רוצי שרוליק: הדמות הכי ישראלית חוזרת להילחם

המאייר המיתולוגי

קרול (קריאל) גרדוש, שנודע בכינויו "דוש", נולד ב־1921 בבודפשט, בירת הונגריה. הוא התבלט מצעירותו בציור ובכתיבה, ותקופת לימודיו נגדעה ב־1942, כשגויס לעבודות כפייה תחת השלטון ההונגרי הפרו־נאצי. בסיום מלחמת העולם השנייה הגיע לפריז, ושם התחבר עם פעילי תנועת הלח"י והחל לצייר קריקטורות עבור עיתון המחתרת "מעש".

לארץ ישראל הגיע גרדוש ערב הכרזת המדינה, וב־1950 הצטרף כעורך הגרפי והקריקטוריסט של שבועון "העולם הזה". הוא התמיד בציור ובאיור קריקטורות במשך חמישה עשורים, עד למותו בשנת 2000. לאורך השנים פורסמו בעיתונות העברית יותר מ־10,000 קריקטורות פרי יצירתו של דוש, רובן בעיתון "מעריב". גאונותו ניכרה בעובדה שרבות מהקריקטורות שצייר נראות עדיין טריות ורלוונטיות לאירועים כיום, כאילו צוירו בהווה.

לדברי ד"ר אלי אשד, חוקר תרבות ופולקלור ישראלי והעורך הראשי של "יקום תרבות", נדמה לכאורה כאילו ציור קריקטורה מסתכם בכמה שרבוטי עיפרון - אך לא כך הדבר אצל דוש. "הוא השקיע זמן רב בחשיבה, כדי לייצר קריקטורה שתהיה רלוונטית גם בעתיד".

בתו של דוש, דניאלה, גמלאית רשות השידור, המשמרת יחד עם אחיה, מיקי, את מורשת אביהם, סיפרה על שיטת יצירתו: "אבא היה יושב בפינת העבודה שלו כל הערב, ומאזין למהדורות חדשות מישראל ומחו"ל, תוך ציור סקיצות. כשהחליט על הסקיצה הטובה ביותר, הוא היה מצייר עד חצות, ואז הגיע שליח המערכת להעביר את הקריקטורה לדפוס".

מגויס טרי

שרוליק עושה בימים אלה קאמבק עדכני ברוח התקופה, ואף מקבל לכבוד המאורע עמוד פייסבוק חדש ("שרוליק תמיד איתנו"). בגרסתו המעודכנת מופיע שרוליק במדי צה"ל, עטוף בדגל ישראל וחובש את כובע הטמבל המפורסם שלו, לצד הכיתוב "נעבור גם את זה". את שרוליק החדש, בעקבות דוש, עיצב הקריקטוריסט שי צ'רקה, בשיתוף ילדיו של דוש, ד"ר מיכאל גרדוש ודניאלה גרדוש.

שלום תמיד

"בקש שלום ורדפהו" - ברוח הציווי התנ"כי הידוע, שרוליק אהב לראות את עצמו תמיד כרודף שלום, וגם כמי שהשלום המיוחל חומק ממנו. לא הרבה השתנה מאז צוירה הקריקטורה הזאת, עם סוס הנדנדה שלא זז לשום מקום. ישראל עדיין רודפת אחרי החזון, וכיום הגשמתו נראית רחוקה עוד יותר.

בחפץ לב

אריה רייכמן, אספן ותיק בעל אוספים עצומים של פריטי "ישראליאנה", מסביר שפריטי "שרוליק" היו תמיד פופולריים, וכעת הם נחשבים נדירים ויקרים. "מחיר הפתיחה של כלי קרמיקה קטן עם דמותו עומד על לא פחות מ־1,000 דולר, ומשם זה מטפס מעלה־מעלה", הוא פוסק.

והעולם שותק

כאילו צויר ממש היום: זעקת ישראל לקבל יחס הוגן מצד הקהילייה הבינלאומית לא זכתה מעולם למענה הולם, לא אז - ובעיקר לא היום, כידוע. כבר בשנות ה־60 ידע שרוליק שהצדק העולמי כלפי ישראלים הוא מצרך נדיר, ושמעברה השני של הדלת, שבה אנחנו ממשיכים לנקוש עד היום, אין למעשה איש שמקשיב.

קנה רצוץ

בעוד אנחנו מחפשים כבר מאה שנים אחרי ניצני השלום, וחופרים למען השגתם בכל מקום אפשרי - אויבינו, כך נדמה, מחפשים להרוג בנו עוד ועוד, ובכל דרך אפשרית. על כך עקץ בזמנו שר החוץ אבא אבן: "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אנחנו, בכל מקרה, לא נפסיק לחלום על ימים שקטים ובטוחים יותר.

איש חברה

דוש ושרוליק ידעו לתת לאורך השנים זווית ראייה רחבה לנושאים אחרים מלבד עימותים צבאיים, ורוב האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של המדינה מ־1950 ואילך זכו לקריקטורת שרוליק: משפט אייכמן, המתח העדתי, אירועים פוליטיים, מערכות בחירות, שחיתות ופערים כלכליים. ברוב הקריקטורות היתה קריצה הומוריסטית, או ביקורת שנאמרה, כרגיל, בקווים.

גאווה היסטורית

יוני 1967, מלחמת ששת הימים. לפתע פורצת בעוצמה רוחו של שרוליק, ועוברת בין הגייסות והחילות. צבא העם מרים ראש וכובש בכל החזיתות. עוצבות ישראליות שועטות בכביש לדמשק, ובמערת המכפלה מרקדים המונים בשירה: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". היינו כחולמים. את רוח ההתלהבות ההיסטורית ביטא כאן דוש בחן אופייני: שרת ההיסטוריה, בידיה עט נוצה, אצה־רצה ולא עומדת בקצב ההתקדמות של צה"ל וניצחונותיו.

ראש הנחש

אחד מכישרונותיו הגדולים של דוש היה ביכולתו להגיד הכל - תוך שימוש בדימוי קצר, פשוט וקולע אחד. תסכימו שדימוי הנחש החונק, שאותו אייר אי־אז בשנות ה־70, עדיין תקף גם למצבנו כיום. ועולה ומתגנבת המחשבה: אילו דוש היה חי היום, הוא היה משתמש, מן הסתם, בדימוי של זרועות תמנון, כיאה לאויבת הנוכחית - איראן.

המחדל הקודם

תודו שזה מצמרר: מייד אחרי מלחמת יום כיפור צייר דוש את האיור הזה, כשמכחולו המושחז מספר בשתיקה את סיפור המחדל שמוכר היטב גם לדורנו. ישראל (בדמות שרוליק) היתה שאננה מדי, ההנהגה המדינית והביטחונית נרדמה בשמירה, והאויב ניצל את המצב והיכה חזק בגרזינו. לפני 50 שנים היו אלה מצרים וסוריה, היום מדובר בחמאס ובחיזבאללה. והתאריך המכאיב באוקטובר, בצבע לבן על שחור, נבדל רק ביום אחד מזה שכולנו מתאבלים עליו היום.

רב־זירתי

כולם דנים כעת ביכולתו (או שמא אי־יכולתו?) של צה"ל לנהל מלחמה עצימה בכמה חזיתות בו בזמן, אבל כבר ב־1967 הוכיח הצבא שאגרוף הפלדה שלו מסוגל להכות באויבים רבים, מכל העברים. שרוליק, שעלה כאן על מדים, מסמל את הניצחון הגדול בששת הימים, כשישראל הקטנה הביסה את צבאות ערב והוכיחה לעולם כולו מה היא מסוגלת לעשות - אם היא רק נחושה ומאוחדת.