המדינה בתפקיד ההורה המזניח

כשנולדה בתנו הצעירה ארבלוש, החלטתי החלטה אופיינית לאמא צעירה וחסרת מודעות או ניסיון. בחרתי לטפל בשתי התינוקות המתוקות ללא סיוע וללא מסגרות, תוך כדי שאני מנסה לסיים את הקורסים בתואר, חוזרת לעבוד יומיים בשבוע בקליניקה ועם יומרה להשתמש בחיתולים רב־פעמיים שעלי לכבס, להניק הנקה מלאה, להתנייד ללא רכב משלי וכל זה עם בן זוג שחזר מהעבודה אחרי 19:00 בערב מדי יום. לא הבנתי איזה אתגר ענק לקחתי על עצמי, יחסית. הכל יחסי.

המוח האנושי לא יכול להימנע מהשוואה בין סבל לסבל בימים כאלה. כשהמצב של כל כך הרבה אנשים עד כדי כך גרוע, הסטנדרטים שתואמים את ההגדרה "אני בסדר יחסית" הפכו מאוד נמוכים. המאבקים הרגשיים שלי נדמים חסרי חשיבות בהשוואה לחייל שישן על הרצפה בשק שינה רטוב, או למי שנאלצות לטפל בילדים ובבית ומתעוררות בכל בוקר בחרדה שמא ידפקו בדלת, חלילה.

נכון, סבל הוא לא תחרות, והכרה בקושי שלי לא מפחיתה מהקושי של אחרות ואחרים. ועדיין - נהיה מורכב לשתף באתגרי החיים בימים אלו, כי הקשיים של כולנו מתגמדים לעומת כמות הנשים, ובהן האימהות לילדים קטנים, שבני זוגן נמצאים בצו 8 כבר שבועות ארוכים והן מנסות לג'נגל כלכלית, רגשית ולוגיסטית, או לנוכח ההורים, האחים והאחיות, הסבים והסבתות, שמסתובבים בינינו במבט חלול מכאב ומתחננים שנחזיר את יקיריהם הביתה משבי חמאס. ולא פחות מהן ומהם - קשה לשמוע את זעקות הכאב ומילות הפרידה של משפחות הנופלות, הנופלים, הנרצחות והנרצחים, מיקירותיהן ומיקיריהם.

• • •

הסיבה שנזכרתי בחוויותיי כאם צעירה היא כי לאחר כמה חודשים שבהם הרגשתי מותשת, עצובה ואכולת רגשות אשמה (לצד השמחה הגדולה וההתרגשות שבגידול בנותיי המופלאות), גיליתי את התיאוריה המופלאה של דונלד ויניקוט "אם טובה דייה", ומצאתי בה מקור לנחמה מול תחושת ה"אני לא מספיק טובה".

לפי ויניקוט, תינוק זקוק לאם נוכחת וקשובה לצרכיו, ועם זאת, זה בסדר שהיא "נכשלת" בכך מדי פעם. בסדר שלעיתים אינה פנויה לספק מיידית את צרכיו. כך התינוק לומד להתאים את עצמו לעולם, לדחות סיפוקים ולווסת תשוקות, והופך ליצור חברתי שיכול להשתלב ולהסתגל.

התיאוריה הרגיעה אותי. היא עזרה לי להציב גבולות בריאים להתמסרות האימהית ולנטרל חלקית את הביקורת הפנימית, שנזפה בי שאני אמא מזניחה אם מדי פעם לא נותר בי כוח להרכיב עוד פאזל או לספר עוד סיפור.

• • •

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי: האם אני שיפוטית מדי כלפי ההנהגה? אם אבחן את החלטותיה דרך הפריזמה של ויניקוט, אולי זו הנהגה טובה דייה, גם אם לא מושלמת? מה זה ראש ממשלה טוב דיו? אולי אני מצפה למנהיג אידיאלי, כמו שציפיתי מעצמי להיות אמא אידיאלית, ולכן אני כל כך מאוכזבת ממנו ומשאר חבריו?

כששילה וארבל היו קטנטנות ונדרשתי לאימהות אינטנסיבית, למדתי שמעבר למענה הספציפי לבקשות היומיומיות שלהן, חשובה תחושת ביטחון שאקפיד לטעת בהן. שירגישו מוגנות ואהובות, גם אם לפעמים אין לי כוח לרדת שוב לגן השעשועים. בהקבלה, לדרוש מראש ממשלה לקבל החלטות שמייצרות מרחב בטוח לאזרחים, גם אם יש פה ושם טעויות, זו לא "ביקורת מיותרת" ולא "הסתה נגד הממשלה" - זו בקשה לגיטימית.

מאז עלתה הממשלה הזו לשלטון לפני כשנה, אנחנו חיים בחוסר הביטחון האישי והכללי הכי חמור שהיה פה אי־פעם (שאלתי את אלישבע, אמו של ליאון, שנולדה בפלשתינה ב־1938 ועברה באמת הכל. היא מסכימה איתי). במבחן התוצאה, הממשלה לא מצליחה לספק סביבה יציבה ובטוחה לאזרחיה, והיא שקועה עד צוואר בניסיונות להאשים את כל מי שאי־פעם לקח חלק בהיסטוריה של עם ישראל. מי שחי ומי שמת, מהימין ומהשמאל.

השבוע צפיתי בסרטון של התלמידים בבית הספר ביהוד מצטופפים במסדרון בזמן אזעקה, ללא אפשרות לגשת למקלט. באופן מפתיע, לא הופתעתי מהסרטון. תהיתי מתי המחדלים בהגנה על ילדינו בעת שהותם במסגרות יצופו בתקשורת. שאלתי את עצמי: מה אם זה היה קורה בכנסת, אם לשרים ולחברי הכנסת לא היה מרחב מוגן ראוי? התשובה היא שזה לא היה קורה, וזה רק ממחיש את האפליה בעמידה במחויבות להגן על האזרחים.

לאחר מכן קראתי על פעולות הענישה שנקט בית ספר ברמת גן נגד ילדים שרצו למקלט בעת אזעקה, בניגוד להנחיה להישאר בכיתה מתחת לחלון הזכוכית. הילדים המתוקים והחכמים פעלו לפי אינסטינקט ההישרדות - תגובה אנושית בסיסית. הם הבינו, למרות גילם הצעיר, שההנחיה שאישר שר החינוך מפקירה את ביטחונם האישי לטובת כסת"ח של המערכת. מה עושה הורה שאינו טוב דיו? קובע בבית כללים שלא מתחשבים בילד, אלא בנוחות שלו עצמו, ומעניש את הילד כשהוא מפר אותם. לאן הגענו כשמערכת החינוך, בתפקידה כאפוטרופוס בהיעדר הורים במרחב הבית־ספרי, מענישה ילדים על כך שניסו להגן על עצמם?

• • •

המדינה היא ההורה המזניח שלנו, אפילו המתעלל. אני כועסת על סדר העדיפויות של ראש הממשלה ושל השרים, על חלוקת הכספים השערורייתית ועל היחס שלהם לכאב המפונים ומשפחות החטופים.

אחד מהדברים הראשונים שהבנתי בתור אם היה שאני אחראית לתוצאות מעשיי וכלפי הבנות שלי, ושאין טעם לשקוע בקורבנוּת או לספר לעצמי למה ההוא וההיא מקשים עלי. אני מצפה למינימום הזה גם מההנהגה שלי. כל פסיכולוג יסכים שלא כדאי לשקר לילדים כדי להתחבב עליהם או כדי להתחמק מאחריות, כי התנהגות עקבית היא הכלי הכי חשוב כדי לנסוך בילדים אמון בהורים.

אותו הדבר קורה בהנהגה טובה דייה. חשוב שאנשיה יימנעו ממניפולציות שפוגעות באזרחים, ומפעולות מתוך אינטרסים של מקורבים. כשהציבור מגלה שמשקרים לו - למשל כשמבטיחים לקצץ בתקציבים הקואליציוניים למען המפונים, החיילים, הפצועים ומשפחות ההרוגים, ולבסוף לא רק לא מקצצים אלא מציגים את הנתונים בצורה מניפולטיבית כדי שנתבלבל - זה מוביל לחוסר אמון. ואין לאנשי הממשלה על מי להלין על שאיבדו את אמון הציבור, אלא על עצמם. בדיוק כמו הורים שמשקרים לילדים שלהם.

נתקלתי בידיעה על התנהלות כזו מצד שר האוצר, בדיוק כשסיימתי לשתף בסטורי את אחת מהבקשות הלא נגמרות של בנות זוג של חיילי מילואים לתרומת שקי שינה ושמיכות חמות עבור הפלוגה שלהם - כי חסר להם ציוד מחמם.

כשהיו מגיעות אלי הודעות האלה לפני חודשיים, זה גרם לי לבכות ולצעוק בבית עד שהבנות היו אומרות "אמא, די". בחודש האחרון החליפו את הזעם והבכי תחושות חוסר אונים וייאוש. קוראים לזה "חוסר אונים נרכש", והוא קורה גם לילדים שההורים שלהם לא מספקים את צורכיהם. הם מפסיקים לבכות, לצעוק ולהתלונן, כי הם מבינים שזה לא עוזר. הם לומדים לחיות בתחושת ייאוש ולצמצם את החוויה הרגשית שלהם.

ויניקוט היה לי מדריך באותה תקופה של הורות צעירה, בהבחנה היפה שלו בין סיפוק צורכי הילד לבין רגישות ותגובה לצורכי הילד, כלומר - לא חייבים תמיד להסכים לכל בקשה, אבל חשוב להקשיב בכנות ולהביע אמפתיה. כך, גם ראש ממשלה טוב דיו אמור להבין את האקלים הרגשי של האומה, ולא להאשים את הזועקים בכאב בבגידה או בפוליטיזיציה.

• • •

השבוע קראתי שהמדינה מסרבת לממן מרחב מוגן לחיילים השומרים על קיבוץ מנרה. שהרשויות מתעלמות מהבקשות. זה לא נתפס שחיילים, סוכני הביטחון של המדינה, נותרים ללא הגנה בסיסית. זה ממחיש את הניתוק של המדינה ממחויבויותיה הבסיסיות, כמו הורה שלא מבין את המשמעות של האחריות לחייו של ילד.

המדינה רחוקה מאוד מלמלא אפילו חלקית את ההגדרות הבסיסיות כדי להיחשב "הנהגה טובה דייה". היא השאירה אותנו, ילדיה, להסתדר בעצמנו בשעת חירום. נעלמה מהבית. ההפקרה הזו מותירה צלקות עמוקות במרקם של האמון והלכידות החברתיים, גם אם נתלה את השלטים הכי גדולים בעולם שעליהם כתוב "ביחד ננצח".

בחינת כהונתה של הממשלה מבעד לעדשה של ויניקוט מוכיחה לי שזו לא אני שצריכה להנמיך את ציפיותיי, אלא המדינה שצריכה להתעורר ולהתחייב להעניק לאזרחיה ביטחון ויציבות ומענה. זו אפילו לא ביקורת פוליטית, אלא ביקורת על חוסר עמידה בתפקידה הבסיסי בזמן מלחמה: להאכיל חיילים, לא לגרוף רווח על תרומות, לספק לילדים מקלט ראוי ולקנות בכספי המסים שלנו ציוד הגנה לחיילים. מה בסך הכל ביקשנו? הורים טובים דיים.