קווין ג'וליה: מחברת הסנסציה "ברידג'רטון" על הסודות שמאחורי הסדרה

אמת ידועה לכל היא שלא קלים חייה של סופרת הרומנים הרומנטיים, בטח אם היא מתמחה בז'אנר התקופתי. מצד אחד, הגיבורות שלה יהיו לרוב עלמות צנועות, נבונות וחביבות (אבל באופן שלא יאיים), ממעמד ביניים קלאסי - כדי לאפשר לקוראות להזדהות עימן. מצד שני, איך בכל זאת תסבירי את העובדה שדווקא אלה זוכות בבחור עשיר כקורח, חתיך למות וכליל המעלות מכל בחינה אחרת?

ב"לחזר אחרי מר ברידג'רטון", הספר הרביעי בסדרת "ברידג'רטון" (מאנגלית: יפעה הדר, אהבות הוצאה לאור) - שעליו מבוססת עונתה הבאה של סדרת הלהיט בנטפליקס, הסופרת ג'וליה קווין עושה מאמץ ראוי לגשר על הפער. הגיבורה, פנלופי פת'רינגטון, מתחילה את הספר כרווקה ביישנית, חסרת ביטחון ולא מבוקשת, בשוק הנישואים הקשוח של החברה הגבוהה בלונדון של המאה ה־19.

אבל, בזכות הזהות הסודית שאימצה לעצמה - ליידי ויסלדאון, כתבת הרכילות המסתורית שאת פרסומיה כל הבון־טון קורא בשקיקה - היא עוברת מסע אותנטי לגילוי קולה והערך העצמי שלה, והופכת לאישה אסרטיבית שעומדת על שלה, דורשת קרדיט על יצירתה, וזוכה באהבתו של הגיבור - קולין, האח השלישי למשפחת ברידג'רטון. כל זה, כמקובל, עד לסוף הטוב.

"אני מזדהה עם פנלופי", אומרת ג'וליה קווין בראיון זום מביתה שבסיאטל, שם היא מתגוררת עם בעלה ושני ילדיה. "הרבה ממנה קשור בדרך שבה אני הרגשתי בתור נערה. התחושה הזאת של לדעת מי את בפנים אבל לא לדעת איך להיות האדם הזה בחוץ. פנלופי יודעת מה הערך שלה, אבל היא לא יודעת איך להקרין אותו החוצה. אני חושבת שהחוויה הרגשית הזאת חוזרת אצל הרבה נשים. אחרי שהספר יצא הקוראות אמרו לי 'אלוהים אדירים, פנלופי היא אני!'"

הלוטו של עולם הספרות

משמח לשמוע שהמסע של ג'וליה קווין הצעירה - דווקא עלה יפה. קווין (53), שהחלה את דרכה כסטודנטית בבית הספר היוקרתי לרפואה באוניברסיטת ייל, עזבה את ספסל הלימודים מהר מאוד לטובת קריירה כסופרת של רומנים רומנטיים תקופתיים. החלטה מצוינת, כך התברר: מאז ועד היום היא מכרה כ־16 מיליון ספרים מודפסים בארצות הברית לבדה ותורגמה ל־41 שפות. אבל מה שבאמת הכתיר אותה למלכה הבלתי מעורערת של הז'אנר היה, כמובן, העיבוד של סדרת ספרי "ברידג'רטון" שכתבה לסדרת נטפליקס, שניפצה כל שיא צפייה אפשרי.

הכל טוב ויפה, אבל עצם העיבוד הטלוויזיוני לספריה - ספרים מהז'אנר הרומנטי שנחשב נחות, ושבמשך שנים סבל מתיוג "רומנים למשרתות" - הרים לא מעט גבות. בטח כשמי שעומדת מאחורי אותו עיבוד היא שונדה ריימס, מהנשים החזקות בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית, שיצרה, בין השאר, את "האנטומיה של גריי" ו"סקנדל".

בדומה לעלילות ספרי ברידג'רטון, גם הסיפור על איך הדברים התגלגלו לידי כך גובל בבלתי ייאמן: ריימס יצאה לחופשה וחוותה מחסור חריף בחומרי קריאה. ברצף משונה שמפגיש בין גורל למזל היא נתקלה בספר הראשון בסדרת ברידג'רטון, לא הצליחה להניח אותו מהיד והשאר - היסטוריה מודרנית.

ריימס הבינה מייד שזו־זו סדרת הספרים שאותה היא תעבד לסדרת טלוויזיה, וההימור הזה עבד: שתי העונות הראשונות בסדרה ניצבות במקומות השני והשלישי ברשימת הסדרות הנצפות בנטפליקס בכל הזמנים.

"הייתי בסטארבקס עם המחשב שלי, עבדתי", קווין משחזרת בפעם המי־יודע־כמה את הרגע הגורלי. "הסוכן שלי התקשר ואמר לי, 'את יודעת מי זאת שונדה ריימס?' ומייד עניתי: 'כן!'. הוא אמר, 'בדיוק היתה לי שיחה מעניינת עם הנציגים שלה, הם תוהים אם הזכויות על הסדרה זמינות. את מעוניינת להעמיד אותן למכירה?' ואני צרחתי, 'אני לא מאמינה שממש חשבת שאתה צריך להתקשר אלי! תתקשר אליהם בחזרה מייד ותגיד להם כן, כן!'" היא מתארת את הדברים בהתלהבות, כמו חווה אותם שוב.

"זה הגיע כמו רעם ביום בהיר. לא הצענו את הספרים למכירה, ולמה שנעשה את זה? הרי באותה התקופה אף אחד לא קנה את הזכויות לעיבוד ספרים בז'אנר הרומנטי, ולא היתה סיבה לחשוב שזה יקרה אי פעם. היה רק את 'זרה' שעובד לסדרה, ואפשר להתווכח אם הוא באמת חלק מהז'אנר. עד לפני פחות מעשור - אם בהוליווד רצו לעשות קומדיה רומנטית, הם כתבו אותה בעצמם, ואם רצו לעשות משהו תקופתי, הם עיבדו את ג'יין אוסטן. אני אוהבת את העיבודים לספרים של אוסטן, אבל באופן אוטומטי הם מקבלים תג איכות. אני משערת שבזמנו חשבו שאם הם יעשו עיבוד לרומן רומנטי, אנשים יסתכלו על זה כנחות ואף אחד לא ייקח את זה ברצינות, נכון?" היא מחייכת, "אבל שונדה לקחה את זה ברצינות".

הבנת את המשמעות של זה באותו רגע? הבנת שזכית בלוטו של עולם הספרות?

"הו, הבנתי שזכיתי בלוטו הספרותי, זה בטוח. מה שכן, לא ידעתי כמה גדול זה יהיה. רק כשזה יצא הבנתי שזכיתי בסופר־לוטו. ידעתי שזה עניין של פעם בחיים, לא רק בשבילי אלא גם בשביל הקולגות שלי, והבטחתי לעצמי שאני לא עושה שום דבר שיקלקל את זה. ממש דיברתי לעצמי, 'אני הולכת להיות האדם שהכי כיף לעבוד איתו, הם יחבבו אותי וירצו לעבוד איתי על עוד ספרים'. ממש רציתי את זה".

"אני לא מסוג הסופרות שנשארות ערות בלילה וחולמות על הדמויות שלהן. כשאני מסיימת את העבודה וסוגרת את המחשב שלי – סיימתי. זה לא כל עולמי. ובלי קשר, 'שונדלנד' יודעים לעשות טלוויזיה, אני לא. אני יודעת לכתוב ספרים"

והרגשת את כובד האחריות שבלהיות הראשונה שמביאה את הז'אנר הרומנטי למיינסטרים?

"לא יודעת אם הרגשתי אחריות, אבל הייתי מודעת לזה. ידעתי שרוב השליטה על עד כמה זה יהיה מוצלח לא אצלי, כי מסרתי את השליטה היצירתית ל'שונדלנד' (חברת ההפקות של שונדה ריימס; ק"מ). אבל כן הרגשתי משקל מסוים, רק מלדעת שאם הדבר הזה נכשל, זה אולי לא יקרה שוב לעולם".

לא היה לך קשה לוותר על השליטה?

"לא, ממילא אני לא מסוג הסופרות שנשארות ערות עד מאוחר בלילה וחולמות על הדמויות שלהן. כשאני מסיימת את העבודה וסוגרת את המחשב שלי - סיימתי. זה לא כל עולמי. ובלי קשר, 'שונדלנד' יודעים לעשות טלוויזיה, אני לא. אני יודעת לכתוב ספרים. אחד הדברים הכי חכמים שאת יכולה לעשות בחיים זה להבין מתי אנשים אחרים חכמים ממך בדברים מסוימים ולתת להם להחזיק במושכות, וזה מה שעשיתי".

"זה בסדר שאני לא מושלמת"

מגע הזהב של ריימס לא נגמר בעיבוד של ספרי ברידג'רטון למסך, אלא נמשך ביצירה של ה"ברידג'רטון־ברס" - יקום טלוויזיוני שלם שאותו טוותה יחד עם קווין, שמורכב מסדרות ספין־אוף כמו "המלכה שרלוט" - סדרה שרק בשבוע הראשון לעלייתה הדביקה למסך כ־47 מיליון צופים.
"זה מטורף! מטורף לגמרי! בארצות הברית ובקנדה נערכים 'נשפי המלכה' - אירועים שגורמים לך להרגיש כמו בנשף. כאילו נכנסת לעולם של ברידג'רטון ללילה אחד. פתאום יש מרצ'נדייז!" היא מספרת בפליאה, ותוך כדי שולפת תיק ממותג עם הלוגו של "המלכה שרלוט".

"זה מסוג הדברים האלה. כל יום אני אומרת 'וואו, אני לא מאמינה שאלה החיים שלי'. לפני שהסדרה יצאה אחותי אמרה לי בצחוק, 'תארי לך שיעשו על זה מערכון בסאטרדיי נייט לייב', ואז עשו על זה מערכון בסאטרדיי נייט לייב! לא יכולתי אפילו לדמיין את זה. הדברים האלה עדיין גורמים לי לצחקק".

בסדרה, ריימס ושות' קיבלו החלטה נועזת כשבחרו לברוא מציאות חלופית שבה החברה הגבוהה באנגליה של המאה ה־19 תורכב, בין השאר, מאצילים שחומי עור, כולל המלכה עצמה. כך הם אפשרו קאסט מגוון באמת, חרף העובדה שמדובר ברומן תקופתי. החלטה נועזת נוספת היתה להעביר את סצנות הסקס שמצויות בספר - למסך. בעונה השלישית, שצפויה לעלות בנטפליקס לקראת סוף 2023, ריימס לוקחת את זה עוד צעד קדימה, כשבדומה לספר כך גם בסדרה - פנלופי, הגיבורה הרומנטית, היא גיבורה במידות גדולות.

"בספר, פנלופי משילה כשבעה קילוגרמים לפני שהעלילה מתחילה, והיו כאלה שביקרו אותי על זה. אמרו שלא הייתי צריכה לעשות את זה. אבל גם אחרי שפנלופי רזתה היא נשארה פלאס סייז, היא עדיין מודאגת לגבי המשקל שלה. יש רגע בספר שבו היא אומרת: 'אני לא צריכה לאכול עוד מאפין עם ריבה!', ובסוף היא מחליטה דווקא כן לאכול אותו. ניסיתי ליצור דרכה את הרגעים האלה שכולנו עוברות, המאבקים הפנימיים. אז אין לי ספק שיהיו טרולים באינטרנט שיגידו דברים. כבר היו כאלה, וניקולה (ניקולה קוכלן, השחקנית שמגלמת את פנלופי בסדרה; ק"מ) באמת ספגה אמירות קשות ועזבה את טוויטר בגללן. אבל אני מאמינה בזה וחושבת שזה יצא נהדר".

"בעבר היה בז'אנר מודל יופי מסורתי, תבנית שאישה אמורה להיכנס אליה", אומרת ורד רווה־שמואל, מו"לית שותפה בהוצאת אהבות, שמוציאה לאור את ספריה של קווין. "גם מבחינת מראה אבל גם במובנים אחרים - מה מותר לגיבורה להגיד, מה אסור. איך היא אמורה להתנהג, למה היא אמורה לשאוף, מה מצופה ממנה. אבל בעשור האחרון הרומן הרומנטי דווקא שובר את המודל הזה, ולא מציג דמויות נשיות מושלמות. מה שמעניין הוא שדווקא בז'אנר הזה קל לשבור את התבנית, כי הספרים מסופרים מנקודת מבטה של הגיבורה. היא זו שמניעה את הסיפור, ולכן לקוראות קל להזדהות איתה.

"אם הגיבורה לא מושלמת ואני עדיין אוהבת אותה, ויותר מזה - הגיבור שהתאהבתי בו אוהב אותה וחושב שהיא נפלאה ונהדרת בדיוק כמו שהיא - אז זה בסדר שגם אני לא מושלמת, וגם אני יכולה לדרוש את אותה אהבה".

יש סקס אחר

אחד מעמודי התווך בסדרה, בטח בעונות הראשונות, הוא כמובן סצנות הסקס המפורשות בין הגיבורים. אותן סצנות עוררו כמות לא־תמיד פרופורציונלית של תשומת לב, אף שהן לא היו מפורשות יותר מבסדרות אחרות. כשאני שואלת את קווין למה זה המצב לדעתה, היא לא מתבלבלת. "אני חושבת שזה פשוט בגלל שהן מצולמות מנקודת מבט נשית וממוקדות באישה ובהנאה שלה", היא אומרת.

"אלה סצנות אינטימיות, בין אנשים שאכפת להם זה מזה. בקולנוע ובטלוויזיה אנחנו נראה בהרבה מקרים סצנות סקס שנעות סביב כעס, נקמה, יחסי כוח. בברידג'רטון היו גם כאלו, אבל רוב הזמן זה סוג אחר של מין, ואני חושבת שהתקשורת לא ידעה איך להתייחס לזה. הם התחילו לצחוק על זה, או לומר כמה הסצנות האלה גסות ובוטות. אבל האמת היא שפשוט עשינו את זה אחרת מהשאר, ואנשים לא רגילים לצפות בסצנות סקס שנראות ככה".

"הבנתי שזכיתי בלוטו הספרותי, זה בטוח. אבל לא ידעתי כמה גדול זה יהיה. רק כש'ברידג'רטון' יצא התחלתי להבין שזה עניין של פעם בחיים, לא רק בשבילי אלא גם בשביל הקולגות שלי, והבטחתי לעצמי שאני לא עושה שום דבר שיקלקל את זה"

גם ברומנים הרומנטיים, שברוב המקרים נכתבים על ידי נשים, אפשר למצוא לעתים אי־הסכמה ליחסים אינטימיים או התנהגות גברית לא נאותה. אני יכולה לדמיין בקלות רומנים רומנטיים שנדחפים החוצה בעקבות תנועת me too, למשל.

"זה נכון. הסכמה היא אחת הסוגיות החשובות ברומנים הרומנטיים היום, אבל קשה למצוא תמיד את האיזון ברומנים ההיסטוריים - כי אופן המחשבה של אנשים בעבר היה מאוד שונה. אנשים ממש כועסים על זה שב'דוכס ואני' (הספר הראשון בסדרת ברידג'רטון; ק"מ) סיימון אומר לדפני 'את שייכת לי!' אבל זה נכון. ככה זה היה אז.

"אני כן חושבת שזה משהו שחשוב שיוצג הכי נכון שאפשר, כי קוראות כבר אמרו לי שהן לא הבינו שראוי שיתייחסו אליהן כל כך טוב במערכת יחסים - עד שהן התחילו לקרוא ספרים בז'אנר הרומנטי. לסופרות בז'אנר יש אחריות. אין ספק שעזרנו לנשים ואנשים להבין שהם ראויים למערכת יחסים בריאה. לכן, ככל שהספרים הללו יכולים להוות דוגמה, זה יהיה נהדר. אני לא יכולה לחשוב על משהו שבדיעבד לא הייתי כותבת, אבל היום אני בהחלט מודעת לזה וחושבת על זה יותר".

קווין, שמאז עליית הסדרה לאוויר לא מפסיקה להתראיין, נראית מאוד נינוחה כשהיא נשאלת על סצנות הסקס. רווה־שמואל, לעומתה, רואה בשאלות הללו בעיקר טהרנות.

"יש כל כך הרבה צדקנות סביב העניין הזה", היא אומרת. "'ברידג'טון' היא סדרה נשית שבהגדרה מיועדת לקהל נשי, וב־2023 עדיין מאוד קל לזלזל בדברים שמוגדרים נשיים ולתפוס אותם כנחותים יותר. בנוסף, עוד לא שוחררנו, או השתחררנו, מהתפיסות הגבריות - הסטנדרטים הגבריים שאומרים שמי שצופים באתרי פורנו מתי שבא להם זה בסדר - בזמן שלנו אסור להתחבר למשהו שיש בו סקס שמעצים נשים.

"התוצאה של זה היא דיון שתופס את סצנות הסקס בסדרה כפורנו - דיון שמדבר עליהן כסצנות גסות, לא רואה את הערך שלהן וגם לא מקבל את זה שזה פשוט כיף. כיף לצפות בהן כי בסוף - מדובר במימוש של סיפור אהבה, כשהזוג שאנחנו מריעות לו במשך עונה שלמה אשכרה מזדיין. זה נעים לנו, זה כיף לנו, זה מחרמן אותנו ומרגש אותנו - מה לא בסדר בזה?"

בכל זאת, זה לא דבר שאנחנו רגילים לראות על המסך – ועד להפיכה של הז'אנר הרומנטי למיינסטרים – גם לא לקרוא בספר.

"לגמרי. ובכלל, בראייה היסטורית, התובנה שמגיע לנו, הנשים, ליהנות בסקס היא חדשה יחסית. בשנות ה־80, כשקראתי סצנות סקס ברומן רומנטי, הגיבורה תמיד גמרה תוך 30 שניות וזה סוף הסיפור. בספרים החדשים הגבר צריך לעבוד קשה בשביל שהיא תגמור. ומשהו בזה שנשים קוראות סצנות סקס שבהן הגיבורה גומרת אחרי שהגבר עבד בשביל זה - ואז גם נהנה מזה שהיא גומרת - נכנס לראש.

"בנות הדור הצעיר לומדות שהן ממש צריכות ליהנות מסקס, וזו המחויבות של הפרטנר או הפרטנרית להיות שם כדי שהן ייהנו, וגם להפך. יש כאן הדדיות, ודורות של נשים שלא היו סגורות על זה שהן בכלל אמורות ליהנות - קוראות שכן, שזה מגיע להן. ולכן אני חושבת שזה כל כך חשוב.

ורד רווה־שמואל: "הספרים מסופרים ממבטה של הגיבורה והקוראות מזדהות איתה. אם הגיבורה לא מושלמת ואני עדיין אוהבת אותה, והגיבור הנחשק חושב שהיא נהדרת - אז זה בסדר שגם אני לא מושלמת, וגם אני יכולה לדרוש את אותה האהבה"

"מעבר להומור ולשנינות שיש בספרים, ומעבר לשואו האדיר של הסדרה, שהכל בה גדול ובולט: השמלות, הצבעים החיים שיוצאים החוצה, המוזיקה - מעבר לכל זה, ישנן סצנות הסקס שגם הן גדולות מהחיים. ואז יוצא שבסדרה היסטורית ורומנטית על תקופה שנחשבה פוריטנית, אנחנו רואות פתאום סצנות סקס גרפיות. והדבר הזה כשלעצמו יוצר דיסוננס - ולכן גם שיח".