רגע אחרי שרחל גלאם סיימה למנות את שמות עשרת בניה ובנותיה, מחי הבכור, שיהיה בריא, ועד לענבל הקטנה, "בטח ראית אותה משחקת בטלוויזיה", התחדש הירי על אשקלון. יותר מ־24 שעות של שקט ידעה העיר המטווחת עד שביום שני האחרון, בשעת צהריים מוקדמת, חזר הצבע האדום ופגיעה ישירה הבעירה מפעל באזור התעשייה אשקלון דרום.
כל הבוקר הסתובבתי עם הבן שלה, תומר גלאם, שמ־2017 מכהן כראש העיר. מה שמחייב זהירות יתרה, ואפילו שהאזעקה לא הופעלה בשכונה של רחל, נכנסנו כולנו לממ"ד, שהוא חדר השינה שלה. והיינו שם יחד, אדוני ראש העיר, דנה גרינבלט הדוברת, ראובן הנהג, רחל ומסעודה, המטפלת מאוזבקיסטן שניסתה לחייך את הבהלה שמביא איתו רעש הנפילה.
נפילה באשקלון: לוחמי האש בזירה בה נפגעו מכוניות ועלו באש // צילום: דוברות כב"ה דרוםים אני צועק, תכניסו את אשקלון לעוטף" // מתוך ערוץ הכנסת
רחל היתה בת 7 כשהגיעה עם ההורים למחנה העולים בפרדס חנה. "היינו פליטי שואה שבזכות אזרחות צרפתית פונו מלוב לתוניסיה", היא מספרת לקול תיפוף הירי בחוץ. מעזה, על עזה, חיל הים, חיל האוויר, תותחנים. "בלוב אבא שלי היה ראש עיר ורב, דיבר שבע שפות. אנשים היו באים הביתה ויושבים סביב מחצלות רקומות. כמה חודשים אחרי שהגענו התחלתי לעבוד במשק בית. הייתי ילדה סקרנית, כל היום שואלת שאלות. היו מעירים לי על זה. סקרנות לא נחשבה אז תכונה טובה לבנות. אולי אם הייתי לומדת הייתי משהו", היא אומרת ולרגע עולות בה דמעות, ואז, כמו התחרטה בה המחשבה, היא ממהרת להוסיף: "אבל תודה לאל שנתן לי ילדים טובים. אני בישלתי, טיפלתי בילדים של אחרים, ניקיתי בתים, הכל בשביל שייצאו מלומדים. וברוך השם, כולם, הבנות והבנים, מוצלחים".
עוד לא מלאו לה 18 כששידכו לה את יעקב גלאם והיא עזבה את פרדס חנה והלכה אחרי האיש לאשקלון. לבית מוקף חולות שבו עיזים ותרנגולות הילכו בחצר. הבית שבו נולדו וגדלו הילדים, שבו היא גרה עד היום. מבנה עות'מאני, שריד מאל־מג'דל, העיירה שנבנתה סמוך לחורבות אשקלון העתיקה ובמאה ה־16 מנתה אלפיים תושבים. יישוב גדול במושגים של אז, שנודע בזכות תעשיית טווייה ואריגה. נפוליאון, ככה מספרים, שבדרכו צפונה נזקק לחומרי חבישה, מצא בה בדי כותנה רכים שהתאימו לו בול. פד גאזה, קראו לפיסות הבד בצבא הכובש, על שם עזה הסמוכה. עזה, שכל חומרי החבישה בעולם לא יוכלו לפצע המדמם שנפער בגבולותיה בבוקר 7 באוקטובר.
רחל גלאם: "הייתי ילדה סקרנית וסקרנות לא נחשבה אז תכונה טובה לבנות. אולי אם הייתי לומדת הייתי משהו. אבל תודה לאל שנתן לי ילדים טובים. בישלתי, טיפלתי בילדים של אחרים, ניקיתי בתים, הכל בשביל שייצאו מלומדים. וברוך השם, כולם מוצלחים"
כשתומר שלה (47), השמיני במספר, שעבד אז בחברת החשמל, בא להגיד לה שהוא רוצה להיות ראש העיר, היא אמרה לו שאם זה מה שהוא רוצה - שיהיה לו בהצלחה. שרק יידע שזו עבודה קשה ושתמיד יקשיב לכולם, שישתדל לעזור. כמה שרק אפשר. גם היא ראתה אותו בטלוויזיה ביום העשירי למלחמה, אז אשקלון, למרות שכבר ספגה מאות רקטות ואבידות בנפש, עדיין לא נכללה בתוכנית המענקים לעוטף עזה. נמלאה גאווה וכאב כשהתפרץ על שר האוצר בדיון של ועדת הכספים.
"תפנו כבר את מי שבלי מיגון", הטיח בסמוטריץ', "אם לא מיגנתם את מי שביקשנו במשך שנים, אז תפנו. איזה תשובות יש לך לאותם אנשים, שחוץ מלהתפלל שלא ייפגעו - אין להם כלום?".
והיה אפשר לשמוע בזעקת השבר שלו את שובע ההבטחות שניתנות לו כבר שנים ואת הילד שהיה, שיודע שהעולם הזה לא דואג לכולם במידה שווה.
"שבע שנים אני צועק, וכל פעם מקוששים עוד החלטת ממשלה. תכניסו את אשקלון לעוטף, היא חלק מהעוטף לצערי. אני צריך להמתין לוועדה כדי שיעברו כמה מיליוני שקלים? העסקים סגורים, אשקלון עיר רפאים, מדובר בהפסדים של מאות מיליונים. הבנו שמשרד הביטחון נתן אישור ואז אומרים לי שמשרד האוצר לא מאשר? מה אני יכול לעשות עם 60 מיליון כשעלות הפינוי היא 300 מיליון?", המשיך.
ראש עיריית אשקלון: "קיבינימט, 7 שנים אני צועק, תכניסו את אשקלון לעוטף" // מתוך ערוץ הכנסת
"עזבי אותך. האמת היא שאנחנו לא מעניינים אף אחד. אנחנו מספרים בעיניהם", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים במשרד הקטן שהוקצה לו בחמ"ל העירייה, מרחב מוגן שאליו הועתק מטה העירייה מאז תחילת המלחמה. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, מתקיימת שם הערכת מצב שבה משתתפים אנשי חינוך ורווחה, נציגי כוחות הביטחון ושירותי ההצלה. את ישיבת הבוקר פתח ראש העיר עם הנתונים היבשים שבבוקר יום שני, היום ה־24 למלחמה, הסתכמו ב־1,266 רקטות ששוגרו עד כה על אשקלון, מתוכן 190 נפלו בשטחי העיר. בהערכת המצב של הערב המספרים כבר עלו.
"מטח מטורף העיר אותנו"
הוא היה בבית בבוקר שבת שבו נפתחו עלינו שערי הגיהינום. עם טלי, אשתו, ושלושת הילדים - שילת שלא מזמן השתחררה, דביר שעוד רגע מתגייס ונהוראי בן ה־12.
"מטח מטורף העיר אותנו. ב־06:32 כבר הודעתי למפקד פיקוד העורף שאני פותח את המקלטים. 48 שעות אנחנו לבד בסיפור הזה. אין מי שיסביר, אין מי שיגיד מה קורה", הוא אומר בשקט, ואני רוצה להגיד לו שתכלס אשקלון לבד בסיפור הזה כבר הרבה שנים. לקרוב לרבע מהדירות בעיר אין מיגון, שנים שהוא יוצא ונכנס אצל שרים וועדות, הבטחות ומספרים עפים לו מעל הראש ויוצאים דרך החלון. בפברואר 2022 הניח ליברמן על שולחן הממשלה הצעה לאישור תקציב של 320 מיליון שקלים למימון המיגון של דירות בשכונות הוותיקות והמוחלשות של העיר. גלאם הכריז אז על הישג היסטורי, אבל המהלך נפל בגלל מחלוקת בין משרד הבינוי והשיכון למשרד האוצר.
"בשביל מה להציע הבטחות שאין סיכוי לעמוד בהן?!" הוא אומר ונשמע כאילו בפעם ההיא הוא באמת האמין. "הם שינו את שיטת השיגורים שלהם. כשיורים 140 טילים בבת אחת, אין שום סיכוי שכיפת ברזל תצליח ליירט את כולם. זמן תגובה הוא 30 שניות, אנשים מתים מהרשלנות הזו. המשכתי את המאבק להכניס את אשקלון לקטגוריית העוטף. הצלחנו לקבל מעמד של יישוב ספר, לפחות זמנית. יש לזה משמעות בכל הנוגע לפיצויים שיקבלו בעלי העסקים בעיר. המדינה עדיין לא עושה מספיק כדי שאשקלון תקבל את מה שמגיע לה בזכות, לא בחסד".
תומר גלאם: "הכל ייראה אחרת אחרי שנצא מזה. אני מאמין שאיבדנו עניין בקיצוניות, בשנאה. נקמה היא לא דרך עבודה. זה חייב להיפסק. אבל אם את שואלת על שלום בינינו לבין אנשים שמגיל אפס מחנכים אותם לרצוח אותנו, אז הדרך היא ארוכה"
כשהגיעו 160 מיליון השקלים לפינוי התושבים זה היה כבר אחרי שרוב חדרי המלון היו תפוסים, וגלאם, שכבר לא סומך על מילה של אף אחד, לא רצה להשאיר את הכסף באוצר. "בנינו תוכנית פיצוי־בינוי, שבה כל אדם מקבל 200 שקלים ליום ו־100 נוספים לכל ילד עבור פינוי עצמי למגורים מחוץ לעיר. העירייה, על חשבונה, הוסיפה מחסומים בכל הכניסות לעיר ורישתה את קו החוף במצלמות תרמיות למנוע חדירות, כי הבנו שהצבא לא יעשה את זה".
40 מיליון שקלים שהוקצו לשיפוץ מקלטים פרטיים לפני המלחמה הגיעו אחרי פתיחת האש, ובימים אלה הם נצבעים ומשופצים בידיים מלאות כוונות טובות. "בואי, זה יפה שדואגים למקלטים פרטיים, אבל האמת היא שהם התאימו למלחמות קצרות עם כוננות ארוכה", הוא מסביר. "60 איש מצטופפים בתוך 3-2 מטר זה לא לעניין, ואין סיכוי שבניין מתפנה למקלט כזה בתוך 30 שניות".
הוא שולט במספרים, מיטיב לשרטט את סחבת הביורוקרטיה. אין לו שום ספק שאם המדינה היתה משחררת את הטיפול במיגון לרשויות המקומיות, הכל היה נראה אחרת. "הוכחנו את זה בקורונה". "אז למה בעצם זה לא קורה?", אני שואלת. "אגו", הוא עונה.
"זה לא שאנחנו מסכנים. אנחנו עיר בהתפתחות עם הגירה חיובית, אבל כדי לשמר את זה צריך לתת הטבות בתקופת המלחמה וגם אחריה. לא לפגוע בעיר עצמה. אנחנו קוטפים פרסים בכל הנוגע לניהול תקין של העיר. יש פה תנאים טובים, חינוך ברמה גבוהה, צהרונים מוזלים. בילדות שלי לא ידעתי מה זה חוג, היום יש פה חוג לכל ילד", אומר האיש שרואה בחינוך הדבר הראשון בחשיבותו בנשמה של עיר.
המלחמה תפסה אותו בישורת האחרונה של קמפיין הבחירות המוניציפליות. בחול המועד סוכות, בפסטיבל מתמשך של כמה ימים שבו הושק "אקו ספורט", אגם מלאכותי המנקז אליו את מי ההצפות בדרום העיר. מסלולי ריצה, מסלולי רכיבה לאופניים ודשא ירוק שבתוכו בור שפערה רקטה, כמו אצבע בעין לפרויקט שהוא כל כך גאה בו. עכשיו הכל שקט ורק כמה אווזים שטים במים, שולחים צוואר לשכונת אגמים המקיפה את הפארק, בנייה לתפארת אשקלון המתחדשת.
בקמפיין היו מי שהשתמשו בפרויקט כדי לנגח אותו, כאילו הוא עסוק בקישוטים במקום בסכנות חיים. "תקציבים הם לא כסף שהעירייה מקבלת בשביל לעשות איתו מה שבא לה", הוא עונה לביקורת. "יש תקציבי חינוך, יש תקציבי תרבות. כל תקציב והייעוד שלו. ממשלות הליכוד, וגם זה צריך להיאמר, הפנו תקציבים יפים לפיתוח אשקלון".
אנחנו נוסעים ברחובות העיר, בחלונות חורשה שרופה כליל, פגיעה ישירה מהיום השלישי למלחמה. את כל הזירות הוא מכיר, איפה היו פצועים ואיפה קופדו חיים. במלחמה הנוכחית, שני תושבים נהרגו מפגיעה ישירה.
הופתעת?
"אחרי 'שומר החומות' אני לא מופתע מכלום, אבל זה היה ביזיון. אני מאוכזב מהמדינה שאנשים כאלה מובילים אותה. מסכנים אלה ששילמו בחיים שלהם ומסכנים החטופים. הרי שום ועדת חקירה עוד לא גרמה לזה שמישהו שילם מחיר משמעותי. זה לגמרי לא פשוט כל מה שחווה המדינה הזו. הכל ייראה אחרת אחרי שנצא מזה. אני מאמין שאיבדנו עניין בקיצוניות, בשנאה".
גם בין ערבים ליהודים? אתה לא מוטרד ממה שקורה ביהודה ושומרון?
"נקמה היא לא דרך עבודה. זה חייב להיפסק. אבל אם את שואלת על שלום בינינו לבין אנשים שמגיל אפס מחנכים אותם לרצוח אותנו, אז הדרך היא ארוכה".
"הקשבה מוסרית"
כמו בכל מקום בארץ, גם לאשקלון חמ"ל מתנדבים משלה, כזה הפועל במתנ"ס העירוני. באשקלון כמו באשקלון, גם שם היתה נפילה, שלפניה היתה אזעקה וכולם רצו למקלט. "האחרונים נכנסו מההדף ואז נטרקה הדלת", מתארת קטי עמירה, מנכ"לית החברה העירונית, שעוד רואים עליה שפעם שיחקה כדורסל. היא, שקיבלה על עצמה את ניהול הפעילות ההתנדבותית בעיר, אומרת שכל הלילה לא נרדמה כי פחדה שמהבהלה לא יחזרו המתנדבים. אבל הם באו, ועוד איך.
כל המתחם מלא באורזים. בני נוער, ותיקי העיר, עובדי עירייה ואחים לנשק שפורקים ציוד שהגיע מתל אביב. כל חלל וההתמחות שלו. אוכל לתינוקות וחיתולים, מארזים של אוכל יבש, ערכות יצירה, בגדים חדשים ובגדים מיד שנייה, שהם המחלקה של שמחה אבו ושמחה ממן - שתיהן עולות מצרפת. הראשונה, שעוד מעט חוגגת 91, עלתה משטרסבורג, העיר שפעם היתה המרכז הכי גדול של יהדות צרפת. ממן עלתה מפריז כי "אין מה לעשות, זה כבר לא אותו הדבר".
כל יום עולה מספר הפונים, גלאם אומר שהפנייה לאוכל מגיעה גם ממעמד הביניים. "אנשים נשמעים להוראות פיקוד העורף, לא יוצאים מהבית. אנחנו עושים את הכל לדאוג לכולם. איזה אנשים יש לנו, איזה עם".
ממשיכים לבתים ברחוב יהודה הלוי, שנבנו בשנות ה־60 וספגו פגיעה ישירה. כשנופלות רקטות על מבנים כאלה נדרשים ניסים. "במזל האבא ושני הילדים הספיקו להגיע לחדר המדרגות", אומר גלאם, "האבא נפצע בינוני, איבד את הרגליים. הילדים למזלנו יצאו בפגיעה קלה".
מה שהיה פעם קיר הוא עכשיו שני חורים ענקיים. מה שהיה בית נראה כמו הכנה לעבודת פסיפס מהגיהינום. פה ושם אפשר לזהות בין ההריסות משהו מהחיים שהיו בו פעם. ידית של דלת, טלית, מכונת כביסה.
חתול ג'ינג'י מהלך במה שפעם היה סלון, הלוואי שימצא משהו לאכול. אני מסתכלת עליו וחושבת על המין המופרע הזה שלנו, שהקדיש כל כך הרבה מכוח היצירה שלו להרס וחורבן. אלה שעכשיו ניצב מולם חמוש במצלמה אנדריי ויטלסקי, מוזיקאי שעלה ארצה מרוסיה לפני 30 שנה ומתעד את האסתטיקה של ההרס לערוץ היוטיוב שלו.
כ־60 אלף תושבים עזבו את העיר, המונה בשגרה כ־170 אלף. בשעת בוקר ב"קפה עדן" אפשר לחשוב שבאשקלון נשארו רק גברים. כבר בימים הראשונים למלחמה חזרו תומר ויוגי להפעיל את המקום, זה שגם בימים של שלום אומרים עליו שהוא מגיש את הקפה הכי טוב בעיר.
סביב השולחנות, כמו פרלמנטים בגילאים משתנים, הגברים של העיר מנתחים את המצב. משיאים עצות ומקוששים חומרים לצחוק, כמו זה היושב בקצה הבר ומבקש שמישהו יסביר לו למה נשים טריפוליטאיות כל כך פוחדות מאזעקה. "איך אשתי, שלא מפחדת לריב עם השכנים, עושה לי את המוות בכל פעם מחדש?" הוא תוהה. "מכריחה אותי להתחמש בממ"ד כי אולי יבוא מישהו. כאילו מישהו ירצה להידחף דווקא ביני לבינה".
מושיקו היפה, שנולד במרום גולן, משקיף על הכל, מלטף את הזקן ומחייך. לפני 50 שנה התחתן עם אשקלונית ומאז הוא בעיר. "נולדתי לששת הימים, גדלתי במקלטים, ואז באה מלחמת יום כיפור. ב־82' הייתי בסיירת גולני, נפצעתי במלחמה ואז אשקלון עם סבבי הירי עליה, מין שגרת ביטחון מתמשכת", הוא מקפיד לחייך את המילים.
"אני שומע הרבה ראשי ערים מדברים על עצמם, על כמה שהם גיבורים. בראש העיר שלנו יש משהו רגוע, הקשבה מוסרית שנובעת מבפנים. ההנהגה של העיר יודעת להסתכל בעיניים של התושב. אנחנו עיר עם אחוז גבוה של שכבה סוציו־אקונומית נמוכה, הרבה אנשים שהמענה היחיד שהם מסוגלים לקבל הוא מראש העיר. הוא לא קוסם שיכול לשלוף לכל אחד את המענה שלו, אבל הוא והאנשים סביבו משתדלים באמת".
מושיקו היפה נולד במרום גולן. לפני 50 שנה התחתן עם אשקלונית ומאז הוא בעיר. "נולדתי לששת הימים, גדלתי במקלטים, ואז באה מלחמת יום כיפור. ב־82' הייתי בסיירת גולני, נפצעתי, ואז אשקלון עם סבבי הירי עליה", הוא מקפיד לחייך את המילים
אני נותנת ביס בסנדוויץ' חלומות - חביתה, גבינת שמנת, פרוסות עגבנייה ונשיכת חריף של אריסה - וכמו אוספת כוחות לשאול איך זה שאף אחד לא צועק עליו?! לא מקלל, אפילו בקטנה.
"יש גם כאלה", הוא אומר, "אבל אני לא כועס עליהם. נשבע לך. אנשים פוחדים ובצדק! אני מכיר את הבעיות ואת ההתמודדות, את התחושה של עוולות חלוקה. חוויתי את זה כילד. אבל אני רוצה לחלק לתושבים שלי חכות ולא דגים. אני רק רוצה שהמדינה תיתן לי את הכלים".
אולי אתה פשוט לא שייך לאלקטורט הנכון?
"תקציבים זה לא עניין סקטוריאלי. הם צריכים להתחלק בצורה הוגנת. אם היו מתנהלים בצורה נכונה, המדינה שלנו היתה נראית אחרת. הילד של החרדי צריך ללמוד במוסד ולא בקונטיינר, החילוני צריך לקבל את החינוך שהוא רוצה לקבל גם אם זה לא קרוב להשקפת עולמי, כי אני שומר שבת ודתי".
זו שאיפה יפה, אבל בסוף הכל אישי. בני אדם דואגים למי שקרוב אליהם.
"אפשר ליישם את זה. עובדה, זה קורה באשקלון. מנהיג הוא של כולם, אחרת הוא לא מנהיג".
ברחוב העבודה פקחים חוסמים את הרחוב. מנוף שמבשר על מיגונית שבדרך מביא איזו שמחה לכל החנויות. היא תחליף יופי את המיגונית שברזילי סידר לעצמו בין שני מקררים בחנות למכשירי החשמל.
אצל השכן שלו, "מטעמי בוכרה", מוכרים יופי של צ'יבורקי. בחלק האחורי נאפה לחם בוכרי בתנור שהוא כמו חדר קטן כזה, שמתלהט עד לחום של 200 מעלות. קירות הגיהינום שעליהם מתיזים תמיסת מלח, למנוע את נשירת הלחם המוצמד אליהם. בחוץ מסתובב יוחאי, שהגיע לעיר מסמרקנד לפני 30 שנה. החברה שלו, שבאה מאוקראינה, נבהלה ונסעה למשפחה שלה בקנדה. ככה זה עכשיו, בשמיים יש טילים ומטוסים שמזיזים אנשים מבוהלים ממקום למקום.
"באתם מהבוכרי, נכון?" מחייכת קרן, שהחנות שלה, "עלמיתו ואבוהי", היא גן עדן של המטבח האתיופי. כבר כמה ימים היא מחפשת זגג שיבוא לתקן את חלונות הבית, שנופצו מהדף של פגיעה ישירה. "עד תל אביב הגעתי, אף אחד לא מוכן לבוא. אני מפוחדת".
"זו גם חלק מהבעיה. אנשי מקצוע נרתעים לבוא ואם כבר באים זה במחירים מטורפים", גלאם מסביר לי ודואג שיירשם המספר של קרן, ועוד לפני שנפרדנו שמענו איך הצוות שלו פותר את העניין.
"באתם מהבוכרי, נכון?" מחייכת קרן, שהחנות שלה, "עלמיתו ואבוהי", היא גן עדן של המטבח האתיופי. כבר כמה ימים היא מחפשת זגג שיבוא לתקן את חלונות הבית, שנופצו מהדף של פגיעה ישירה. "עד תל אביב הגעתי, אף אחד לא מוכן לבוא. אני מפוחדת"
"כל היום פצ'ה פצ'ה"
הפעם הראשונה שבה דיברתי עם גלאם היתה בחודש מארס האחרון. זמן קצר אחרי שחני הייניק ודפי רוטנברג, אהובתה, פתחו את מסעדת "הניצחון של חני". מסעדה שבה החלונות פונים לחניון שבין השוק המקורה לשוק החדש. וילונות בסריגת קרושה מפלרטטים עם אור השמש ועל השולחנות מוגש אוכל רומני משגע. באותו יום ירדו גשם בחלונות ומבול של וודקה אצלנו בגרונות, וחני העלתה את ראש העיר על הקו כדי שישכנע אותי לעבור לגור באשקלון.
כל כך הרבה שמחה ידענו באותו יום. אנשים באו והלכו ואנחנו קבענו עם אחותה של דפי שבנובמבר ניפגש אצלה בשדות התותים של נתיב העשרה. שום תותים לא קטפנו יחד, אבל ביום השלישי למלחמה נפגשנו איתם באשקלון. משפחה שבדרך נס הצליחה למלט עצמה אחרי 12 שעות בממ"ד. אבא, אמא ושלוש בנות.
עמדנו איתם על מרפסת הבית, עם חני ודפי, רואים את השריפות בעיר שמחוללות הרקטות ואת העשן הסמיך העולה מעזה.
באותו היום נסע אחיה של חני, ראובן הייניק המתוק באדם, להאכיל את הפרות ברפת של קיבוץ כיסופים שאותה ניהל בשנים האחרונות. שם, בין אזעקות לרעש מטוסים, נרצח בידי מחבל שהתחבא לו במשרד. ועכשיו חני היפה חולמת בלילות שהיא נלחמת, מתעוררת בכל בוקר מחדש לתוך סיוט המציאות. כל הזמן שואלת "למה? למה אנשים בוחרים ברע?! למה מדינות ערב משחקות אותה שאכפת להן אבל לא מוכנות לקלוט את האנשים של עזה?!". היא מגדפת את הדת שהטביעה את הכל בהרבה אלימות, ואת כל מי שהפך אותנו לפיונים במשחקי המלחמה של כל הגדולים.
ואני מסתכלת על העיניים היפות שלה וחושבת על רחל גלאם, שיש בה כל כך הרבה אמונה שמחזיקה לה את היד. ואיך, כמו שנכנסנו לבית שלה, הציע לי ראש העיר שתעשה לי ברכה.
הלכתי אחריה לחדר הקטן שבו דולקים נרות. כל נר שמן והצדיק שהוא בוער לכבודו. ורחל הדליקה את הפתיל שהנחתי באחת הכוסות והחלה מברכת אותי ואת הילדים שלי ואת החטופות והחטופים, שיחזרו כבר הביתה, ואחרי זה את החיילים שיחזרו בשלום, ואני מלמלתי מולה אמן ואמן בהתכוונות מלאה. ואז היא אמרה שהיא כל כך כועסת שלא שמרו כמו שצריך, שלא השגיחו מספיק. "העיקר הוא ואשתו כל היום פצ'ה פצ'ה, הולכים ממקום למקום".
ואני הסתכלתי על העיניים שלה והתחלתי לבכות, כי התגעגעתי לסבתא שלי שאיננה מזמן, ובכיתי על זה שאין לי צדיקים לבקש מהם בקשות, ושאני לא מצליחה למצוא שום אלוהים כבר 24 ימים.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו