שהועברו מהשגרה הכאוטית של מג"ב איו"ש והוצנחו לתוך סיר הלחץ של השכונה. הם עומדים באפוד כבד ובנשקים שלופים, כשמולם צוות צילום מזרח־ירושלמי, שמתעד כל צעד שלהם. הצוות הניח שם שתי מצלמות על חצובות, וממתין לרגע שבו יעשו הלוחמים את הטעות הקטנה ביותר, ואז ניתן יהיה להפיץ את הסרטון לכלי תקשורת בכל העולם.

ניצב כהן מגיע לשכונה לסיור שגרתי יחד עם מפקד מג"ב ירושלים, תנ"צ מאיר אליהו, בעקבות מהומה שפרצה ברחוב הראשי. שני צעירים יהודים ניסו למחוק כתובת בערבית, "ברוכים הבאים לשייח' ג'ראח", שנכתבה על גדר של אחת הבתים. המוני תושבים ערבים התגודדו סביבם, וחילופי המהלומות היו בלתי נמנעים. לוחמי מג"ב הפרידו בין הצדדים.

כשהמפקדים מתקרבים למחסום, שניים מהלוחמים עולים על גבעה סמוכה, לא רחוק מצוות הצילום, ומאבטחים את השטח. שלושה מבוגרים וילד חולפים לידם וצוחקים מולם בהתרסה, אולם השניים אינם זזים ממקומם.

למחסום מתקרבת צעירה בעלת עיניים מלוכסנות, לבושה בהידור, ובידה זר פרחים. אחד הלוחמים ניגש אליה. בכעס עצור היא מציגה בפניו כרטיס עובד של האו"ם. "יש להם כאן משרדים, הם לא רגילים שהרחוב סגור", מגיב באמפתיה תנ"צ אליהו, שנכנס לתפקידו לפני חודש וחצי. "עד למהומות, המקום לא נראה שונה מכל שכונה אחרת. השהות שלנו כאן היא חריגה".

ניצב כהן ניגש אל אחת משתי הלוחמות במקום, רב־שוטרת ליאל, המשרתת כשנה במג"ב איו"ש. היא עומדת מולו בגב מתוח, על ראשה כובע מצחייה המסתיר את עיניה הכחולות, ועל כתפיה הצרות הנשק, האפוד והקסדה.

"המצב כאן שונה ממה שאני רגילה, כי מדובר באוכלוסייה ישראלית", היא אומרת, "זה הזוי. אני גרה בירושלים, והאנשים האלה היו יכולים להיות השכנים שלי. יש כאן תושבים ערבים שצוחקים על הלוחמות ומנסים להתגרות בנו, אבל זה לא מרתיע אותי. בהתפרעויות שהיו כאן לא היססתי להשתמש בכוח".

רש"ט אליה היא היחידה מקרב הלוחמים שלא באה מפלוגה מאיו"ש. היא משרתת ביחידת שחר במג"ב ירושלים, שנועדה להילחם בפשיעה באזורים עירוניים ולסייע במקרה של מהומות. "עד עכשיו הייתי בעיקר בהפגנות של חרדים", היא מספרת, "כאן המנטליות שונה לגמרי. לשירות במקום כזה יש המון משמעות עבורי, כי אני גרה בהר חברון".

פקד אופיר, קצין המבצעים של מג"ב איוש, מתאר בפני מפקד מג"ב את הדילמות שאיתן מתמודדת הפלוגה. "כשהגענו לכאן, ב־16 במאי, לא באמת ידענו מה קורה. מהר מאוד הבנו שהכל יכול לעבור מאפס למאה. אנחנו חווים אלימות מילולית, ויש הרמות ידיים. זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו מאיו"ש. שם האוכלוסייה לא מתקרבת אליך ואין מגע. פה אנחנו יוצרים חיץ בגופנו. ברור לנו שכל אירוע קטן יבעיר את כל המדינה".

"גאה בשירות שלי"

אנחנו מצטרפים לפטרול של הלוחמים. הם פוסעים בשני טורים לאורך הרחוב הראשי. הבתים בצידי הכביש הם בעלי קומה אחת או שתיים. על אחת הגדרות נכתב בערבית: "שייח' ג'ראח ופלשתין - כולן שלנו", לצד דגלים של הרשות הפלשתינית. על גדר של בית סמוך נכתב: "זו האדמה שלי, מהים ועד הגדה. זה הניצחון שלנו".

שני בתים אחר כך המראה משתנה. דגל ישראל מתנפנף ברוח, ואל הגדר מוצמד שלט גדול, שעליו נכתב בעברית: "לשוטרים ולחיילים באהבה מתושבי השכונה".

ממול מתגודדים כמה תושבים ערבים, ובידיהם טלפונים סלולריים. הם מתעדים את הלוחמים והמפקדים ללא הרף. על הקיר מאחוריהם כתובת בשחור בערבית "אנחנו נשארים כאן", ולידה ציור של קקטוסים ירוקים ובתוכם שמות המשפחות המיועדות לפינוי.

אחד הלוחמים מתרגם את הכתוב למפקדים. זהו סמל שני יזדי חוג'יראת, מוסלמי מהיישוב הבדואי ביר אל־מכסור, המשרת במג"ב כשנה וחצי.

"לפני כמה ימים חברה שלי שלחה לי תמונה של סטורי, שמישהי שאנחנו מכירים העלתה לאינסטגרם", הוא אומר במבוכה, "צילמו אותי במחסום כאן, וכתבו שאני לא נותן לתושבים הערבים להיכנס לשכונה. אני יודע מי עשתה את זה, היא בסך הכל בת 14. אמא שלי דיברה איתה, אני לא יודע מה היא אמרה לה. גם ככה הסטורי עולה רק ל־24 שעות".

נפגעת?

"לא. אני גאה בשירות שלי. אבא שלי היה גשש בצה"ל ונפצע במלחמת לבנון השנייה, ואחי משרת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר. יש לנו גם אח קטן בתיכון, שרוצה להתגייס לצנחנים. אין אצלנו בעיה בכפר, רוב האנשים מתגייסים לצה"ל.

"פה בשכונה התושבים הערבים הופתעו כשראו אותי. כמה שאלו למה אני משרת במשטרת ישראל. הסברתי להם שאני ישראלי, שזאת גם המדינה שלנו, ושאני מגן עליהם. לא נראה לי שהם מבינים את הבחירה שלי".

מפקד הפלוגה, סנ"צ דודו מרציאנו, אומר כי חוג'יראת אינו חריג: "יש לי חמישה לוחמים מוסלמים, וזה חלק מהייחודיות של מג"ב. פה מרגישים את כל החברה הישראלית. יש אצלנו יהודים, דרוזים, צ'רקסים ונוצרים".

ניצב כהן מספר כי ארבעה מתוך 256 הלוחמים המוסלמים במג"ב מוגדרים היום כ"מאוימים". לאחד מהם הוצע לא לחזור לכפר ולקבל ממג"ב מקום לינה חלופי. הוא סירב.

"הבאתי תוכנית סדורה"

על שידת העץ בלשכתו של מפקד מג"ב בלוד בולט נשק בעל תופסן גדול כתום, החובק כמעט את כל הקנה הארוך. בגלל הצבעוניות החריגה נדמה לרגע כי מדובר בדגם צעצוע מפלסטיק. כהן מביט עליו בגאווה. זה השחקן החדש שהכניס למג"ב עם פרוץ המהומות, המכונה "אביב־קוברה": כלי נשק שיורה כדורי גז פלפל, ובינתיים יש רק חמישה כמוהו - בידיהם של לוחמי מג"ב הנמצאים בלוד ובעכו.

"זהו כלי אל־הרג, שמגיע עם מחסניות של 20 כדורים ויכול לירות למרחק של יותר מ־70 מטר", אומר כהן, "כשכדור כזה פוגע בגוף, הוא מפזר עננת ריח חריפה, שמשתקת את המתפרע וגם את סביבתו".

הוא בן 51, גדל בטבריה, והיום מתגורר במושבה מנחמיה שלמרגלות הכנרת. נשוי ליפעת, ראש לשכתו של ראש מועצת עמק הירדן. בתו הבכורה, שיר (26), סיימה לימודי משפטים ומתמחה כעת בפרקליטות מחוז צפון. הבן שחר (21) שירת עד לאחרונה ביחידת המסתערבים של מג"ב ירושלים, ויוצא בקרוב לקורס קצינים. הוא לא יחזור ליחידה, בגלל התפקיד שקיבל אביו, ויעבור למשטרה הכחולה.

"המינוי שלי גרם לו למשבר", אומר כהן בכנות, "לאחרונה החלטנו במשטרה שילדים של בכירים לא ישרתו תחתם. זו אחת ההחלטות הקשות שעשיתי כמפקד מג"ב. שחר אמר שזה הרס לו את הקריירה, כי הוא מאוד רצה לחזור ליחידה כמפקד צוות".

צעירת הילדים, שוהם (17), היא תלמידת כיתה י"א. "רק היא מתקשרת אלי כל יום כדי לשאול לשלומי", הוא מחייך, "אני מודה שהייתי נוכח־נפקד בגידול הילדים. מעולם לא הגעתי לאסיפות הורים או לפגישות עם מורים. אני לא מצטער, כי שירות במג"ב הוא שליחות. בחרתי בדרך הזאת במודע ובתמיכה מלאה של אשתי".

הקריירה שלו במג"ב החלה עם גיוסו לצה"ל, ב־1988. כהן שאף להגיע לימ"מ. הוא הושפע ממבצע שהתקיים חודשים ספורים לפני כן, לאחר שהיחידה הצליחה לחסל שלושה מחבלים, שחטפו אוטובוס עובדים מהכור הגרעיני ליד דימונה ורצחו שלושה מהם.

"כשהתחלתי את הטירונות במג"ב, התאהבתי בתחושת השייכות והחברותא ורציתי להישאר בפלוגות המבצעיות. אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה, והמסלול שלנו נמשך שמונה חודשים במקום ארבעה. באותם ימים קיבל מג"ב את התדמית האלימה שליוותה אותו שנים, ואני מודה שגם לי יש חלק בזה. עשינו הרבה דברים שלא הייתי חוזר עליהם".

כמו מה?

"השתמשנו בהמון כוח ופיזרנו הפגנות באלות. היום לא נוהגים ככה, ויש לי אפס סובלנות בנושא. לא אקדם מפקדים שבפלוגה שלהם היו אירועי אלימות חריגים. אני רוצה מג"ב איכותי ומקצועי, שיודע לאזן את השימוש בכוח".

עם סיום המסלול יצא כהן לקורס מ"כים, פיקד על טירונים, התמחה בלוחמה בטרור ופיקד על קורס מסתערבים. ב־2003, כמפקד יחידת בילוש אלון במג"ב צפון, הוביל מבצע שחשף את חוליית המחבלים שרצחה את החייל אולג שייחט. משם המשיך למגוון תפקידים, ובהם ראש ענף מבצעים של מג"ב. לפני תפקידו הנוכחי שימש סגן ראש אגף ההדרכה במשטרה.

הופתעת כשמונית למפקד מג"ב? לא היית המועמד המוביל בבורסת השמות.

"לא הופתעתי. אני משרת במשטרה שלושה עשורים והתנסיתי בכל הצמתים של החברה הישראלית. הייתי באינתיפאדה, בהתנתקות, בפינוי עמונה, בהר הבית, והתמודדתי עם הפרות סדר קשות במסגרת תפקידי שטח שונים. חשבתי שאני מועמד לגיטימי, אבל השמיים לא היו נופלים עלי אם לא הייתי נבחר.

"באתי לשיחה אצל המפכ"ל קובי שבתאי עם תוכנית סדורה למג"ב לעשור הבא. לא קל להיכנס לנעליים שלו, כי הוא חולל מהפכה בחיל והקים יחידות טכנולוגיות. אנחנו רואים עין בעין את הטיפול בנשק הלא חוקי ובפשיעה החקלאית, ואת שניהם ביקשתי להעביר לאחריות מג"ב כבר בשלב הראיונות למועמדים.

"הנשק הלא חוקי הוא רובים ואקדחים שאזרחים מחזיקים ללא רישיון - כאלה שנגנבים מצה"ל, מיוצרים במחרטות מחתרתיות או מוברחים דרך הגבולות. אני מעריך שיש בישראל כ־450 אלף אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי - פי שלושה ממספר האנשים שמחזיקים בנשק חוקי.

"הנושא הוא באחריות המחוזות של המשטרה, אבל אין גוף אחד שאחראי לכך באופן מרוכז. אני חושב שזה תחום שאמור להיות על־טריטוריאלי, כמו משטרת התנועה. הצעתי שמג"ב הוא שיאסוף את המודיעין, בשיתוף מחוזות המשטרה, כדי שנוכל לטפל גם באירועי הרצח הרבים במגזר הערבי".

"הסנסורים רגישים יותר"

ביום כניסתו לתפקיד, 23 בפברואר, זכה כהן לקבלת פנים מפוקפקת. שוטר חובה מפלוגת מג"ב בעכו, אפיק טויבי (20), ירה למוות בחברו נעים מאדי. בתחילה הציג טויבי את האירוע כהתאבדות, אולם בחקירת מח"ש התברר כי הוא זה שירה. לאחרונה הוגש נגדו כתב אישום על המתה בקלות דעת ושיבוש מהלכי משפט. הוא הואשם גם באיומים ובמעשה מגונה באחד מחבריו. טויבי מכחיש את כל ההאשמות נגדו.

"בחלומותיי הגרועים ביותר לא שיערתי שאירוע כזה יפגוש אותי כמפקד מג"ב, וקיבלתי אותו ביום הראשון בתפקיד. טויבי פוטר ממג"ב לפני חודשיים, עם הגשת כתב האישום נגדו, והוחזר לצה"ל. זה אירוע שנוגע בעצבים הכי רגישים שלנו כמפקדים. מיניתי קצין בודק להתנהלות היחידה, וגיליתי שהיו אירועים קודמים, בידיעת מפקד הפלוגה. הדחתי אותו מפיקוד על לוחמים והמלצתי למשטרה לשחרר אותו ממג"ב. לפני כמה ימים הוגש נגדו כתב אישום על אי־דיווח אירועי האלימות, ואם יורשע - הוא יפוטר".

כיצד תמנע בעתיד הישנות של אירועים כאלו?

"ערכתי כנס מפקדים מרמת המ"פ ועד המג"ד, ארגנתי הרצאה של פרקליט ממח"ש, ומיניתי ועדה שערכה ביקורת פתע בכל היחידות. הדחתי כמעט את כל המפקדים בפלוגה הזאת ופיזרתי את השוטרים בין יחידות אחרות. מתסכל אותי שיכולנו לעצור את האירוע הזה 30 פעם, אם המפקדים היו מדווחים עליו.

"עם זאת אני לא יכול, לצערי, להתחייב שאירוע כזה לא יחזור על עצמו. אני יכול להבטיח שאעשה הכל כדי למנוע את זה".

כיצד יתמודד מג"ב אם יפרצו שוב מהומות בזמן הקרוב?

"זו הסיבה שרוב הפלוגות מאיו"ש נשארות עדיין בתוך ישראל. רק שלוש מתוך עשר חזרו למשימות השגרה שלהן. בכל מקרה הן לא יחזרו במכה אחת, אלא בשלבים. ביום ראשון תתקיים במשטרה הערכת מצב, ונחליט מה עושים.

"בלי קשר לפלוגות, התחלתי לצייד את כל המרחבים, כמו מרכז וחוף, בכלי רכב ממוגנים, שהיו עד עכשיו רק באיו"ש. הם נועדו להגן על הלוחמים במקרה שהפרות הסדר יפרצו שוב".

יש חשש שעם החזרה של הפלוגות לאיו"ש יתחדשו הפרות הסדר בערים המעורבות?

"אני מביא את זה בחשבון. כשתתקבל החלטת בג"ץ על שייח' ג'ראח, צד אחד יהיה לא מרוצה. אני מעריך שזה יוביל לפרובוקציות, שעלולות לגלוש לאזורים אחרים בארץ.

"אני לא חרד, לא בפאניקה ולא בהיסטריה, אבל אין ספק שהסנסורים של כולנו יותר רגישים היום. המשטרה החלה השבוע במבצע 'חוק וסדר', שבמסגרתו מתבצעים בכל יום עשרות מעצרים בשיתוף עם השב"כ. הוגשו כבר יותר מ־150 כתבי אישום, נמצה את הדין עם כולם". 

tala@israelhayom.co.il