ינון מגל רוצה שתחשבו שאלוהים שונא את בודהה, אבל ההפך הוא הנכון

ינון מגל יקר,

לאחר שקראתי את הפוסט באינסטגרם שכתבה יונה אדם, אמה של מפל אדם ז"ל שנרצחה ב־7 באוקטובר, ואישה יקרה וחכמה שאת מאמציה למשות את עצמה מתהום האבל על בתה אהובתה, בוקר־בוקר מחדש, אני מכירה באופן אישי, החלטתי לכתוב אליך.

לא רק בגלל הכאב של יונה ושל מעיין אדם, אלא גם כי אחד האנשים האהובים עלי, דור חנן שפיר, וזוגתו סביון קיפר ז"ל, נרצחו ב־7 באוקטובר לאחר שבילו במסיבה השכנה. דור ז"ל היה עורך הפודקאסט הזוגי של ליאון ושלי במשך שנים, עורך הפודקאסט האישי שלי ואחד האנשים שביליתי איתם הכי הרבה שעות בשנים האחרונות, כך שאני עדיין מעבדת ומנסה לעכל את העובדה שהוא איננו.

כשקראתי את המילים שלך, ינון, התמלאתי זעם על השימוש שעשית בדת היהודית כדי להצדיק את אמירותיך. דור ז"ל, שגדל במשפחה דתית, היה אחד האנשים הכי סובלניים, מוסריים, אוהבי אדם וטובי לב שפגשתי מעודי. לשמוע אותך מבקר אנשים רבים וטובים שנרצחו ואינם כאן כדי להשיב לך הוא לא רק משהו שאסור להתעלם ממנו, אלא חובה עלינו לצרוח עד כמה למילים המזעזעות שלך אין מקום בחברה שלנו.

אני מודה שמידת ההלם שלי מאמירותיך נמצאת במסלול ירידה מתמשך, ועדיין, הפעם הצלחת להפתיע אותי. בדרך כלל אני מתעצבנת מהפייק ניוז שאתה מפיץ, אבל זו פגיעה כללית יותר. הפצת פייק ניוז גורמת נזק לתודעה הציבורית ולמידת האמינות של התקשורת בכלל, וכמובן פוגעת ספציפית באנשים ובארגונים שכלפיהם היא מכוונת. אבל הפעם לא מדובר בפייק ניוז, אלא ב"דעה אישית", או במילותיך: "לא הבנתי מה פיד שמאל כל כך התרגש מכך שאמרתי שהפריע לי שאנשים בנובה רקדו עם פסל של בודהה. כן. אני יהודי. דוס. אמוני. רליגיוזי. ופסל של בודהה מסמל עבורי עבודה זרה. וזה מפריע לי. פשוט. מותר לי?".

השאלה הזו - מותר לי? - היא מניפולטיבית, מעצבנת ואטומה.

היא מזכירה לי את הילד שישב לידי בכיתה ה', הציק לי ונגע בי. ביקשתי ממנו להפסיק, אז הוא עשה את הדבר המעצבן שכל ילד וילדה חוו - הניע את הידיים שלו במרחק 5 ס"מ מגופי ואמר: "אני נוגע באוויר, אני לא נוגע בך, מותר לי, אני נוגע באוויר, זכותי". כשאנחנו עושים משהו רק כי מותר לנו, גם אם הוא פוגע באחר - זה המקום שבו אנחנו נהיים חסרי חמלה.

ינון יקר, אף אחד לא מבקש ליטול ממך חלילה את חופש הביטוי, או את הזכות להחזיק באמונות אישיות. הסערה הגדולה סביב דבריך נובעת מחוסר המודעות ומחוסר היכולת שלך להבין את ההשפעה שיש למילים שלך על אלו שכבר סובלים מכאב עמוק. אבל יש דברים שמותר לעשות והם לא מוסריים או אנושיים, גם אם הם לא אסורים על פי החוק.

ואם כבר חוק, אז בתור אדם "יהודי. דוס. אמוני. רליגיוזי", כפי שהגדרת את עצמך, אתה בוודאי יודע שמצוות שבין אדם לחברו חשובות יותר מאשר מצוות שבין אדם למקום. ישנם גדולים בתורה שאף גורסים כי עבירה שבין אדם לחברו היא אף חטא למקום, כלומר לאלוהים. כנראה הרבה יותר גרוע מאשר בילוי במסיבה שיש בה פסל בודהה כחלק מהתפאורה.

לשם מה?

"תיקון עולם", הביטוי היהודי היפה מכולם, מבטא את האחריות להרבות טוב. יש לך, ינון, הזדמנות ייחודית כאיש מדיה להשפיע לטובה. האם אמירותיך מקדמות "תיקון עולם"? הביקורת שלך על הריקוד עם פסל בודהה, שאותו תייגת כ"עבודת אלילים", האם היא מכבדת דתות אחרות כפי שהיהדות מצווה? האם זו לא אמירה מיותרת שמפספסת את העיקר? האם לא מדובר באמירה אומללה שמתמקדת בסמליות דתית ומתעלמת מהערך העמוק ביותר בדת היהודית: קדושת חיי האדם?

אחד הערכים המרכזיים ביהדות הוא "אהבת ישראל". התורה מצווה על היהודים לאהוב את חבריהם כמוהם, להעניק כבוד לכל בריותיו ובריאותיו של אלוהים, כולל לתרבויות ולאמונות אחרות. יש בביקורת שהבעת שיפוטיות על בני אדם על סמך אמונתם או עמדתם הפוליטית, והיא נוגדת את הערך הקדוש של כבוד, ללא קשר למידת קיום המצוות או לדעות פוליטיות.

עוד ערך שמופיע בתורה ואני חוששת שאתה לא מאמץ הוא "שמירת הלשון". להיזהר בדיבור, להימנע מלפגוע באחר. מילותיך, ינון, אולי מותרות על פי חוק ואי אפשר לשפוט אותך בבית המשפט עליהן, אך הן בוודאי אינן עולות בקנה אחד עם חוקי התורה שאתה מתיימר לפעול בשמם.

למילים, כשהן מגיעות ממישהו בעמדת השפעה כמו שלך, יש השפעה מוגברת. לצד הזכות מוטלת גם חובה לממש את חופש הביטוי באופן זהיר. אז שאלת אם מותר לך? השאלה מצמצמת את האחריות שלך כאיש מדיה ומתעלמת מחובות המוסר שלך כיהודי אמוני.

הדברים שאמרת בתוכנית הטלוויזיה והציוץ שבא אחריהם כתגובה לביקורת שחווית, מתעלמים מהנושא הכי חשוב: האובדן הנורא של חיים צעירים והצער הבלתי נסבל של המשפחות והקרובים. דעות אישיות של איש תקשורת שמקבל במה מחייבת אותך לגלות רגישות למצב הנפשי הקולקטיבי של אזרחי ישראל. לא רק מה שאמרת הוא פוגעני, לא פחות פוגע הוא החלק שבחרת להתעלם ממנו, זה שקשור למסיבה שבה ניצב פסל הבודהה.

ההתמקדות שלך בפסל הבודהה, שעליו מתחת ביקורת, האפילה על טרגדיה אנושית מהקשות שחווינו. התעלמת מהצער ומהסבל העמוק של המשפחות שאיבדו את יקיריהן. יונה אדם, אמה של מפל ז"ל, ניסחה את הכאב והכעס בתגובה לדבריך ובפוסט קורע לב ביטאה את המחיר האישי הכבד של הטרגדיה, מחיר שממנו התעלמת באופן מוחלט בביקורת שלך על התפאורה של אותה מסיבה.

אני בטוחה שגם אתה הרגשת מתוך מילותיה של יונה את הייסורים שהועצמו בעקבות אמירותיך. אי אפשר לא לחוש את הכאב, את האובדן שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לתפוס. האם כעת אתה מסוגל להבין את ההחלטה השגויה שלך להתמקד בסמל הבודהה בקונטקסט של הטבח שבוצע באותם אנשים מופלאים? זה באמת מה שחשוב? השאלה אם מותר לך היא שאלה לא נכונה - השאלות שהיית צריך לשאול את עצמך לפני שהתבטאת כך הן, לשם מה? במה זה יועיל? במי זה יפגע? מה הביקורת הזו אומרת עליך ועל האנושיות שבך?

אפשר לתקן

ינון, אני מקווה שלא תתפוס את המכתב הזה כהתקפה, אלא כפנייה לחלק החומל שבטוח קיים בך מתוקף היותך אדם. עוד לא מאוחר, ינון, התנצלות פומבית יכולה אולי להקל את הפגיעה. ביטוי של אמפתיה מצידך עשוי להוביל לנחמה, אולי אפילו לפיוס. אם תחליט להתנצל, זה יהווה צעד משמעותי בתיקון השסעים שהעמיקו בחברה הישראלית בגלל אמירות מסוג זה.

הלוואי שבעקבות התקרית הזו תחשוב על דרך להשתמש בפלטפורמות התקשורתיות שלך כדי לכבד את זכרם של הנרצחים ולהכיר בצער העמוק של משפחותיהם, מתוך הבנה, גם אם בדיעבד, שיש מצבים שבהם האחריות והאנושיות חייבות לקבל עדיפות על פני אמונות אינדיבידואליות.

מעבר לכל ההסברים שניסיתי להעניק בטור הזה כדי להמחיש עד כמה דבריך אינם ראויים, אני חושבת שבשורה התחתונה לא תמיד מדובר בהסבר הגיוני, אלא במהות הכי עמוקה שנותנת לנו את הרשות לבטא את דעותינו במרחב הציבורי: לנהוג בחרדת קודש בזכות שניתנה לנו להשפיע על אחרים.

הלוואי שכל פוליטיקאי ואיש תקשורת יהיו מחויבים במבחן סף שיאמוד את מידת האינטליגנציה הרגשית, את חוכמת הלב שמבין עד כמה המילים יכולות להביא נחמה, כמו גם לפצוע עמוקות ולהגביר את הכאב. לא את כל מה שמותר ואסור אפשר להסביר במילים, בשביל להבין נדרש קודם כל לב מרגיש ורגיש.

אני מנחשת שיהיו לא מעט תגובות לטור הזה, שיטענו כלפיי שגם אני מביעה דעות לא פשוטות בימים אלה, שמבקרות את הממשלה ואת פעולותיה. אענה מראש: יש הבדל תהומי בין ביקורת על פעולות השלטון, שהיא דרכה של התקשורת לבטא דאגה ואפילו פחד מהחלטות הרות גורל לעתיד של כולנו ונובעת מרצון להבטיח שהממשלה פועלת לטובת האינטרסים של האזרחים ומקפידה על יושרה, לבין ביקורת על התנהגותם של נרצחים באירוע דמים ב־7 באוקטובר. יש הבדל בין דעות עיתונאיות שדורשות מהממשלה לתת דין וחשבון ולקדם שקיפות, גם בעיתות מלחמה, לבין דעה על חוסר שביעות רצון מהתפאורה באחד האירועים הנוראיים שפקדו את מדינת ישראל.