למילים של אייל גלעד יש איזה לחן קשוח. הומור עם קוצים כמו אלה המאפיינים את שריון הלובסטרים שפעם, בחיים אחרים, ניסה לגדל בכלובים לחופי סיני. ביולוג ימי שגדל בחיפה ואחרי הצבא שקל ללמוד ארכיטקטורה, לעבוד עם אבא במשרד. אבל פרופ' שלמה גלעד, מגדולי האדריכלים בדורו, הודיע לילד שטוב יעשה אם ינתב את אהבתו לחיות לטובת לימודי ביולוגיה ולא יסתובב לו בין הרגליים.
אחרי הלימודים, ביחד עם רעיה אהובתו, הוא ירד לסיני להקים בית ספר שדה. שם, לאורך המפרץ, ניהל את הניסוי שלו, שהתמקד בלובסטר הקוצני הכחול, זה שטעמו עדן ותפוצתו כוללת את ים סוף.
"הניסוי הלך מצוין", הוא אומר, "חסך לאנשים הרבה כסף. אי אפשר לגדל את החיה הזו בכלובים! אפילו היפנים לא הצליחו", הוא מסכם, ואני מתאפקת שלא ללכת על הפרפראזה המטפסת אצלי בראש, על בני אדם בתוך כלוב לחופו של הים התיכון. בכל זאת, הרגע נפגשנו.
בפעם הקודמת שביקרתי ב"מקנה דקל", החווה שהקים אחרי פינוי סיני, לא רחוק ממושב דקל, הוא לא היה במקום. אז פגשתי את איתמר, הבכור מבין ארבעת בניו ובנותיו וממשיך דרכו, זה שכולם קוראים לו איתוש. הילד שנולד בסיני היה בן 5 כשההורים עברו לצפון הנגב, ובגיל 14, בזמן מלחמת המפרץ, כשהרועים ברחו מאימת הטילים, אבא שלח אותו לרעות את הצאן.
מאז לא עזב את החווה. למד בה כל חי וציפורת, לנהל מלחמת מוחות עם זאבים רעבים, איך לתקשר עם חזקי החזיר ואיך לרכוב על פרים. הפועלים מתאילנד היו לו למשפחה, לימדו אותו טעמי מטבח רחוק, מוסר עניים שלא בוחל גם במכרסמי האזור. עד לא מזמן הוא חי בחווה עם טל, היום מדריכת פילאטיס, ועם ארבעת ילדיהם, אבל הביורוקרטיה, בדרכה להסדיר את חוות הבודדים בנגב הצפוני, שמה לזה סוף. עכשיו בית המשפחה הפורמלי עבר להתקיים בדקל.
איתוש עוד זוכר איך הוא והאחים שלו היו נוסעים עשר דקות לחוף השווה של עזה, ואת סניף בנק מזרחי ברפיח, שעל ידו היו יושבים על המדרכה ואוכלים יופי של פלאפל, עד שאבא אייל יפקיד את הצ'קים. זוכר את יוסף, גם הוא מרפיח, שהיה כמו אח גדול בשבילו. עבד איתם בחווה, חלקו שמחות ומכאובים.
"הפעם האחרונה שדיברתי איתו היתה לפני 15 שנה", אומר האב אייל, "זו היתה שיחה ששברה לי את הלב. יוסף אמר שהוא לא רואה עיניים של בני אדם, רק שרוכים. שהוא פוחד שאם יצליב מבט עם מישהו, ישלחו אותו לחפור מנהרה או משהו כזה. הוא אמר לי אז 'אני לא יכול לחנך את הילד מה נכון, מה צודק ומה אסור. אם אגיד לילד שלי שלא נכון מה שחמאס אומרים ושהיהודים לא שותים דם של ערבים, והוא יגיד את זה בבית הספר, יהרגו אותי ואת המשפחה שלי'.
"זו היתה שיחה שגמרה אותי", ממשיך אייל, נושם ויורה משהו על זה שאיתוש יעשה לי קפה. כאילו ככה לא יראו לו את העצב.
"זו הבעיה. כל מי שמתחת לגיל 35 חונך על ידי חמאס", אומר איתוש, שמגיש לי יופי של אספרסו. "בואי נדבר רגע כמו שמאלנים, ותאמיני לי שאני לא, עם הפרשנות שלהם לקוראן ברור לי שאני לא יכול לחיות איתם ביחד.
"הטמטום הזה להשקיע את כל הכסף במנהרות במקום בפיתוח מכעיס אותי, אבל יש פה שני מיליון איש שנופלות עליהם פצצות כבר 15 שנה. לפעמים 24 שעות ביממה. הם אלה שמסכנים והם אלה ששונאים את חמאס יותר ממך. בהם חמאס פוגע באמת, לא בך. כשזה ייגמר וחמאס ייעלם, הם יגידו לנו 'אתם מטומטמים?! 20 שנה הם שוחטים אותנו, אונסים אותנו, גונבים אותנו - למה לא עזרתם לנו?'"
להוציא את האקדח מהכספת
גם זוועת הימים לא יכולה ליופי של המקום שאליו הגיע אייל עם חיליק מגנוס בשיא הגשם. מרבדים ירוקים פרס לכבודם החורף באזור, שבשנות ה־80 לא ידע חוק וסדר ולא גדרות, רק בדואים שראו בהם ובדומיהם פולשים לנחלתם, לפעמים גם הפרעה לא רצויה לנתיבי הברחות. מין מערב פרוע שבו המתיישבים הראשונים הקימו תשתיות, דאגו בעצמם לעצמם לחיים על האדמה היפה הזו.
השניים כתבו מכתבים לקבלת אישורים לחווה ולמרעה, אבל אף אחד לא ענה, ואייל, כמו חקלאים אחרים במושב דקל, התחיל לגדל פרחים. מקץ שנתיים, כשכבר הפסיק לחכות, הגיע האישור ואיתו התניה שעליו להשיג עדר בתוך שלושה חודשים. והוא, ביולוג ימי, שלא ידע כלום על חיות המשק, מצא עצמו עם שטח של קרוב ל־7,000 דונם ועם 40 כבשים.
עדר הכבשים גדל והשביח, ב־1997 החלו הגלעדים גם בגידול בקר. הפעם הראשונה שהגעתי לשם, כשעמדתי עם איתוש על הגבעה, מאחורינו נחל הבשור וממול מכלאת בקר נמתחת מאופק ועד סף, הזכירה לי סצנה ממערבון, רגע לפני שהרעים או הטובים רוכבים פנימה להחריד את השקט.
ב־6 באוקטובר, לפני שדהרה מהגיהינום פרצה את הכל, אייל ורעיה נסעו לאזכרה בצפון. טל והילדים היו במושב, איתוש סיים ארוחת שישי ויצא עם זוג חברים לרקוד בנובה.
"בשבת, בשעה 06:29, אני רואה שלושה קסאמים בין העצים, ואני רק רוצה להמשיך לרקוד", הוא נזכר, ובעיניים היפות שלו אפשר לחזור לרגע לשמחה שהיתה שם. "דקה אחרי זה אני רואה אלפי טילים בשמיים ואומר 'פאק! זו המלחמה הגדולה. אנחנו מחכים לה הרבה זמן, ידענו שהיא תבוא'. החברה מחבקת אותי חזק עם הציפורניים, היא חרדתית אחרי כל השנים באזור, לא עוזבת אותי. ואני עוד מציע לה שנחזור לרקוד. היא מסתכלת עלי כמו על מסומם".
בתוך הכאוס המתרגש הגיעה שיחת הטלפון שהצילה להם את החיים. "הבת של חבר שלי, בת 12 שהיתה עם שתי אחיות קטנות בבית, התקשרה אליו ואמרה 'אבא, אנחנו בממ"ד וכולי רועדת'. והיא לא רועדת מכלום, היא גדלה בצבע אדום כל החיים. הוא אמר לי 'איתוש, אני הולך הביתה'.
"הזיה מה שהיה שם. אלפי אנשים רצים לכל מקום וצורחים על כלום. אין מחבלים, אין צבע אדום. בחורה מחבקת גדר, צורחת, ואני אומר לה 'הכל בסדר, זה מעלינו, זה ירי לצפון. קומי!' בנאדם עם קעקועים מחבק איקליפטוס עם הציפורניים נעוצות בגזע. לידו, חבר שלו מנסה לשכנע אותו שיבוא. 'אורי, בוא אורי'. אני אומר לו שימשוך אותו למיגונית, אבל הוא לא מדבר איתי, לא שומע, לא רואה אותי. אני אומר לאנשים 'אם אתם מפחדים, תשכבו בוואדי'. אף אחד לא מקשיב. תשע דקות כל מה שאני מתאר לך ועד שאני על הכביש הראשי, נוסע לאט יחסית, מצלם את הטילים. אחותי מתקשרת כי יש שמועה על טבח במסיבת נובה. 'שחררי', אני אומר לה, 'כולם שם דלוקים'".
כשהוא עוד לא מבין מה קורה, איתוש מחליט לנסוע קודם לחווה, להרגיע את התאילנדים. זה הוותיק לא נמצא בשבתות ויש אחד שרק הגיע מתאילנד והוא בטח מבוהל ומבולבל. רק כשהגיע לחווה והתחילו להגיע דיווחים מכיתת הכוננות של עין הבשור וקריאות לרופא שיגיע למזכירות כי יש פצועים, הוא מתחיל להבין. אבל אז כבר משתוללת מלחמה על הכביש והוא לא יכול להגיע לטל ולילדים, אז הוא מתקשר אליה שתוציא את האקדח מהכספת ומבקש מיונתן שלו שיסביר לאמא איך דורכים אקדח, כמו שלמד ממשחקי וידאו".
שבוי תשע שעות
אנחנו נוסעים בחווה כשאיתוש אומר שאלוהים שמר עליו באותו היום. במכלאה, ערימות סלק ותפוחי אדמה מציעות עצמן לפרות ולעגלים. חלקם, מבהלת המלחמה, הגיחו לעולם בלידה מוקדמת, אבל עכשיו, ככה נראה, כולם כבר התרגלו.
"אשכרה שמרו עלי מלמעלה. כל הזמן. מהרגע שיצאתי מהמסיבה. הקדמתי את המחבלים בכמה דקות בלי שאני יודע שהם מגיעים. אם הייתי מתעכב חמש דקות, היו פה בצומת כבר 80 מחבלים.
"כשהגעתי, התאילנדי סיפר לי שהוא היה עם הכבשים ליד הכביש וראה ארבעה טנדרים לבנים עם מלא שוטרים עליהם. אחריהם, הוא הסביר, עברו שבעה אופנועים והאחרון שעבר ירה עליו מרובה. הוא הדגים לי איך נשכב על הכלב, ואיך הכבשים נבהלו וברחו. הסביר שהשוטר בטח לא רצה שיתקרב עם הכבשים לכביש. והפועל השני מתרגם וצוחק, כי אפילו בתאילנד שוטרים לא ככה סתם יורים".
איתמר "איתוש" גלעד: "מהרגע שיצאתי מהמסיבה, הקדמתי את המחבלים בכמה דקות בלי שאני יודע שהם מגיעים. אם הייתי מתעכב חמש דקות, היו פה בצומת כבר 80 מחבלים"
איתוש, שכבר 15 שנה יודע מבצעים, עשה חשבון שעברו 40 דקות מאז שהתאילנדי ראה את המחבלים ושתכף צה"ל יעלה מסוק לשמיים ויירה עליהם. רובם ייפגעו אבל אחרים יברחו לבתרונות, יסתתרו בתוך הפרדסים שמקיפים את החווה או בין קני הסוף שבנחל. הדמיון התחיל להשתולל.
הוא עלה למתבן, מסתתר בין חבילות הקש ומתצפת על טרפת העולם, חושב איך יחזור למסיבה להציל אנשים, ועל הנשק שלא קיבל, והלוואי שהיה לו עכשיו. מחביא את הסלולרי מתחת לשק השינה, שלא יראו את האור.
זה היה לילה מהגיהינום, חום מטורף, יתושים אכלו אותו - וירי בלי סוף. על הבוקר, קש ועקיצות מגרדים בכל הגוף, הגיע אליו התאילנדי נרגש, מודיע שיש ערבי בשער.
"אני האזרח היחיד במדינת ישראל שהיה בבעלותו שבוי משך תשע שעות", הוא מספר את שלא סיפר קודם, מוסיף שכל מה שעניין אותו הוא שיגלה לו איפה הסתיר את הנשק שלו, כי בבוקר ראשון, ביישובי העוטף, הרעב לנשק גבר על הכל.
איפה הנשק הערבי לא גילה לו, רק שקוראים לו חאלד, גבר שמנמן בסביבות גיל 50. כשאני שואלת אם נכנס בו עם כל תאוות הנקמה, אם חשב להרוג אותו, איתוש נראה כמעט מופתע.
"כשאתה גדל עם בעלי חיים, מוות הוא חלק מהחיים שלך, אבל אתה לא עושה כלום במזיד. בעל חיים יהרוג רק אם הוא רעב. ועדיין, כשהגיעו מהשב"כ, אחד החוקרים אמר שהוא מלשין עלי".
על מה היה להלשין?
"שאלתי. לא אמרו. היה רק דבר אחד שאני מעלה בדעתי. אמרתי לו שיתפשט וקשרתי אותו בחבל. נתתי לו מים, עישנתי איתו סיגריה, שאכטה בשאכטה, וכשמרחתי לו יוד על פצע שמתי קודם על עצמי, שלא יחשוב שאני מרעיל אותו או משהו.
"אולי הוא חשב שיש לו עסק עם פראייר, אז הוא ביקש שאגרש ממנו את הזבובים. זה הביא לי קריזה. כל החיים אני בתוך זבובים ובחיים לא התלוננתי. אז שברתי עליו ביצה. שיראה מה זה זבובים. זה הדבר היחיד שעשיתי לא בסדר".
איתוש אומר ששבועיים הסתובב בשטח כמו שריף, השתתף בחיפושים אחרי ניצולים, אבל כשהחושך ירד היה מתחיל לרעוד. בנה מחבוא במתבן, לילה אחד בילה במגורי התאילנדים כי הכלבים שלהם שומרים יותר טוב. ישן שם על מזרן ש־20 שנה אף אחד לא ישן עליו, קם בבוקר עם חתיכות ספוג מתפורר בתוך הנחיריים. "אחרי שבועיים הגיעו לעבוד פה שתי בנות 17 מהשומרון, לעזור לי עם ההמלטות. אמרתי להן שנישן בקש כי מפחיד פה בלילה, והן אמרו 'סליחה?! באנו לעבוד פה, אתה הבעלים, אתה צריך להשרות עלינו ביטחון. הן הפסיקו לי את הרעידות'".
מאז הוא ישן בבית החווה. טל לא מגיעה, עדיין פוחדת. כשאחת הבנות שלו באה לעזור עם הצאן, הוא נסע לבאר שבע להביא אותה. לפעמים, בדרכים, מגיעות הדמעות. כל כך הרבה אנשים איבד בחודשים האחרונים, והגבר הזה, שעוד מעט ימלאו לו 46, שלא בכה מעולם, אומר שעכשיו הוא אסיר תודה על השחרור הזה. וכשאני שואלת אם יש בו כעס, הוא אומר שהוא כועס רק על איש אחד, אבל הוא לא יודע מי הוא. "אני כועס על מי שלקח מכל הלוחמים באזור את הנשקים".
ללכת לאיבוד בתוך הכעס
הרבש"צים בעוטף יצאו להפגין בזמנו על ההחלטה לאסוף את הנשק, מספרים לי סביב השולחן ב"חוות צאן". חווה שימיה הולכים אחורה לשנות ה־60, אז רות היפה, שנולדה בירושלים, הגיעה לשנת שירות בקיבוץ מגן ושמה את הלב שלה בזה של חיים נבו, שעבד כשכיר בדיר של הקיבוץ. מסיפור האהבה הזה נולדה החווה לצד כביש 232, לא רחוק מנחל הבשור, שם נטעו השניים אוהל והחלו מעבדים את אדמת הלס הטובה של צפון הנגב. התניידו בסוס רתום לעגלה, בלי מים זורמים או חשמל, ורעו עדר כבשים לבשר.
ב־1971 נולדה הבת הבכורה, צאלה, והיה האוהל לאוטובוס ובני הזוג למשפחה. שנה אחרי זה נולד אשל, האדמה הצמיחה, הכבשים העלו בשר, עד שנקרעו החיים כשחיים נפטר.
אל החווה הזו הגיע ב־1975 חובב נבון. צעיר בן לעולים מגרמניה שגדל בראשון לציון, ואחרי הצבא הודיע להורים שיכינו לו סוס, כי הוא הולך להקים חווה. כשחזר הביתה חיכה לו מקל של מטאטא עם ראש סוס מעץ, והוא הבין שלחלום הזה ייאלץ לדהור בכוחות עצמו. כששמע שבנגב הצפוני יש חווה שמחפשת ידיים עובדות, סגר עם רות שעל העבודה תשלם לו בטליות שיום אחד, ככה חשב, יעמידו את העדר שלו.
אבל ללב תוכניות משלו, ועד היום חובב זוכר את השיחה שבה הודיע לרות שהוא חייב לעזוב כי הוא מתאהב בה, והוא בכלל רוצה לחווה משלו בצפון. בסוף לא הלך לשום מקום, הפך אב שני לצאלה ולאשל, החווה גדלה והתבססה, האוטובוס היה לבית, ולמשפחה נוספו עוד שני ילדים, נירית ואביחי, שכמו צאלה חיים עד היום בחווה. כל אחד מהם הקים בה בית ומשפחה, ורק אשל, שהתאהב בבת חווה אוסטרלית, בנה חיים רחוק מהנגב.
רוח קרה מנשבת על מרפסת הבית. רות נסעה לסידורים וחובב ממהר לרכבת. הזרוע שלו חבושה. "תאונת אופניים מטופשת", הוא אומר, "הייתי בטוחה שניהלת קרב", אני עונה.
זה היה קרוב, מתברר. בבוקר יום שבת, כשהשמיים השתוללו והתחילו להגיע ידיעות על חדירת מחבלים, הילדים עם צאלה נכנסו לממ"ד והגברים של החווה, חמושים באקדחים, התפצלו כדי להגן עליה. רביב, הבעל של נירית, על הצד המערבי, אמנון, הבעל של צאלה, על הגג, משם יראה מאוחר יותר שלושה מחבלים על אזרחי בדרך לחווה, שאותם תפסו והעבירו לידי הצבא. בעוטף, מתברר, היו לא מעט מחבלים שככל שעברו השעות הרגישו שהם בסכנת חיים וירדו מהמדים, נפטרו מהנשק ואמרו משהו על זה שבאו לחפש עבודה. חובב, שיצא ברכב לצד הצפוני, זוהה בטעות כמחבל, ועברו כמה רגעים של ירי מסיבי עד שהתקשרו לכיתת הכוננות של עין הבשור להגיד שיש טעות בזיהוי. הוא יצא מזה בנס.
נירית בכלל רקדה במסיבת טבע בערבה, וכשהתחילו האזעקות עשתה את המוות לכולם שזה שום דבר ושלא יפסיקו את המוזיקה. היא גננת בשנת שבתון שטיפת מנוחה כבר לא תצא ממנה. אישה יפה ששום דבר בה או ברביב שלה יודע לספר שהם סביב גיל 50. הוא בן מבטחים שהיה די.ג'יי בבת המצווה שלה ומדי פעם, בערבי שישי, עוד מנגן במסיבות שהם עושים בחצר הבית שלהם לחברים.
"הכי כאב לי כשרביב אמר לי שהוא לא בטוח שהוא רוצה לחזור לפה", היא אומרת. "אנחנו נוסעים הרבה, בארץ ובחו"ל, אבל כשאני רק מתחילה להתקרב לאזור הבית - משהו נפתח. אין שום מקום שישתווה לישיבה במרפסת שלי. אין דברים כאלה. שום חו"ל ושום כלום. כשנדדתי בתחילת המלחמה בין בתים של חברים, ממכמורת לאילת, רק רציתי לכאן".
והילדים לא פוחדים לחזור?
"להפך", עונות לי שתי האחיות בבת אחת.
אם לסכם את מה שהבנתי על המרפסת בחוות צאן, חוות בודדים הן ילדים של אף אחד. "אולי זה שאנחנו לא מופיעים על המפה הציל אותנו. אולי בגלל זה המחבלים לא נכנסו לכאן, גם לא אחרי שנהדפו בשער של עין הבשור שצמוד אלינו", אומרת צאלה, ששנים הפעילה בחווה חנות קטנה עם בית קפה, מכרה את הגבינות שלה לצד תוצרת האזור. בקורונה, אז הגעתי לשם בפעם הראשונה, מכרה סלסילות לפיקניק. עכשיו זה הצבא שיושב במבנה ואסור להתקרב, בטח שלא לצלם.
היא אומרת שאבא שלהן תמיד אמר שיום אחד תהיה פה חדירה של מחבלים דרך המנהרות, "אבל אז פוצצו אותן ובנו גדר שכאילו הרגיעה אותנו. אני כועסת על עצמי ששנים שלחתי את הילדים ללמוד בבתי ספר שנמצאים שלושה וחצי קילומטרים מגדר הגבול".
נירית מ"חוות צאן": "אנחנו נוסעים הרבה, בארץ ובחו"ל, אבל אין מקום שישתווה לישיבה במרפסת שלי. כשנדדתי בתחילת המלחמה בין בתים של חברים, ממכמורת לאילת, רק רציתי לכאן"
רביב אומר שהוא יודע לכעוס על מישהו אחד. "אני כועס, מפרק וזה עובר, אני ממשיך הלאה", הוא מסביר, "אבל בסיפור הזה יש כל כך הרבה על מי לכעוס, שזה משהו שאתה הולך לאיבוד בתוכו".
אין באמת מישהו שהיה אחראי לשלומם של אנשי החוות ב־7 באוקטובר. אין גם מי שדואג להם עכשיו, בכל התקשורת מול המוסדות. הם פינו את עצמם, הם שדואגים לפיזור ילדים בפנימיות, מי לזו שמועצת אשכול הקימה בעין גדי, מי באילת, מי בשדה בוקר ומי בכפר הירוק. הם בעצמם לעצמם, זה חלק מהדיל בצורת החיים הזו.
ואני חושבת על כל נכדיה של רות היפה, שכתבה מגילת אהבה בנגב הצפוני, ועל הנכדים שלה, שחיים שלמים גדלו יחד, בתוך החווה הזו, ועכשיו הם חלק מהמפץ הגדול שפיזר את ילדי העוטף. מפץ שבו גם מי שבוחר לחזור הביתה לא יכול, כי בתי הספר עוד לא נפתחו בכל האזור.
השמש מתחילה לדעוך והקור נושך כשאנחנו מהלכים בחווה, בין הדיר לשטחים המעובדים. גשם מאיים מהשמיים ומהעיניים כשעולים שמות ופרצופים. אנשים שהם חלק מהקהילה שלהם. אלה שאבדו, אלה שנמקים בתוך עזה. ופתאום אני רואה אותו, אוטובוס חלוד נטוע בתוך שפעת הירוק, שלפני עשרות שנים הגיע לאדמה הזו ביחד עם האהבה, ולא עזב אותה יותר לשום מקום.
פחד מחלון פתוח
הדרך מהבשור לחוות בולוטין עוברת דרך צומת גילת, שם השמיים מלאים בקטורת מנגלים שאזרחים פרסו לכבוד החיילים. עמדות עיסוי, ספרייה נודדת, מי ביקש להניח תפילין ולא קיבל?! נדיבות אנושית בשיא תפארתה. מי שמחפש את אלוהים ימצא אותה הלאה, בהמשך הכביש שממנו יורדים לתוך החמוקיים המשקיפים לעבר בתרונות נחל פטיש, שם שמש מסתדרת למופע שקיעה מרהיב מעל חלקת קקטוסים.
עמודים קוצניים נישאים לגובה, עוד מעט ייפתחו הפרחים שלהם בוורוד ובלבן. כל פרח יפרח ללילה אחד וינשור על האדמה, זו המכוסה בגופות פרחים שחורים שמזכירים לי דגים. קובו קוראים לפרי של הקקטוס הזה, שכמותו הכיר דנדן בולוטין בשנים שאותן הקדיש לחקר צמחי רפואה אינדיאניים באמזונס. בוטניקאי, ביולוג, מרצה מבוקש ומדריך טיולים שבבית שלו אין טלוויזיה, אבל עונה אחת ב"הישרדות" הפכה אותו לכוכב, לימדה אותו שיעור על טבע האדם.
עצי מכנף נאה ואלביציה נישאים לגובה, כרמי זית שלא מזמן נמסקו ונעצר מהם השמן, פרחים בכל מקום, וכמה שמנסים אי אפשר לדמיין את צחיחות הקיץ שחיכתה שם לפני כ־30 שנה, אז דנדן ולילך לוי בחרו באדמה הזו, לטעת בה חווה לטיפול בחיות בר.
צבאים, זאבים, עופות דורסים, איילים, קרקלים ועוד חיות בר נאספים לכאן כדי להחלים ולהתחזק, עד שיוחזרו לטבע. בינתיים הן מהלכות בתוך גן העדן שהצמיחו בני הזוג כמו המשך מפואר לפינת החי שהקים בולוטין כשעוד היה ילד, בבית מטבחיים נטוש בתל אביב. העיר שבה גדל, שבה פגש את לילך, פרימה בלרינה בבת דור, שהיתה אז בסוף קריירת הריקוד שלה.
"17 שנה היא עבדה איתי פה בלי מים זורמים וחשמל, מחזיקה את וחופרת את האדמה עד שנמאס לה, החליטה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. עכשיו יש לה קליניקה בבאר שבע", הוא מספר על אהובת ליבו. בהתחלה עוד השאירו את הדירה בתל אביב, שתהיה להם לבילויים כשהם באים למרכז לבקר את ההורים, אבל מהר מאוד מצאו את עצמם כל פעם חוזרים הביתה, לנגב הצפוני, שבו נולדו ארבעת הילדים ושבו החלו מטפחים שטחי חקלאות ומתחמי אירוח.
חוות בודדים חפצת חיים ואישורים יודעת שבסוף יגיע השלב שבו תידרש לפתוח שעריה לאירוח. דנדן, ששנים נכנס ויוצא ממשרדים, מכיר מקרוב את טיבן של הבטחות הניתנות על ידי פקידים וח"כים, לכן מיהר ושיבץ במקום צימר, בקתה וחאן, הפזורים בשטח ומקיפים מכל עבר את מכלאות החיות, לב העשייה של המקום.
"אותי מעניין שימור הטבע. אני יושב על שטח עצום שאני מחויב לשמור עליו", הוא מאמין בלב שלם שחוות הבודדים בנגב הצפוני הן שמשמרות את הטבע. מונעות משטחים להפוך למזבלה, מאופנועים לחרוץ את האדמה, להרוס בה כל חי וציפורת.
רצה אלוהי המלחמות וב־7 באוקטובר היה בטיול במדגסקר. זו לא פעם ראשונה שמתחיל ירי והוא באיזה מקום עם קליטה מגומגמת. "לילך התקשרה ואמרה שיש טילים, שאנשים עוזבים את הצימרים, שנפלו טילים בחווה ושאגיד לעיטם, הבן שלנו, שלא ילך לכבות את השריפות. אחרי זה התחילו להגיע הודעות מאנשים שביקשו שנאסוף את הילדים שלהם שברחו מהמסיבה, ואני לא מבין למה שמישהו ירצה לברוח באמצע מסיבה".
הקבוצה חזרה לארץ, עברו עוד יומיים עד שהשיג כרטיס לעצמו. לילך, בין הרצאות בזום, אומרת שבכל הימים האלה היה רק רגע אחד שפחדה - כשמצאה את חלון הבית פתוח. "אנחנו אף פעם לא משאירים חלון פתוח וידעתי שהיו מחבלים באזור, חשבתי שאולי מישהו נכנס ולא מצאתי את עיטם".
אחרי זה תגיד לי שמאמא של דנדן, הסניורה בולוטין שהיא המורה המיתולוגית שלימדה את ילדי תל אביב איטלקית, למדה לא לפחד. "האישה הזו, שגידלה שלושה בנים משוגעים ברצף, לימדה אותי שאין טעם בדאגה. עכשיו זו התקופה הכי בטוחה, כי עכשיו אף אחד לא מסתובב או מעז לעשות שטויות".
לילך, אשת לפידות, לא מתה על החשיפה. שואלת אם צריכים עוד משהו לפני שהיא נעלמת שוב לתוך אחד החדרים.
דנדן בולוטין: "לילך התקשרה ואמרה שעוזבים את הצימרים, שנפלו טילים בחווה. אנשים ביקשו שנאסוף את הילדים שלהם מהמסיבה, ואני לא מבין למה שמישהו ירצה לברוח באמצע מסיבה"
דנדן מספר לי איך יומיים אחרי שחזר היה צריך לטוס שוב פעם, הפעם לשיט באנטארקטיקה. כל הקבוצה ביטלה, חוץ מזוג אחד, שהתעקש. בחברה אמרו שיבינו אם יבטל, אבל לילך אמרה לו שייסע. אחרי הכל, פרנסה.
חסדי הטבע הם שקיצרו את הנסיעה, החזירו אותו הביתה מהר אחרי שגל ענק פגע בספינה. "גלי פרא, נקראים הגלים האלה. גל תופס גל ועוד גל והם מגיעים ביחד לגל מטורף שמתנפץ בלב ים. פעם היו אומרים לימאים שתיארו גלים כאלה שהם שתו יותר מדי רום. המכה שלו העירה אותי באמצע הלילה וברגע הראשון חשבתי שזה טיל, עד שנזכרתי איפה אני".
אתה מופתע ממה שקרה ב־7?
"מהגודל בוודאי. הבת הגדולה שלנו, אופק, היתה תצפיתנית בכיסופים. פעם באתי לבקר אותה ושאלתי 'מה אתן עושות אם באים עכשיו מאה פלשתינים על הגדר?'. היא אמרה שאין להן תרגולת כזו. בנו גדר חכמה, אבל לא חזקה. הם באו עם מסור דיסק, עם שופל. שנים אני מתחנן לרובה ארוך ואומרים לי ש'אקדח מספיק טוב' וש'אם יקרה משהו, תתקשר למשטרה'. היום אי אפשר להגיד את זה יותר".
בין תפילה לאמונה
את הלילה ההוא עשינו בצימר שאליו הגענו מלווים בכלבים של המשפחה ובכמה עיזים. הלוחמה, ששמרה על איפוק יחסי לאורך כל היום, לא הפסיקה להלום כל הלילה. מדי פעם הרעידה את קירות הצימר, כמו ביקשה להלחין את המילה כתישה.
כשעלה הבוקר הלכנו אחרי דנדן למתחם האירוח, זה שראינו אתמול מרחוק, רואים את הנזקים שהשאירו אחריהם הטילים. את התקרה שקרסה בחלל היוגה, את צינורות ההשקיה שעלו באש, את המקום שבו הוא מתכנן לבנות משתנה מול נוף הבתרונות של נחל פטיש, את המדרגות שפעם שימשו את סוכת המציל בחוף מציצים, את הכיסאות עם גלגלי הנחושת שהושלכו מבית אבות ואת דלת העץ מהווילה ברעננה שעברה שיפוץ. כל רהיט וחיים חדשים שקיבל במקום.
עמדתי שם והתפללתי שעד סוף פברואר, זמן פריחת הכלניות, תיגמר המלחמה הארורה הזו, ושלכבוד יום ההולדת שלי אסע לשם עם הילדים וגם הם יראו את חלקת האלוהים הזו, יפגשו את הבולוטונים ואולי אפילו נבשל לכבודם. ואולי גם להם דנדן ייתן לטעום מהחצילים שהוא מחמיץ ומהקקאו המותסס שהוא מביא ממסעותיו, שמשהו בו מזכיר חומץ בלסמי. ושם, בפה שמח, מול נוף יפה מאין כמותו, תתאחה להם, לילדים שלי, האמונה בארץ הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו