"כשנתקלים ראשונים במחבלים, חייבים לדעת להגיב": הצצה נדירה לקורס לוחמי כיתות הכוננות ביישובים

הרכבים דהרו נגד כיוון התנועה בתוך היישוב קריית ארבע, צופרים להולכים על הכביש ביום שישי בערב, לאחר התפילה. אחד מהרכבים נחת על פס האטה והתיז ניצוצות לאוויר, משל היה בסרט מתח, בעודו ממשיך במהירות מסחררת. ברקע נשמעו צרורות עצומים מכיוון העיר חברון השכנה, מרעידים את חלונות בתי היישוב הישראלי. קרב לחיים ולמוות התרחש בתוך סמטה, מטרים בודדים משער הכניסה לקריית ארבע.

שעה קלה קודם לכן הגיעו שלושה מחבלי הג'יהאד האסלאמי למקום, ככל הנראה כדי לחדור ליישוב. הראשון פתח באש וזרק רימונים לעבר כוח מג"ב שהיה במקום. אלכס צביטמן, לוחם כיתת הכוננות של קריית ארבע, זיהה אותו ראשון, צעק "מלוכלך!" והלוחמים פתחו לעברו באש.

שני המחבלים האחרים הסתתרו בין הבתים. כשהלוחמים נכנסו לסמטה, פתחו לעברם באש. קמב"ץ פלוגת מג"ב חברון, רב־פקד סמיח סוידאן, נכנס לתוך הסמטה אך נקלע למארב. נהגו נהרג והוא נפצע קשה. "נפגעתי, תביאו עזרה", דיווח בכוחותיו האחרונים. לוחמים נוספים שנכנסו לסמטה נהרגו ונפצעו. אל"מ דרור־יצחק וינברג, מפקד חטיבת יהודה, נכנס באומץ לתוך הסמטה, וכשיצא מהג'יפ נורה ונהרג. כוחות צה"ל שהיו במקום איבדו את שדרת הפיקוד, ומי שסייעו להם רבות היו אנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע.

לבושים בחולצות לבנות של שבת נכנסו אנשי כיתת הכוננות ולוחמי צה"ל, בפיקודו של קצין הביטחון היישובי יצחק בואניש, לתוך הסמטה כדי לחלץ את הפצועים, אך נתקלו גם הם במארב. כל הלוחמים נפגעו מאש צולבת. בואניש, אלכס צביטמן ואלכס דוכן ז"ל נהרגו במקום, לצד שני לוחמי מג"ב גדי רחמים ונתנאל מכלוף ז"ל.

אליהו ליבמן, קב"ט היישוב היהודי בחברון דאז והיום ראש מועצת קריית ארבע, נכנס גם הוא לסמטה. "ישבתי בג'יפ עם חולצת שבת, בכלל לא בקטע של מי שבא לנהל קרבות, ופתאום אני מוצא את עצמי בקו האש משני מטרים, בחושך, לבד, מסביבי כולם מתים", שחזר לימים את האירוע הקשה. "אתה רואה מולך את מלאך המוות וחושב 'אם את כל העשרה שלפניי הוא חיסל, מי אני שאצא מזה בחיים?".

ליבמן דהר לאחור, כשזגוגיות ג'יפ הלנד רובר ממוגן הירי שלו מתנפצות ואחד מאנשי כיתת הכוננות מחפה עליו. כשיצא, הסיר את החולצה והציצית כדי לא לבלוט. בעוד צה"ל ומג"ב מתקשים להתאושש, נכנסו שוב לוחמי כיתת הכוננות האזרחית לתוך סמטת המוות. "הכניסה השנייה היתה הרבה יותר מפחידה", סיפר ליבמן. "אחרי שאתה מבין שכולם מתו זה סיפור אחר לגמרי, אבל אתה מבין גם שאם אתה לא תופס עכשיו פיקוד ועושה משהו, המצב רק ילך ויחמיר".

במשך 20 דקות ניהלו לוחמי כיתת הכוננות קרב, או כפי שהגדיר זאת ליבמן - "אש מטורפת", וחילצו את הפצועים וההרוגים. "היתה במקום הרגשה נוראית. הכל היה מלא ריח של מוות, ומסביב, על הרצפה, היו הגופות". לאחר שהוציאו את רוב ההרוגים והפצועים, ביקש ליבמן מאנשי כיתת הכוננות להיכנס שוב, להוציא את יתר חבריהם שנפלו. "אנשים הבינו שהם מתבקשים להתנדב למשהו שהסיכוי לצאת ממנו לא גדול", הוא נזכר. לבסוף נכנס ליבמן לסמטה עם קצין מג"ב ושני אנשי כיתת כוננות, והם הוציאו את ההרוגים.

12 לוחמים נפלו בקרב ההוא: אל"מ דרור־יצחק וינברג, רפ"ק סמיח סוידאן, סגן דני כהן, סמל שני תומר נוב, סמל שני גד רחמים, סמל ראשון יצחק בואניש, סמ"ר ישעיהו דוידוב, סמ"ר אלכסנדר דוכן, סמ"ר איגור דרוביצקי, סמ"ר אלכסנדר צביטמן, סמ"ר נתנאל מכלוף וסמ"ר דוד מרכוס.

כנער צעיר הייתי אז בתוך קריית ארבע, שמעתי את הירי הכבד והתחלתי לקבל את השמועות הקשות. בדרכי, חסרת האחריות יש לציין, לשער הדרומי של קריית ארבע, פגשתי את אנשי כיתת הכוננות ששרדו את הקרב. "שבת שלום", אמרתי להם, והם השיבו, חולצותיהם הלבנות מוכתמות בדם חבריהם. אחד מהנהגים שדהר מולי שעה קלה קודם לכן ניצל רק בזכות שכפ"ץ קרמי שלבש במקרה ובלם את הקליע.

30 לוחמי כיתת הכוננות של קריית ארבע קיבלו תעודות הערכה אישיות. שלושת ההרוגים מהכיתה, שנלחמו במשך שעות לצד לוחמי צה"ל ומג"ב, ושהקריבו את חייהם, הובאו למנוחות בצעד חריג ביותר בהלוויה צבאית לכל דבר ועניין. זו היתה עדות חד־משמעית לחשיבותן הקריטית של כיתות הכוננות, המורכבות ממתנדבים שנלחמים על הבית.

"מערך אקסטרה התנדבותי"

"ברוך הבא למשרד שלי", צוחק רס"ן (מיל') נדב רז כשאני נכנס למבנה נטוש באמצע שום מקום. ואכן, מדובר במראה סוריאליסטי למדי. רז יושב על כיסא שמתאים יותר לרביצה בים, מוקף לוחמי מילואים חמושים בכבדות. מחוץ לחדר, בין הסרטים האדומים־לבנים שמסמנים איסור כניסה למבנים, נערכים לוחמים נוספים לעוד יום בקורס האינטנסיבי להכשרת חברי כיתות כוננות יישוביות.

לוחם כסוף שיער מסדר את האפוד שלגופו וחובש את הקסדה המיוחדת. לוחם אחר, נשק עצום ממדים תלוי על כתפו, נכנס למקום שבו בעוד שניות אחדות יעופו כדורי צבע באוויר. רגעים אחר כך הם כבר עמוק בתוך תרגיל מורכב ואינטנסיבי.

אחד מהלוחמים מחייך לעברי. זהו דיוויד שטרן, גיבור הפיגוע בחווארה לפני כחצי שנה, שלמרות פציעתו הצליח לירות במחבל, שברח מהמקום.

שטרן, שהתאושש, התעקש להגיע לקורס. הדבר לא מובן מאליו כלל, בהתחשב בעובדה שהקליע שספג מהמחבל נמצא עדיין בחזהו. באופן חריג יחסית הסכים גם להתראיין לכתבה הזו מכיוון שהוא, כמו יתר חבריו, מבקשים לשים דגש על גבורתם של אנשי כיתת הכוננות, שברוב הזמן כמעט שאינה זוכה לתשומת לב, חרף הסיכון העז שהם נוטלים על עצמם.

הקורס שמכשיר את מדריכי כיתות הכוננות הוא בטופ שבטופ של הקורסים שמעבירה יחידת "מבצר" - בית הספר להגנת היישוב. לוחמים עתירי ניסיון, שחלקם שירתו ביחידות מסווגות, מוכשרים במשך שבועיים כדי להביא אותם לרמה הגבוהה ביותר. בתורם, הם יאמנו את לוחמי כיתות הכוננות היישוביות - ממטולה ועד אילת.

למיונים לקורס הקודם ניגשו 60 לוחמים, רק שישה עברו את הרף הנדרש. "אנחנו לא מתעסקים בללמוד כיצד לירות, אנחנו כאן כדי להכין את האנשים האלו ללמד אחרים", מסביר רז. "המדריכים שמוכשרים בקורס יצטרכו להכשיר את לוחמי כיתות הכוננות כך שאם יצטרכו לעשות זאת, יילחמו לבדם פנים אל פנים מול מחבל חמוש בתוך יישוב אזרחי".

לא מדובר בתיאוריה, וזאת בלשון המעטה. לאורך השנים סיכלו לוחמי כיתות הכוננות פיגועים רבים, סיכנו את חייהם, וחלקם נהרגו ונפצעו. בשנה שעברה, למשל, חבר כיתת הכוננות של היישוב תקוע, יאיר מימון, ישב עם אשתו במרפסת ביתם כשזיהה מחבל חוצה את הגדר, וחיסל אותו. בפיגוע אחר, ביישוב עלי, זיהה מוראל ניקר, מאבטח היישוב, ירי של מחבל. הוא חתר למגע, חיסל את אחד מהמחבלים ונפצע בעצמו מהירי. אלו, יחד עם הפיגוע בקריית ארבע, הן רק חלק קטן מהדוגמאות.

רז, נשוי ואב לשניים, שימש בעבר ראש תחום לוחמה זעירה ביחידה ללוחמה בטרור. ב־2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, הקים את יחידת מבצר עם קצינים נוספים, ואף עמד בראשה. באזרחות הוא מטפל ברפואה סינית ובנפגעי פוסט־טראומה, וכן מרצה תחת הכותרת "מה בין עזה לבודהה" על התמודדותו האישית עם הפוסט־טראומה. ב־14 השנים האחרונות הוא מפקד היחידה להכשרה של מדריכי כיתות כוננות, שבתוך יחידת מבצר.

"אנחנו בית הספר ללחימה המשמעותי ביותר בצה"ל", הוא אומר. "אני לא מילואימניק סטנדרטי, בשנה ממוצעת אני עושה כ־50 ימי מילואים והשנה כנראה אגיע לכ־70. זה לא רק אני, כל המדריכים בטופ עובדים ככה. כל מערך הגנת היישוב הוא אקסטרה התנדבותי, וכולנו בוגרי בית הספר ללוחמה בטרור ויחידות מיוחדות".

מפקד ביה"ס להגנת היישוב, רס"ן תיאו יבלושניק (34), מסביר כי היחידה מושתתת ברובה על מילואימניקים, דבר שמשפיע באופן דרמטי על איכותה מכיוון שהלוחמים שמשרתים לאורך עשרות שנים מאפשרים את שימור הידע ואת העברתו לדורות צעירים יותר. "איש מילואים לא מתחלף כל שלוש שנים אלא משרת במשך 20 שנה, זה מוקד ידע מדהים", הוא אומר.

"פועלים ברגע האמת"

בינתיים הלוחמים פורצים לתוך חדר, כשהם יורים בצורה מדויקת לעבר המחבלים המדומים. הדיוק בתרגיל קריטי ביותר, שכן באירוע אמת, אם יירו לכל עבר הם עלולים לפגוע באזרחים תמימים. לא מעט אירועי אמת נגמרו בפצועים ואף בהרוגים מירי כוחותינו, ואנשי כיתות הכוננות נחושים להיות מוכנים לפעילות כזו עם כדור בקנה ולזהות במדויק מי המחבל החמוש שמולם. הפעם זה תרגיל, אך בפעם הבאה זה עלול להיות אירוע אמיתי, כפי שיכול להעיד שטרן.

"כשהמחבל עבר אותי משהו בו נראה מוזר, הוא החזיק את היד בצורה לא טבעית", הוא משחזר את האירוע בחווארה. "הושטתי יד לאקדח והתחלנו לירות יחד. ראיתי שיש אנשים הטוענים שאני גיבור, אבל אני לא מסכים איתם. עשיתי מה שהייתי צריך, פעלתי באינסטינקט. שנים של אימונים עבדו באופן מושלם. כל אחד מחבריי היה פועל באותה דרך".

חודשיים בלבד לאחר שנפצע הגיע שטרן לקורס, שאליו התקבל עוד קודם לכן. מבחינתו, הוא אומר, כשהוא חמוש ברובה ענקי ומאובזר היטב שמתאים היטב לתפאורה הפוסט־אפוקליפטית במוצב הנטוש, לא היתה שום סיבה שלא יחזור לפעילות. הוא קיבל אישור רפואי להשתתף בקורס, אולם תחת מגבלות מסוימות. ידו הימנית עדיין חלשה, והקליע שבחזהו מגביל את תנועותיו.

"היה לי חשוב לחזור, בין היתר כי זה מראה לאויבים שלנו שהטרור לא יעצור אותנו, שאנחנו ממשיכים יותר חזק, עם יותר כוחות", הוא אומר. "אני מאמין מאוד בקורס הזה, בכיתות הכוננות ובמערכת הביטחון ביישובים האזרחיים. ראיתי מניסיון שהמערכת האזרחית היא זו שפועלת ברגע האמת, ראיתי במו עיניי איך זה מציל חיים. כיתות הכוננות חייבות להיות הכי מקצועיות שאפשר".

הפיגוע שינה את מה שידעת על פעולה בעת חירום ביישובים ובכבישי יו"ש?

"בהחלט. אפשר לדבר על הדברים בתיאוריה, אבל כשאתה עובר את מה שאני עברתי - אתה יודע בדיוק מה עבד ומה לא עבד. אין ספק שאהיה מדריך טוב יותר בזכות זה. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות ברגע האמת כי הייתי ברמה גבוהה. פעלתי באינסטינקט. מהסיבה הזו אני רוצה להביא את כולם לסטנדרט גבוה. זה קריטי".

שלושה שבועות לפני הפיגוע שבו היית נרצחו בחווארה האחים הלל ויגל יניב ז"ל, ורק לאחרונה נרצחו שי־סיילאס ניגרקר ובנו אביעד ניר ז"ל. אתה עדיין נוסע דרך שם?

"אני נוסע דרך חווארה בכל יום. זה פותח עיניים, כמובן, אבל אין ברירה. זו הדרך, אנחנו חזקים, מאמינים במה שאנחנו עושים - ונמשיך בדרכנו".

"לשדרג אותנו קדימה"

"זה קורס מאתגר, אינטנסיבי, סיזיפי וברמה גבוהה", מגדיר דוד לב, תושב מטולה בן 49 העובד כמאלף כלבים. את שירותו הצבאי עשה ביחידת דובדבן ובעברו שימש מאבטח אישים בהייטק. בשלוש השנים האחרונות הוא חבר כיתת הכוננות של המושבה.

"יש לנו סל של איומים ברמות אחרות ממה שהמוח מסוגל לתפוס, דברים שכמובן אסור לחשוף, וזה מפחיד ומאתגר", הוא מספר. "יש לי אמא ואחות עם בעל ושלושה ילדים במטולה, כך שאני מגן על הבית פרופר".

חברו, ליאור שורקה, הוא לוחם כיתת הכוננות ביישוב אפרת כבר עשור ועבר לא מעט אירועים ביטחוניים. "תפסנו כמה מחבלים על הגדר ועברנו שני פיגועי דקירה בתוך היישוב", הוא מספר. לפני כחצי שנה עבר את הקורס המפרך וכעת הוא מכשיר את חבריו לכוח.

"הצבא בדרך כלל עובד בשטח אויב, שם העבודה היא ללא הבחנה. ביישוב הפעילות חייבת להיות סלקטיבית, כי אחרת אזרחים ייפגעו. הלוחמים חייבים לדעת איפה הנכסים החשובים ביישוב - בתי ספר, אירועים שמתקיימים באותו זמן, ועוד", הוא מסביר. "מרגע שמוכרז 'אביר לילה ג'' (אירוע חדירה ליישוב; ח"ג) מתהפך שעון חול ויש מרוץ נגד הזמן מי יגיע קודם - המחבל לביתה של משפחה או אנחנו אל המחבל. אנחנו חייבים להיות הראשונים שהוא יפגוש, ולעיתים לוחם כיתת הכוננות נמצא לבדו. אם אתה הראשון שהגיע לשטח, אתה חייב להסתער. אסור לחכות.

"יש לי מדים מוכנים ליד המיטה. הילדים שלי יודעים שברגע שיש הקפצה צריך לפתוח את הדלת ולהכין את האפוד ליד היציאה בזמן שאני עולה על מדים".

שבוע לתוך הקורס המפרך, הלוחמים כבר מגובשים היטב ונראים כמקשה אחת. הם מגיעים מאזורים גיאוגרפיים שונים לחלוטין והדבר לא נעשה במקרה. ביחידת מבצר מעוניינים לגבש שפה אחידה בין הלוחמים בגזרות השונות, כך שביום פקודה יוכלו לשתף פעולה עם כוחות הביטחון האחרים במרחב.

ברק בן איריס (34), תושב קיבוץ ארז שבעוטף עזה, שירת בחיל ההנדסה הקרבית וחבר מאז שחרורו בכיתת הכוננות הקיבוצית, לצד עבודתו כחקלאי. "כשאומרים לישראלי 'עוטף עזה', הקונוטציה הראשונה היא ירי מרגמות וצבע אדום, אך איום החדירה הוא אחד מהאיומים הגדולים ביותר באזור, גם לאחר שגדר המערכת שודרגה ואיום המנהרות פחת", הוא אומר. "ב־2021 חדר מחבל חמוש בסכין לאחד מיישובי העוטף, ורבש"ץ שלא היה חמוש בשל תלונת שווא מצד בדואים התעמת איתו בידיים חשופות, עד שהגיע איש ביטחון נוסף.

"אנחנו צריכים להיות ערוכים לכל תרחיש, והמטרה בקורס הזה היא להעלות את רמת המקצועיות שלנו ולאמן את השטח. למדתי לא מעט מהאנשים שנמצאים כאן, לצד המדריכים, מכיוון שכל אחד כאן חווה אירועים שונים. נכון, לא כל גזרה עובדת באותו האופן, אבל התפקיד שלנו הוא להכיר את כל סל התרחישים, שאם אגיע לאימון של כיתת הכוננות ביו"ש אדע איך להכשיר אותם".

לצידו, על ספסל פלסטיק, יושב איתי יוסף (40), תושב היישוב שמעה שבדרום הר חברון, אב לחמישה ומורה לאזרחות ולהיסטוריה בתיכון בבאר שבע. את שירותו הצבאי עשה טרם ההתנתקות בגדוד שמשון, שפעל אך ורק בעזה באותן השנים. בשמונה השנים האחרונות, מאז עבר לשמעה, הוא חבר בכיתת הכוננות ביישוב.

"ברוך השם, ביישוב שלנו לא היה פיגוע, אבל לפני שנה היה פיגוע מעבר לכביש, בחוות יהודה", הוא מספר. "מחבל הגיע לחווה, ביקש לשתות מים ולפתע תקף את הבעלים. אדם אחר שהיה במקום חיסל את המחבל בעזרת נשקו האישי. בסוף לכל גזרה יש האיום שלה. אצלנו זה פיגועי ירי וחדירת מחבלים, ובמקומות אחרים אלו אתגרים שונים, כל אחד מביא את הניסיון שלו".

"כתושב מטולה אני אמנם מאוים בסל אחר, אבל אנחנו שומעים על דברים שקרו וזה פותח לנו עוד אופקים", מחזק דוד לב את הדברים. "באתי לקורס מתוך הבנה שאני לוחם שעבר כמה אירועים בחייו, והצוות המטורף כאן יודע לשדרג ולקחת אותנו קדימה".

"צריך להבין שכיתות הכוננות מסיימות את האירוע לעיתים הרבה לפני שהצבא מגיע", מסכם יבלושניק, מפקד היחידה. "חצי מהכוח כאן עבר היתקלויות, ואם ב־2002 אירוע היה אורך 45 דקות, כיום מסירים את האיום לעיתים בתוך חמש דקות. מדובר באנשים באיכות מטורפת שמגינים על ביתם, פשוטו כמשמעו. חיים רבים של ישראלים ניצלו בזכות האנשים האלו".