עטור מצחו: עשור למותו - מה היה אריק איינשטיין אומר ושר על מה שקורה לנו?

מעטים המוזיקאים, או האמנים בכלל, הפורצים את גבולות התחום שבו הם עוסקים והופכים לתופעה תרבותית בפני עצמה, המגדירה מחדש את הזמן והמקום שבהם פעלו. אריק איינשטיין היה ללא ספק אחד מהם. המוזיקה שלו, מעבר לאיכויותיה הברורות, הפכה ברבות השנים לסמל של הרוח הישראלית הצעירה, התל־אביבית והליברלית, אבל ידעה לשמור גם על גוון פטריוטי ולאומי שהפך ברבות השנים לנוסטלגי.

ביום ראשון הקרוב נציין עשור למותו של אריק, שהלך לעולמו ב־26 בנובמבר 2013. סיבה לצלול שוב לאישיותו, ליצירתו, וגם לשאלה הקלישאתית אולי, אבל הכל כך מסקרנת: "מה הוא היה אומר" על מה שקרה לנו בעשור הזה ועל מה שקורה לנו כעת - בעידן שהחל ב־7 באוקטובר.

"אני מרגיש בחסרונו לא רק בגלל המלחמה", אומר יואב קוטנר, שצבר אינספור "שעות אריק" בפגישות ובראיונות. "משהו בקול שלו, במה שהוא שידר, בהבעה שלו, נתן לך תקווה. המון אנשים אומרים לי 'כשאני שומע שיר של אריק אני מרגיש בבית', וזה אולי משהו שקצת לקחו לנו עכשיו. ועם זאת, הוא היה שר גם על האור בקצה, משאיר תקווה".

דורי בן זאב, שגם הוא חווה את אריק מקרוב, מחלק את התשובה לשלושה פרקים. "התגובה הראשונה שלו למה שקורה עכשיו היתה, אני חושב, עצב, התכנסות לתוך עצמו, כמו שהוא ושלום אומרים באחד הקטעים המיתולוגיים 'יעני שבלול'. כמו רבים מאיתנו, אני חושב שגם אריק היה מרגיש הלם אל מול האירועים.

"השלב השני היה הוצאה של התחושות החוצה בצורת שירי כאב או אפילו שירי כאב וכעס, שבאים כמובן ממקום של אהבה, של אכפתיות. קחו לדוגמה את השורות שהוא כתב: 'אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן', או את השיר 'אני מתגעגע אבא', שיר יוצא מהכלל עם שורות כמו 'סדום ועמורה, הו אבא, האלים גבר'. אני חושב שהיצירה שלו, לו היה חי עכשיו, היתה מגיעה מהאזורים האלה.

"הדבר השלישי - הוא יושב על הגדר, כמו בשיר שלו, רגל פה רגל שם. הוא היה מסתכל עלינו טיפה מרחוק, מרחיק את עצמו מהסיטואציה מרוב עצב, כעס, כאב".

"צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים,
ואני חושב עוד מעט זה עזה,
ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.
סע לאט, סע לאט"
(1974, מהאלבום "סע לאט")

"אריק איינשטיין היה סופרמן ישראלי", אומר המוזיקאי וחוקר המוזיקה דויד פרץ. "גיבור מושלם ללא רבב שאין דומה לו. לאורך כל חייו היה ונשאר התגלמות כל מה שהישראליות רצתה לראות בעצמה: הכוכב הכי צנוע, זורח ועממי, נוסטלגי וחדשן, והכי מחויב לעקרונותיו עד הסוף.

"המשונה הוא שכל הדברים האלו קרו במקביל לתהליך שבו הישראליות עצמה החלה בשעטה הגדולה קדימה אל אקזיטים, המגדלים, המכוניות והשופוני בתשלומים.

"אולי דווקא בשל כך אהבנו לאהוב את אריק, שעמד בצד הדרך עם חיוך וקריצה שאומרת: כוכב? אני? בחייאת ראבאק, כולה אחד ששר, משחק וקצת מצחיק, עזוב אותך, תן לנגב איזה חומוס ולדבר על הפועל. רצינו לראות את עצמנו כדמותו, וכך הפך אריק להיות מעין 'שרוליק', מצפן ישראלי לנכון ולראוי עבור דורות רבים שחישבו כיוון מחדש".

פרופ' מוטי רגב, סוציולוג של תרבות ואמנות וחוקר מוזיקה פופולרית, אומר כי "אריק הוא בעיניי חלק מהסיפור של הגלובליזציה התרבותית. כלומר, הגרסה הישראלית של שתי תופעות מוזיקליות גדולות יותר - הפופ והרוק. הוא דמות ששיחקה תפקיד מרכזי בתהליך שאני קורא לו הפופ־רוקיזציה של המוזיקה הפופולרית בעולם".

זאת אומרת שמה שנראה לנו מקומי כל כך הוא למעשה חלק ממהלך עולמי?

"בוודאי. בסוף שנות ה־60, אך בעיקר בשנות ה־70, התחילו להופיע בהמון ארצות שונות בעולם, כמעט בעת ובעונה אחת, גרסאות שונות של רוק מקומי שניסו לחבר בין מה שנתפס כמוזיקה ילידית, מקומית, עממית ומסורתית לבין הרוקנרול. זה היה מעין ניסיון להצטרף לחזית של מגמה שנתפסה כחדשה, מלהיבה וביקורתית.

"יחד עם זאת, ניכר תמיד גם הניסיון לא להיכנע לגמרי לתכתיבים, אלא לשמר משהו מהחוויה המקומית. בכל ארץ היו כמה דמויות שעשו את העבודה הזאת, מתוך איזושהי אינטואיציה פנימית ודחף יצירתי. בישראל אריק איינשטיין היה דמות המפתח. בחיפושי הדרך שלו כזמר וכיוצר, ברשת החברתית שהוא בנה עם יוצרים שותפים, והכי חשוב - באמצעות הסאונד שיצר בשלושה־ארבעה אלבומים, בעיקר בשנות ה־70'".

איפה אתה ממקם אותו על הרצף של הזמר העברי. הוא חוליה בין מי למי?

"הוא נמצא בין הלהקות הצבאיות והפופ בסגנון פרנק סינטרה, ז'ורז' ברסאנס והקומפניון דה לה שנסון, שהסתובבו כאן בסוף שנות ה־60, לבין הרוק הישראלי שצמח בשנות ה־70 עם שלום חנוך ולהקות כמו כוורת ותמוז. איינשטיין היה שם כדמות שהזיזה את המוזיקה לכיוון הזה, אבל גם העניקה לה לגיטימציה תרבותית. זאת אומרת, כמוזיקה שמתקבלת באהבה ובהערכה, בין השאר מפני שהוא הגיע אליה עם המטען של בוגר להקה צבאית שהיתה לו כבר קריירה".

אבל בסופו של דבר, אריק איינשטיין הוא תופעה מרכז־תל־אביבית מובהקת. כמעט אף אחד בפריפריה לא שמע אותו לא אז ולא היום.

"נכון שזו ישראליות מסוימת מאוד, שהיום קוראים לה הגמונית, אשכנזית או דומיננטית, וגם בזמן אמת חלחלה בשנים ההן ההכרה שיש גרסאות נוספות של ישראליות שקצת פחות התחברו ולא חיו את ההוויה המסוימת הזאת, אבל הוא בכל זאת הצליח לחבר את הזמר העברי ללהקות הקצב.

"בתקופה ההיא הלהקות הללו לא פרחו במרכז תל אביב, אלא בפריפריה, במועדונים של רחוב המסגר, בבת ים, ברמלה, ואריק התחבר לזה. הוא הרים אותם והם נתנו לו את האפיל שהיה חסר לו. יש סצנה נהדרת ב'מציצים' שהוא, בתפקיד הגיטריסט אלי, מופיע באיזה מועדון וזה נגמר במכות נוראיות. הם לא המציאו את זה. הדברים האלה באמת קרו אז".

"לאריק היה המון אומץ לחדש, להשתנות, ללכת לכיוונים אחרים", מוסיף קוטנר. "לא פעם, בייחוד בשנים הראשונות, הוא גם הפסיד מזה. למשל, בפסטיבל הזמר והפזמון 1969, כשיהורם גאון זכה במקום הראשון עם 'בלדה לחובש', אריק הביא שיר חדשני של שלום חנוך, בעיבוד של מישה סגל, בשם 'פראג'. הוא הגיע למקום לא יודע איזה, כי אנשים פשוט לא הבינו את זה. אפילו כעסו עליו.

"או, למשל, כשיצא 'שבלול', שזה אריק עם שלום חנוך והצ'רצ'ילים. בזמן אמת השירים שם לא בדיוק זכו לביקורות נלהבות. כתבו אריק החשישניק הזה, מי אלה החבר'ה האלה. היום זו הקלאסיקה של הקלאסיקה. אגב, לאחד האלבומים הקלאסיים של אריק, 'בדשא אצל אביגדור', השם באנגלית הרבה יותר מדויק: אביגדור'ס גראס (At Avigdor's Grass).

"בשנות ה־60 היו בארץ שני עולמות נפרדים מבחינה תרבותית, חברתית אפילו. העולם של להקות הקצב, ומצד שני ארץ ישראל הקיבוצניקית, הלהקות הצבאיות. אריק אחראי אישית לחיבור בין שני העולמות האלה. הוא היה החיבור. זה בולט במיוחד כשהוא מחליט לעבוד עם הצ'רצ'ילים למשל לא רק כנגנים אלא כיוצרים, למשל עם מיקי גבריאלוב.

"אצל אריק היה גם שלב נוסף, שמראה עוד משהו מהגדולה שלו. אחד הדברים שהוא הביא למוזיקה הישראלית זה שאתה יכול להיות גם וגם וגם. אתה יכול להיות עם הרכב רוק, יומיים אחרי זה לעבוד עם שם־טוב לוי על עיבודים קלאסיים, ואז פתאום לשיר שירי משוררים, וגם לשלב הכל יחד. אנשים שומעים את 'הכניסיני תחת כנפך' שכתב ביאליק וחושבים שזה שיר מהיום. הוא הפך אותו לנגיש".

"מאז שהלכת אבא,
זה כבר לא אותו דבר.
סדום ועמורה, הו אבא,
האלים גבר"
(1975, מהאלבום "יש בי אהבה")

כשמביטים בטקסטים שכתב אריק איינשטיין אפשר להבחין עם השנים בשינוי שחל ביחס שלו למדינת ישראל. "הוא היה פטריוט ובקושי היו לי שירים פוליטיים, אבל בשנות ה־80 הוא כתב את 'יושב מול הנייר' עם השורה 'אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן'", אומר פרופ' רגב. "זה שיר שנכתב בעקבות מלחמת לבנון והיה לטעמי הטקסט הכי ביקורתי שלו.

"ברוח הימים האלה, אי אפשר שלא להיזכר גם בבית מתוך 'סע לאט' עם המילים 'ואני חושב, עוד מעט זה עזה. ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל. סע לאט, סע לאט'. זה בשיר שנכתב ב־1974 והוא חזק מאוד.

"עם זאת אני חושב שהפוליטיקה שלו נמצאת בסופו של דבר לא בטקסטים אלא בסאונד. הוא הכניס אסתטיקה חדשה לעולם שנתפס כמקומי, כילידי, כלאומי. כשאתה תורם - אולי אפילו משנה - את האסתטיקה של מה שנתפס ככזה, זו עשייה פוליטית לא מבוטלת. קצת כמו שזוהר ארגוב, חיים משה ואביהו מדינה הכניסו את הצליל המזרחי לתוך מה שנחשב ישראליות. הצליל שלהם, יותר מכל דבר אחר, הוא הפוליטיקה שלהם".

היה לו יחס למוזיקה המזרחית?

"כשבוחנים את יחסו של אריק המוקדם לתרבות יוצאי ארצות האסלאם בישראל, אפשר לתהות על הפרודיה של המזרח בשירים כמו 'מזל' ו'שיר מספר 8', אבל רק מזרזי קיצים יחפרו מתוכם משהו יותר צורב מאשר מהתלה אוהבת", אומר פרץ. "יצירתו של אריק ראתה את עם ישראל ואת ארץ ישראל גם בחסרונם, ועדיין בחרה לשיר את מיטבם.

"גם כשבוחנים את השירים ש'רק' ביצע, לעומת אלו שכתב בעצמו, אפשר לראות את תמהיל הנדיבות הגדולה ששמה את האני כחלק מהאנחנו, לא לפניו. אפשר ללמוד מזה הרבה על הדרך שבה אריק חשב וחווה את העולם. את המילים הגדולות והנשגבות הוא השאיר למשוררים. הוא ידע לתרגם פואטיקה נשגבת כמו של ביאליק, אלתרמן וחלפי לשירת רחוב באמצעות האישיות המגשרת שלו.

דויד פרץ: "אפשר לראות אצל אריק את תמהיל הנדיבות הגדולה ששמה את האני כחלק מהאנחנו, ולא לפניו. הוא ידע לתרגם פואטיקה נשגבת כמו של ביאליק, אלתרמן וחלפי לשירת רחוב באמצעות האישיות המגשרת שלו"

"כשאריק כתב את עצמו במילותיו, הוא כתב בגובה העיניים ועם אהבה שכמעט אינה תלויה בדבר, על הזמן והמקום בין מציאות לחלום. הוא שר 'ארצי מולדתי את הולכת פייפן' באנכרוניסטיות, ובמקביל הקליט את שלל שירי 'ארץ ישראל הישנה והטובה'.

"גם 'סע לאט', על שתי הגרסאות שלו, הוא שיר שנע בקפיצות של הפרעת קשב בין המצב הביטחוני, בעיות מכאניות ברכב, חיילים, חייזרים, חברים, הפועל, אוהדים, אהבה ופינוקים. נוסטלגיה למשהו שקרה לפני רגע. שרנו איזה שיר מולדת, צחקנו בשביל לא לבכות, ואיכשהו בסוף כל הסלט המוזר הזה מצליח להישמע הכי ישראלי שיש - בזכות האישיות הקסומה של חד־הקרן, הזמר הכי אמין שיש. אחד שגם אם אמרו את זה קודם לפניו, הוא זה שיעשה ויטביע את חותמו, האגבי, על שינוי העולם. כזמר וכדמות, אריק היה האבא מהסרטים, אבא שאי אפשר שלא לאהוב. אבא שהוא הבן הטוב, הדוד המצחיק ובן זוגה הנאמן של אמא אדמה".

"עד סוף שנות ה־80 הישראליות מהסוג של איינשטיין חוותה את עצמה כדבר היחיד פה שראוי להיקרא ישראלי", אומר פרופ' רגב. "אחר כך התחילו לאתגר את התחושה הזאת כל מיני סוגים אחרים של ישראליות - מזרחית, ציונית־דתית, או שבטים אחרים שרצו גם הם נתח מההגמוניה.

"ועדיין, בתוך המפה הזאת, הישראליות הצברית הזאת היא הקאנון שהגדיר את הקיום פה כמערבי, מודרני, חילוני־ליברלי. לא דתי. המוזיקה של איינשטיין נמצאת בזירה תרבותית תוססת שמתחוללים בה מאבקים, וזה כנראה יימשך תמיד".

פרופ' מוטי רגב: "הפוליטיקה של אריק היא בסאונד. הוא הכניס אסתטיקה חדשה לעולם שנתפס כמקומי, כילידי, כלאומי. זה קצת כמו שזוהר ארגוב, חיים משה ואביהו מדינה הכניסו את הצליל המזרחי למה שנחשב ישראליות"

לדברי קוטנר, "אנשים לא ממש יודעים את זה, אבל אריק כתב מילים ל־100 שירים. חלקם היו שירים מאוד אישיים, כשעוד לא כתבו ככה. למשל, 'אני אוהב אותך היום' שהוא שיר אישי, ארוטי ואינטימי לאישה, בתקופה שזה לא היה מקובל.

"הכתיבה של אריק תמיד היתה מאוד דוגרית. הוא לא ניסה להיות 'משורר'. שאלתם על אהבת הארץ? זה קיים אבל לא חנפני. הוא כתב גם שירי מחאה על המצב והרשה לעצמו להגיד דברים כואבים. שאלתי אותו פעם, כשהוא הוציא את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה - שאגב גם בהם הוא הכניס תמיד דברים חדשים - 'תגיד, זה נכון שפעם היה יותר טוב?'. והוא ענה: 'לא, היה פחות רע'".

יואב קוטנר: "בפסטיבל הזמר והפזמון 1969, כשיהורם גאון זכה עם 'בלדה לחובש', אריק הביא שיר חדשני של שלום חנוך, בעיבוד של מישה סגל, בשם 'פראג'. אנשים פשוט לא הבינו את זה, אפילו כעסו עליו"

"שביר, מתפורר בקלות.
מעמיס על עצמו את כל העולם,
נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה,
בקיצור, שביר מתפורר בקלות"
(1983, מהאלבום "שביר")

עבור דורי בן זאב אריק איינשטיין הוא אדם שהפך מדמות נערצת שעליה גדל לחבר שאיתו גם עבד ויצר, למשל בתוכנית "לול" או במופע "יש כיסוי", שבו הופיע לצד אריק ולהקת אחרית הימים.
"אני מכיר את אריק מגיל 7", הוא נזכר.

"אבא שלי, מרדכי בן זאב, היה מי שנתן לו את העבודה הראשונה אחרי שהשתחרר מלהקת הנח"ל, בתיאטרון הסמבטיון שאבי היה אחד ממנהליו, ביחד עם זאב ברלינסקי. הלכנו לראות את אריק בלהקת הנח"ל וזה היה מלבב מאוד. הוא היה שובה לב. אדם שאתה רוצה להיות בחברתו. מעבר לזה, היו לו כל כך הרבה תכונות שמקשרות אמן לאמנותו. משהו ברוח שלו, בהשראה. הוא היה מלא במשהו טוב, מפיץ אור".

דורי בן זאב: "התגובה הראשונה של אריק למה שקורה עכשיו היתה, אני חושב, עצב, התכנסות לתוך עצמו. אחר כך הוא היה יוצר מתוך כאב ואפילו כעס, ואז יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, מסתכל עלינו טיפה מרחוק"

זה מה שהפך אותו לסמל לאומי?

"הכנות שלו, החוכמה, הישראליות, יכולת ההבעה והדמות שהוא יצר, לצד הנושאים שהוא עסק בהם והאמנות שהביא לנו, כל אלה הפכו אותו לסמל לאומי. אריק יצר גם עם עומק וגם עם הקלילות, והיה מאוד יפה לראות איך הוא שמר על זה לאורך כל השנים.

"היתה לו פתיחות של אמן שיש לו את הכישרון להיות עם חושים לגבי יוצרים כמו שלום חנוך, יוני רכטר, שם־טוב לוי, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר ורבים נוספים. הוא הבין איך לעורר אותם, וכמובן נתן הרבה כבוד ומרחב יצירתי. למשל, בעטיפות התקליטים - שמות כל היוצרים תמיד באותו גודל. זו היתה שותפות.

"באופן אישי, אני מאוד התחברתי לחריצות של אריק, לדרך העבודה שלו, לחברות ולחביבות שלו. הוא היה יכול להרים טלפון על כל מיני פרטי טריוויה שהציקו לו, ובכל פעם שהוא פגש אותי זה היה קודם כל שיחות על אבא שלי וחיקויים של דמויות. הוא היה מלא בחן ובכריזמה, שנבעו בעיקר מאהבת האדם שלו. אריק הוא תבנית נוף הולדתו לגמרי. הוא נוסטלגיה מלאה בעודו בחיים, לצד ההווה והעתיד. כל הזמנים היו אצלו בערבוביה ויצרו חיים מלאים.

"על הקבר של אריק יש ציטוט ממשורר שהוא אהב והיה גם הסנדק שלו, אברהם חלפי. 'אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית - שלא להטריד בגופי מלכויות'. זה מה שהיה אריק - עם כל ההצלחה והפרסום הוא באמת הרגיש קטן, צנוע.

"אריק שייך לעולם אחר, גם מבחינת המוזיקה הישראלית, התרבות הישראלית. למשל, עניין הכוכבות. הוא הפסיק להופיע ב־1981 ואמנם עשה מאז עוד המון תקליטים נהדרים, קליפים, סרטים ועוד, אבל לא התנהג כמו סטאר. בעולם של ימינו אחד כמו אריק איינשטיין היה גם מיליונר וגם מישהו שהמעריצים היו עטים עליו, אבל זה לא עניין אותו. הוא לא היה אחד שיכול לעבוד באינסטגרם ובטיקטוק. מאז ומעולם הוא ניסה לעשות את הדבר שלו, להקליט שירים ולשיר הכי טוב שהוא יכול".

"אם מדברים על 'סמל', חשוב לזכור שהקריירה של איינשטיין היתה ארוכה מאוד, אז תלוי לאיזו נקודת זמן מתייחסים", מדגיש פרופ' רגב. "לתקליטי המפתח שלו 'פוזי', 'שבלול' ו'בדשא אצל אביגדור' הייתי קורא פולק־רוק או רוק רך. הוא עשה רוקנרול, אבל זה לא היה רוקנרול עם ביצים. לא 'רולינג סטונס'. גם הקול שלו היה נעים, ערב, לא קול של זמר רוקנרול קלאסי כמו הצרחות של רוברט פלאנט מ'לד זפלין', למשל. אבל שוב - זה היה חלק מהאפיל שנתן לרוקנרול גרסה ישראלית, גרסה שעובדת".

זה היה ייחודו כזמר וכיוצר? היכולת שלו לחבר בין כל המגמות ובין כל האנשים?

"הוא שייך לדור של יהורם גאון וישראל גוריון, אבל בשונה מהם הוא הרגיש מה קורה בעולם והתחיל לחפש את דרכו מתוך שאיפה להיות חלק מזה. זה התחיל עם 'אריק והאיינשטיינים' והמשיך עם 'החלונות הגבוהים', שהיה חיבור לפולק האמריקני שייצגו להקות כמו 'האימהות והאבות'. אחר כך, דרך להקות כמו הצ'רצ'ילים ושלום חנוך, זה כבר נהיה אמיתי. ואז, יחד עם השותפים הנכונים, איינשטיין עיצב את הסאונד של הרוק הישראלי שהוא רוק רך במהותו שהפך לחלק מהזמר העברי ולכמעט שירי עם. בזמן שהוא נוצר הוא היה מהפכה, משהו אחר לגמרי".

הוא היה חדשן? חידש משהו באמת?

"על הרצף של הזמר הישראלי - כן. הוא הכניס אליו חשמל וקצב שלא היו בו קודם. קחו שיר כמו 'כמה חם' באלבום 'פוזי', שממש מזקק את התרומה שלו. זה אחד השירים היחידים שהוא מתרומם עם הקול וכמעט צועק, ויש שם דואט גיטרות לירי נהדר. לא היה שיר כזה קודם. בעיניי זה רוק ארצישראלי במיטבו.

"בשנות ה־70 הוא הקליט גם אלבומים של זמר עברי ושירי ארץ ישראל, שם הוא לקח שירים שהיה נהוג לשיר אותם עם הרבה פאתוס ודרמה אידיאולוגית והפך אותם לבלדות נוסטלגיות נעימות עם גיטרה חשמלית רכה, כמעט פולק־רוק בסגנון ניל יאנג. בשלב הזה הוא ניסה להנגיש את המוזיקה 'שלנו', קצת תפס מרחק מהדימוי החשישניקי־בוהמייני של חבורת לול ונעשה לסמל כלל־ישראלי.

"מאז הוא למעשה נע בין הדימויים האלה, עשה פעם ככה ופעם ככה, ובגדול התכתב יותר עם הזמר העברי, עם שירים כמו 'עטור מצחך', שיצא לאור באלבום 'ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג' ב־1977. ככל שחלפו השנים, זה מה שהתקבע בקאנון הישראלי והלך למקומות של שירה בציבור ומוזיקה נוסטלגית".

"אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן,
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות.
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו,
אני כל כך עצוב, בא לי לבכות"
(1986, מהאלבום "אוהב להיות בבית")

בשנות חייו האחרונות של איינשטיין, ניכר שהיה בו יגון מסוים. "האם אני מתגעגע אליו?" מחייך דורי בן זאב. "הוא בתוכי כל הזמן. הייתי אומר שהגעגוע הוא בילט־אין וקיים מאוד, נוכח מאוד".

"עשור למותו, הגעגוע אינו מוגבל לשלל מעשיו של אריק אלא לחוסר של דמותו המצפונית והמעשית", מסביר פרץ. "הגעגוע הוא ל'שרוליק איינשטיין', שידע להיות ה'ווייז' לדרך צודקת ובטוחה, בטח בתקופה שכה נזקקת לאור קטן בחשכת מנהרת הזמן. כמו שכתב במילות שירו היפה 'אני מתגעגע אבא', הגעגוע לעבר כתוצאה מקושי ההווה אינו מבטל את ההתעקשות על החלום. על שירי 'ארץ ישראל החדשה והטובה'".

"אני הרגשתי שיש לו עצב מאוד גדול על מה שקורה פה", אומר קוטנר. "אתה שומע את זה בהמון שירים, חלק ברמז וחלק ממש באמירה ברורה כמו סדום ועמורה, שהיא אמירה קשה.

"הוא אמנם אהב להיות בבית, כמו שכתב, אבל בן אדם נורמלי שלא מתחבא מתחת למיטה, במיוחד אמן, לא יכול להתעלם מזה. אגב, זה לא פוליטי ולא ימין ושמאל, אלא שאלה מה קרה לנו, לחברה הישראלית. אני חושב שהיו בכתיבה שלו, במיוחד בשנים האחרונות, דברים שכוונו לא רק לחברה הישראלית אלא גם לעולם בכלל. אתה מרגיש ורואה את זה, שומע על אסונות, וזה כאב לו.

"השנים האחרונות שלו היו גם שנים שפחות השמיעו ופחות הבינו אותו. ברור שכשאתה עושה שיר חדש עם אמן חדש הוא לא יהפוך מייד לקלאסיקה. יחד עם זה, תמיד היתה לו איזו חוכמת זן כזו. הוא היה יותר עצוב שלא משמיעים את השירים החדשים, אמר 'חבל' ואף פעם לא האשים. גם בעשור האחרון לחייו הוא תמיד היה הזמר הכי מושמע בישראל, אבל מה השמיעו? את הקלאסיקות.

"מאז שהוא הלך למדתי על האהבה העצומה שהיתה אליו. הבלתי אמצעיות שלו עם אנשים היתה דבר ענק. אחד הסודות של אריק היה שהוא באמת לא חשב שהוא עושה משהו מהפכני. אפילו על שיר כמו 'אני ואתה', שזה שיר חשוב שהוא כתב את המילים שלו, הוא אמר 'נכון, כתבתי, אבל אמרו את זה קודם, לפני'".

• • •

חידון התנ"ך - מה אתם יודעים על אריק?

1. מה היה שמו האמצעי?

2. מי שימש סנדק בברית המילה שלו?

3. באילו ענפי ספורט היה אלוף ישראל לנוער?

4. מה היה כינויו כשחקן כדורסל?

5. מה היה התפקיד שרצה למלא בצבא לפני שהתקבל ללהקת הנח"ל?

6. מה היה שמו של התיאטרון הראשון שבו הופיע אחרי שחרורו?

7. מה היה השם הבדוי שניתן לו בתקליטון "שירי נעמי שמר" שיצא ב־1960?

8. באיזה סרט שיחק עם חברי שלישיית גשר הירקון?

9. מה היה שם המועדון שבו פגש לראשונה את שלום חנוך?

10. איזה אלבום שלו נחשב לאלבום הרוק העברי הראשון?

11. מה היה שמו המקורי של הסרט "שבלול"?

12. מה היה שם האלבום הראשון שהוציא עם יוני רכטר?

13. באיזו שנה הוציא שלושה אלבומי מופת?

14. באיזו שנה שר בפעם האחרונה בפני קהל?

15. מה היתה ה"אופרה" היחידה שבה הופיע?

16. מה היה שם האלבום שהוציא אחרי רצח רבין?

17. איזה אלבום אוסף יצא ללא ידיעתו, נגנז והפך לפריט אספנים?

18. מיהו המוזיקאי הישראלי הענק שניגן רק באלבום אחד שלו?

19. מי היו זמרות הרקע בשיר "עטור מצחך"?

20. מה היה תפקידו בלהקה ב"מציצים"?

תשובות (במהופך) -