גשמי ברכה: ביקורת ספר על "מפעל העננים של גברת לילנבלום" 

ספרו של עידו גפן "מפעל העננים של גברת לילנבלום" נפתח בתמונה הזויה: יושבת אישה באמצע המדבר כשהיא לבושה בחלוק אמבטיה בצבע בורדו ושותה מרטיני. האישה הזאת, כך יתברר בהמשך, היא שרי לילנבלום, אשתו של בועז ואמם של עילי ונעמי - שנעלמה לשלושה ימים מביתם שבדרום הארץ. התשובה לשאלה מדוע נעלמה ומה עשתה לבדה במדבר תתגלה בסרטון ויראלי שרץ ברשת - שבו היא נראית כשהיא מחזיקה בשואב אבק ומפזרת ענני חול שהולכים ומתעבים לענני גשם.

מכאן הולכת העלילה ונעשית פנטסטית אף יותר: חנה ביאליקה, האלמנה הזקנה, העשירה והבודדה שחיה בעיירה, מחליטה להשקיע מיליוני שקלים בהמצאה של שרי - אותו שואב אבק שהופך ענני חול לגשם; שרי ונעמי, בתה, מקימות בכספיה של ביאליקה מפעל לפיתוח אותה המצאה, שלשיטתן תציל את העולם היבש; המיליונר בן גולד, בעל חברת הייטק, מעוניין גם הוא להשקיע בה כסף; והספר כולו נגמר בתמונה גרנדיוזית כשגולד ופמלייתו הגדולה נתקעים בעיירה שהופכת למושלגת עקב תקלה במכונת הגשם.

בתוך העלילה המרכזית, שנבנית כסיפור מתח באמצעות כותרות הפרקים שמונות את הזמן לאחור עד לירידת הגשם ("153 ימים לגשם", "124 ימים לגשם" וכך הלאה), ממוקמות עוד ועוד עלילות משנה פנטסטיות לא פחות.

הבן עילי ונעמי אחותו מחליטים לבדוק אם אנשים אכן עונים למיילים שעליהם חתומות דמויות פיקטיביות המבקשות כסף; עילי נענה להזמנתה של ביאליקה, שמבקשת שילון בביתה כדי שתוכל לחלום את החלומות שהוא עצמו חולם; מי שתכנן את בתי העיירה, אדם בשם מורגנשטיין, מיקם בהם חללים נסתרים שאותם מגלים התושבים מעת לעת; והעיירה כולה הופכת לאתר עלייה לרגל למי שכונו "תיירי מקמרפי" ושניסו לגלות מה עלה בגורלו של מקמרפי זה - תייר שנעלם במקום לפני כעשור.

לא קשה להבין מדוע הקריאה בספר כה מהנה; ברגע שמכירים באי־האפשרות להפריד בין מציאות לבדיון ובין ממשות לדמיון, אפשר להיכנע להנאה השלמה מהסיפור - שהולך ומתגלגל למקומות מופרכים יותר ויותר. אמת, אי אפשר להימנע משאלות על טיב העלילה, גם כשהיא כה מופרכת; בעולם של בינה מלאכותית ושל פיתוחים טכנולוגיים מרחיקי לכת, כיצד מתפעל בעליה של חברת הייטק גדולה מהמצאה ילדותית כמו זו של שרי לילנבלום? ומדוע עילי, שהשתחרר מהצבא, ואחותו המבוגרת ממנו, מנהלים ביניהם שיחות שמתאימות לאחים בגיל ההתבגרות? לא בטוח שאפשר להסביר את הכשלים הללו, שטורדים את המנוחה בזמן הקריאה.

ואולם כוחו של הספר מצוי דווקא במקומות שחותרים תחת הנאת הקריאה בסיפור נאיבי לכאורה. נעמי, שנדמית כדמות מיטיבה וישרה, מתגלה כמי שהלכה רחוק עם סיפור המיילים הפיקטיביים, ויחד עם אביה בועז, עוד דמות שהצטיירה כהגונה, מרמה את נמעניה וגוזלת מהם את כספם לטובת המפעל החדש של אמה. בועז, מצידו, מצא כבר לפני זמן רב את תיקו של התייר מקמרפי, אך לא מסר אותו למשטרה, בין השאר כדי ללבות את תעלומת היעלמותו.

אט־אט הולך ומתוודע עילי לסביבתו הבלתי מוסרית ובתוכה משפחתו. אבל לא רק אביו ואחותו הם מי שמתגלים באור חדש. אמו, שרי לילנבלום, דמות גדולה מהחיים העסוקה כל העת בהמצאות שאותן היא לא יכולה לממש - גם היא מתגלה כדמות שיש להתפכח ממנה. לא זו בלבד שהיתה שותפה לאביו, בועז, בבניית השקר סביב התייר מקמרפי, אלא שכעת עילי משחזר את רגעי האכזריות שאותם הפנתה כלפיו כשהיה ילד. הנה כך הוא מזכיר לנעמי שכשהיה בן 6 ברח מהאולם באמצע הצגה, וכשמצאה אותו האם בוכה בהיסטריה, עמדה ושתקה. ובמקום אחר הוא מספר: "כשהיה בן 8 אמרה לו אמו שהיא מפחדת ממנו, ומאז תהה עילי אם כל האימהות מפחדות מילדיהן".

דווקא משום שהפנטזיה והעלילה המותחת תופסות את מרב תשומת הלב, האופן שבו מתאר גפן מערכות יחסים כושלות וחסרות רחמים כמו גם אירועי חיים צורבים, מעורר התפעלות ממש, כשגפן לא מנסה להסבירם, לייפות אותם או לרתום לטובתם הסברים פסיכולוגיים כאלה ואחרים.

תמצית הרומן כפי שהיא כתובה על גב הספר מתעתעת בקוראים שחושבים שימצאו כאן סיפור על "עולם ההייטק הישראלי ועל מי שנשארים מחוץ לשעריו, על משבר האקלים ויחסי פריפריה עם המרכז". כל אלה אכן נוכחים שם, אבל לא כדי לסמן מחדש את הגבולות בין הרע והטוב, אלא להפך, כדי לטרוף אותם, כשמה שיכולנו לחשוב לתמים - איננו כזה כלל וכלל. במובן הזה נדמה שגפן כותב מעין משל פוליטי מורכב על התבגרות והתפכחות, שיש בו כדי לשקף את החברה הישראלית שכבר מזמן אינה קולקטיב מאוחד ושמוסריותה עומדת בסימן שאלה.