שום רגש לא ניבט מעיניו של מפקד צוות סוהרים בשב"ס, רס"מ מואפק עסאקלה, כשקלט מחבלי נוח'בה של חמאס במתקן כליאה שמיקומו אסור בפרסום. הם הגיעו לפני כחודש וחצי ועברו מולו בשיירה, קשורים זה לזה באזיקים עם שרשראות, על עיניהם רטיות כהות, לבושים במדים חומים של אסירים ביטחוניים ולרגליהם כפכפים כחולים. אחד־אחד הם הוכנסו לחדר צדדי והושבו על כיסא עגול מול מצלמה ותאורה עזה. במקום ה"מאג שוט" הרגיל, תמונת המעצר המוכרת, נבחר עבורם רקע יצירתי של דגל ישראל גדול.
"אחד מהם הסתכל עלי והתחיל ליילל", אומר מואפק בראיון ראשון, שבו מגוללים סוהרים ומפקדים את חוויות השמירה על מבצעי הזוועות שהמוח עדיין מסרב לקלוט. "הוא בכה בדמעות, אמר שהוא רק פועל בניין שהגיע לישראל למצוא עבודה ושאין לו כסף לאוכל לילדים. כל הזמן אמר 'אני פועל, אני פועל. לא עשיתי כלום'.
"הוא שיחק אותה מסכן, חיפש אחר הרחמים שלי. לא עניתי לו ולא הסתכלתי לכיוון שלו. כל מה שעבר לי בראש היה הסרטונים המחרידים שחמאס פרסם בטלגרם. למחרת גיליתי מי הוא, כשראיתי במקרה את התיק האישי שלו. לא פועל ולא נעליים. הוא רוצח מתועב ששחט בדם קר אישה ואת בנה הקטן, שהשתמש בסכין בעודם בחיים ואחר כך ירה להם בראש. וזה רק קצה הקרחון.
"הרגשתי בחילה. אני לא קולט מאיפה מגיע רוע כזה. חשוב לשמור על מקצועיות מול המחבלים, אבל אני מודה שקשה לי להסתכל עליו. הוא מגעיל אותי. כלפי חוץ אני פוקר פייס, אבל בפנים הנפש שלי סוערת. כשגיליתי את המעשים שלו, לא הצלחתי להירדם. באותו לילה לקחתי את האופנוע ונסעתי במשך שעות ללא תכלית".
מואפק, דרוזי מהצפון, הוא אחד האחראים לכליאתם של עשרות רוצחי הנוח'בה ושאר מחבלי 7 באוקטובר. לאורך ימים ארוכים נמצאים הוא וסוהריו הכי קרוב להתגלמות הרשע והאכזריות על פני האדמה; חיות אדם צמאי דם, ששנאתם היוקדת עומדת באותה שורת קלון מחפירה לצד הזוועות שביצעו הנאצים. למרות זאת, שב"ס אינם חורגים מתנאי המינימום שמחייבים הנהלים והפקודות. התאים של הנוח'בות קטנים, נטולי תאורה ובלי הפרדה בין השירותים למקלחות. המגע איתם מינימלי, ענייני, ללא שיחות חולין וללא התעניינות בסיסית במעשיהם או בתחושותיהם.
מפקד צוות סוהרים בשב"ס, רס"מ מואפק עסאקלה: "אחד מהם בכה בדמעות, שיחק אותה מסכן. למחרת גיליתי שהוא רוצח מתועב ששחט בדם קר אישה ואת בנה הקטן ואחר כך ירה להם בראש. וזה רק קצה הקרחון. קשה לי להסתכל עליו"
"לאסירים האלה אין מה להפסיד", מבהיר סגן־גונדר שחר כמיסה, סגן מפקד מתקן הכליאה. "הם יודעים שעל המעשים המחרידים שביצעו הם לא יקבלו עונש של שנה או שנתיים. זו הסיבה שהדריכות שלנו היא בשמיים, במיוחד בזמן שפותחים את הדלתות כדי לבצע ספירה. היום אין להם נשק, הם כנועים ומפוחדים, אבל המסוכנות שלהם היא מנטלית. אף אחד לא יודע מה עובר להם בראש. הם מדברים ביניהם בשקט, ואנחנו מביאים בחשבון שהם מתכננים לפגוע בסוהרים ואולי אפילו לברוח.
"אלה פושעים שרצחו, אנסו, שרפו ובזזו, והאידיאולוגיה שלהם, שעיקרה השמדת העם היהודי והישראלים, לא נעצרה בשבת השחורה. בכלא היא יכולה רק להתעצם. התפקיד שלנו הוא לעצור כל ניסיון התקוממות. לא ניתן להם להרים את הראש. הם עכשיו מבינים שכאן זה ישראל, לא עזה".
סגן־גונדר שחר כמיסה, סגן מפקד מתקן הכליאה: "לאסירים האלה אין מה להפסיד. הם יודעים שעל המעשים המחרידים שביצעו הם לא יקבלו עונש של שנה או שנתיים. אלה פושעים שרצחו, אנסו, שרפו ובזזו. לא ניתן להם להרים את הראש"
בידיים אזוקות ובמבט לקרקע
בשב"ס קיימים שבעה בתי סוהר המיועדים רק לאסירים ביטחוניים: בצפון מגידו, גלבוע ודמון, שבו מוחזקים גם קטינים ונשים; במרכז כלא עופר; בדרום קציעות, נפחא ורמון. מתוך 19,200 אסירים, כ־7,500 מוגדרים כביטחוניים לאחר שנעצרו על פעילויות טרור שונות או על שהות בלתי חוקית בישראל. כ־2,300 מתוכם הם המחבלים שנעצרו בפשיטה של 7 באוקטובר על יישובי הדרום וקיבוציו. בשב"ס לא מפרטים את מספרם המדויק של מחבלי הנוח'בה כדי לשמור על עמימות.
הגדרת מסוכנותם היא גבוהה, הם ממוקמים באגף נפרד ואינם באים במגע עם שאר האסירים הביטחוניים, כולל החמושים והאזרחים שלקחו חלק במעשים הברוטליים בסגנון דאעש.
מחבלי נוח'בה הגיעו למתקן הכליאה ב־9 בנובמבר, לאחר שסיימו את חקירותיהם הראשוניות בשב"כ, במשטרה ובצה"ל. הליך הקליטה שלהם כלל זיהוי שמם, פתיחת תיק, צילום ובדיקת חובש. אף שהיו עם אזיקים על ידיהם ורגליהם, הם הוקפו בצוותי אבטחה ובלוחמי יחידת נחשון לליווי אסירים הנעזרים בכלבים. באחד התיעודים של שב"ס נראים המחבלים רוכנים על ברכיהם בעיניים מכוסות, חלקם ממררים בבכי. ידיהם של אחרים רועדות מפחד. אין שום רמז לאנשי השטן המופרעים עם מטולי האר.פי.ג'י, הקלצ'ניקוב והרימונים. כדי להגיע לאגף המבודד שיועד עבורם, הוסעו הנוח'בות במכוניות מסחריות. כשירדו, נקשרו זה לזה והובלו במסדרונות הארוכים, בעלי רשתות הברזל הגבוהות, בעודם כפופים, ידיהם אזוקות מאחור ומבטם מופנה לקרקע.
האגף של הנוח'בות סגפני במראהו. במרכז נמצאת רחבת בטון, שרצפתה צבועה בתכלת שדהה עם הזמן ומעליה תקרת מתכת האוטמת לחלוטין את האפשרות לראות את השמיים. מסביב, בצורת האות ח, נמצאים תאי האסירים, שכל דלתות הברזל שלהם נצבעו כחול, ועל הקירות החיצוניים נתלו דגלי ישראל. ממול ממוקם מרכז השליטה (משל"ט) של הסוהרים, מאחורי זכוכית ממוגנת, ובתוכו מסכי מחשב רבים המציגים את פתיחת התאים ואת הרישום של כל פעולה שנעשית מול המחבלים.
התאים של הנוח'בות קטנים יותר מתאי בתי הכלא הפליליים, והם מאכלסים 8-5 אסירים כל אחד.
בתאים אין ארוניות או תמונות, למעט מיטות קומתיים מברזל עם פלטת מתכת. בכניסה לתא ממוקמים שירותי "בול קליעה" ללא אסלה, לצידם כיור קטן ומעליהם צינור מתכת המשמש בתור מקלחת. השירותים מוקפים בקיר לבן נמוך ואינם מסתירים את השוהה בהם, אלא אם הוא מתכופף.
ההקפדה על האינטימיות אינה נדרשת בתאי הנוח'בות. אנו חושפים כאן כי בניגוד לתאים של האסירים הביטחוניים האחרים, בתאים אלו האור כבוי באופן תמידי, אלא אם הסוהרים מחברים את החשמל. אין בהם גם חלונות, והמחבלים מוקפים בבטון אטום, שוהים בעלטה כמעט מוחלטת ואינם מסוגלים להבדיל בין יום ללילה. גם הפתחים בדלתות, המשמשים להצצה פנימה או להכנסה של מגשי אוכל, סגורים הרמטית. האור הקלוש והמינימלי נכנס דרך פתח בעל רשת צפופה, המאפשר גם מעבר קל של אוויר. החמצן מגיע לחדרים באמצעות ונטות שהותקנו מעל לדלתות.
סדר היום של המחבלים, שבמרביתו הם שוהים עם אזיקים על ידיהם, אינו מייצר עניין או תעסוקה. הם אינם יוצאים כלל מהתאים, אלא אם נדרשת בדיקה של חובש. שלוש פעמים ביום - בבוקר, בצהריים ובערב - מקיימים הסוהרים ספירה, הדורשת היערכות מיוחדת. את המנעול החיצוני שעל הדלת רשאי לפתוח רק קצין, ולצידו שני סוהרים. מאחוריהם עומד צוות אבטחה, שעל אחד מהם אחראי מואפק. כולם מצוידים באפודים, במגיני צוואר, בקסדות עם משקף, במכשירי קשר, בגז פלפל ובאלות הנעוצות בגב האפוד ומזכירות חרב נינג'ה. הכוח המאבטח מצויד גם במגיני גוף ידניים המשמשים בהפרות סדר. בעת הספירה המחבלים עומדים בתוך התא והסוהרים אינם חוצים את סף הדלת.
אלה כמעט הזמנים היחידים שבהם הדלת נפתחת לשניות ספורות. את מגשי האוכל מכניסים הסוהרים דרך אשנב בדלת, ולאחר מכן גם הוא נסגר. המזון שמקבלים הנוח'בות בסיסי ומחולק לפי ספירה של פחמימות וחלבונים. כמו כן, אנו חושפים כי במהלך היום ועד לשעות הערב המאוחרות נותרות מיטות הברזל בתאים כשהן עירומות. בפעם הרביעית שדלת התאים נפתחת - הסוהרים מביאים איתם את המזרנים. אחד המחבלים ניגש לקחת אותם, והם נאספים בחזרה בספירת הבוקר.
אחת ההחלטות היא השמעת מוזיקה עברית ברחבה של תאי הנוח'בה כמעט לאורך כל היום. בשב"ס מתעקשים שהמטרה היא לשמור על המורל של הסוהרים ועל תחושת הציונות, אולם לא קשה לנחש שמזמורי ארץ ישראל מוציאים את המחבלים מדעתם, במיוחד כשהשיר החוזר על עצמו הוא ההמנון הלאומי, התקווה.
נכנס בתחושת ניצחון
מהרגע שבו נודע כי מחבלי הנוח'בה עתידים להגיע לשב"ס, החליטה נציבת בתי הסוהר, רב־גונדר קטי פרי, להיערך גם להדרכת הסוהרים לקראת המחבלים הרוצחים. הסוהרים עברו הכשרות מקצועיות, שבהן למדו על מאפייני הנוח'בה, השתתפו בסדנאות שחידדו את חשיבות הפרדת הרגשות לבין הצורך להפגין קור רוח וממלכתיות, ועברו אימוני קרב מגע והשתלטות. נוסף על כך, הם נדרשו לשוחח עם פסיכולוגית של הארגון כדי לבדוק את המוכנות הנפשית שלהם לגל של מחבלים שביצעו רצח עם אכזרי ולא חסו על תינוקות או קשישים.
"בדקנו שהסוהרים לא נכנסים לחרדות", מספר סגן־גונדר שחר (39). "הפסיכולוגית התרשמה מהצוות במתקן וציינה שהסוהרים מחויבים לתפקיד ובעלי מוטיבציה גבוהה. התחושה שלהם, ושל כולם כאן, היא שאנחנו חלק מהלחימה. לא נלחמנו במחבלים בעוטף, אבל אנחנו אלה ששומרים עכשיו שהם לא יחזרו על מעשיהם הבזויים. בשביל כולנו כאן זו לא עבודה אלא שליחות".
ואם אחד הסוהרים היה אומר ששמירה על הנוח'בות היא מעבר לכוחותיו הנפשיים, מה הייתם עושים?
"הייתי משוחח איתו ומנסה להבין את מצבו. סוהר שאינו מסוגל להתמודד נפשית עם מחבלים ועם הזוועות יכול לעבור לתפקיד אחר. אנחנו נכיל מצב כזה, כי לא פשוט להתחכך במחבלים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בינתיים אף אחד לא ביקש לזוז מהתפקיד. יש במתקן הכליאה שגרת שיחות סדורה עם קצין הרווחה, והוא מגיע לתדריכים שלפני המשמרות, מקשיב לשיח בין הסוהרים ופונה מיוזמתו אליהם אם יש לו חשש כלשהו. אנחנו פועלים ברגישות, במיוחד מול סוהרים שהם תושבי הדרום והעוטף".
סוהר אחד כזה הוא רס"ל אורן ראובני (21), המתגורר ביישוב הממוקם בסמוך לפינת הגבולות עזה וסיני. הוא התגייס בגיל 18 כסוהר חובה - חייל המשרת בשב"ס - ולפני ארבעה חודשים סיים את השירות הסדיר והצטרף לארגון כסוהר בקבע. בוקר 7 באוקטובר תפס אותו בביתו שבמושב. לאחר שמטח הטילים והפצמ"רים לא פסק אורן עבר לבית אמו, שם מתגוררים גם שני אחיו, בני 17 ו־8.
"כשהגעתי אליה, קיבלנו הודעה להסתגר בממ"דים", הוא משחזר. "ליישוב חדרו 25 מחבלים, וכיתת הכוננות בלמה חלק מהם על הגדר. 15 נכנסו פנימה. זמן קצר אחר כך נפל החשמל ביישוב ולא היתה קליטה סלולרית. לא ידענו מה קורה בחוץ. הצצתי מהחלון וראיתי את המחבלים מסתובבים ברחוב שלי עם סרטים ירוקים על המצח, יורים לכל עבר. זה נראה כמו סרט מלחמה. אמא שלי היא חלק מכיתת הכוננות, אבל חודש לפני כן צה"ל אסף את הנשק שלה. לא היינו מוגנים.
"תפסתי את אחי בן ה־17 ואמרתי לו שתפקידנו להגן על אמא ועל האח הקטן. לקחנו מהמטבח סכינים ואמרתי לו שאם המחבלים נכנסים אני קופץ עליהם ראשון ואחר כך הוא, ושנילחם בכל מה שיש לנו. למזלנו, כיתת הכוננות הצליחה לבלום את המחבלים. היה לנו מזל, כי לא רחוק משם, באנדרטת אוגדת הפלדה, המתין כוח של 80 מחבלים נוספים. בדיעבד התברר שהיו להם מפות של היישוב, כולל ציון של כמה נפשות גרות בכל בית. הם חוסלו על ידי הטנקיסטיות.
"שלושה ימים היינו בממ"ד בלי חשמל ולא ידענו על הטבח. רק כשפינו אותנו שמעתי על עוצמת הטרגדיה. חבר שהיה איתי בגן נרצח, חבר ממושב סופה נרצח, מהיישוב נרצחו שלושה שהיו בדרך הביתה, חברים שלי מבארי כבר לא בחיים. סבא של חבר שלי נרצח, והסבתא, עדינה משה, נחטפה מקיבוץ ניר עוז לעזה ושוחררה בפעימה הראשונה. המחבלים לא פגעו במשפחה הביולוגית שלי, אבל פגעו במשפחה החברתית שלי".
הסוהר רס"ל אורן ראובני (21) מתגורר סמוך לגבול עזה וסיני: "תפסתי את אחי בן ה־17 ואמרתי לו שתפקידנו להגן על אמא ועל האח הקטן. לקחנו מהמטבח סכינים ואמרתי לו שאם המחבלים נכנסים הביתה, אני קופץ עליהם ראשון ואחר כך הוא"
איך אתה מצליח להגיע בבוקר לעבודה ולראות כל היום מחבלים?
"ביום שאמרו לי שאני שומר גם על הנוח'בות הייתי בשוק. איך אגיע לעבודה ואעמוד מולם? מה יקרה כשאראה אותם? מה אעשה אם תיווצר אינטראקציה? ידעתי שלא משנה כמה אני טעון, כעוס ובאבל, הרגשות יישארו מחוץ לכותלי בית הסוהר. בכל משמרת אני עומד רגע בחוץ, לוקח שתיים-שלוש נשימות, ואז נכנס פנימה בהרגשת ניצחון פנימית, כי הצלחתי לחצות את השער. זה לא פשוט. אני אחראי על האנשים שרצחו את החברים שלי והשכנים שלי".
מצבו של רס"ל אורן מורכב מכמה היבטים. הוא לא רק איבד חברים רבים ומצא עצמו שומר על רוצחיהם, הוא גם פונה מביתו למלון באילת, כמעט ללא בגדים או ציוד אישי. למרות זאת הוא אינו מרגיש שונה מהקולגות שלו. "כל המדינה נמצאת בטראומה", הוא מצטנע. "שלי פשוט קצת יותר גדולה. ביום הראשון שראיתי את הנוח'בות בכלא היה לי בלאגן של תחושות - שנאה לצד שמחה לאיד. הנה אני חופשי ואתם כלואים, התהפכו היוצרות. כלאתם אותנו בבתים, ועכשיו אני כולא אתכם".
עד כמה יש לך מגע ישיר איתם?
"אני נמצא מולם בספירות, ובהתחלה התאפקתי שלא להתעצבן. אולי אלה היו אצלי במושב? אולי רצחו אנשים שאני מכיר? אולי שרפו בתים והתעללו באזרחים? מהר מאוד עשיתי ריסטארט למוח. כמה פעמים הסתכלתי להם בעיניים כדי שיראו שאני לא מפחד מהם. עד היום אני מנסה להבין את עוצמת השנאה שהובילה לרצח תינוקות, לאונס צעירות ולהתעללות בגופות".
אתה מדבר איתם?
"זה נטו עבודה. תעמוד, מביא חובש, וזהו. לפעמים אני בכוונה מדבר אליהם בעברית, כי אני רוצה להראות להם שהם לא הצליחו להשמיד אותנו. ניסיתם להעלים אותנו - ותראו את הדגל שלנו שמתנוסס מולכם. אנחנו מדינה חזקה ונמצאים כאן כדי להישאר. לא תכניעו אותנו. רק בסדיר היה לי תאקל עם אחד הביטחוניים, כשעשיתי ביקורת לילה ובדקתי שכולם ישנים. האור של הפנס שלי העיר אותו והוא קילל אותי בערבית. התעלמתי ממנו. אם נהפוך כל זבוב לפיל, זה רק יצית את האווירה".
לא רק מצבו האישי של אורן הוא יוצא דופן. גם סגן־גונדר שחר מתגורר ביישוב בדרום, ומפקד הצוות מואפק חושש לבני משפחתו המשרתים בעזה בסדיר ובמילואים. "יש לי שלושה אחיינים שמגויסים ללחימה עכשיו", מפרט מואפק. "אחד בקבע, השני עושה מילואים ביחידה מובחרת ושניהם עמוק בתוך הקרבות, לא רחוק מגיסי שמשרת במילואים כאיש רפואה. אחי עושה מילואים בפיקוד העורף, ואחיין נוסף גויס בצו 8 לטייסת כאיש צוות טכני. לפעמים נצבט לי הלב שאני לא בעזה, כי מי שעובד בביטחון לא עושה מילואים, אבל כאן זה שדה הקרב שלי. המלחמה פה היא יותר נפשית מאשר פיזית. אנחנו נמצאים הכי קרוב למחבלים ואנחנו אלה שמביטים להם בלבן בעיניים.
"ביום הראשון שבו הם ירדו מהמשאיות הייתי בסערת רגשות. נזכרתי כיצד אחד האחיינים שלי התקשר בבכי כשהשתתף בפינוי גופות מהמסיבה ברעים. אני נזכר בסיפורים שלו בכל משמרת. לפעמים אני עומד בצד, עוצם את העיניים לכמה שניות ונזכר שצריך להישאר ענייניים מול חיות האדם האלה שאנסו ורצחו. חוץ מהסיפור של המחבל הבכיין, אני משתדל לא להיחשף למעשים של השאר כי אני לא רוצה לאבד את המקצועיות. אני חזק מבחינה נפשית, אבל לפעמים קופצות לי לראש תמונות זוועה. לפני שבוע ישבתי כאן עם קולגה, שהראה בטלגרם סרטון של המחבלים. באותו רגע קיבלתי הודעה לגשת לאחד התאים של הנוח'בות. בשנייה אחת הייתי צריך להתנתק".
הם מנסים לפנות אליך או לסוהרים שמדברים ערבית?
"כמעט שלא. פעם אחת שמעתי חלק מהם מקלל את חמאס וסינוואר, ואני בטוח שזו הצגה בשבילנו. כדי לזכות ברחמים שלנו הם אומרים שסינוואר הביא אותם למצב הזה. זה לא יעזור להם. הם לא מצליחים להסתיר את הרוע בעיניים שלהם. בלי האזיקים הם היו מנסים לרצוח גם אותנו".
זו אפשרות שמובאת בחשבון?
"ברור. בגלל זה אנחנו דרוכים כל הזמן. הכי מדאיגה אותי היא תקיפה של סוהר. אנחנו הצוות שמאבטח את הסוהרים בספירות, וכשמביאים ומוציאים את המזרנים. כשדלת התא נפתחת וסוהר נמצא מול מחבל, זה הרגע שבו הערנות והכוננות מגיעות לשיא".
איך אתה מתנתק ממה שאתה חווה כאן?
"אשתי עובדת כמטפלת רגשית, אז היא הציעה שאעשה יוגה. זה היה לי מוזר, ואני מעדיף לרכוב על האופנוע או לרדת למטע הזיתים שלי. שם אני מנקה את הראש".
עם תחילת המלחמה החליטה רב־גונדר פרי לצמצם את תנאי המחיה של כל האסירים הביטחוניים, שחלקם מרצה את עונשם שנים רבות. לאותם תנאים בדיוק זכאים גם מחבלי חמאס מהשבת השחורה, שאינם חלק מיחידת הנוח'בה, ומרוכזים אף הם באגפים מבודדים. מדובר בחמושים ובאזרחים שהשתתפו במעשי הרצח, בשריפת בתים ובביזה.
כל שבעת בתי הכלא נכנסו לסטטוס המכונה "מנעול", שבו האסירים אינם רשאים לצאת מהתאים, למעט בסיטואציה אחת. בבתי סוהר שבהם אין מקלחות בתאים, הם יוצאים לתאי רחצה משותפים באגפים ומלווים בסוהרים. הזמן שמוקצב להם מוגבל לדקות ספורות. האסירים אינם יכולים לגשת לקנטינה או לצאת לטיול היומי, ואינם רשאים לבשל יותר בחדרם. כל המכשירים החשמליים הוצאו, ובהם טלוויזיות, קומקומים, פלטות חשמליות ומאווררים. במקביל נותק זרם החשמל מהשקעים בקיר, מה שמונע מהם לנסות להטעין טלפונים מוברחים המשמשים ליצירת קשר עם פעילי פח"ע. על ביקורים של בני משפחה אין בכלל מה לדבר.
בקרב הביטחוניים קיימת פונקציה שאינה קיימת אצל האסירים הפליליים - דובר אגף. המחבלים אינם מכירים בישראל ובמוסדותיה, שכוללים את שירות בתי הסוהר, ולכן הדובר הוא היחידי שפונה לסוהרים בבקשות עבור כולם. גם את מוסד הדובר ביטלה הנציבה, ומעכשיו כל אסיר ביטחוני מחויב לפנות בעצמו לסוהרים. התנאים היחידים שמפרידים בינם לבין אסירי הנוח'בה הם התאורה והמזרנים הנמצאים באופן קבוע בחדרים.
בימים הראשונים למלחמה ניסו הביטחוניים ליצור קשר עם חבריהם בתאים אחרים, הפרו את הסדר וצעקו 'אללה אכבר' בכל פעם שנשמעה אזעקת צבע אדום. בשב"ס הגיבו בחוסר סובלנות, וכל אסיר כזה הוצא מהתא, נשפט בפני מפקד הכלא ונשלח לבידוד. לאותו עונש זכו שני קטינים שיצאו למקלחת ומול עיניו של הסוהר ניסו לתלוש את דגל ישראל.
בין הסוהרים המשגיחים על מחבלי 7 באוקטובר שאינם נוח'בות נמצאת גם רס"ל זוהר אלעזרי (20), ששירתה עד לאחרונה כסוהרת חובה בבתי כלא ביטחוניים. היא השתחררה מסדיר בדיוק כאשר בוטל הנוהל בעקבות החשד לאונס של סוהרת־חיילת על ידי אסיר ביטחוני והתעוררו טענות להטרדות מיניות. זוהר משרתת באותו מתקן כליאה יחד עם אורן ומואפק.
"כבר בהתחלה אמרו לי שהעבודה עם אסירי השבת השחורה לא יכולה להתנהל לפי רגשות, למרות שכולם טעונים", היא אומרת. "אני לא מחליפה מילה עם המחבלים, גם לא במהלך חלוקת האוכל. הבטן מתהפכת לי בעבודה, ולא משנה אם הם מהנוח'בה או לא. המחבלים מעזה נכנסו למדינה כדי להשמיד אותנו כישראלים. רק השתחררתי מסדיר, אבל אני מרגישה שבחודשיים האלה התבגרתי בעשור. הפסקתי לראות סרטונים מהשבת השחורה או לצפות בחדשות בטלוויזיה, כי יש גבול לכמה רוע אפשר לספוג. אני חזקה, התמודדתי עם אחות שנפטרה לפני שלוש שנים מסרטן, אז אני לא נותנת לעצמי להיכנס לדיכאון. רק בבית אני חוזרת להיות הילדה הקטנה של אמא ואבא, ומקפידה לדבר איתם על כל דבר, רק לא על מחבלים".
חברים מתעניינים בעבודה שלך?
"כולם שואלים אותי איך אני מסוגלת להסתכל על הפרצופים של הרוצחים האלה, אבל זו העבודה שלי. כשאני לא נמצאת במתקן הכליאה, אני עושה הכל כדי לא לשקוע. אנחנו חלק מהמלחמה. מאז ומתמיד אבטחנו ושמרנו על אסירים ביטחוניים, אבל עכשיו זה משמעותי יותר. אנחנו חוצצים בינם לבין האזרחים במדינה. יש מי שהורג מחבלים בעזה ומי ששומר על האזרחים מפני המחבלים. זו התרומה שלי למאמץ המלחמתי. העבודה שלנו מסוכנת כי מאות מחבלים רוצחים נמצאים סביבנו כל יום וכל היום, ורק בזכות הקשיחות והמקצועיות שלנו הם לא מעזים להוציא הגה".
רס"ל זוהר אלעזרי (20): "אני לא מחליפה מילה עם המחבלים, גם לא במהלך חלוקת האוכל. הבטן מתהפכת לי בעבודה, ולא משנה אם הם מהנוח'בה או לא. אני מרגישה שבחודשיים האלה התבגרתי בעשור. רק בבית אני חוזרת להיות הילדה הקטנה"
מופע של שקרים והכפשות
הסוהרים במתקן הכליאה אינם שומרים רק על המחבלים ולקחו חלק גם בשמונה הפעימות של שחרור החטופים. הם מוציאים את האסירים מהתאים, צועדים לצידם לרחבה שבה ממתינים הנציגים של הצלב האדום וממתינים עד שיעלו על ההסעות המובילות אותם למזרח ירושלים ולמחסום ביתוניא.
השחרור הופך, בחלק מהמקרים, למופע של שקרים והכפשות. הבולט שבהם הוא של מוחמד נאזל (18), שנעצר על ייצור מטעני חבלה, ושדרג את תעשיית הבלופים לגבהים של בורג' חליפה. עם שחרורו בפעימה הרביעית הוא התראיין במבט מיוסר לרשתות טלוויזיה פלשתיניות, שתי ידיו חבושות, וטען כי הסוהרים שברו אותן.
הגינויים כלפי ישראל לא איחרו להגיע. אלא שנאזל לא הביא בחשבון את ההחלטה של דוברות שב"ס לתעד בווידאו את השחרורים, ומכמה זוויות. משרד החוץ הפיץ מייד את התיעוד של שב"ס, שבו נראה נאזל צועד זחוח לעבר ההסעה וידיו בכיסים. הוא הזדהה בחיוך בפני נציגת הצלב האדום ועלה במדרגות הרכב, ידו השמאלית אוחזת במעקה.
באותה פעימה שוחררה גם עהד תמימי (22) שטופת השנאה, שהתפרסמה בילדותה בעודה מניפה אגרופים מול חייל צה"ל. גם היא התראיינה לכלי תקשורת פלשתיניים וטענה כי במהלך מעצרה לא קיבלה מים ואוכל, והסוהרים עינו אותה. בשב"ס מיהרו לפרסם תמונות שלה כשהיא מחייכת ליד התא שלה בכלא דמון.
מי שנכח בכל הפעימות הוא רס"מ מואפק, שמתאפק לא להתרגז מכל פרסום של שקר.
"לאחת המשוחררות נתתי בקבוק מים, ואז קראתי בתקשורת הערבית שהיא טענה שהסוהרים גררו אותה וצעקו עליה", הוא אומר. "לא נעלבתי, אבל כאב לי שמנסים לצייר אותנו כלא הומניים. הייתי גם ליד נאזל שעלה להסעה, כולו חיוכים. אני לא לוקח את זה אישית, אבל מכעיס אותי שככה רואים אותנו בעולם. אני משתדל להתרכז רק בחטופים שחוזרים הביתה".
גם רס"ל זוהר השתתפה בשלוש מפעימות השחרור. "ליוויתי חלק מהאסירות לשירותים והן קצת התחצפו אבל זה לא עניין אותי", היא אומרת. "לא הסתכלתי על החיוכים או הפוזות שלהן. חבל על האנרגיות שלנו".
talarielamir@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו