דיכאון, שוטטות ואלכוהול: המצוקה הגוברת של נוער המפונים

חוף גורדון בתל אביב, ערב שלישי. בחוץ צינה של ינואר, ורחש הגלים נשמע מבעד לשאון המכוניות. על החוף שמונה צעירים משחקים כדורעף, כאילו לא מדובר בתחילת החורף.

באחד הלילות הקודמים, אנשי "עלם" - עמותה לנוער בסיכון - שלפו מהמים כמה בני נוער מפונים, אחרי ששתו לשוכרה. השעמום, חוסר המעש ופיתויי העיר קירבו אותם לאלכוהול. בפיזור דעת הם החליטו להיכנס לים, לבדוק אם יעמדו באתגר המים הקרים. רק בנס ה"בילוי" לא נגמר בתוצאות אסוניות.

בחורה לבושה בטרנינג ובמעיל פוסעת הלוך ושוב בטיילת, צועקת בנייד שהיא מתגעגעת לבית ו"כבר לא יכולה לראות יותר את המלון". לא קשה להבין שהבית שעליו היא מדברת נמצא במרחק שעתיים-שלוש נסיעה מכאן - ובעצם מיליון שנות אור.

ליד מלון "הרודס" פתחו את ה"גרין פאב". המפונים המבוגרים יותר, בני הקיבוצים שמתערבבים עם התל־אביבים, מנסים להרגיש בו קצת בבית. 21 שנה פעל הפאב בקיבוץ ניר עם שבעוטף, ממערב לשדרות, ועכשיו הוא נפתח מחדש בעיר ללא הפסקה.

השעה מאוחרת. בעולם נורמטיבי ילדים כבר אמורים לישון עכשיו, לפני הלימודים מחר. אבל סיבוב בלובי של בתי המלון הסמוכים לטיילת מגלה עולם אחר. עולם שבו בני 7 רוכבים על קורקינט במלון שהפך לביתם הכפוי. עולם שבו בני נוער מפונים מסתגרים בחדרים ברוב שעות היום, ובלילות מחפשים מענה לתחושות ולמצוקות דרך חומרים ממכרים וממריצים, בניסיון לשכוח את הכאב הפנימי ואת השעמום. עולם שבו נערות בנות 16 יושבות גם בחצות על הספה בלובי, משחקות בניידים וצוחקות בקולי קולות, צחוק שיש בו הרבה יותר ייאוש משמחה.

"המחבלים האלה שרטו אותנו. כן, אני שרוטה", אומרת ג', בת 16, שפונתה משדרות לתל אביב. "בלי בית, בלי הבגדים שלי, בלי חלק מהחברות הכי טובות שלי, שלא נמצאות איתי כאן". בקול רועד היא משחזרת איך המחבלים שהגיעו לשדרות שהו ליד ביתה. איך שמעה את הצעקות והיריות והשתתקה. "זה סיוט שלא ידעתי בכלל שאפשר לחלום אותו", היא מדברת מהר.

שיערה השחור של ג' מוסט לאחור, באפה נזם קטן. כמי שגדלה בשדרות, היא לכאורה למודת מלחמות. אבל איש לא הכין אותה לשהות של חודשים ארוכים במקום שהוא הכי רחוק מלהיות בית. המגורים בחדר אחד, עם הוריה ושני אחיה, מתחילים להעיק לדבריה.

"איך אפשר לחיות ככה?"

לפי הערכות, כ־8,000 בני נוער פונו לבתי מלון עם תחילת המלחמה (כרגע נותרו כ־6,300). מנתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי (שלא כוללים את בני הנוער שמשפחתם התפנתה באופן עצמאי למגורים חלופיים) עולה שכ־1,400 קיבלו סיוע במסגרת המרחבים והמענים של אגף קהילה במשרד. מבין בני נוער המפונים למלונות, כ־505 היו מוכרים לרווחה עוד קודם.

הרוב המכריע של הצעירים - שחלקם עברו בסוף השנה האזרחית מהמלונות לדירות זמניות, עד שיוכלו לחזור באופן קבוע הביתה - מתקשה לייצר תחושת בית במקום החדש. רבים מאוד מדווחים על התמודדות עם רגשות שליליים ומצוקה.

מנתוני משרד הרווחה עולה שמאז 7 באוקטובר נרשמה עלייה של יותר מ־90 אחוז במספר הפניות מצד בני נוער למוקד הסיוע של המשרד המיועד לשכבת גיל זו. בפניות מתארים הצעירים תחושות של בדידות, כעס וכאב, ומתוודים על שימוש בחומרים ממכרים. חלקם, לדברי אנשי המקצוע שעימם שוחחנו, מתמודדים עם רגשות אשם על עצם העובדה שהם נותרו בחיים.

"אני עובדת עם הנוער המפונה, ורואה לא מעט שימוש באלכוהול ובחומרים ממכרים בניסיון להתמודד עם הסיטואציה הקשה", אומרת גאיה ניר, מנהלת "מרחבי נשימה" - מרחבים לתמיכה נפשית ולטיפול ראשוני בטראומה במרכזי התכנסות של תושבי עוטף עזה, שעמותת עלם מפעילה בשיתוף משרד הרווחה.

"זה נוער שעבר טראומה ושמנסה להתמודד איתה. רואים את זה בחוסר המשמעותי בשינה, בדיכאונות, באלימות ובנשירה מבית הספר, הסמויה והגלויה. לפעמים גם רואים שבני הנוער יעדיפו לעבוד במקום להשתתף בלימודים, כי כשנערים מגיעים מעיר במצב סוציו־אקונומי נמוך לעיר שבה רמת החיים הכלכלית גבוהה יותר - הם מבינים שכאן ירוויחו הרבה יותר ממה שיקבלו בעיר מגוריהם.

"כל אלה הן התנהגויות סיכוניות שמאפיינות טראומה. אנשי המקצוע חוששים ממה שיקרה בעתיד, ולכן חייבים למצוא את המשאבים לטפל בטראומה כבר עכשיו".

השעה מאוחרת, אבל ג' יודעת שלא תירדם. לדבריה, היא "לא מסתדרת" בבית הספר התל־אביבי שאליו שויכה לתקופת הפינוי, וכמעט ויתרה לגמרי על הלימודים. בהיעדר חברים סביבה, היא מרגישה בעיקר בודדה.

"החברה הכי טובה שלי נמצאת רחוק מכאן, במלון אחר, ואין לי יכולת ללכת אליה, בטח לא בלילה. החבר שלי נמצא בעיר אחרת, שאליה הוא פונה. אני לא ישנה בלילות כי יש לי סיוטים מהמצב - שלא היה אמור להיות קשור אלי, ופתאום הוא הכי קשור. ואם אני מצליחה לישון, זה קורה בשעות היום, ואז אני שוב ערה בלילה. איך אני יכולה לחיות ככה?"

לפעמים ג' מצליחה להרים את עצמה ומשתכנעת שיהיה בסדר, אבל ביטחונה העצמי עדיין מעורער. את רוב זמנה היא מבלה בקרבת המלון, מסתובבת בין הלובי לטיילת הסמוכה. חוששת להתרחק לבדה. בטון נערי ובמבט כעוס היא עוסקת לרגע נורמלי אחד בנושאים שאמורים להעסיק נערה בגילה: חברים. בגדים. נראות.

"כל מה שאני לובשת - אלה לא בגדים שלי", היא זועמת. "ואני לא מתייחסת בכלל לשאלה אם הם יפים או מתאימים לי. בגדול אני אמורה להגיד תודה על כל בגד שתורמים לי, למרות שמישהו אחר לבש אותו קודם.

"המלון כאן הוא לא כמו שדרות. תל אביב שונה לגמרי. אני יורדת, ויש כאן המון אנשים בחוץ שחיים את חייהם. הכל רועש, אנשים צועקים, מבלים, שותים. לפעמים אני רואה חבר'ה הולכים מכות, ואני מתרחקת. אבל מה כבר נשאר לי לעשות? לשבת שוב בלובי? שוב ללכת ליד הים? אז אני מטיילת ליד המלון עם כמה נערות מפונות אחרות. יש בנים שמנסים להתחיל איתנו, אבל אנחנו לא במצב רוח בכלל.

"אנחנו לא במצב טוב, וגם בנים יותר בוגרים ממני מרגישים ככה. בא לי לבכות. אני לא יודעת מתי נחזור הביתה, לא יודעת איך ממשיכים את החיים. אני עצבנית ועצובה ולא רואה איך יוצאים מזה. הלוואי שכבר נמצא את הדרך".

גאיה ניר: "החשש הוא שדווקא השקופים, בני הנוער שהם בדרך כלל 'בסדר', עלולים לחזור לביתם, ואז לשקוע בדיכאון חריף או להתמכר לחומרים מסוכנים, שאליהם התוודעו בתקופת הפינוי. צריך לפקוח עין"

א', בן 15, הגיע לתל אביב מקריית שמונה. השיער שלו, שבעבר היה מעוצב למשעי, מתחיל לצמוח פרא. אחרי יותר מחודשיים מחוץ לבית, התספורת פחות מטרידה אותו.

"אני חי בסרט רע", הוא אומר בשקט, "אי אפשר להסביר את זה, איך פתאום הצבא בא ואומר לנו 'לכו מהבית' - ואפילו לא נותנים לנו זמן לקחת בגדים. כלום. 'קומו ולכו'. אז בית מלון אולי נשמע כיף, אבל תהיו כאן יותר משבוע, עם כל הבלאגן שיש פה - ונראה אם עדיין תחשבו ככה. אני חי בחדר אחד עם ההורים ועם האחים הקטנים שלי. כל הזמן אני חושב על החדר שלי בבית, על המיטה שלי, המחשב שלי. כאן אין לי כלום".

המבט בעיניו החומות בוהה למרחקים, טון דיבורו כעוס. בשבוע הראשון שלו במלון, בתחילת אוקטובר, הוא והחבר'ה התלהבו מהשהות בתל אביב. אבל עד מהרה חלחלה ההבנה שהשהות הזמנית עומדת להיות ארוכה מאוד.

"בהתחלה פחדתי לצאת מהחדר במלון", הוא כמעט לוחש. "באותו שלב העבירו לנו בווטסאפ ובטיקטוק סרטונים של מחבלים וקרבות מול ישראלים. ראינו הכל. פגזים וקטיושות וטילים, ומלא בתים הרוסים. גם מהדרום, מחמאס, וגם מהצפון, מחיזבאללה. ואז פתאום פחדתי לצאת.

"אמרו לי שאני בטראומה. אני לא יודע אם זה נכון, ומה זה בכלל אומר, אבל רק אחרי שבועיים בערך התחלתי לצאת קצת ללובי. עושה סיבוב קצר וחוזר לחדר. ללימודים לא היה לי ראש. למי יש מוח לזה עכשיו? איך אני יכול ללמוד היסטוריה כשכל הראש שלי בלאגן וסרטים? זה לא יקרה", הוא מניד בראשו.

אז מה עושים?

"אני בעיקר מטייל כאן בסביבת המלון ובשכונות ליד", הוא נע באי־שקט. "לפעמים פוגשים חברים בגילנו שפונו, או כאלה שגרים כאן. פעם אנחנו מעשנים ושותים, פעם זה נגמר בקללות. יותר מכמה פעמים זה נגמר גם במכות. זה לא שלא שתיתו קודם, ניסיתי כמה פעמים, אבל מאז שאנחנו כאן זה הפך למשהו די קבוע.

"אבא שלי הגדיר את המצב טוב: הפתיל קצר והוא נדלק בקלות. גם אצלי. לפעמים אני צועק על האחים שלי, לפעמים רב עם ההורים. לפעמים יושב שעתיים במתחם של עלם, ופתאום באמצע הכיף חוטף קריזה על מילה שמישהו אמר. ואז אני הולך משם, כדי שלא יהיה יותר גרוע".

א' (15): "אנחנו יוצאים מהמלון לפגוש חברים שפונו או בני נוער מקומיים. מעשנים ושותים, לפעמים זה נגמר בקללות ובמכות. זה לא שלא שתינו קודם, אבל מאז שאנחנו כאן האלכוהול הפך למשהו די קבוע"

בשבועות האחרונים הודיעו לחלק מהמפונים שהם יכולים לשוב הביתה. לחלקם, וא' ביניהם, הודיעו שהם נשארים במלון לפחות חודש נוסף. חוסר הוודאות, והפרידה מהחברים החדשים שהפכו לשותפיו לגורל, משגעים אותו. "אני לא יודע מי יישאר פה, לא יודע איך נישאר. פעם מודיעים שמחזירים את היישוב הזה ופעם יישוב אחר, שום דבר לא ברור. אבל האמת היא שאני מרגיש שעוד שבוע כאן - ואני בכלל מתחרפן".

אכילת בולמוס או צום

גאיה ניר מנסה להאמין בכוחם של בני הנוער. "אני לא חושבת שהם התרסקו", היא מחזקת. "החבר'ה מהדרום הגיעו עם חוסן מסוים, גם מפני שהם נמצאים בסיטואציה ביטחונית רגישה כבר לא מעט שנים, וגם מפני שתקופת הקורונה חישלה אותם. יש לא מעט בני נוער שמספרים על מה שעברו, מעידים שהיה להם קשה, אבל מחפשים את הדרך להמשיך הלאה. הבעיה היא שהמשאבים שיש לנו בעולם המבוגרים לא מספיקים כדי לטפל בהם.

"דיברתי לאחרונה עם נער משדרות, שסיפר לי תיאורי זוועה מהשבת הנוראה. שאלתי אותו מה מצב הלימודים שלו, והוא ענה לי שהשאלה לא רצינית. הוא כאילו נזף בי, ואמר שאי אפשר לצפות שבני נוער שעברו סיטואציה כזו יקומו בבוקר לבית הספר. היתה נערה שסיפרה שהיא ומשפחתה הכינו בבוקר אותה שבת ארוחה לשמחת תורה, בלי להבין מה מתרחש, ורק מאוחר יותר גילתה שחברותיה מקיבוצים שקרובים יותר לגדר עברו טבח. זה הותיר בה צלקת נפשית, ואני יכולה להבין את זה. לכאורה, אי אפשר לצפות מהם להתמיד עכשיו בלימודים".

לדברי ניר, בלא מעט ערים מתרחש מפגש בין בני הנוער המפונים לבני גילם המקומיים. מפגשים אלה יוצרים לרוב תחושת שייכות, אבל חלקם טומנים בחובם סכנות - במיוחד כשהם נוצרים בין בני נוער שמוגדרים בסיכון. להערכת ניר, שמגובה בעבודת העמותה עם נוער בסיכון, 80-70 אחוז מבני הנוער המפונים, בני 18-12, צורכים כעת אלכוהול.

ג' (16): "מה כבר נשאר לי לעשות? לשבת שוב בלובי או ללכת ליד הים? אנחנו לא במצב טוב, בא לי לבכות. אני לא יודעת מתי נחזור הביתה, לא יודעת איך ממשיכים את החיים. לא רואה איך יוצאים מזה"

"זו תמונת מצב מאוד מדאיגה, כשגם ההורים נמצאים במשבר, וההורים המפונים חווים כמובן משבר עצום. בני הנוער מבינים שהם צריכים להתרומם לבדם - ולא תמיד מדובר בהתרוממות מיטיבה. עולם המבוגרים צריך למצוא את הדרך להתאים את הטיפול למשבר שבני הנוער עוברים, כי החשש הוא שדווקא השקופים, בני הנוער שהם בדרך כלל 'בסדר' אבל פה ושם קצת ב'דאון', עלולים לחזור הביתה, לשקוע בדיכאון חריף יותר או להתמכר לחומרים מסוכנים, שאליהם התוודעו בתקופת הפינוי. אלה החבר'ה שאנחנו צריכים לפקוח עליהם עין".

יומיים אחרי 7 באוקטובר הגיעה נועה קורמן־יאיר, פסיכולוגית קלינית מומחית, לאילת, שגם אליה הגיעו מפונים מהעוטף - ונשארה שם. במקור היא מלהבים, ולאילת הגיעה באופן עצמאי כדי לסייע. בעברה, כפסיכולוגית במועצה האזורית שער הנגב, היא טיפלה גם במפוני גוש קטיף. אותם בני נוער שנעקרו מבתיהם בקיץ 2005, והיום הם בחלקם הורים לבני הנוער העקורים במלחמה הנוכחית.

עכשיו היא מטפלת בבני הנוער באילת גם מטעם מרכזי החוסן של אשכול אילת. "ברגע שאת תולשת נער או נערה מגורמי החוסן שלהם, הם עלולים להתערער", היא מסבירה. "גורם חוסן נותן שייכות - אם זו מסגרת לימודים, תנועת נוער, פעילות ספורטיבית כלשהי. בזכות גורמי חוסן הנער או הנערה מרגישים שיש להם סיבה לקום בבוקר, ושיש להם מקום שבו הם יכולים לבטא את עצמם גם כשכל העולם מסביבם משתגע.

"אחד מגורמי החוסן הוא המסוגלות ההורית. הורות שמציבה גבולות בצורה מכילה, נותנת חוסן לנוער. אבל כשההורים נמצאים בעצמם במצב קשה - לא תמיד הם מסוגלים לבלום את ההידרדרות של הילד.

"הנוער המפונה באילת סובל מהיעדר גורמי החוסן שהזכרתי. הם כמו בחופש גדול תמידי. אין להם סיבה לקום בבוקר, אין מי שישים לב מתי הם הולכים לישון. מצד אחד אין להם פרטיות, כי הם ישנים בחדר אחד עם עוד בני משפחה, ומנגד אי אפשר להכריח אותם להיכנס למיטה, ולעיתים קרובות הם מוצאים את הפתרון בשוטטות ובחוסר מעש.

"אנחנו מכירים את הקשר המחקרי שקיים בין טראומה לנטייה להתמכרות. לפי המחקרים, אדם שנחשף לטראומה נמצא בסיכון להתמכרות כדי לטשטש את הפלשבקים. וכשמשלבים עם טראומה צעירים חסרי מסגרת וחסרי גורמי חוסן - מקבלים נוער במצב סיכון מאוד גדול".

כמטפלת בנוער המפונה, קורמן־יאיר פגשה צעירים מדוכדכים שלא זוכרים מה עשו היום, ולא יודעים מה יעשו מחר. "פגשתי בני נוער שהופכים יום ולילה, ישנים המון שעות, או לא ישנים בכלל. אוכלים בבולמוסים, או לא אוכלים בכלל. חלקם מפחדים לעלות במעליות המלון, מחשש 'שכשהדלת תיפתח יקפוץ עליהם מחבל'. חלקם מפחדים להתקלח לבד, או לסגור את דלת חדר המקלחת. זה מצב מאוד קשה.

"יש בני נוער שהמחבלים חדרו אליהם הביתה באותה השבת. הם כבר שלחו הודעות פרידה מהחברים שלהם, וניצלו לבסוף בנס. נער או נערה כאלה, שנמצאים בתחושה שהחיים יכולים להיגמר מחר, לא ידאגו לעתידם, אלא יתחילו לחיות את החיים המשוגעים עכשיו.

"כל אחד מהדברים האלה, ביחד ולחוד, מציב את הנוער במצב בעייתי. בהגדרתם, בני נוער עדיין בונים את האישיות המובחנת שלהם - ולכן הם כמו לוליין על חבל, שעלול ליפול בכל רגע. הם מפספסים את ההתבגרות התקינה, מה שעלול לגרור השפעות נוספות על האישיות שלהם בעתיד.
"נכון, חלק גדול מבני הנוער, בעיקר מהקיבוצים, באים מקהילה מאוד מחזקת. אבל הם גם מי שחוו את הטראומה בצורה הכי מוחשית. ובהיעדר גורמי חוסן ומקורות טיפול נכונים, הם נופלים להתנהגות לא בריאה.

נועה קורמן־יאיר: "הם נמצאים כמו בחופש גדול תמידי. אין להם סיבה לקום בבוקר, ואין מי שישים לב מתי הם הולכים לישון. אין להם פרטיות. לעיתים הם מוצאים את הפתרון בשוטטות חסרת כל"

"הנוער הזה עלול לפתח כאן גם דור שני ל־7 באוקטובר - כמו שהיה פה דור שני לשואה, שהיה צריך לגמור את כל האוכל מהצלחת, לא לדבר על קושי וכדומה. לא הייתי רוצה שיתפתח כאן דור שני ל־7 באוקטובר שלא ירשה לילדיו לעלות במעלית, שינעל עשר פעמים את הדלת, שיפחד שבכל יום יכולים להגיע מחבלים. אם לא יטפלו בבני הנוער האלה עכשיו - לצערנו נגיע גם למצב הזה.

"כשבני הנוער האלה יחזרו הביתה - וחלקם כבר התחילו לחזור למגורי קבע, אבל עדיין לא לבית שלהם - הם יצטרכו לקבל טיפול. ולכן זה אולי הזמן להקים בית חולים לבריאות נפש בנגב, כולל מחלקות שיטפלו בהתמכרויות".

"מי יותר מוכה גורל"

"אני יכולה להגדיר את עצמי כאבודה", אומרת לנו ת', בת 16, שפונתה מביתה בשדרות למלון בנתניה. "'אבודה' זו מילה קשוחה, אבל זאת באמת התחושה שלי. אני קמה לאי־ודאות, לא יודעת איך אני מתכננת את היום שלי כי אין לי את השגרה שאליה הייתי רגילה. בכל יום אני שואלת את עצמי מה אעשה, כדי לא לשבת סתם במיטה בלי הפסקה".

היא גבוהה, שערה השחור אסוף לאחור. לפני זמן קצר סיימה אימון בחדר הכושר במלון, שדרכו היא פורקת את הכאב. "כל היום אני במחשבות עמוקות, וזה מאוד מכביד על הנפש. זה קשה. יש ימים שבהם אני בדאון ועצבנית, ואז גם במשפחה יודעים שלא כדאי לדבר איתי. למזלי, יש לי מדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא, שהתקשורת בינינו מאוד טובה, והיא מחזקת אותי. כשהיא כותבת לי 'את מסוגלת, אני גאה בך' - אני יודעת שאני יכולה לצאת מזה".

במלון בנתניה פועל אחד מ"מרחבי הנשימה" של עלם. כחלק מהצורך לתת לבני הנוער מענה רגשי פתחה העמותה מרחבים בערים מרכזיות, שבהם נוצר קשר ראשוני עם הצעירים המפונים. כאן הם מוזמנים להפיג את הבדידות, לעבד חוויות טראומטיות ולקבל יחס לחרדות ולתחושות המשבר שלהם. המרחבים הם חלק מתוכנית של משרד הרווחה, ומופעלים על ידי עמותות שונות. מבחינת בני הנוער שאיתם שוחחנו - הם אכן "נותנים אוויר לנשימה".

הצעירים במרחב, שממוקם במרתף המלון, עסוקים כעת בטורניר שש־בש קדחתני. השעה כמעט 11 בלילה. מחר יום לימודים רגיל, אבל הנוכחים טרודים במשחק ובוויכוח קולני על המזון בחדר האוכל. לפעמים, יספרו חלקם בחיוך, יש ויכוחים בין הנוער המפונה מהדרום לזה שפונה מהצפון. תחרות סמויה מי מגיע מאזור יותר מוכה גורל, מי יכול לקבל יותר "נקודות זכות" על כמות התרעות או על פגיעות ישירות במקום מגוריו.

ת' נולדה וגדלה בשדרות, בת שנייה במשפחה של שישה ילדים. אחותה, י', צעירה ממנה בשנתיים.

י' לובשת חולצה שעליה הכיתוב "שדרות זה הלב שלי". החיבור של האחיות לעיר הולדתן, והשונות הגדולה של שדרות מנתניה, זועקים לשמיים. "שדרות היא עיר מדהימה", אומרת י'. "חיינו אותה בכל יום. הרקטות אמנם היו מציאות שתמיד חזרה על עצמה, אבל ידענו להתמודד איתה. עכשיו זאת מציאות אחרת לגמרי.

"לא דיברתי על זה עם אנשים, אבל באותה השבת הרגשתי בפעם הראשונה פחד ממשי. פחד שלא הייתי רגילה אליו, כי תמיד כשהיו רקטות היה גם מה שיגן. המחשבה שמישהו יכול להגיע ולהיכנס אלייך לתוך הבית עם רובה - היא מפחידה מאוד. מאז אותה השבת אני מרגישה שרקטות זה כבר קטן עלי".

י' (14): "להרבה צעירים מפונים יש עצב, כי עברנו משהו מאוד קשה. אבל צריך להתקדם כי העולם לא נעצר. מנסים לעזור לנו להשתחרר, וגם אנחנו חייבים לשמור על עצמנו - כדי שלא ניפול לגמרי"

ממש למחרת יום הטבח, כששדרות עדיין בערה וגופות הנרצחים טרם פונו, ת' וי' הוברחו מהעיר. נכנסו לרכב עם אמן ואחיהן והגיעו למלון בנתניה. מאז הן כאן. התחילו בחדר אחד עם כל בני המשפחה, ואחרי כמה שבועות התפצלו. ת' בחדר עם האחים, י' בחדר עם האם. "השהות במלון, רחוק מהמלחמה, מורידה לחץ, אבל זה לא באמת בית, ולאף אחד כאן אין באמת את המקום שלו", נאנחת ת'.

שאלות מעצבנות במעלית

זו לא הפעם הראשונה ששתי האחיות מתפנות. בזמן מבצעים צבאיים ארוכים ברצועת עזה הן כבר יצאו להפוגות שנמשכו שבועיים-שלושה, אבל כעת זו הפעם הראשונה שהן נמצאות חודשים מחוץ לבית, בלי לדעת מתי, אם בכלל, יורשו לחזור. ובהיעדר החברים מהבית, ת' וי' מרבות לבלות זו עם זו, מה שכולל לעיתים גם ריבים.

"אני אדם מאוד חברותי, ובשדרות הייתי יוצאת המון עם חברים", מסבירה ת', "אבל כאן אני לא מכירה הרבה אנשים, ומאוד קשה לי בלי החברות שלי. לפני שבועיים הרגשתי שאני מתפרקת, השתגעתי. הייתי מדוכאת, עצבנית, לא הפסקתי לבכות. לא יכולתי כבר להיות בסביבה הזאת, שאני לא רגילה אליה. היו המון רגעים שבהם הצטערתי שאני כאן, כי זה באמת קשה".

ת' בחרה להשקיע את זמנה בלימודים. היא לומדת בעיקר לבד, אך מדי פעם נוסעת באוטובוס לירושלים, למרכז למידה של שאר בני כיתתה. עובדת קשה, לדבריה, לעבור בחינה בתנ"ך ולהצליח בחמש יחידות באנגלית.

"זה לא שאני מרגישה בטוחה לנסוע לירושלים, עיר לא שקטה בפני עצמה, אבל הלימודים חשובים לי. בנתניה אני באמת אבודה. ההורים חושבים שיש לנו את המקום שלנו, כי אנחנו לכאורה מספיק בוגרות, אבל הם לא מצליחים לראות את הלבד שלנו. אני יודעת שהם לא מזלזלים, אבל גם חברות שלי מספרות שההורים שלהן דואגים לילדים הקטנים יותר, ומניחים שכנער או כנערה נסתדר בעצמנו. יותר סומכים עלינו.

"העניין הוא שנער מתבגר הכי צריך לדבר עם ההורים שלו. אנחנו עוברים תקופה מאוד קשוחה. ניסיתי ללכת לתיכון בנתניה, אבל זה לא הלך, לא מבחינה לימודית ולא מבחינה חברתית. זה לא פשוט להכיר חברים חדשים, לא פשוט לבסס את עצמך חברתית כשאין לך באמת בסיס. במיוחד כשאני מרגישה זרה ולא קשורה.

"לא כולם רואים את זה, אבל הנוער של הדרום והנוער של המרכז שונים. יש לנו תרבות שונה, דיבור שונה. אנחנו אפילו מתלבשים אחרת, וכשאני באה לכיתה עם הלבוש שאליו אני רגילה, אני מרגישה שונה. אז למה שאלך למקום שיזכיר לי שאני שונה? בשדרות שילבתי בין לימודים, עבודה, חדר כושר וחיי חברה. כאן מאוד קשה לי".

חשבת לעבור למלון בירושלים, עם חברי הכיתה שלך?

"לא. אני קצת מפחדת על עצמי שם, וגם לא רוצה לעזוב את המשפחה פה. דווקא בסיטואציה הזו אנחנו צריכים יותר להתגבש ולהתאחד. אני גם צריכה לקבל קצת יותר אחריות, כי יש לי אחים קטנים. האמת היא שלקטנים יותר קל להתחבר לאחרים. בני 5 מצליחים מאוד בקלות לשחק עם ילדים בגילם, לנו זה הרבה יותר קשה. החבר'ה בגילנו עברו דבר או שניים בחיים, ובמיוחד בשבת ההיא, וזה גורם להסתכל על החיים אחרת".

גם י' ניסתה להשתלב בבית ספר בנתניה, אבל עד מהרה הפסיקה להגיע ללימודים. "הרגשתי מנודה ושונה שם", היא מושכת בכתפיה. "בהתחלה עוד הייתי נכנסת לשיעורי חברה בזום, שבית הספר ארגן, אבל בהמשך כבר לא מצאתי בהם טעם. את יודעת מה הכי מעצבן אותי? כשמבוגרים, אפילו כאלה שאני לא מכירה, שסתם יורדים איתי במעלית במלון, שואלים אותי למה אני לא בלימודים. הם מסתכלים עלי בביקורתיות, כאילו אני לא עושה כלום עם החיים שלי. זה נותן תחושה לא נעימה".

רעש אופנוע דמוי אזעקה חורך את השקט, ואני קופצת באינסטינקט. האחיות משדרות, לעומתי, לא מבינות על מה המהומה. צבע אדום, ההתרעה שהן מכירות היטב משדרות, לא נשמע כמו אופנוע.
"את מבינה כמה אנחנו שונות?" שתיהן מגחכות.

"המסגרת היא קשקוש"

ת' וי' מספרות שלבני הנוער המפונים קשה להתמודד עם שאלות דוגמת מה עשו אתמול, מה יעשו היום ומתי יקומו מחר.

"אני קמה בבוקר לפעמים ב־10, לפעמים ב־11, לפעמים אחרי זה. אין לי באמת שעות", אומרת ת'. "אני יכולה ללכת לישון ב־2 בלילה כי אגלוש בנייד, ואז לקום מאוחר ולהבין שעוד יום התבזבז. זה לא שאני מפספסת משהו, כי הרי אין לי באמת מה לעשות, אבל זה קצת מבאס להעביר ככה את השעות".

עבור י', כל יום במלון הוא כמו נצח. "אני משחקת בפלייסטיישן, מסתובבת. ניסיתי ללכת לבית הספר כאן, אבל החברה שלי עזבה - אז עזבתי גם אני. בשדרות השתתפתי בתוכנית מצוינות. רצו שאמשיך בתוכנית בנתניה, אבל אין לי כוח. לא מתחשק לי להרגיש שונה ולבד.

"מסגרת בתקופה הזו היא מבחינתי קשקוש. אני אומרת את זה די בצער, אבל אני לא מתחברת לבני הנוער פה. זאת בעיה, כי אני לא רוצה להיות לבד - אבל זו המציאות".

בינתיים, מוצאת י' מפלט ברשתות החברתיות, מול בני גילה. "אנחנו יודעים להגיד דברים שמבוגרים לא יבינו או ירגישו. יש לנו הומור משותף שהמבוגרים לא קולטים, וגם הצרות שלנו די דומות, כי בני שכבת הגיל שלנו חווים את המציאות הנוכחית כמו שאנחנו חוות אותה".

ולמרות הקשיים, לי' יש גם מסר אופטימי לסיום: "אני רואה שהרבה בני נוער ממשיכים בחיים שלהם. יש להם עצב, והם נותנים לו מקום, אבל לא מתעסקים בזה כל היום. עברנו משהו מאוד קשה, אבל צריך גם להתקדם כי העולם ממשיך להתנהל. הוא לא נעצר. עושים לנו פה כל מיני פעילויות כדי לעזור לנו, בני הנוער המפונים, להשתחרר מהמצב. אנחנו, מצידנו, חייבים לשמור על עצמנו, כדי שלא ניפול לגמרי".

batchene@gmail.com