בשבוע שעבר הבעתי כאן התנגדות להחלטת שר האוצר לעצור את התקציבים למכינה הקדם־אקדמית המיועדת לצעירות ולצעירים ממזרח ירושלים. בימים כתיקונם אני מעדיף לעסוק בכל דבר שבעולם, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ולא בהחלטות פוליטיות. אבל הימים אינם כתיקונם, ובעיניי זאת החלטה לא טובה.
ולא רק בגלל שהיא מתעלמת מחוות דעת חד־משמעיות שתומכות במיזם הזה, ומגיעות מגופי ביטחון מובהקים דוגמת שב"כ ומל"ל, אלא גם מכיוון שההחלטה הזאת מייצגת תרבות פוליטית שכל כולה קריצה לעבר ה"בייס", אותה ישות עמומה שכולם, כך נדמה, שואפים לרצות.
הבייס אוהב לראות שנציגיו סותמים לכולם את הפה. הבייס חש סיפוק כשהם אומרים בלי להתחכם את "מה שכולם חושבים" (על החרדים, אם זה הבייס ההוא; או על הערבים, אם זה הבייס הזה). כששר בישראל משדר שבעיניו "כל הערבים אותו דבר", יש לזה כוח שוק. הרי זה בדיוק מה שאומרים החבר'ה בשולחן של הקבועים מול תחנת ההימורים השכונתית. תן להם אצבע, או מלגת לימודים, והם כבר יקנו בזה חומרי נפץ. כולם, עד האחרון שבהם, ויאללה יאללה.
ההחלטה של השר סמוטריץ', בעיניי לפחות, שוגרה אל עבר מרכז הקלישאה של הבייס, מעל לראשם של הדרגים המקצועיים (כולם שמאלנים. עד האחרון שבהם) ומאחורי גבם של ירושלים וכל השואלים בשלומה (יפי נפש מטורללים. כולם).
כתגובה לדבריי, קוראים לא מעטים חשו צורך עליון לנסות להעליב אותי. להשמיץ. לקרוא בשמות. ממש צחקתי כשהדביקו לי "יפה נפש" (נפש מכוערת זה עדיף?). כנהוג במקומותינו, היה להם פחות חשוב להטיל דופי בתוקף של דבריי, ודחוף הרבה יותר לפסול אותי עצמי. הרי ברור שניסיתי להתחנף למישהו. האם אפשר אחרת? הרי איך ייתכן שמישהו לא יסגוד אפיים ארצה להחלטה, כל החלטה, של השר סמוטריץ', אלא אם כן מישהו שיחד אותו, או איים על חיי ילדיו?!
התגובות האלה הצליחו איכשהו לצער וגם לשעשע אותי. לשעשע, שהרי התגובה הנמוכה הזאת, תרבות ההשתקה, היא בדיוק מה שעמד בלב טענתי. נזכרתי במקרה מלפני שנים, כאשר מפגין צרח על השרה דאז לימור ליבנת שהיא אלימה, והיא בתגובה הורידה לו סטירת לחי. הו, האירוניה.
מה שציער אותי היתה הנטייה הלא כל כך נבונה להאמין בכוחם של העלבון והקללה. המחשבה הזאת, שאם אני אזרוק עליך את המילים הכי מכוערות שיש לי כרגע בכיס, זה יוציא אותי גדול, עוצמתי ונישא, היא מחשבה, במחילה מכבוד כולכם, מטומטמה ביותר. מה גם שלמרות המאמץ וההשתדלות הניכרים, ברוב המקרים זה נגמר בגידוף גנרי, חד כמו סכין חד"פ, ומרוט כמו השרקן הכי איטי בפינת הליטוף. ובקיצור, אין אפקט ואין תפארת. ובני אנוש שממש משקיעים מאמץ כדי לצאת עלובים... ובכן, זאת תופעה מצערת.
• • •
אוי, הבייס. כמי שהתפלל לא מעט בבתי כנסת נוסח אשכנז, אני דווקא אוהב את הביטוי "בייס ישרואל", שהוא הדרך היידישאית לומר "בית ישראל". אבל הבייס הוא לא באמת בית. הבייס הוא מפרק בתים.
הבית, הבית שלי בכל אופן, הוא ירושלים. מאז תחילת שנות ה־90 אני חי בה והיא חיה בי. באותן שנים ראשונות פגשנו ערבים בעיקר כשהיינו צריכים לטפל במכונית או לקנות בייגלה. זרות עמוקה שררה בינינו, ואם הם דיברו מעט עברית, היא היתה כבדה וזרה.
בילדותי, רוב הישראלים חששו לשחות לצד ערבים. אני זוכר את הדיבור. אני זוכר אנשים שהרעיון לבלות ב"סחנה" עורר בהם אי נעימות. אני מניח שלא יכולנו אז לחשוב אחרת. היום כל ירושלמי יודע שאנחנו במקום אחר. רופאים ערבים מטפלים בנו, ויותר מזה, בילדים שלנו. והם עושים זאת במסירות, באנושיות ובמקצועיות.
מדריכה לאמנות ממזרח העיר הדריכה את ילדיי בקייטנה שהסתיימה אך לפני שבוע. היא חבשה בורקה, אגב, והיתה נהדרת ממש. בבריכה משגיחים עלינו מצילים ערבים, ומדריכי שחייה מבית חנינא או בית צפאפה מלווים את התלמידים הקטנים שמתקדמים לאט עם מצופי הבננה הצבעוניים. גיא בן הינום, מי היה מאמין, הפך למקום של דשא, ילדים משחקים ואוטו־אוכל.
ומה שהכי קשה למבוגרים שבינינו לעכל: מאבטחים ערבים עומדים בכניסות לקניונים ושואלים בעברית עכשווית אם יש לי נשק. כולל כל הדאחקות המתבקשות. חלק מאיתנו מחייכים בפנים. לחלק מתרוצצות בלב מילים שעדיף שיישארו שם. אבל רובנו מבינים שאנחנו בימים טובים הרבה יותר.
נכון, לא הכל מושלם. רחוק מכך. אבל האומץ להנמיך חשדות ומחיצות התברר כמשתלם ומבשר טוב. מה גם שהוא נעשה ממקום של ביטחון ועוצמה של בעלי בית נדיבים, וכי אנחנו כאן כדי להישאר.
והיו מגיבים שטענו, בין הקללות, שהביקורת שהשמעתי היא גלותית. בעיניהם, האמון הוא מחלה והחשד הוא בריאות. בעיניהם, גישה חיובית ונדיבה היא התרפסות, ובעיניי - הטענה שלהם היא הגלותיות בהתגלמותה.
• • •
כולם מדברים על הצורך הדחוף במבוגר אחראי ובהידברות. אבל בינתיים שום דבר לא זז. דיבורים רפים כדי לצאת ידי חובה, סביב ט' באב, או לקראת עונת הסליחות שכבר נפתחת, לא מבשרים על שינוי.
אנשים שאני מעריך מאוד חוזרים וכותבים שהגיע הזמן לנהל דיון ציבורי מקיף על הזהות היהודית והדמוקרטית שלנו. לפתוח הכל. ולהיות מוכנים לכך שיישמעו הגדרות ל"מהי יהדות" ו"מהי דמוקרטיה" שיזיזו לנו את הגבינה, ואפילו יעיפו את הסכך. אבל מוטב ודחוף לנהל את השיחה הזאת.
שתי הערות בנושא: בתחילת תקופת הקורונה זכיתי להשתתף בקבוצה מגוונת שניהלה שיחות זום פתוחות בכותרת "הייעוד המשותף שלנו". חכמי דעת ולב אמרו שם דברים מאירי עיניים, אבל התקשו, כצפוי, להסכים ביניהם על תשובה כלשהי לשאלה שהונחה על השולחן. מה באמת הייעוד של העם שלנו? האם הדבק היחידי שמחבר בינינו הוא אותה "ברית גורל"? כמה מצברים אפשר למלא רק מהאנרגיה של שותפות כמעט אקראית להיסטוריה, שרובה בכלל לא היתה תלויה בנו ושכולנו היינו מעדיפים שתיראה אחרת?
בסופו של דבר, רבים מאיתנו הסכימו בחצי חיוך שזה הייעוד המשותף. עצם הרצון להאמין שיש ייעוד, ושחייב להיות - הוא סוג של ייעוד בפני עצמו. האמונה שבלי ייעוד החיים עצמם חסרים משהו. וכמובן, עצם הנכונות להתווכח מכל הלב בשאלה מהו אותו ייעוד.
• • •
השיחות הזכירו לי סיפור כואב ומעצבן ששמעתי מחבר שלי, שזכיתי והוא היה פעם גם תלמידי. כאמן סיפור וכפעיל בשדולה של מספרים, הוא הגיע למשרד החינוך והגיש תוכנית שתאפשר לתלמידי י"ב להיבחן לבגרות בתחום אמנות הסיפור בעל פה. המשרד דחה את ההצעה על הסף. "אין על מה לדבר. זה לא יקרה", אמרו לו.
אבל רגע, הוא התעקש. למה במגזר הערבי אפשר להיבחן בתחום הסיפור בעל פה? "טוב... זה בתרבות שלהם", כך ענו בעברית אנשי משרד החינוך העברי, לאמן סיפור שהציע להכיר באחת האמנויות היהודיות והעבריות ביותר שיש. אולי ה"יהודית" ביותר מכל האמנויות. הנה התברר בשיחה אחת קצרה, ש: א' - לא יזיק גם למשרד החינוך לעבור סדרת חינוך. וב' - כמה דחוף שנשב ונפתח מחדש את שאלות הזהות הבסיסיות ביותר שלנו.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו