עיניים עצומות לרווחה: לצפות או לא לצפות בתכנים הקשים?

מאז 7 באוקטובר זורם מידע רב אל מסכינו. בבוקר השבת הארורה חיכינו בדריכות לפיסות מידע שאיחר להגיע, אבל מרגע שהפאזל החל לקבל צורה, נחתה ההבנה שמדובר בתמונה שטנית וקשה לעיכול.

מאז נשאלות השאלות - האם קיימת לנו חובה מוסרית להיחשף לפרטים המצמררים כדי לשמר את זכרם של הקורבנות? כדי להילחם למען הרשעת הפושעים שטבחו בהם? כדי לסייע בתקומת השורדות והשורדים? ובכלל, האם כל אדם מסוגל להכיל רגשית מידע טריגרי שכזה?

אתמול בערב ביקרו בביתנו חברים. סיפרתי בהתרגשות על הכנס באו"ם שאני טסה אליו במטרה לעורר מודעות לפשעי חמאס כלפי נשים. אקטיביזם הוא הדרך הכי מרפאת עבורי לפרוק את ההלם מסירובם של ארגוני זכויות האדם לגנות את חמאס ומעשי מחבליו הרצחניים.

מפגש החברים התגלגל, איך לא, לשיחה על המצב. מתי ישוחררו כל החטופים? איך נמגר את חמאס? מה עם גבול הצפון? האם הממשלה תתעשת ותוותר על הכספים הקואליציוניים? איך לא קלטנו כמה האנטישמיות מושרשת בעולם? חזרנו על אותם דברים שכבר אמרנו במפגשים הקודמים, ואז סיפרתי על דוחו"ת איסוף הראיות ממקרי האונס, ההתעללות והרצח שאני קוראת מתוקף ההכנה לקראת המשלחת.

אחד מחבריי כיסה את אוזניו בשתי ידיו ואמר "פאולה, די, אני לא מסוגל לשמוע את הדברים האלה". חברה אחרת נזפה בו שחובה עלינו לדעת כדי להתמודד עם מי שמנסים להכחיש את הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס, והחבר שיתף שלפני ארבעה ימים צפה בסרטון ממצלמת הגוף של מחבל ומאז לא הצליח לישון ללא כדורי הרגעה.

אולי נתקלתם גם בשיתופים של עיתונאים שצפו בסרט הזוועות שערך דובר צה"ל, שבהם דיווחו על תגובות פיזיות ונפשיות קשות. חלקם נזקקו לתמיכה נפשית מקצועית לאחר הצפייה. קשה היה לפספס גם את התמונות מהכנסת, של נבחרינו יוצאים באמצע ההקרנה בתחושות קשות ובבכי. גם בטיקטוק או באינסטגרם מספרים משפיענים מרחבי העולם שהגיעו להקרנות שארגן דובר צה"ל, שלא היו מוכנים לחוויה כל כך קשה, שהם מזועזעים ומוטרדים.

מהכלל אל הפרט

האם חשוב להתעמק בפרטים המחרידים של ההתעללות שביצע חמאס, או להסתפק בתמונה הכללית? באופן אישי, עד שנקראתי למשלחת, ניסיתי למנן את כמות התיאורים הגרפיים של התעללויות מיניות שאני נחשפת אליהם, כי גם התמונה הכללית מזעזעת רק מעט פחות.
בשבוע שעבר כתבתי בטור על התנגשות הצרכים האישיים והלאומיים, אבל האם לקרוא על האופן שבו בוצע רצח או אונס של מישהי תורם במשהו לאלו שהיא חסרה להם? למאמץ הריפוי הלאומי? האם יש לכך ערך שמקדם את המצב?

חשוב להבין ולרכוש ידע מהימן לגבי האירועים, אבל יחד עם זאת, אין חובה אזרחית להכיל את הפירוט של ממדי הזוועה, אלא אם אתם אנשי מקצוע שנדרשים לפרטי־הפרטים לצורך עבודתכם בטיפול, בהסברה, בהרשעת הפושעים. אולי עדיף, למען החוסן הלאומי העתידי, שרוב האזרחים יימנעו מחשיפת יתר למראות מהקשים שנראו בעת המודרנית?

חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים טראומטיים, אפילו בעקיפין, עלולה להוביל לתסמינים הדומים להפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) ולעורר תסמינים כמו חרדה מוגברת, מתח, דיסוציאציה וניתוק רגשי. מחקרים מצאו לא מעט מקרים שבהם אפילו צפיה חד־פעמית השפיעה על בריאות הנפש לטווח הארוך. זה תלוי במנגנוני העיבוד הרגשי ובכוחות ההתמודדות של כל אינדיבידואל.

מצד שני, יש בינינו שבוחרים אפילו בתקופה זו להתנתק לגמרי מעדכונים ומעדיפים לא לדעת כלל על היקפי האסון. גם גישה זו היא מסוכנת, ועלולה להוביל להתנהגות לא מותאמת למידת הסכנה שסביבנו.

התשובה היא במידה. איך מזהים את הגבול בין אינפורמציה חיונית לבין מידע שגורם נזק נפשי? זה משתנה מאדם לאדם. הסימנים המעידים על חשיפת יתר מופיעים רק לאחר שהנזק נעשה. בעיות שינה, חרדה, מחשבות טורדניות, התקפי בכי בלתי נשלטים - בשלב כזה ניתן רק למזער את הפגיעה, ועדיף להימנע מלהגיע לכך.

הדרך לאכפתיות

לכל אחד זכות להחליט עד כמה להיחשף, בהתאם ליכולת האישית לעבד מידע כזה, לצד החובה הקולקטיבית הלאומית לשמר את העדות לזוועות, להבטיח שהפושעים יובאו לדין ולהנציח את זיכרון הנרצחים והנרצחות. ניתן להגשים מטרות אלו גם מבלי שכל אזרח ייחשף לפרטים טראומטיים - שאותם רצוי לחשוף רק בפני אלו שיש בידיהם הכלים המקצועיים המתאימים להתמודדות.

אנחנו טסות לאו"ם כדי לנסות לאתגר את הנרטיב של ארגוני זכויות האדם, המתעלם מפשעי חמאס. מדובר במטרה חשובה שמצדיקה את קריאת הדוחות על מה שעברו אחיותיי הנשים על בשרן. המינימום שאנחנו יכולות לעשות לזכרן של הנרצחות ולמען שיקומן של השורדות הוא לדאוג שאף אחד לא יעז להתעלם.

נורמות חברתיות ותרבותיות מנסות להכתיב כיצד עלינו להגיב לטרגדיות ולמשברים. למראית עין, יכול להיראות שמי שמקבל יותר פושים וצופה בכל ראיון עם ניצול מגלה יותר אכפתיות וחמלה, אבל לא כך הוא. עלינו להפחית שיפוטיות בנוגע לאופן ההתמודדות של האחרים עם הזוועות. דאגה ואכפתיות יכולות לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות: אקטיביזם, הסברה, תמיכה לוגיסטית, אוזן קשבת. לכל אחד יש את הדרך לתת, להפגין אכפתיות.

איך תדעו אם אתם בחשיפת יתר?

הנה כמה שאלות שיכולות לעזור לך להבין עד כמה החשיפה לאינפורמציה משפיעה על הרווחה האישית שלך

מהי תדירות הצפייה שלך בתוכן קשה מאירועי אוקטובר?

• לעתים רחוקות או אף פעם
• 2-1 פעמים בשבוע
• 5-3 פעמים בשבוע
• יותר מ־5 פעמים בשבוע

איך מגיעים אליך תכנים אלו?

• בטעות, תוך כדי גלישה
• באמצעות עדכונים של חדשות או מדיה חברתית
• חיפוש פעיל אחרי תכנים כאלו
• זה נשלח אלי על ידי אחרים

האם יש שינוי במצב הרוח לאחר הצפייה בתכנים אלו?

• אין שינוי משמעותי
• חוסר נוחות קלה
• מצב רוח נסער
• מצוקה וסערת נפש קשה

האם מורגשים סימפטומים גופניים כלשהם במהלך או אחרי הצפייה, כמו הזעה, כאב ראש, בחילה, דופק גבוה?

• אין תסמינים
• תסמינים קלים
• תסמינים מתונים
• תסמינים חמורים

כמה זמן נמשכות ההשפעות לאחר הצפייה?

• חולפות לאחר דקות מועטות
• כמה שעות טובות
• זה נמשך לפחות יממה
• התופעות נמשכות כמה ימים

האם חשיפה לתוכן קשה משפיעה על השינה שלך?

• אין השפעה
• הפרעה קלה, קשה לי להירדם, אבל אחרי רבע שעה זה מסתדר
• הפרעה בינונית, לפעמים יקיצה באמצע הלילה כתוצאה מכך
• סיוטים, נדודי שינה, חוסר יכולת להירדם

באיזו תדירות עולות מחשבות חוזרות ונשנות בנודע לתוכן הקשה שצפית או קראת?

• לעתים רחוקות
• מדי פעם
• לעתים קרובות
• כל הזמן

האם שמת לב לשינויים במצב הרוח או בהתנהגות שלך עקב חשיפה לתכנים קשים?

• אין שינויים
• שינויים קלים (קצת עצבנות / קצת חרדה / קצת דכדוך)
• שינויים משמעותיים (חוסר יכולת ליהנות / פארנויה / אכילה רגשית מוגברת)
• שינויים דרמטיים (המנעות ממפגשים חברתיים / קשה לצאת מהמיטה/ חוסר תפקוד)

האם יש משהו שמצליח להרגיע אותך לאחר שצפית בתכנים כאלו?

• כן,יש דברים שעוזרים לי
• כן, אבל זה לא תמיד עובד
• לא, אני מתקשה להתמודד ולא מוצאת פתרון
• לא, אני מתקשה להתמודד וחווה הלם, לפעמים ניתוק רגשי, התקפי בכי קשים, התקפי חרדה.

האם מישהו קרוב אליך העיר לך על שינויים בהתנהגות או במצב הרוח שלך הקשורים לצריכת המדיה שלך?

• לא
• כן, אבל לעתים רחוקות
• כן, לעתים קרובות
• כן, והם מודאגים

אם רוב התשובות שסימנת הן א' - החשיפה שלך לתכנים קשים היא מווסתת ולמידותיך.

אם רוב התשובות שסימנת הן ב' - החשיפה עדיין בתחום הסביר, אבל יש נטייה קלה צפות מעבר ליכולותיך הרגשיות.

אם רוב התשובות שסימנת הן ג' או ד' - תגובות שלך מצביעות על השפעה משמעותית ומורכבת בעקבות החשיפה לתכנים הקשים, שווה לחשוב על פנייה לייעוץ מקצועי.

אם התוצאות משקפות צריכה לא מנוהלת של תכנים קשים, כדאי להגדיר גבולות ברורים יותר, אפשר לבקש תמיכה מאנשים או מחברים.

*מבחן זה אינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי וכל העושה בו שימוש עושה זאת על דעתו ואחריותו בלבד.