אז 7 באוקטובר כל לוח ההופעות המתוכנן של שלום אסייג בוטל. את ההופעות הרגילות באולמות החליפו הופעות מאולתרות בפני לוחמים, ובהמשך גם הופעות בהתנדבות ומפגשים מרגשים עם מפונים, שרק חיפשו חיבוק עוטף - וקיבלו אותו מהקומיקאי הוותיק.
בין "שנות ה-90" ל"מנאייכ" - שלום אסייג מדבר // כתבת: נטע פלודרמן, צילום: משה בן שמחון
"יש לנו קבוצת ווטסאפ של כל הקומיקאים, והקבוצה הזאת עסוקה כל היום בהתנדבויות, בביקורי פצועים בבתי חולים, בבידור חיילים וכל מה שצריך. כולם נרתמים שם", הוא מספר.
איך מתפרנסים בתקופה כזאת, שהיא למעשה סוג של השבתה של עולם הבידור?
"אף אחד לא מתפרנס באמת. ואני לא מדבר רק על הקומיקאים, אלא על כל התעשייה שסביבנו - מנהלי הצגה, תאורנים וסאונדמנים. כולם יושבים בבית ולא מכניסים כסף, ואם הם יוצאים לעבוד זה בהתנדבות".
מה עושים במצב כזה?
"מגז'דרים. מתחיל להיות פה קשה. אני לא מתלונן, תודה לאל, כי אני תמיד מסתכל על המצב ואומר 'הצרות שלנו קטנות', ואני גם עושה טלוויזיה והיתה לי תוכנית ואני עסוק. אבל יש פה אנשים לא מעטים שהמצב הנוכחי מאוד קשה להם. ביום אחד אתה יורד לאפס הכנסה, ואתה לא יודע כמה זמן זה יימשך ואיך תצליח להתרומם מחדש".
איך אתה שורד כלכלית באופן אישי?
"לא הכנסנו כסף, אבל שילך כפרה על כל שערה של חייל בעם ישראל. אני מסתכל על מה שמשפחות אחרות עוברות ואומר ברוך השם על מה שיש לנו. ככה אני רואה את הדברים. כסף ילך, כסף יבוא, הכל טוב. נעבוד ונחזיר ויהיה טוב. עזוב אותי, אני רואה את המילואימניקים שנמצאים בעזה בסכנת חיים והעסקים שלהם בעורף קורסים, אז מי אני שאתלונן?"
קומיקאים מצליחים מרוויחים לא מעט.
"זה נכון שהרבה קומיקאים מרוויחים מעל הממוצע, אבל צריך לזכור שלא כולם ככה, וגם מי שמרוויח - יש לו מחויבויות. וכשהכל יורד ולא נכנס שקל זה משנה לך את התמונה לגמרי".
אתה מרגיש שיש בכל זאת איזו התאוששות בשבועות האחרונים?
"התחילה קצת תנועה. יש דרישה למופעים, והשוק קצת משתחרר".
וכשתחזור להופיע, זה יהיה עם מופע שיותאם לתקופה, או עם המופע הרגיל?
"אוכל להזכיר את המלחמה ולצחוק על החות'ים, אבל בסופו של דבר המופע שלי עוסק בעיקר בזוגיות, ולשם זה יילך. כן תהיה התייחסות למצב, אבל אחרי הכל הרצון של מי שמגיע להופעה הוא להתנתק ממה שקורה, וזו המטרה".
כך גם מתנהלות ההופעות שלך מול החיילים?
"כשהתחילה המלחמה הלכנו לבקר מפונים ופצועים, אבל לא שרנו להם, כי עדיין לא הרגשנו בנוח להצחיק אותם, ובצדק. אבל בפני החיילים זה אחרת - החיילים רק מחכים שתבוא להצחיק אותם. אלה המון חיילים שנכנסים בעוד רגע ללחימה בעזה והם צריכים את זה. הם באדרנלין גבוה, והניתוק הרגעי הזה עושה להם טוב על הלב. אתה מרגיש שהם זקוקים לזה. להופיע בפניהם לפעמים יותר קשה לאמן עצמו מאשר לקהל, אבל ברגע שהם צוחקים - אתה שוכח מהכל ואתה איתם".
"מי שלא עבר לא יבין"
כמו כל ישראלי, גם אסייג (54) לא שוכח את השבת הקשה, שמאז נקשר לשמה בעיקר התואר "השחורה". גם הוא התעורר לשמע אזעקות הפתע.
"התעוררנו מאזעקה שהופעלה בשרון, אבל לא היתה אזעקה אצלנו, בתל מונד", הוא משחזר. "מובן שלא הבנו מי נגד מי, ומייד פתחנו את החדשות כדי לנסות לקלוט מה קורה".
באיזה שלב הבנת את גודל האסון?
"אני זוכר שבהתחלה דיווחו על יותר מ־100 הרוגים ואמרתי לעצמי: 'איזה אסון!'. התמקמתי מול הטלוויזיה ורציתי לתלוש את השערות. אתה מסתכל על התמונות, אתה מחפש את הצבא - והוא לא מגיע. מחבלים נכנסים על קלנועית, חוטפים ישראלים, חוזרים שוב ושוב, ואף אחד לא עוצר אותם.
"אתה מסתכל ואומר: 'מה הולך פה? איפה צה"ל?'. אתה לא מאמין למה שאתה רואה בעיניים. ככל שהממדים נחשפו, הבנתי באיזו שואה אנחנו. פתאום אתה שומע על ההוא שאתה מכיר וזה שאתה עובד איתו. בני משפחה של העורך חן אביגדורי, שאני עובד איתו כבר שנים, נחטפו מקיבוץ בארי לעזה, והאחיין של עמית ליאור, עורך תסריט שאני מכיר, נרצח במסיבה ברעים. עד היום אני לא מאמין לקלות הבלתי נסבלת שבה כל זה קרה. חן תפקד ועזר לנו עם האג'נדה של משפחות החטופים, ובינתיים שמחתי לשמוע שאשתו ובתו חזרו בשלום הביתה".
איך עברו עליך הימים שאחרי?
"ביומיים הראשונים ישבנו בבית באבל. אחרי זה התעשתי וחזרתי לעבוד. ידעתי שאני צריך לצאת ולשמח אנשים. אלה המילואים שלנו, אז התחלנו לטייל, לנסות להרים את מצב הרוח. אתה פוגש מפונים ומרגיש עד כמה הם זקוקים לחיבוק ולתשומת הלב שנתנו להם. באנו לתת להם, כי זה המעט שיכולנו לעשות, אבל גם עבורנו זה היה מרומם ומעודד. נקלענו לשואה, אין דרך אחרת לתאר את זה".
מדברים הרבה על גלים של התפכחות בעקבות האירועים. זה משהו שגם אתה חווית? האסון גרם לך לשנות משהו בדעותיך?
"אני לא איש שמאל ואני לא איש ימין קיצוני. אני בנאדם של אמצע עם נטייה ימינה. כן חשבתי שאולי יש תקווה להצליח לייצר משהו עם הצד השני, הפלשתינים. לא יודע אם שלום, אבל אולי הסכם. אני לא יודע אם התפכחתי, אבל הופתעתי מרמת האכזריות. לבוא ולשחוט ילדים, לאנוס נשים, לרצוח כמו ברווזים אנשים שבאו לרקוד, לחטוף זקנים ותינוקות - זה משהו שלא העליתי על הדעת, אני חייב להודות. היו מקרים אכזריים בעבר, והרוע קיים, אבל את הממדים האלה לא חשבתי שאראה בחיי. זה גורם לך להבין טוב־טוב עם מי אתה מתעסק".
מי, לתפיסתך, נושא באחריות למה שקרה?
"כל מי שהיה בתפקיד רלוונטי הוא אשם, מלמעלה עד למטה, וכולם צריכים לתת את הדין. כל ראשי המדינה וכל הצבא. זה לא משהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום. אבל אני באמת חושב שזה צריך לקרות אחרי המלחמה. הרוע הוא שלהם (של המחבלים; ע"ס), הרוע הוא בהם, ואסור לנו להאשים את עצמנו. הם הביאו אותו מהבית שלהם, והם מצאו את הרגע הנכון לעשות את זה. ובגלל הפילוג שהיה בין הישראלים - הם מצאו זמן טוב מבחינתם".
איזה רגע אחד לא תשכח מכל האירועים האחרונים?
"התראיינתי באולפן של גיא זו־ארץ ולירון ויצמן, והתארח שם תושב בארי. נפגשנו בעמדת הקפה ודיברנו. הוא סיפר לי על מה שעבר עליו, ותוך שהוא מספר הוא התחיל לרעוד. חיבקתי אותו. הוא היה בן 40 והוא רעד לי בין הידיים. אמרתי לו שהוא רועד, והוא ענה: 'אני לא מצליח להפסיק לרעוד מאז'.
"חיבקתי אותו שוב ואמרתי לעצמי: 'מה האנשים האלה עברו'. הבחור הזה לא יוצא לי מהראש. גבר שנראה חזק רועד מולך. אלה דברים שמי שלא עבר לא יבין".
"נזכור שכולנו עם אחד"
בטקס יום העצמאות ה־75, שנערך באפריל האחרון בהר הרצל, אסייג נבחר להדליק משואה. את נאומו הנרגש הקדיש, בין היתר, לתרבות הישראלית ולאנשי העיירות והשכונות בפריפריה. "התפקיד הכי חשוב שלנו, במיוחד כיום, זה לאחד ולחבר בין הלבבות", אמר על במת הטקס. "מי יעשה את זה אם לא אנחנו? לכבוד ההומור שהביאני עד הלום, שמרפא כאב באהבה. אל תכעסו, אל תשנאו - תצחקו, גם על עצמכם, זה יעשה לכם טוב".
איך לדעתך ראוי להיראות הטקס הבא? מי צריך להדליק משואה השנה?
"השנה יצטרכו להדליק 100 משואות, כי עשר לא יספיקו. יש כל כך הרבה סיפורי גבורה וכל כך הרבה אנשים שמגיע להם הכבוד הזה. אנשים מהעוטף שנלחמו, מתנדבים של איחוד הצלה ומד"א שהצילו פצועים, אנשים שנכנסו למסיבת הטבע ואספו ניצולים, אנשים שפתחו את העסקים ואת הבתים שלהם למפונים, ועוד הרבה אנשים. אני באמת חושב שיש כל כך הרבה סיפורי גבורה וטוב לב, שהם אור בתוך כל החושך הזה, ולא כסיסמה".
נשאר בך גם צד אופטימי?
"כן, חשוב להגיד מילה על האחדות שלנו. כשהתחילה המלחמה כולנו התאחדנו והרגשנו את זה בכל מקום. זה באמת היה הדבר המשמח היחיד בכל תקופת הזבל הזאת. אבל עכשיו מרגישים שוב ניצנים של אלה נגד אלה, עוד פעם אלה מקללים את אלה, ואלה מאשימים את אלה, וזה המבחן האמיתי של כולנו.
"המלחמה הזאת היא מלחמת קיום של כולנו: ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים. צריך לזכור שכולנו עם אחד, ואם נשכח את זה אחרי מה שעברנו - האסון הבא יגיע הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים".
ברוח האחדות והרצון להתרחק מפילוג, אסייג מעדיף שלא להתייחס לעימות המשפחתי המתוקשר אשר התגלע במהלך השנה שחלפה בינו לבין אחיו, מני אסייג, שאיתו יצר את הסדרה "שנות ה־80". מני נחשב אחד מהקולות הניציים הבולטים ביותר במחלוקת סביב הרפורמה המשפטית, ואף תקף במילים חריפות את מפגיני קפלן. "אנחנו שומרים את זה לשולחן השבת", אומר שלום.
הסרט שחיקה את המציאות
בשבוע הבא (רשת 13, ימים ראשון וחמישי) תעלה העונה החדשה של "שנות ה־90", הסדרה שאסייג יצר ומככב בה. כעת הוא חושף שהעונה הזו, השנייה במספר (אחרי חמש עונות של "שנות ה־80"), תהיה גם האחרונה. בנו, דניאל אסייג, הוא הפעם התסריטאי הראשי, ולראשונה גם אסייג האב ביים בעצמו, לצד יריב הורוביץ.
"צילמנו 130 פרקים, וזה המון לסדרה אחת", הוא מסביר. "אני יודע שהסדרה היא קאלט בהרבה מאוד בתים, אבל אני מרגיש שמיציתי ושהגיע הזמן לעבור לדבר הבא. מבחינתי, יש לי כבר את הדבר הבא".
לא היתה התלבטות אם להעלות את העונה החדשה בתקופת מלחמה?
"התכנון המקורי היה להעלות אותה בפברואר, אבל ברשת החליטו להקדים, וברור שהיו התלבטויות. כל יום מתחיל עם צמד המילים 'הותר לפרסום', וזה שובר את הלב לכולנו, אבל כמו שאמרתי - אנחנו מרגישים שאנשים זקוקים לנחמה. המלחמה הזאת ארוכה, ואנחנו נמצאים בה כבר יותר מ־90 יום. זה לא זבנג וגמרנו. אנשים זקוקים לצחוק ולהשתחרר. כשנצפה בסדרה זה לא יעשה אותנו עצובים פחות, הלב ממשיך לכאוב מכל פרסום ומכל חייל שנהרג, וכמובן החטופים שרק אלוהים יודע איפה הם".
איך היו התגובות על ההחלטה שלכם להקדים את עליית העונה?
"הסתכלתי על התגובות מהרגע שפורסמה הידיעה שהעונה חוזרת, ו־90 אחוז היו חיוביות - 'כמה אנחנו צריכים את זה'. יש עשרה אחוזים שטענו שזה עדיין לא הזמן, וגם אותם אני מבין כרגע. אני מבין את אלה שרוצים מאוד, וגם את אלה שאומרים שזה לא העיתוי הנכון. אני לא יכול להתווכח עם התחושות שלהם. אני עדיין חושב שסיפור המלחמה הזה לא הולך להיגמר, ובלי סיסמאות - הכוח שלנו, בין היתר, הוא לנסות לקיים איזושהי שגרה. וחלק מהשגרה זה לצחוק".
חלק מצילומי העונה החדשה התקיימו אחרי 7 באוקטובר, ולפי אסייג הם לוו באתגרים מקצועיים ונפשיים לא פשוטים. "מייד אחרי מה שקרה ביטלנו את הצילומים המתוכננים, אבל בשלב מסוים חזרנו. הנוהל היה שהיינו עושים מדי פעם הפסקה, ואז כולם היו רצים להתעדכן בחדשות או רצים לממ"ד במקרים של אזעקה. אתה חוזר לצילומים אחרי שהרגע היו יירוטים מעל הראש שלך, ואתה צריך להיכנס לדמות של פרוספר שמדבר שטויות ולהצחיק. זה מוזר וזה קשה, אבל זה מסוג הדברים שרק המציאות הישראלית יכולה ללמד אותך".
היו דברים רגישים שהייתם צריכים להוציא החוצה בעקבות המצב, או לערוך מחדש?
"הסדרה שלנו היא תקופתית, והיא בכל מקרה לא מדברת על עכשיו. משום כך לא היה חומר שהיה צריך לערוך אחרת, או לעשות לו התאמות".
בין לבין הוקפצת להגיש את "חזקים ביחד" ברשת 13. איך התאמת את תוכנית האירוח הלילית לתקופה?
"כשרשת פנו אלי, זה היה מעכשיו לעכשיו, ותוך כדי ריצה הבנו מה עובד יותר ומה לא. כאג'נדה, החלטנו שבכל תוכנית נארח משפחה של אחד מהחטופים, כדי להשאיר את העניין על סדר היום. הכל נעשה ברמת האינטואיציה. אתה מבין במה אתה יכול לגעת ובמה לא. מצד אחד אתה רוצה להצחיק, ומנגד יש לך אמא שהבן שלה נחטף.
"היתה תוכנית אחת שאירחתי בה חבר שהבת שלו חטופה, והוא התחיל לבכות - וגם אני לא הצלחתי לעצור את הדמעות. יש אנשים שלא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם, וזה לא נתפס. אלה אנשים שאין להם יום ואין להם לילה, ובין לבין אתה צריך גם לנסות להצחיק".
"ארץ נהדרת" בקשת 12 חזרה כבר מזמן, ולדעת רבים היא הצליחה לפצח את נוסחת ההומור בתקופת המלחמה. מה חשבת עליה?
"בתוכנית הראשונה שלהם (שבועיים וחצי אחרי 7 באוקטובר; ע"ס) זה נראה לי מוקדם מדי, והם גם לא עשו בידור הארד־קור אלא גיששו את דרכם בחזרה למסך. אבל היום הם חזרו לגמרי, והם נותנים לצופים בריחה. גם הרייטינג שלהם גבוה".
"אפיק שהיה רדום"
במקביל ל"שנות ה־90", אסייג ישוב למסך גם בעונה החדשה של סדרת הדרמה המשטרתית "מנאייכ", שתעלה בכאן 11 (ימים ראשון ורביעי, מ־24 בינואר). הוא מגלם בה את חוקר מח"ש פקד בדימוס יצחק "איזי" בכר, תפקיד שהביא לו שתי זכיות בפרס שחקן השנה בטקס פרסי הטלוויזיה, לצד הכרה והערכה שהוא עמל קשה מאוד כדי להשיג.
"עד שהגיעה ההצעה מ'מנאייכ' התחמקתי הרבה שנים מתפקידים דרמטיים", הוא מספר. "היו לי הצעות אחרות, אבל הרגשתי שאני נמצא מספיק על המסך ושאני לא צריך את זה. המפיק יואב גרוס התעקש, וכשקראתי את התסריט עפתי. זאת היתה החלטה מצוינת לקריירה שלי, כי פתחתי לעצמי עוד אפיק שהיה רדום הרבה מאוד שנים".
הסדרה גם משכה אליך הערכה רבה ממקומות שבהם לא תמיד זכית לפרגון.
"כן, פתאום הגיעו גם הפרסים והיתה הכרה ביכולות הדרמטיות שלי. מאז קיבלתי עוד הרבה הצעות לדרמות, ונפתח לי החשק לעשות יותר. מכאן נולד התפקיד החדש שלי בסדרה 'פטריק', שאני הולך לגלם בה את התפקיד הראשי. זאת סדרה על משפחת פשע, ההפך מהמשטרה ב'מנאייכ'".
רגע אחרי טראומת 7 באוקטובר, שחקנית "מנאייכ" וזוכת פרס אופיר מונא חוא, שמגלמת בסדרה את עו"ד היבא אל־נאסר, הצליחה להכעיס את אסייג. זה קרה אחרי שהכחישה חלק מזוועות חמאס בישראל, בטענה שאין הוכחות לעריפת ראשים, ושאונס הנשים הוא בגדר "תעמולה".
בהתכתבות שניהלה השחקנית עם בת־כיתתה מביה"ס למשחק בית צבי, ושנחשפה ב"ישראל היום", כתבה חוא כך: "א. הם לא אנסו ולא ערפו... אין הוכחות שזה מה שהיה. זאת פרופגנדה כדי שהעולם יזדהה איתכם. ב. חמאס הם לא העם הפלשתיני שנרצח כרגע. ג. אין לתאר את החוצפה! העם הפלשתיני כבר שנים נרצח ופתאום התעוררתם? איפה הייתם כל השנים? או שזה לא נוגע בכם כשפלשתינים נרצחים כל השנים האלה? האם זה טמטום שאתם לא מודעים לכך שכל המצב הזה הוא תוצאה ישירה של הכיבוש? של כליאת אנשים? או מה? תעשי לי טובה ואל תכתבי לי אם לא מוצא חן בעינייך".
"מאוד מאכזב לקרוא את הדברים האלה שהיא כתבה", אומר אסייג. "את חיה במדינת ישראל, את מתפרנסת במדינת ישראל, וזה מה שיש לך להגיד? ראיתי אותה כל יום בתקופת הצילומים, וכולנו משפחה וחברים על הסט. ופתאום, בזמן כזה, כשאנחנו מקבלים את אחת המכות האכזריות והמשפילות בהיסטוריה שלנו, לראות אנשים שאתה מכיר ועובד איתם תומכים בצד השני - זה לא משהו שעולה על הדעת".
מה הרגשת מול המילים שלה?
"זה מאכזב ומעצבן ברמה קשה מאוד. אלה דברים שאני לא מצליח להבין. איך אדם שעובד איתנו, אוכל איתנו, יודע עם מי יש לנו עסק בצד השני, יכול לתמוך בהם? זה לא ויכוח יומיומי של ימין שמאל, בעד או נגד - זה משהו הרבה יותר גדול".
יצא לך לדבר עם מונא מאז?
"לא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה, ובוא נגיד שעדיף שלא דיברתי איתה".
היא בכל זאת תהיה חלק מהעונה החדשה?
"המקרה הזה גרם להרבה אנשים לחשוב מה עושים, כי התפקיד שלה גדול ומשמעותי, ואי אפשר לזרוק את הסדרה לפח ולצלם מחדש. זה בלתי אפשרי, ונכנסנו ממש לבעיה. בסופו של דבר התפקיד שלה יישאר בפנים, וישדרו את זה ככה. זו ההחלטה של התאגיד, כי לא יזרקו 10 מיליון שקלים לפח. אני יכול להגיד לך בוודאות שאם היתה מצטלמת עוד עונה - היא לא היתה משתתפת בה. אני לא אקח אותה לעבוד איתי בשום דבר".
עליית שתי הסדרות לאוויר מציבה את אסייג בתחרות נגד עצמו, ובימי ראשון הן ישודרו ממש במקביל. "זה כבר קרה לי בעבר, אבל אני לא רוצה להיות נגד עצמי. מצד אחד זה כיף גדול ומחמיא, כי אלה שני תפקידים שונים לגמרי, בשני ערוצים שונים, אבל אני פחות אוהב את זה ומעדיף שזה יהיה בתקופה שונה".
במה היית ממליץ יותר לצפות?
"השאיפה שלי היא שיצפו בשתי הסדרות, אבל אם כבר - אז שכל אחד יבחר אם בא לו לצחוק או פלהתבאס. 'מנאייכ' מהממת, אבל אתה יוצא ממנה עם מטען אחר".
הרייטינג ברשת 13 הוא יותר משמעותי מהרייטינג בכאן 11.
"גורלות נגזרים במספרים וברייטינג, ולא בכמה צפו בך ב־VOD. בערוצים מסחריים המספר שמגיע בבוקר הוא החשוב, ובסופו של דבר כל תוכנית נשפטת לפי מספרים. ולא משנה אם היא הכי טובה בעולם - אם היא לא עשתה מספרים טובים, לא תהיה עוד עונה. בכל מקרה, ל'שנות ה־90' לא תהיה עוד עונה. כמו שאמרתי - מיציתי, והגיע הזמן להמשיך לדבר הבא".
"הצופים בוכים וצוחקים"
אסייג נחשב מקצוען־על חרוץ בתעשייה, מהזן שלא מחכה שפרויקט אחד ייגמר כדי להתחיל את הבא אחריו, ואם יש כמה במקביל - מה טוב. למשל, בימים אלה הוא עובד על פרויקט טלוויזיוני חדש וגם על סרט המשך ל"ההילולה", שבו צפו בקולנוע יותר מ־800 אלף ישראלים. באופן אירוני, עלילת הסרט הראשון, שעלה לאקרנים ביולי האחרון, עסקה בסיפורה של המשפחה המוכרת מ"שנות ה־80", שנוסעת להילולת הבאבא סאלי, אך בדרך תועה ונחטפת לעזה.
"אם הסרט לא היה יוצא בזמן שיצא, הוא לא יכול היה לצאת אחרי מה שעברנו ב־7 באוקטובר, ומה שאנחנו עדיין עוברים עם החטופים בעזה", אסייג מבהיר. "פתאום כל התסריט שם מקבל משמעות אחרת".
ובכל זאת העליתם אותו לצפייה ב־VOD.
"נכון, וגם בנוגע לזה היתה לי התלבטות. מצד אחד, איך שהתחילה המלחמה קיבלתי יותר מאלף הודעות מאנשים שביקשו שאעלה אותו, אבל הרגשתי שזה עוד לא נכון ושזה לא הזמן. הכל קיבל משמעות צורמת. אבל הוא עלה בסוף, והיום עדיין צופים בו".
זאת היתה הופעת הבכורה שלך בקולנוע בסרט שאתה יצרת. האמנת שתצליח בסדר גודל כזה?
"הסרט מבוסס על הסדרה, והיה ברור שהקהל שלה יבוא גם לקולנוע. חוץ מ'לשחרר את שולי' (קומדיה עם שלישיית מה קשור, שהיתה להיט קולנועי ענק ב־2021; ע"ס), 'ההילולה' שבר שיאים של 30 שנה בקולנוע. אני חושב שהסרט תפס כי יש בו משהו שכבר אין אצלנו: התמימות, ה'שכונה', האנשים שראינו בבית הכנסת. כל אלה הם דור הולך ונעלם.
"את המבוגרים תפס הגעגוע לדבר שאיננו, ואת הילדים תפסו הדמויות הצבעוניות והמוגזמות, ולכן זה הפך להיות צפייה משפחתית. הרבה אנשים שפוגשים אותי אומרים לי: 'אני מספר את הילדות שלי דרך הסדרה שלך', ואני יודע גם על אנשים שצפו בסרט שבע או שמונה פעמים".
אגב, זו הסיבה לכך שאין בסרט ובסדרה גסויות וקללות?
"אנחנו שומרים על סדרה נקייה, בלי קללות, גסויות או סקס, כדי שכל הורה יוכל לשבת בנוח עם הילדים שלו ולצפות ביחד. היום אין הרבה אופציות כאלה בטלוויזיה. חוץ מזה, אני גם חושב שהסדרה מביאה את קולם של אלה שקולם לא נשמע קודם. לא ראית הרבה משפחות מהפריפריה שמדברות מרוקאית וגרוזינית בטלוויזיה. אפילו הדברים הקטנים, כמו הקידוש עם לחן הפיוט המסורתי. הסדרה והסרט גורמים לאנשים לבכות, ולא רק לצחוק".
לסיום, איך חתמת את 2023, ומה אתה מאחל לכולנו לשנה הבאה?
"הופעתי בפתח תקווה בפני ארגוני מתנדבים. אני מאחל לעצמי ולכולנו שהחטופים ישובו הביתה, ושהמלחמה תיגמר אחרי שמטרותיה יושגו. רק ככה אפשר יהיה לחזור להתעסק בשאר האיחולים".
erans@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו