תמו הימים הנוראים, ונותרנו עם ימים נוראים מסוג אחר. מי יתן ובמהרה ייתמו אף הם. היה מרומם ומרגש בתפילות ראש השנה ויום כיפור, בסליחות ובעשרת ימי תשובה. בית הכנסת הוא, כידוע, עולם בפני עצמו. מתקיימת בו מערכת חיים מושלמת: ממלכה, היררכיה, פוליטיקה ומשק. כסיכום ביניים של תשרי תשפ"ה, אני מתכבד להגיש בפני הקוראים שלוש הערות, היישר מבית הכנסת.
שנה טובה לרבי שבתאי (שם בדוי). אני משתמש בשם בדוי מפני שאני לא סובל את רבי שבתאי, וביום כיפור האחרון כמעט השלכתי עליו את המחזור הכבד ביחד עם קופסת הטבק שעמדה לצידו. מה שקרה הוא שכשכולם שרו את השירים הנפלאים והיפהפיים של תפילת יום כיפור גם שבתאי שר, אבל בכל פעם ובכל שורה הוא נכנס שנייה אחת לפני כולם.
הוא שר בסדר, אפילו לא זייף את המנגינה, אבל עשה דבר חמור הרבה יותר: הוא זייף את הקצב. ותמיד באותה צורה - נכנס תיבה אחת לפני כולם. וככל שעבר הזמן ונתרבו השירים, המצב הלך והחמיר והזעם שלי הלך והתפתח למקומות לא שפויים בכלל. התחלתי לחשוב עליו מחשבות נוראות.
בהתחלה אמרתי: נו טוב, עזוב. לא לכולם יש חוש קצב מפותח. ואז נרגעתי לרגע והמשכתי לשיר בהתלהבות עם כולם את הפיוט המופלא "אמנם כן יצר סוכן בנו"... אבל אז, בשורה "הס קטגור וקח סנגור מקומו", שאותה אצלנו כולם שואגים ביחד והוא כמובן נכנס שנייה לפני והרס הכל - אמרתי פתאום לעצמי: רגע, רגע.
אם זו בסך הכל לקות מוזיקלית של חוש קצב גרוע - אז למה תמיד הוא נכנס לפני? למה הוא אף פעם לא טועה ונכנס אחרי כולם? משמע, זה עניין אחר לגמרי. וכך מצאתי את עצמי, בעיצומו של היום הקדוש, הוגה בתכניות רצח, ועל הדרך הבנתי גם שאני לא בן אדם כל כך נורמלי.
אבל מתוך כל זה צמחה בי מחשבה. והמחשבה נוגעת לתפילות לימים הנוראים באופן כללי ולחיים שלנו באופן כללי. הסיפור של תפילות הימים הנוראים הוא תפילות ביחד. בקול אחד. כשם ששרים ביחד - כך מתפללים ביחד.
זה הקטע. לא תפילה, כי אם "תפילה משותפת". 90 אחוז מהתפילה, תבדקו את זה, מנוסחים בלשון רבים: אשמנו, בגדנו, על חטא שחטאנו, אבינו, מלכנו. ברגעים הכי נישאים ורמים, הכי מרגשים, הכי אינטימיים, עומד היהודי וצועק לאלוקיו: "וחתום לחיים טובים כל בני בריתך". כולם מתפללים עבור כולם.
יש לזה, כמובן, גם סימוכין בהלכה. בצורך להתפלל ביחד, בתפיסה שרוב תפילות הימים הנוראים הן עניין ציבורי. היחיד חוסה בצל כנפי הציבור, ומכוחו של הציבור הוא מבקש להיוושע. לפעמים צריך ללמוד לשיר ביחד. לא תמיד, אגב. לפעמים אפשר וצריך לשיר לבד, ואפילו לעשות אימפרוביזציה ולהיכנס מתי שרוצים. אבל לפעמים, ברמה הציבורית - חייבים לשיר ביחד. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.
שנה טובה לר' יעקב, שם אמיתי, החזן המיתולוגי בבית הכנסת המרכזי שהוא לא פחות צדיק ולא פחות חזן מאף אחד מחבריו וממתחריו בבתי כנסת אחרים, אבל הוא דאג לכך שהתפילה תהיה עניינית וקצבית ותסתיים בשעה שפויה ונורמלית. כזו שלא תגרום למחצית מהיושבים בבית הכנסת לשנוא ולתעב את יום כיפור ולמאה אחוז מהילדים במקום לטראומה.
שנה טובה גם לר' שמשון (שם בדוי), החזן בבית הכנסת הסמוך, שמתח וניג'ס ומשך ועצבן ונהנה לשמוע את הקול של עצמו, אז אחרי כל קטע שהקהל שר - הוא גם חזר עליו לאט ובהתאמה ובסלסול, עד שהמתפללים לא רק נראו כמתים בגלל הבגדים הלבנים, אלא מתו בפועל ממש.
אנא אבינו מלכנו, אתה, שהספקת בשישה ימים לברוא עולם שלם שיש בו הכל ולא חיסרת בו דבר, נטה חסדך לבניך המתחשבים בבניך האחרים. גמול נא שנה נפלאה לחזנים הממהרים, לדרשנים המקצרים, למרצים הלא חופרים, לאמנים המסיימים בשיא, למנחמים הענייניים, לאורחים הנוטשים בזמן ולכל מי שזוכר שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממנו. וגם שהזמנים השתנו והעולם מאומלק מאי־פעם וכללי הקשב השתנו. באוניברסיטה כמו ב"ברבי" כמו בבית הכנסת כמו בכנסת. תקצרו ברו.
שנה טובה גם לאהרון ידידי, שבבת מצווה היפה שחגגנו לנכדתו הוא סקר את כל הספרות ההלכתית בנוגע להיסטוריה של חגיגת בת מצווה לבנות (עניין שהוא חדש יחסית, פעם היו חוגגים רק לבנים), ותוך כדי דבריו המתמשכים אמרתי לו שאם ימשיך כך הבעיה תיפתר מאליה, כי הילדה תגיע כבר לגיל בר מצווה. סליחה, אהרון. אני אוהב אותך ודווקא דיברת לעניין.
ושנה טובה לי בעצמי. גם אני חזן וגם קורא בתורה, ואפילו תוקע בשופר. מנעוריי אני אוהב את מלאכות בית הכנסת ונושא בהן בשמחה ובגאון. בראש השנה, במניין הקטן שלנו, שימשתי גם חזן בכל התפילות, גם קורא וגם תוקע, ואת האמת אומר שכאשר הגולל גלל את ספר התורה - נצבט ליבי מעט ואמרתי לעצמי שאני הייתי עושה את זה יותר טוב.
אספר בענווה שאני חזן ראוי ובעל קורא פנומנלי אבל תוקע, אפעס, קצת פחות. ולמרות זאת, אני נוטה לחטוף, בגרידיות משונה, גם את המשרה הזאת. אני לא תוקע ממש מקצועי וגם הכושר הגופני כבר לא מה שהיה, ופעמיים השנה, גם בראש השנה וגם במוצאי יום הכיפורים - קפץ השטן אל תוך השופר והתקיעות נשמעו כמו דברים אחרים לחלוטין. גניחות, יפחות, שריקות, שיהוקים - רק לא תקיעות.
ומתוך החוויה הזו, שהיא לא נעימה, התחלתי לשחזר ולחשוב על כל הזקנים של ילדותי ונעוריי, שהיו נאחזים בחזקות ובתפקידים שלהם בטיפשות ובחוסר מודעות ומסרבים להניח, וכולם היו מפחדים לעשות משהו בעניין כדי לא להעליב את רבי קלמן ולא לפגוע ברבי זלמן.
והרי גם כך הוא כבר "סובל על הלב". ומי רוצה לקחת אחריות? ואיך נראה את פנינו בהלוויה לכשתהיה ויצביעו עלינו, הרוצחים? וכך היתה החרפה הולכת הלוך ונסוע, וכבר דמיינתי אותי אוחז בחזקתי וממשיך עימה עד לבושה הגדולה.
ומתוך זה אני מודיע כאן ועכשיו בעיתון הנפוץ בישראל, שבתשפ"ו הבאה עלינו לטובה לא אתקע בשופר בבית הכנסת, בלי נדר, ואאפשר לבעלי מקצוע לעשות את מלאכתם נאמנה. וממני ילמדו, אינשאללה, כולם. כל מי שמחזיק במשרתו, בתפקידו, בחזקתו, במנהגו ובכהונתו, בכל מקום ובכל תחום - אישי, משפחתי וציבורי, ותקוע שם אלף שנה וחושב שזה שלו ואוי אוי אוי מה יקרה אם הוא יניח את זה מידו.
שיירגע, זה אמנם חביב ונעים, יוצר תחושת יציבות והמשכיות ולפעמים גם מתגמל, אבל אלה דברים שראוי לשנות ולו לשם השינוי. שחיקה, סיאוב, חלודה וקורוזיה נוטים לבוא כמהלכים חרש לאיטם, ללא התראה. הם פשוט מצטברים שם, אז עדיף מראש לשאת תפילה שנשמע את הקריאה ונחדל מן התקיעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו