רגע לפני יום הדין והרחמים: הכותבים שלנו חוזרים לרגעי החרטה שלהם

השודד הצדיק (כתב: דייויד סלע)

ואז הוא אמר לאבא שלי בשקט:

"אכן הייתי פושע, אבל לא רוצח"

לאבא שלי, שמואל סלע ז"ל, היתה חנות תכשיטים ברחוב נורדאו בחיפה. כל ילדותי חייתי בפחד, אחרי שאבי נהג לדווח על מקרי שוד שהתרחשו אצל מכריו. לדיווחים תמיד היה מוסיף אנחה עם שאלה: "ומה יהיה לנו לאכול אם יום אחד גם החנות שלנו תישדד?"

ערב חורפי אחד, מעט לפני הסגירה, יצא אבי מחוץ לחנות לעניין מסוים. כשחזר התנפלו עליו בכניסה שני שודדים רעולי פנים, דחפו אותו פנימה וסגרו אחריהם את הדלת. אחד מהם החזיק בידו תת־מקלע עוזי, בעוד השני רוקן לתוך שק יוטה גדול מגשים שלמים של תכשיטי זהב ויהלומים.
ברגע מסוים ניצל אבי חוסר תשומת לב מצד השודד עם העוזי, התנפל עליו וניהל מולו מאבק עיקש ואלים. השודד עם המגשים נבהל מההתרחשות והחל לברוח, ואחריו רץ גם חברו - שנחלץ בינתיים מאחיזתו של אבי.

שכנה שצפתה במחזה מהבית ממול התקשרה מייד למשטרה, ובתוך שניות דהרה למקום ניידת שסיירה במקרה בסמוך. השודדים הנמלטים, ששמעו את צפירות הסירנה, רצו כאחוזי אמוק לאורך הרחוב, ותוך כדי ריצה נקרע שק התכשיטים שהחזיקו.

עד שהגיעו למכונית המילוט, שבתוכה המתין להם נהג במנוע דולק, נותר השק מדולל לחלוטין. לעומת זאת, המדרכה שעליה חלפו במסלול מנוסתם רופדה בטבעות יהלום, בצמידי זהב, בענקי פנינים ובסיכות משובצות באבנים יקרות.

ניידת המשטרה החלה מייד במרדף אחרי מכונית ה"לארק" של השודדים, שדהרה בצווחת גלגלים אל הרחוב הסמוך - כנגד כיוון התנועה. בשלב מסוים הוציא אחד השוטרים את פלג גופו העליון מחלון הניידת וירה שלוש יריות לעבר הרכב הנמלט. אחד הקליעים חדר דרך החלון האחורי ופגע בנהג, דבר שגרם ל"לארק" לסטות מייד למדרכה ולהתנגש בגזע עץ.

בעוד השוטרים עוצרים את השודדים ומחרימים את העוזי, שהיה טעון במחסנית מלאה, ירדו השכנים לרחוב, ליקטו מהמדרכה את התכשיטים - והשיבו אותם מייד לחנותו של אבי ההמום. עד שעת לילה מאוחרת התגודדו רבים סביב החנות ושוחחו על האירוע הדרמטי שפקד את השכונה המנומנמת.

"נפש הבחור מתענה"

עשר שנים חלפו מהשוד, כשבאחד הימים שבין ראש השנה ליום כיפור נכנס לחנותו של אבי רב חרדי, לבוש קפוטה, זקנו עבות ועיניו קורנות. אבי, שכל ימיו חשש ממקרה שוד נוסף, חשד שמדובר במתחזה - ושאל את האיש בזהירות כיצד יוכל לעזור לו.

"זה לא עניין של עסקים, אלא של גמילות חסדים", הסביר הרב בנחת.

"כבר תרמתי בבית", אמר אבי.

"לא, לא", אמר הרב בשלווה, "מדובר בגמילות חסדים נפשית".

כאשר עזב אחרון הלקוחות את החנות, התיישבו אבי והרב לשיחה.

"אתה זוכר את השוד שהיה אצלך לפני עשר שנים?" שאל הרב.

"בוודאי", זע אבי באי־נחת.

הרב הציג את עצמו: "אני רבה של ישיבה של חוזרים בתשובה בצפון הארץ. יש אצלנו תלמיד חכם חדש, חוזר בתשובה, שהגיע אלינו אחרי שישב ב'ישיבה' אחרת במשך תשע שנים. הוא עילוי, מתמיד מופלא, מסתפק במועט וסגפן קיצוני".

"איך כל זה נוגע אלי?" תמה אבי.

"הבחור שאני מדבר איתך עליו", האריך הרב הפוגה בדיבורו, "הוא האיש ששדד את חנותך לפני עשר שנים. וה'ישיבה' שממנה הוא הגיע אלינו היתה כלא רמלה".

אבי אחז בתדהמה במשענת כיסאו. "אז מה אתה מבקש ממני?" שאל לבסוף את הרב.

"נפשו של הבחור מתענה עליו כבר שנים", ענה הרב. "ובמיוחד בעשרת ימי תשובה, בהתקרב יום כיפור. הוא רוצה להגיע לתשובה מלאה וטהורה. בכל יום הוא מדמה את עצמו נשרף בייסורי הגיהינום, עקב העוול הגדול שעולל לך. חסד גדול תעשה איתו אם תפתח את ליבך אליו ותסלח לו על פשעיו".

"תמסור לו שסלחתי", אמר אבי מייד וקם ממקומו. "תגיד לו גם שאיחלתי לו הרבה בריאות".
"לא", הזדעק הרב. "סליחה ראוי שתיראה, לא רק שתיאמר. אנא ממך, אם רק תוכל לאזור עוז ולפגוש את הבחור, כך שיוכל לבקש סליחה ומחילה בפניך".

אבי חשב לרגע, שקל והרהר, ולבסוף הסכים.

"יפה, נבוא מחר בבוקר", חייך הרב והסביר: "מחר ערב יום כיפור, זמן טוב לסליחה ולכפרה".
למחרת בתשע בבוקר חזר הרב לחנות ועימו בחור לבוש שחורים, פניו מעוטרות בפאות לחיים ארוכות ובזקן סבוך. הבחור הביט בחשש ובמבוכה ברצפה, כאילו איבד דבר מה לפני שנים וכעת הגיע זמנו למצוא אותו. ומאחר שאבי היה עסוק באותו רגע עם לקוחה, התיישב הבחור עם הרב בפינה, שלף ספר תפילה מרופט ושיקע עצמו במלמול חרישי.

"אם לא היית מתנפל עלי בשוד, למרות שאחזתי בנשק, אני וחברי לא היינו מתבלבלים ובורחים. היינו מורגלים לשדוד, אבל בחנות שלך הכל השתבש, ובגללך למעשה נתפסנו. אני חייב לך את חיי, ואני מבקש את סליחתך. בבקשה, סלח לי"

כשהתפנה בינתיים מעסקיו, ניגש אבי והתיישב עם השניים. הרב פתח את דבריו בדרמטיות: "נמצא איתנו בחור שלפני שנות דור חי חיי חרפה, שמע בעצת רשעים, ישב במושב לצים ועשה הרע בעיני ה'. אך הקב"ה, רחום וחנון, משך את נפשו התועה מתחתיות שאול, והחזירו, ברוך ה', לעולם של מצוות, חסדים ומעשים טובים".

הבחור, בתגובה, המשיך למלמל בעיניים עצומות. אבי ישב מול שניהם נבוך.

אחרי שתיקה ארוכה, כשהרב מדרבן לפעולה במרפקו, פתח הבחור סוף־סוף את פיו.

"אני מבקש סליחה", אמר בקול חלש.

"זה הכל?" שאל אבי בתמיהה.

וכאן התחיל הבחור לדבר. דיבר - ולא הפסיק. הוא גולל בשטף את סיפור גדילתו באחת משכונות העוני בעיר התחתית של חיפה, עם אחים מרובים, אב שיכור ואמא שנעדרה מהבית לעיתים תכופות. סיפר איך נגרר לעולם הפשע, תחילה בעבירות קטנות ואחר כך במעשים קשים יותר ויותר. תיאר איך, כשריצה את עונש המאסר שלו בכלא רמלה, הגיע לשיעורי דת, ואיזה אושר מילאה החזרה בתשובה את נפשו.

וככל שהמשיך ותיאר, כך גבר קולו, גבו הזדקף ואור חדש נראה בוקע מבעד לעיניו. הוא דיבר לא הפסקה, כאילו עשר שנים היה נתון בתענית דיבור וכעת הותר מאיסורו.

כשסיים, השתררה בחלל החנות דממה, ורק זמזום נורת הניאון נשמע.

"תגיד לי", שבר אבי את השתיקה בלחש. "מי משלושת השודדים היית אתה?"

הבחור ענה בביישנות: "אני הייתי עם העוזי, השודד שעליו התנפלת".

הפעם הגיע תורו של אבי להתרגש. עשר שנים לא עזבה את מוחו הסצנה הקשה, כשעמד מול רעול הפנים שכיוון אליו את נשקו. לא שכח את התמונה אף לא ליום אחד.

"יש משהו שמנקר בראשי בכל השנים האלה", אמר אבי ופנה לבחור. "כשהתנפלתי עליך והתחלתי להרביץ לך, העוזי שבידיך היה טעון. למה לא ירית בי?"

הבחור תלה באבי את עיניו והשיב בקול חרישי: "אכן הייתי פושע, אבל לא רוצח".

אבי קם בהתפעמות מכיסאו וניגש לאחד משולחנות התצוגה בחנות. הוא חיפש דבר מה, עד שלבסוף מצא: מדליון מוזהב שנשא את האותיות "חי". הוא השחיל אותו על שרשרת זהב דקה, הכניס הכל לקופסה קטנה וניגש בחזרה אל הבחור.

"קח!" אמר בהתרגשות. "תודה שלא ירית בי. בזכותך אני עדיין חי".

אך הבחור סירב לקחת את הקופסה והסביר: "לא! אני הוא זה שחי בזכותך. אם לא היית מתנפל עלי בשוד ההוא, אני וחברי לא היינו מתבלבלים ובורחים. כבר היינו מורגלים לשדוד, אבל בחנות שלך הכל השתבש, ובגללך בעצם נתפסנו. בהתחלה חשבתי שהיה מדובר בסתם חוסר מזל, אבל כשהגעתי אל הדת הבנתי שיד השם היתה בדבר. הוא שכיוון אותי אליך ושלח אותך אלי. ממך הגעתי לכלא, ומהכלא לחזרה בתשובה. בכל תרחיש אחר כבר הייתי מת מזמן - מסמים או מרעה חולה אחרת. אני חייב לך את חיי, ואני מבקש את סליחתך. בבקשה, סלח לי".

"אני סולח", אמר אבי בקול רועד.

בשלב זה הזדקף הרב בכיסאו, הלם בחוזקה על השולחן ואמר: "נו, שיהיה בשעה טובה! שנזכה למצוות, למעשי חסד ולגמילות חסדים, ובא לציון גואל ושלום על כל ישראל". הוא רמז בעיניו לבחור, ושניהם פנו ועזבו את החנות.

ביציאתם הביט אבי לעברם והבחין שבחור הישיבה, שרק חצי שעה קודם לכן נכנס שפוף ומהוסס, צועד כעת בגב זקוף ובראש מורם, כאילו עול גדול הוסר מעל כתפיו.

אלמונים בהלוויה

20 שנים אחרי יום הפיוס הגורלי ההוא, הלך אבי לעולמו. זה קרה ערב אחד, בחטף.
בזמן הלווייתו, כשהרמתי את עיניי וסקרתי את ההמון הרב שהתכנס שם, לא יכולתי שלא להבחין שעל גבעה קטנה, בשולי הקהל, עמד חרדי לא מוכר לבוש שחורים, ולצידו שישה ילדים בגבהים שונים, נושאים את מבטם אל עבר הציבור הגדול. הם עמדו דוממים, מקשיבים להספדים ועוקבים במבטם אחרי נושאי המיטה.
כשהסתיימה ההלוויה, רציתי לגשת אליהם, לברר בשקט מי הם וללחוץ את ידם. אך כשהרמתי את עיניי שוב לכיוון הגבעה, הם כבר נעלמו. כאילו לא היו שם מעולם.

דיבור רועם (כתב: ג'קי לוי) 

המילים "כמו כולם" היו פליטת פה אומללה שלי. והיא פצעה

לפני כמה שנים הוזמנתי להנחות את טקס יום הזיכרון העירוני של עיר הולדתי, בת ים. בין היתר, היה עלי לקרוא באופן טקסי ומכובד את רשימת הנופלים. עם השנים צברתי מספיק ניסיון מול מיקרופון, ברדיו ועל הבמה כדי לבצע משימות מהסוג הזה, אבל היו שם כמה שמות שנעצרו לי בגרון. באותו רגע קיוויתי בליבי שאף אחד לא מבחין בכך. למען האמת, הייתי צריך להניח את המקצועיות בצד ולתת לדמעות לעשות את שלהן.

השמות האלה היו שייכים לחללים שעד אותו הרגע הכרתי בתור "אבא של". מעולם קודם לכן לא ידעתי איך קראו להם באמת. אבל זיהיתי לפי שם המשפחה ולפי המספר הזה, 73. אני חושב שבכל פעם שאחד החברים בכיתה שלנו או מהכיתה המקבילה איבד אבא או אח, רובנו נקלענו למערבולת רגשות שבה, לצד המצוקה, היתה גם תחושת רווחה על כך שזה לא אנחנו. לא הפעם. הפעם זה הוא.

שנות ה־70 היו תקופה מתוקה מהמון בחינות, אבל בכל הנוגע לגילויי רגש, רובנו היינו גלמים. אני לא חושב שיש הרבה דברים מגוחכים כמו להתנצל על משהו 50 שנה מאוחר מדי. ובכל זאת, עדיין מציקה לי המחשבה על כך שבמקום לעטוף את הילדים שהתייתמו במלחמה ההיא, נרתענו מהם. כאילו יש משהו מידבק בשכול. משהו בגורלם המר, שכדאי בפשטות להתרחק ממנו.

היינו ילדים מפוחדים. לא ידענו איך לגשת ולא מצאנו משהו לומר, ולכן לא ניגשנו וגם לא אמרנו כלום. ואני חושב שזה גם קצת באשמת התקופה ההיא, שלא לימדה לדבר, ובאשמת המורים, שלא הדריכו אותנו. אבל לא פחות מכך, מה לעשות, גם באשמתנו שלנו.

• • •

שנים אחרי הילדות, כשהייתי נח"לאי אחרי קורס מ"כים, קיבלנו הודעה שצה"ל זקוק לחיילים משופשפים להקמת יחידה חדשה. זמן קצר אחרי שהגענו לבסיס הלא מוכר קראו לנו להרצאה שתתקיים בחדר האוכל. שני חיילים עמדו שם, ליד לוח עמוס בשקפים, והתחילו להמטיר מידע.
כל התנאים נראו כמו הכנה לתרדמה מפוארת, אבל אז הם אמרו: "חבר'ה, התפקיד שלנו כאן הוא לדאוג לכך שמלחמת יום כיפור לא תוכל לקרות בשנית". ופתאום כולם הזדקפו, חידדו חושים ואפילו שאלו שאלות קשות. הסתכלתי סביב והבנתי שכל בני גילי גוררים פחות או יותר אותה חוויית ילדות מכוננת.

"באולם ישבו שני אנשים שאבא שלהם לא חזר מהחזית. לא אחרי חצי שנה ולא בכלל. קשה לי לחשוב על משהו שאני מתחרט שאמרתי יותר מצמד המילים הללו. אני מתנצל מאז שוב ושוב. בטח בערב יום כיפור"

את מלחמת יום כיפור אני זוכר מבעד לעיניו של ילד בכיתה ה' בבית הספר "תחכמוני" בבת ים. בילינו כמה לילות במקלט המאובק שמתחת לבלוק, אבל דווקא החוויה הזאת לא נצרבה כל כך בנפשנו. חוץ מהעובדה שהיה מוזר לראות פתאום את כל השכנים עם הפיג'מות המצחיקות שלהם.
מה זוכרים בכל זאת? את המחסור. מחסור בשמן, בקמח, באורז, בסוכר ובגברים צעירים. מותר לקנות רק בקבוק אחד וקילו אחד, ומנהל החנות שלא הפסיק לחשוד בכולם שמנסים לעבוד עליו. ובצדק: "כל פעם את שולחת ילד אחר להביא עוד קמח! אבל הם די דומים, עם כל הכבוד!" ואת העובדה שבמשך חצי שנה התבקשתי, בן ה־10 שהייתי, להיות הגבר של הבית. לעשות קידוש ולהוריד את הפח.

ואת הפעם הראשונה שבה הגיע לבית הכנסת אחד החיילים שחזר לחופשה. אני זוכר שגם הפעם עצרו את התפילה לזמן ממושך. זה היה זק, שנפטר לאחרונה, כך שמעתי. הוא הגיע לקבלת השבת כשהוא עדיין במדים, טרם הספיק להתקלח, וכל הזקנים עמדו בתור לחבק אותו, למשש אותו ולוודא שהוא אכן אמיתי ושהוא כאן.

היו הרבה רגעים חזקים בשנה ההיא. ואנחנו, הילדים שעמדנו בצד והתבוננו, לא נשכח גם את הרגע הזה.

• • •

יש רגע במופע שלי על שנות ה־70 שבו אני מספר על הרגעים האלה. הגיוס בבית הכנסת, חזרתו של אבא וכל מיני דברים קטנים ובלתי נשכחים שהתרחשו בין לבין. באחת מההופעות הראשונות כשלתי בלשוני. רציתי לספר על כך שהחיילים חזרו הביתה מסואץ אחרי חצי שנה. היום זה באמת קצת בלתי נתפס. חצי שנה בלי מכתב ובלי שיחת טלפון. אבל באותו ערב אמרתי משהו כמו "כמו כולם, אבא חזר אחרי חצי שנה".

באולם ישבו שני אנשים שאבא שלהם לא חזר. לא אחרי חצי שנה, ולא בכלל. המילים "כמו כולם" היו פליטת פה אומללה שפצעה אותם. קשה לי לחשוב על משהו שאני מתחרט שאמרתי יותר מאשר צמד המילים הללו. התנצלתי אז. ואני מתנצל מאז שוב ושוב. בטח בערב יום כיפור.

הרגשה טינופת (כתבה: איה כורם)

אחרי יומיים הגיע ממנו מייל: "איך יכולת לעשות לי את זה?"

הדבר הכי גרוע שעשיתי למישהו היה להשאיר אותו על החוף בהודו וללכת. אני אפילו לא יכולה להגיד שהייתי צעירה וטיפשה, כי כבר הייתי במחצית השנייה של שנות ה־20 שלי, וידעתי טוב מאוד שלא עושים דבר כזה למישהו.

מה שלא ידעתי זה איך להגיד למישהו שאני לא רוצה שהוא יבוא איתי לגוקרנה בעודנו על המטוס למומביי, או במלון במומביי, או בנסיעה לגוקרנה, בעצירה ללילה בבקתה בדרך, או בכל רגע נתון לפני העלייה לסירה שלקחה אותנו לחוף מבודד בלי חשמל או מים זורמים.

התחלנו לצאת חודשיים קודם לכן. הוא היה שונה מאוד מכל הבנים שיצאתי איתם עד לאותה נקודה: כאלה שיש להם גזייה באוטו. הבחור הזה היה אמן ורגיש מאוד, וכנראה קצת מפונק, ואני ממש מקווה שהוא לא קורא את זה עכשיו.

זו היתה החלטה של רגע, לעלות על מטוס להודו, כאילו לחופשה, אבל בפועל פשוט כדי לברוח מכל מה שלא נעים לי: האקס שעדיין בא לדפוק לי מדי פעם בדלת, הקריירה המשונה הזאת, שלא בחרתי בה אבל הייתי גאוותנית מכדי לעזוב, קבוצת החברים שלי שהלכה והתפרקה, הכסף, האין כסף, האנשים שהסתכלו עלי, שכל הזמן הסתכלו עלי.

הוא היה מאוהב בי, ואני נהניתי מתשומת הלב. ערב אחד הוא שאל בזהירות מה דעתי שהוא יצטרף. אני לא באמת זוכרת מה אמרתי ואיך הגבתי, אבל נדמה לי שהיתה בינינו איזו הסכמה מעורפלת מאוד שאם יהיה כיף נמשיך ביחד, ואם לא - אז נתפצל. דבר מטומטם מאוד לסכם כשאני הייתי כבר פעמיים בהודו והוא מעולם לא.

יש ביניכם מי שיאמר "נו, אפשר לחשוב". אבל הודו היא לא ארץ אחרת, היא יקום אחר. היא דוחה ומפחידה, ובו־בזמן יפהפייה ומלאת קסם. אפשר לאהוב אותה ואפשר לשנוא אותה - ובדרך כלל זה שניהם יחד.

ביום הראשון שלי אי פעם בהודו נגררתי אחרי החבר שלי דאז ב"מיין בזאר" בדלהי, כנראה אחד המקומות הכי קיצוניים עלי אדמות לחפש מקום להניח בו את הראש ללילה אחד. מצאנו איזו אכסניה דוחה, ואת הלילה הראשון בהודו ביליתי בלהביט בקיר המוכתם, להתהפך במיטה הקשה ולשאול את עצמי וואט דה פאק.

אבל אחרי הלילה בא הבוקר, ויצאנו מהעיר המטונפת ועלינו לרכבת לנסיעה של יממה. בחרתי את המיטה העליונה והתכסיתי בסדין הנקי. מוכר הצ'אי נכנס לקרון ומזג לנו צ'אי מתוק וטעים לתוך כוסות משולשות.

"כשאמרתי לו שאני הולכת, הוא לא הבין. חשב שאני מתכוונת לחזור. לא הסתכלתי בעיניים. ידעתי שאנשים טובים לא אמורים לעשות דברים כאלה. בבוקר שאל אותי מכר 'לאן את רוצה לנסוע?' עניתי: 'מִפּה'"

• • •

הוא היה כל כך אומלל. כשהגענו לחוף, ירדנו אל החול הרך עם התיקים הכבדים. היה לו חם, היה לו קשה. לקחתי לו את התיק, לא כי רציתי לעזור אלא כדי לא לשמוע אותו מתלונן יותר. צעדנו בשתיקה, התמקמנו בשתיקה ושתקנו כל אחר הצהריים. בערב ניגשתי לטלפון הציבורי והתקשרתי למכר שגר אז בגואה:

"שומע? אני פה על החוף וחייבת לחתוך".

"לבוא לקחת אותך?"

"כן".

כשאמרתי לו שאני הולכת, הוא לא הבין. חשב שאני מתכוונת לחזור. לא הסתכלתי בעיניים. ידעתי שאנשים טובים לא אמורים לעשות דברים כאלה.

בבוקר הגיע המכר, הגיש לי קסדה וקשר את התיק שלי לאופנוע. "לאן את רוצה לנסוע?"

"מִפֹּה".

נסענו עד גואה בכבישים חצי סלולים, הים מצד אחד, שדות מהצד שני. חשבתי שסוף־סוף מתחילה החופשה שלי. אחרי יומיים הוא שלח לי מייל ושאל איך יכולתי לעשות דבר כזה. הייתי מספיק מבוגרת כדי להבין שזו האחריות שלי. הייתי מספיק צעירה כדי לחשוב שאני אוכל לשכוח מזה.
מאז לא החלפנו מילה.

חיקוי גורלי (כתב: קובי אריאלי)

לא פקפקתי באמיתות המעשה, אבל חשבתי: אולי זה לא אני?

בדרך כלל, כשרשת חברתית מביאה ד"ש מהעבר, מדובר בדבר שמח. טוב לגלות חבר נושן, נעים לשמוע סיפור מפעם, ובאופן כללי מנוע הנוסטלגיה המוכר, שברור לגמרי שהוא מתבסס על האושר התוקף אנשים כשהם נזכרים שהיו פעם צעירים, מתחיל לפעום.

בעבר הרגעים האלה היו שמורים לפגישה אקראית או לחבר נמרץ שיוזם מפגש חברים. היום אלה מעשים שבכל רגע בפייסבוק, באינסטגרם ובחבריהם.

יום אחד, לפני לא הרבה זמן, החלה אפליקציית טיקטוק לאותת לי שמישהו הזכיר אותי. הטיקטוק שלי בחיתוליו, והוא כלל לא פעיל, אבל מובן שעזבתי הכל ורצתי לראות במה מדובר. ובכן, האיתות הראשון היה די מינורי. זה היה חבר מהישיבה שזכרתי היטב, שסיפר למצלמה שהוא למד בישיבה שבה למדתי ואף הזכיר כמה חברים שלמדו איתו.

כיוון שאני בחור מוכר, הוא הזכיר גם אותי (כל השאר היו רבנים ומחנכים, אני הייתי הליצן היחיד). זה דווקא החמיא לי, אבל אז הגיע הציוץ הבא שסיפר סיפור.

והסיפור היה שפעם, בתקופת לימודינו בישיבה, פגעתי בו פגיעה קשה. הוא סיפר שהיה אז בדיאטה חריפה והשיל הרבה ממשקלו, כך שמכנסיו היו תלויים עליו בצורה קצת מגוחכת או מרושלת. ועוד סיפר שיום אחד, כשעשה את דרכו בישיבה, הלכתי אחריו עם חבר וחיקיתי את דרך הילוכו כשאני בטוח שהוא לא רואה. מה שנעלם מעיניי היה שמשה גדולה שניצבה מולנו, ומבעדה השתקפנו אני וכל תנועה מתנועותיי. הוא פשוט ראה הכל ולא הגיב.

32 שנים עברו מאז, והוא זוכר כל פרט, בעיקר זוכר את הפגיעה. עד כדי כך זוכר, שהוא מרשה לעצמו לספר על כך בטיקטוק קבל עם ועולם.

האפקט של הסרטון הזה עלי היה בלתי נשלט. פשוט התכווצתי בכאב נורא, ובתחילה כל מה שרציתי היה או לקבור את עצמי או לרוץ אליו ולחבק אותו. אבל אז נרגעתי קצת ונותר רק כאב גדול. מאוד גדול. לא זכרתי במדויק את האירוע, אבל זה היה תיאור מדויק מכדי שיהיה לא נכון. וזה, איך לומר בעדינות, לא לחלוטין לא מתאים לי.

די בקלות הצלחתי לדמיין את עצמי שם, מהלך בקלילות אחרי מישהו שהולך קצת מצחיק ומחקה אותו, בקטנה, כדי להצחיק את ההולך לצידי. אבל כש־32 שנים אחרי התברר שמושא החיקוי פשוט ראה אותי, זה היה נורא. בושה איומה שטפה אותי בעוצמה שלא הכרתי. אני נתקף הרבה פעמים ברגשי חרטה על דברים שאני עושה ועל דברים שאני אומר. המקרה הזה באמת היה בעוצמה בלתי מוכרת.

מובן שמייד, מתוך הכאב, יצרתי איתו קשר והתנצלתי מעומק עמקי לבבי, וגם ציינתי שאני מוכרח לומר שאיני זוכר את האירוע, ואף שאיני מפקפק חס וחלילה באמיתות המעשה, אני עדיין נותן איזשהו סיכוי לכך שזה אולי היה מישהו אחר ולא אני, ובכל מקרה אני מתנצל ומתנצל ומתנצל. סליחה ומחילה וכפרה.

והוא השיב לי בכזאת חדווה ובכזו סליחה מכל הלב, שגרמו לי להתגעגע אליו ולאהוב אותו ממש. מחול לך, מחול לך, מחול לך, הוא כתב והוסיף עוד מילים חמות. ואני ממש הרגשתי למה התכוונה המשנה כשקבעה "עבירות שבין אדם לחברו אין יום כיפור מכפר עד שירצה את חברו". כך באמת נראה ריצוי.

"האפקט של הסרטון המאשים עלי היה בלתי נשלט. פשוט התכווצתי בכאב נורא, ובתחילה כל מה שרציתי היה או לקבור את עצמי או לרוץ אליו ולחבק אותו. אבל אז נרגעתי קצת ונותר רק כאב גדול. מאוד גדול"

אבל אז הוא המשיך לתאר לי את האירוע וסיפק עוד פרטים על מה שהיה. למשל, את שמו של מי שהיה שם לצידי, וגם טרח וסיפר על המקום שבו הכל התרחש: זה היה, הוא אמר, ממש בצד חדר האוכל, בדרך לבית המדרש.

ואני המשכתי לשוש על כך שהוא סלח לי ושנחה דעתו, ובעקבות הנתונים החדשים גם נחה דעתי ושקט מצפוני. לא אמרתי לו מילה, כמובן, אבל עד כמה אני יכול לשמור את זה בבטן? אז הנה, עכשיו ערב יום כיפור, ואם הוא קורא את השורות האלה, עלי לומר לו בבירור:

בחייאת, בני, עזוב. זה לא הייתי אני. אם היית מתאר סיפור שקרה בפנימייה, זה היה אמין. אבל אני בחיים לא צעדתי אל בית המדרש. אתה תיאלץ להמשיך לחפש את הפוגע האמיתי. אבל תודה לך על כך שנתת לי את תחושת הסליחה, וגמר חתימה טובה לך.

וסליחה מכל מי שבאמת פגעתי בו.