"חרם" במובנו הקלאסי מתייחס לסיטואציה בתוך חברה, שבה יוצאת קריאה מפורשת להימנע מהתייחסות, שיח או שיתוף פעולה עם אדם או קבוצה. עם זאת, כמעט שאין מכירים את המושג "חרם שקט". "לא מדברות עם אנה", ספרה החדש של סופרת הילדים והנוער לידר הראל, הוא רומן נעורים שמעמיד נושא זה במרכזו.
אנה היא "המוחרמת", נטע היא "המחרימה", שתיהן ילדות-נערות בכיתה ה', אולי ו'. באופן מפתיע, הסיפור מסופר בשני קולות, לסירוגין. אנה ונטע הן שתי חברות ילדות, במהלך הסיפור הן הופכות מהחברות הכי טובות לאויבות בנתק מוחלט. הבחירה להציג את הסיפור בשני קולות הופכת אותו לרב ממדי, אמין ומורכב.
"הגלגל השלישי" של מערכת היחסים
"חרם שקט", כפי שהראל מגדירה היטב בספרה, "כמעט אפשר לחשוב שהוא לא קיים, הוא מתעתע, אבל יש לו את אותה השפעה". גדולתה של הראל מצויה בפרטים הקטנים ובתיאורים האמינים והרגישים של חיי היומיום מנקודות המבט של נטע ואנה: שיחות, אינטראקציות חברתיות, רסיסי פעולות, מחשבות ורגשות - כולם מתוארים לפרטי פרטים, כשכל מילה ומחווה הן בעלות חשיבות עליונה, בדיוק כפי שהעולם עשוי להיראות בשלב זה של החיים: דרמטי והרה גורל.
הספר מיועד לקוראות וקוראים בגילאי הביניים, בקו התפר שבין סוף הילדות לתחילת הנעורים. זהו גיל בו עיקר חיי הרגש נע בין גילויי עצמאות והתמרדות כלפי ההורים לבין עניינים חברתיים מול קבוצת השווים. אלא שכיום, בשונה מהתקופה שבה הוריהן של נטע ואנה היו נערים, הטכנולוגיה היא "הגלגל השלישי" ברובן של מערכות היחסים האנושיות, כמעט בכל גיל.
לגיבורות של "לא מדברות עם אנה" (ולמעשה, כמעט לכל בנות גילן) יש טלפונים חכמים שאותם הן לוקחות כמובן מאליו. הטכנולוגיה משחקת תפקיד משמעותי ביותר בעלילת הספר: נטע פותחת קבוצת וואטסאפ עם עוד כמה חברות, ואנה אינה חלק ממנה. בשל טעות טכנית, אנה מגלה את קיומה של הקבוצה והיעדרה ממנה, ונפגעת מכך מאוד. כמעט אין מי שאינו יכול לזהות סיטואציה של ישיבה מול המסך, הקלדה וציפייה למענה מהצד השני, או רגע שבו רואים שההודעה שנכתבה נקראה מבלי לקבל תשובה, או אפילו אכזבה ממענה באמצעות אימוג'י בלבד. אלו תיאורים רלוונטיים, חיים ואמינים של קונפליקטים מחיי היומיום של צעירים ומבוגרים שמחזקים את האפקטיביות העכשווית של הרומן.
זיכרון, מחשבה וגעגוע
עלילת הספר מתרחשת בקיבוץ. תיאורים אמינים של חיי קיבוץ בני זמננו אינם מובנים מאליהם, והבחירה במסגרת השיתופית הזו היא מרכיב חשוב באופן בו נרקמת העלילה: היא מאפשרת לגיבורות הצעירות עצמאות רבה יותר מזו שמתאפשרת בעיר גדולה, וכך ההתניידות שלהן על אופניים בשבילי הדרכים מניעה גם את גלגלי הסיפור באופן מעניין יותר מאשר אצל בני נוער שתלויים בהוריהם לצרכי הסעה.
עם זאת, הכתיבה של הראל לוקה לפרקים באי-דיוקים והשטחות. ההתייחסות לבית הספר הדמוקרטי בו אנה למדה לפני שחזרה לבית הספר הקיבוצי היא התייחסות רוויית סטריאוטיפים, הן לגבי שיטת החינוך הדמוקרטית (אותה אני מכירה היטב, מניסיון אישי) והן חברתית.
ספר שכולו עוסק בפרטי הפרטים של החיים החברתיים לא יכול שלא להתייחס למצבה של הגיבורה בבית הספר ממנו הגיעה קודם לכן, שהרי היא עזבה אותו לאחר ארבע שנים. האם היו לאנה חברות טובות בבית הספר הקודם? האם יש לה זיכרון, מחשבה או געגוע? אם הייתה בודדה גם בבית הספר הקודם - מדוע האירועים לא מהדהדים בה כעת? נסיבות חייו של גיבור, לא כל שכן ברומן ריאליסטי מסוג זה, הן חלק בלתי נפרד ממלאכת הכתיבה, וכאן הפספוס הגדול.
גם תפקידם ותפקודם של המבוגרים מובא באופן דליל וסכמטי. ככלל, וכפי שאכן קורה במציאות לא אחת סביב חרמות, המבוגרים הם נוכחים-נפקדים בעלילה והם כמעט ואינם מודעים למתרחש. כאמא, היה מדאיג ולא פשוט עבורי לקרוא באיזו קלות הורים עלולים לפספס מצוקות רגשיות של ילדיהם ובאיזו קלות הילדים יכולים לשדר מראית עין של "הכל בסדר".
לפקוח את העיניים
שני זוגות ההורים לא ממש מודעים לחיי החברה של בנותיהם ולעולמן הרגשי. אמנם דמויות הוריה של נטע עוברות מהלך חיובי בניסיון להתקרב אליה, אולם המהירות והקלות שבה הם עוברים מהיעדר תקשורת רגשית לשיחת נפש פתוחה עם בתם, לוקים בחוסר אמינות. הביקור החד-פעמי שהם מקיימים בחדרה של היועצת או הפסיכולוגית, לא באמת אמור (או יכול) להביא לשינוי דרמטי בהתנהגותם, ובעיקר ביחסה של הבת אליהם, באופן שדומה מדי ל"דאוס אקס מכינה". דמותה של ליבי, הדודה שאמורה להבין ללב הנערה יותר מהוריה, מעוצבת באופן פשטני ובעיקר תלושה מהסיטואציה.
"לא מדברות עם אנה" הוא ספר קריא, סוחף ועכשווי שעיקר חשיבותו מצויה מחוץ למרחב הספרות. חשוב שספר כזה ראה אור, וחשוב עוד יותר שיגיע גם לעיניים צעירות וגם לעיניהם של הורים ואנשי חינוך כדי להצליח, אולי, לפקוח את עיניהם לסיטואציות דומות. למרות הכתיבה החסרה בדמויות המבוגרים, הרי שעיקר הספר מתמקד בחייהן של הנערות, שאת עולמן הוא מתאר באהבה וברגישות רבה, ובכך צולח את משימתו בהצלחה.
לידר הראל, "לא מדברות עם אנה", איורים: אפרת ברונשטיין, הקיבוץ המאוחד, 197 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו