עולם ספרי המתח נמתח על פני סקאלה רחבה. בקצהו האחד נמצאים ספרי הבלש, אלה שמככבים בהם בלשי משטרה כמו אדם דלגליש, קצין בכיר, שובר לבבות ומשורר, בספריה הנפלאים של פ.ד. ג'יימס, או אברהם אברהם, קצין הגון, אפרורי ונחוש ממשטרת חולון, בספריו של דרור משעני. לצידם חיים גם הבלשים הפרטיים, שמפענחים תעלומות בזכות שכלם הגדול ואותם "תאים אפורים" מפורסמים (הרקול פוארו, יציר כתיבתה של אגתה כריסטי; שרלוק הולמס המהולל, פרי דמיונו של סר קונן דויל) והבלשים הפרטיים האמריקנים. אלה המכונים hard boiled, שכוחם בהתמדתם, באגרופיהם ובכוחם לסבול.
בקצהו האחר של הז'אנר נמצאים ספרי הריגול. הקלאסיים שבהם עוסקים במלחמה הקרה, כשפגיונותיהם של המרגלים נשלפים מבעד לגלימותיהם: גופי הביון נגד הקג"ב, ג'ורג' סמיילי נגד קרלה, ג'ק ראיין נגד כוחות הרשע הסובייטיים כולם.
בין לבין, נמצאים ספרי המתח מהסוג שכותב כריס פאבונה. אלה מתנהלים אמנם בזירה הבינלאומית, אך במהותם הם ספרי מתח "משפחתיים", שיעסקו, לרוב, בסודות שהדמויות נושאות עימן, ובתמות כמו בגידה, נאמנות ואהבה, וינועו סביב אירוע מקומי, בדרך כלל בתא המשפחתי, שמערער את השלווה המדומה בפרברים האמריקניים.
מעבר לטלטלה שמגיעה במפתיע, השאלה המרכזית שאותם ספרי מתח "משפחתיים", אם אפשר לקרוא להם כך, מציפים - היא עד כמה אנשים נורמטיביים יהיו מוכנים להרחיק כדי להגן על עצמם, על משפחתם או על סודותיהם. בתוך כל אלה, הגיבורים והגיבורות יגלו בתוכם כוחות גנוזים, אומץ לב ובעיקר נחישות אכזרית שמדהימה את סביבתם - מול הסכנה המרחפת במפתיע מעל ראשם.
את התמות הללו אנחנו פוגשים גם ב"שני לילות בליסבון" - מותחן סוחף, מה שמכונה באנגלית page turner, שקשה להניחו מהיד. כאן, העלילה חגה סביב אריאל פרייס, שמתעוררת במלון בליסבון לאחר לילה רווי תשוקה עם בעלה, ג'ון רייט, ומגלה שהוא נעלם. נאמנה לסטריאוטיפ האישה האמריקנית ההיסטרית, היא מזעיקה מייד את המשטרה הפורטוגלית ואת השגרירות האמריקנית. בשלב זה, באופן לגמרי לא הגיוני, משתלטת תחנת ה־CIA על חקירת ההיעלמות - והופכת אותה עד מהרה לפרשת חטיפה.
החקירה המקבילה שמנהלים המשטרה הפורטוגלית וה־CIA, מעמתת את אריאל עם העובדה שהיא כמעט לא מכירה את בעלה. היא גם חושפת בפנינו, הקוראים, שמתחת למעטה חוסר האונים - אריאל, למעשה, היא אישה רבת תושייה. כאן עולה התהייה - היכן בדיוק רכשה יכולות ומיומנויות מבצעיות כה משוכללות? והאם צפייה בסדרות מתח לבדה באמת יכולה להעניק לבעלת חנות ספרים קטנה בעיירה נידחת בלונג איילנד, את היכולת לתמרן באפקטיביות בין כוחות משטרה, סוכנות ביון וכנופיית חוטפים חסרת מעצורים?
וכך, אף שגרעין עלילת הספר טמון באותם שלושה ימים אינטנסיביים מאוד בליסבון - פאבונה מרחיב את היריעה אל עברה של אריאל, שנחשף בפנינו אט־אט, ואל הימים שאחרי ליסבון, שבהם, כמו בכל ספר מתח טוב, מתפענחת התעלומה.
אני חושב שהיה זה הסופר האירי המעולה ג'ון באנוויל שהשיב לשאלה מיהו הרוצח באחד מספריה של אגתה כריסטי, בבוז חד: למי אכפת? אני חייב להגיד שלא פעם חלפה בי המחשבה המרושעת הזאת כשקראתי את "שני לילות בליסבון". למעט זוג הבלשים סנטוש ומוניש מתחנת המשטרה הפורטוגלית, שהיה טמון בהם פוטנציאל שלא מומש - לא באמת היה אכפת לי מאף אחת מהדמויות.
כך, הספר נפתח בסצנת תשוקה לוהטת לכאורה, שהיתה יותר דוחה ממושכת: "הוא הסתובב לאחור והשפיל מבט של הערצה אל אריאל, שהיתה שרועה עירומה, תפרחת ורודה מתפזרת על חזה העולה ויורד, במעלה צווארה ועד ללחייה, כמו זיהום המתפשט במהרה". סופר מיומן כמו פאבונה יודע שהמשפט הזה הוא turn off מוחלט ומייצר חוסר הזדהות עמוק. וכאן נשאלת השאלה - מה בעצם הוא מנסה לומר לנו?
ועדיין, איכשהו, אף שפאבונה יצר דמויות שאינן מעוררות הזדהות, העלילה על כל פיתוליה, שנעה בקצב מהיר מאוד, מותירה את הקוראים מרותקים.
האם סדרי עולם באמת משתנים באופן כה דרמטי, או שגברים לבנים ובריונים למדו להתאים את עצמם לכללי המשחק המשתנים?
תמה מרכזית נוספת שבה עוסק "שני לילות בליסבון" הוא חילופי הדורות המתרחשים בעולם. אם בעבר ניהלו את העולם, בספרים וגם במציאות, גברים לבנים, עשירים, רבי עוצמה וגסי רוח - הרי שמי שנמצאות בחזית עלילת הספר הם אריאל החזקה והתחבולנית; ניקול גריפיתס - העומדת בראש תחנת ה־CIA בליסבון; וצמד בלשים פורטוגלים - שוטרת חכמה וקשוחה ושותפה ההומוסקסואל הנבון והמצפוני.
אבל האם סדרי העולם באמת משתנים באופן כה דרמטי - או שמא הגברים הלבנים, הבריונים, למדו להתאים את עצמם לכללי המשחק המשתנים, ולכן גם ימשיכו לאייש את עמדות הכוח המשמעותיות והמכניסות ביותר? לפעמים נדמה שעל כל ג'פרי אפשטיין שנחשף ומוקע, יש עוד עשרה שרק הפכו מתוחכמים ומעודכנים יותר. למרות המאבק החשוב כל כך של me too, ההתייצבות המבורכת והנועזת של נשים בעמדות מפתח ועיצובו מחדש של השיח הציבורי - אני סבור שאנו נמצאים רק בתחילת הדרך. מה שהושג עד כה שברירי, ובכל מקרה המשך המסע ארוך, קשה ומאתגר.
את הספר תרגמה שירי שפירא, ותרגומה טוב וקולח. יחד עם זאת, יש כמה מקומות שבהם עריכת תרגום היתה צריכה לבוא לידי ביטוי, החל בתיאור "בתי העסק האידיוסינקרטיים" - שניתן היה לתרגם לחנויות מוזרות או חנויות מיוחדות (המאפיינות את העיירות הקטנות והציוריות של אמריקה), עבור ב"אאודי סדאן" - כשהמלה סדאן אינה נוגעת בדגם כזה או אחר, אלא מתארת את צורת הרכב שאנו מכירים כרכב משפחתי או רכב מנהלים "רגיל" - ועד ביטויים כמו couple of years שתורגם ל"כמה שנים" במקום לשנתיים וטעויות הגהה כמו "חמש דולר" במקום חמישה. הפגמים הללו מעידים יותר מכל, להערכתי, על הסיפור הכלכלי העגום של ענף המו"לות הישראלי, שמחייב לחסוך בהוצאות בכל מקום שרק ניתן.
כך או כך, מעניין לראות את הדרך שעבר פאבונה לאורך השנים. ספר הביכורים שלו, "תושבי חוץ", יצא לאור לפני כעשור, והיה לרב מכר בינלאומי. הצלחתו הגדולה העיבה על שני הספרים שבאו בעקבותיו - הם הפכו פחות אמינים ויותר רוויי אקשן, כאילו נכתבו מלכתחילה כתסריט לסדרת טלוויזיה. "מזימה בפריז", ספרו העוקב, הוכיח כי הסופר המוכשר חזר לכושר שיא.
עלילתו, שעסקה במה שנראה תחילה כמתקפת טרור גלובלית ומתבררת כהונאה פיננסית - עלילה עוצרת נשימה, חובקת עולם, שאפתנית ובלתי מתקבלת על הדעת ככל שהיתה - קיבלה נופך אמין במפתיע כשהעולם בעצמו יצא מדעתו (מגיפה גלובלית, והרבה מעבר לכך).
כמו בספריו הקודמים, גם ב"שני לילות בליסבון" פאבונה משתמש בכל האלמנטים האהובים עליו: גיבורה חזקה ורבת תחבולות, זהויות חמקמקות, זוג נשוי המסתיר את סודותיו זה מזה, עלילות מורכבות מרובות הסתעפויות, לוקיישן מרהיב. התוצאה של אלה היא ספר מתח מרתק ומהנה, שנוגע בדרכו גם בסוגיות גדולות וחשובות. הספר מותיר את הקוראים עם מחשבות, וכן, גם עם ביקורת. פאבונה סופר מתח מצוין, וגם אם ב"שני לילות בליסבון" הוא אינו בשיאו, הוא בהחלט יודע לספר סיפור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו