"לא נטאטא את ארי בגלל האוטיזם"

הדבר הראשון שלוכד את המבט בכניסה לביתם היפה של הניה ואהרון ברודבקר ביישוב הדתי אלקנה שבשומרון הוא מכשיר הטלוויזיה הענקי שבסלון. מייד אחר כך העיניים קולטות את מכנסי הג'ינס ואת חולצת הטי־שירט הירוקה שלובש אהרון. על ראשה של הניה מתנוססים תלתלים, וגם היא עוטה חצאית ג'ינס וטי־שירט ירוקה.

"לא תיאמנו צבעים", היא צוחקת, ומייד מרצינה: "התלתלים אולי נראים טבעיים, אבל זאת פאה על הראש שלי".

אולי מטופש להתמקד בפרטים שוליים, אבל דווקא הפרטים האלה שזורים ומשמעותיים לאורך המסע המאתגר של בני הזוג ברודבקר. כל פרט נושא אמירה חשובה. מה שנראה לעין החילונית טבעי ומובן מאליו, מסמל עבור זוג חרדי־חסידי שמגיע מהעילית של המשפחות החשובות בבני ברק מטען מלא של כוונות, בחירות ומשמעויות.

הם בני 30. הוא מתכנת בחברת הייטק, היא במאית ויוצרת קולנוע. הרבה מאוד טייקים עכורים עברו בחייהם עד לסצנה המרגשת שצפויה להתרחש ביום שני הקרוב. אז תיערך בפסטיבל הקולנוע בירושלים הקרנת הבכורה לסרטה הראשון של הניה, "שלושתנו", שאותו ביימה, יצרה וצילמה, לצד המפיקה אביגיל שפרבר. היצירה תתחרה בקטגוריה התיעודית בפסטיבל.

שמו של הסרט, שיוקרן החל מספטמבר גם בכאן 11, מסגיר את המסע המשולש והבלתי נפרד שעשו אהרון והניה עם בנם האוטיסט, ארי, היום בן 8. באומץ רב מעניקה המשפחה הצצה אינטימית, חשופה ורגישה לעולמם של הורים חרדים שכל חייהם צעדו בתלם - בישיבה הכי טובה, בסמינר מעולה, בשידוך עם בחיר הישיבה שכולם צפו לו גדולות ונצורות - עד שהגיע הרגע שבו הפכו לחריגים ונבעטו מכל מקום.

שיחה בין הניה ברודבקר לראש עיריית בני ברק הרב אברהם רובינשטיין, מתוך הסרט "שלושתנו"

הם הכירו בשידוך, נפגשו פעמיים, בכל פעם לשיחה של שעה וחצי. בפגישה השלישית המשפחות כבר שתו לחיים וסגרו ביניהן. "עד שהגיע אהרון, הוריי פסלו עשרות הצעות שידוך אחרות", מסבירה הניה. "הם אפילו שלחו את כתבי היד שלנו לגרפולוג, לבדוק אם יש התאמה בינינו".

בתחילת נישואיהם עבדה הניה כיוצרת וכמפיקת וידאו לסמינרים, ואף לימדה מולטימדיה לבנות סמינר בבני ברק. אהרון צמח כאישיות תורנית בכירה, ולדברי הניה, "היו שייעדו אותו לשמש ראש ישיבה בהמשך חייו, או מחזיק במשרה תורנית בכירה אחרת".

למרות החזות הטובה כלפי חוץ, "שלושתנו" מתחיל דווקא בשבר, ונפתח במילים קשות שיוצאות מפיה של הניה: "יש לנו ילד אחד. אהר'לה עובד, עזב את הכולל. הוא מגיע ממשפחה עם רקע ליטאי, ועבורם מדובר בטרגדיה. אנחנו לא מצליחים להיות כמו כל האנשים הנורמליים שמסביבנו. לא מצליחים לתחזק את כל ההלכות והטקסים הדתיים. אני לא יודעת אם זה בגלל ארי או בגלל שאני בדיכאון, אבל משהו בנו לא נורמלי, לא מצליח לעמוד בסטנדרט הזה".

כך, בכמה שורות פשוטות שהניה מתעדת תוך שהיא פוסעת בכבדות ברחובות בני ברק, היא מסגירה בקול ברור ובאומץ רב את מה ששלח אותה ואת בעלה החוצה מהחברה החרדית: השונות שלהם, שנתקלה בחוסר היכולת לדבר עליה במעגל החרדי. ומהי השונות שלהם? נישואים בגיל 20, ילד שמגיע בגיל 21 ומאובחן בהמשך כאוטיסט, דיכאון שבא בעקבותיו. כל אלה, לצד שאלות דתיות שמתעוררות בעקבות יחס רבנים ואנשי כוח במגזר.

כך נולד סיפור אישי, שהופך ליצירה דוקומנטרית אמיצה ומטלטלת.

"חיברתי את הנקודות"

ארי, שנולד ב־2015, אובחן כאוטיסט בגיל שנתיים. "הייתי ערנית מאוד ושמתי לב שהוא לא רגוע ועם קושי גדול לבטא את עצמו", משתפת הניה. "בזכות העובדה שהכרתי בן משפחה שאובחן גם הוא בגיל צעיר כאוטיסט, ידעתי לחבר בעצמי את הנקודות".

את דבר האבחון החליטו לשמור תחילה בסוד. "היה לנו ברור שלא נספר, גם לא למשפחה הקרובה והגרעינית שלנו. ידענו שאנחנו צריכים לשמור את זה בינינו", אומר אהרון, "וגם כששיתפנו לבסוף, לאט־לאט, את ההורים והאחים, אמרנו שמדובר בבעיות תקשורת, לא קראנו לילד בשמו".

"המילה אוטיזם לא עלתה על השולחן שנתיים", מוסיפה הניה. "למה? כי אחי נמצא בשידוכים. כי זה יהרוס לארי. כי זה יהרוס לכולנו. בסעודת השבת לא יכולתי לדבר עם המשפחה על האוטיזם של ארי או על העובדה שאני בדיכאון. לא יכולתי לדבר על שום דבר שמעניין אותי או מציק לי באמת. הרגשתי בדידות מאוד גדולה בתוך כל הדבר הזה".

למרות הקושי לשתף, להניה ולאהרון היה ברור דבר אחד משלב מוקדם - הם ייאבקו ככל שיידרש, ובכל הכלים, כדי לשלב את ארי בחברה. לא יסתפקו ברישומו למוסד לחינוך מיוחד, אלא יפעלו לשלבו בתלמוד תורה רגיל, עם ליווי של משלבת צמודה - צעד שאנשי מקצוע בכירים ממליצים לטובת מאובחן כאוטיסט בתפקוד בינוני.

"התמזל מזלנו וארי היה שנתיים עם מטפלת מדהימה, מושלמת", אומרת הניה. "היתה איתו גם משלבת צמודה. אלה היו זמנים באמת נפלאים. אבל כשרצינו לרשום אותו לגן, כשהגיע לגיל 3 - כל הדלתות נטרקו בפנינו".

למה קידשתם בעוצמה כזו את עניין השילוב שלו בחברה הרגילה?

אהרון: "הדבר היחיד שהניע אותי היה איפה יהיה טוב לילד. הוא הרי ייצא בסופו של דבר לחברה הכללית בגיל 20 ויצטרך לעבוד ולהשתלב. אז למה לחכות עד אז? למה לא להתחיל את השילוב בחברה מגיל גן?"

הניה: "לשיטתנו, השילוב לא בא רק לטובת הילד שלנו, אלא גם לטובת הילדים שלומדים איתו. הם נחשפים לשונות, למושגים, לומדים להיות יותר רגישים ומכילים. בעוד 20 שנה, כשהם יפגשו את ארי בכביש או בעבודה, הם כבר יידעו איך להתנהל מולו".

אהרון: "כשפנינו, חטפנו צעקות וטריקת טלפונים. מנהלי מוסדות התנהגו אלינו בצורה מזעזעת. מנהל אחד צעק עלי, 'למה כל המסכנים של בני ברק באים אלי?' מנהל אחר אמר לי: 'מה ייצא לי מזה שאקבל את ארי? הרי לא תשלחו אלי בהמשך עוד ילדים'"

עד מהרה התברר להניה ולאהרון שהגנים בבני ברק לא שותפים לפילוסופיית החיים המסורה והמאמינה שלהם, והדלתות נסגרו בפניהם בזו אחר בזו. "כשפנינו, חטפנו צעקות וטריקת טלפונים. מנהלי מוסדות התנהגו אלינו בצורה מזעזעת", נזכר אהרון בכאב. "מנהל אחד צעק עלי: 'למה כל המסכנים של בני ברק באים אלי?' מנהל אחר אמר לי: 'מה ייצא לי מזה שאקבל את ארי, מה ארוויח מזה? הרי לא תשלחו אלי בהמשך את שאר ילדיכם'.

"התשובות הפחות בוטות היו: 'אין לנו כיתת חינוך מיוחד או כיתת תקשורת', 'אנחנו לקראת סיום הרישום, האמצעים שלנו דלים', 'פה לא המקום המתאים לכאלה ילדים' ו'אנחנו לא בנויים לזה'".

ההורים לא פראיירים

אחרי חודשים של חיפוש, שקרע אותם מבפנים, נמצא בסופו של דבר גן רגיל שהיה מוכן לקבל אליו את ארי, ונמצאה גם המשלבת, שהפעלתה עולה לזוג החסידי הצעיר כסף רב ("העירייה משלמת, אבל יש לנו עוד הוצאות נלוות של אלפי שקלים"). אבל כבר למחרת התבקשה הניה לבוא ולקחת את בנה מהגן - לצמיתות.

הניה: "רצו לסלק אותנו. למה? כי ארי נשכב על הרצפה ובכה. את מבינה? התנהגות נורמלית של כל ילד קטן שמתחיל גן חדש. לי נראה שהם רק חיכו למעידה הראשונה שלו, להזדמנות להתנער.
"לא הסכמתי להיכנע. למחרת הגעתי עם ארי לגן ופשוט שלחתי אותו פנימה. לגננת אמרתי שתמסור בחלונות הגבוהים שאם הם רוצים לסלק אותו - הם צריכים למסור מכתב רשמי".

אהרון: "כשהם הבינו שאנחנו לא הורים פראיירים, הם העניקו לו סיכוי נוסף. בסופו של דבר, זאת היתה שנה נפלאה, שבסיומה הם אפילו הציעו שנשאיר את ארי לשנה נוספת".

הניה: "בינתיים כולם טפטפו לנו באוזן שאנחנו נלחמים לשווא, ושאנחנו צריכים לשלוח את ארי לגן תקשורת, כמו כולם במצבו. אמרו לנו שהחזון שלנו לשילובו יומרני מדי. היינו עייפים, מותשים ופגועים משנים של דחייה. אהר'לה לא עבד עדיין, הנטל הכלכלי למימון המשלבת וההוצאות מסביב הורגשו מאוד, אז הסכמנו לבסוף לשלוח אותו לגן תקשורת.

"השנה שלו שם דרדרה את מצבו. מילד שישב בריכוז, השתתף, למד והשתלב, ארי הגיע למצב של חוסר תפקוד מוחלט בגן. אני יודעת להסביר את הרגרסיה שלו: ארי הוא ילד חכם ורגיש מאוד, והוא קולט את הסביבה בחיישנים עדינים. הוא הרגיש שמסתכלים עליו ועל שאר הילדים בגן התקשורת במבט מסוים, שבקושי דרשו מהם, והוא הפנים את המסר. חשוב לי להדגיש שיש ילדים רבים שהמסגרות האלה מדויקות עבורם, אבל לארי זאת היתה שנה פחות טובה".

אחד הדגלים המרכזיים בציבור החרדי הוא החסד והנתינה. חינוך מיוחד נחשב למקצוע מבוקש אצל נערות חרדיות, ובנות סמינר רבות מתנדבות לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים. איך קרה שאתם לא חוויתם את החיבוק והעטיפה האלה, אלא דווקא דחייה?

אהרון: "זה פשוט מאוד - חסד נעשה כלפי החריג והחלש כאשר ברור שהוא מחוץ למחנה, שהוא לא חלק אינטגרלי מהמערכת. חסד אינו שילוב. כשביקשנו שארי יהיה כמו כולם - חטפנו. לעשות חסד זה יפה מאוד, אבל המבחן האמיתי מתחיל כשאתה מתבקש להכניס את החריג כחלק בלתי נפרד מהמערכת. וצריך לומר ביושר: האג'נדה החרדית סותרת את עקרון השילוב. מוסד חרדי שישלב ילד אוטיסט - זה ידרוש ממנו להגמיש ולכופף חוקים".

הניה: "כדי לנרמל את ארי בחברה החרדית, אני אצטרך למשטר אותו באלף ואחת סיטואציות. הוא כל הזמן ירגיש חריג. למשל, אין מצב שילד חרדי ילך יחף, אבל ארי מגיע למקומות ומעיף מייד את הנעליים והגרביים. הילדים החרדים האחרים פותחים עליו עיניים".

הניה: "כולם טפטפו לנו באוזן שאנחנו נלחמים לשווא, ושאנחנו צריכים לשלוח את ארי לגן מיוחד. אמרו לנו שהחזון שלנו לשילובו יומרני מדי. היינו עייפים ופגועים משנים של דחייה. אהר'לה לא עבד, והנטל הכלכלי למימון משלבת לארי הורגש"

"בכיתי את נפשי בעירייה"

הקש ששבר את גבם והאיץ את יציאתם של הניה ואהרון מבני ברק, נגע למחשב טאבלט משוכלל וייעודי לאוטיסטים שנשלח לארי מטעם משרד החינוך - אבל הוחרם בעיריית בני ברק.

הניה: "לתדהמתנו הרבה, בעירייה סירבו להעביר אלינו את הטאבלט, שהוא שלנו ושאליהם הוא הגיע רק כתחנת מעבר. הם מנעו את העברת המחשב עד שתיחסם בו הגישה לאינטרנט - למרות שחסימה כזו תפגע בעצם ביכולת שלנו לתקשר עם ארי. אני זוכרת שיחה עם ראש העיר, אברהם רובינשטיין, בכבודו ובעצמו, שממש פירקה אותי".

בשיחה המוקלטת, שכלולה בסרט, נשמע ראש עיריית בני ברק אומר להניה: "אנחנו לא יכולים לסמוך (על הטאבלט, מ"ס), בגלל שאז יבואו הרבנים של הגננות ויגידו שעיריית בני ברק פורצת גדר. נותנים לגננות להשתמש באייפדים לא חסומים... טוב, הרבנית, אני לא מבין בזה. את רוצה שאנחנו נלך איתך לבית המשפט, ונגיד שגברת ברודבקר דרשה לפזר פה 30 אייפדים בלי חסימה? יש גננות שחשופות לזה, אני אחראי להן, הן עובדות שלי".

הניה טוענת כעת שהחסימה שהעירייה החליטה לחייב היא הרמטית. "אין תמונות נשים, למשל. ארי מתקשר איתנו דרך אפליקציה שיש בה תמונות שלי או של סבתא שלו, ושבמקרה של חסימה הן יהיו מצונזרות. בעירייה הציעו לנו שבכל פעם שנצטרך משהו נבקש מהם אישור, ויפתחו לנו. אי אפשר באמת להתנהל ככה".

אהרון: "אני אדם רגוע, עדין ונחמד מאוד, עד שזה מגיע לבן שלי. אז אני נלחם כמו אריה. עירבנו עורכי דין, ובסופו של דבר הצלחנו לחלץ את הטאבלט שלנו מהעירייה. לפני זה פניתי לרב שלי, שהוא דמות רבנית חשובה וידועה מאוד בעיר, וביקשתי ממנו שיעזור לנו ויתערב. התשובה שלו היתה: 'הם לא יקשיבו לי'".

"פה ממש התפרקתי", משחזרת הניה. "הסיטואציה הזאת היתה טראומטית מאוד עבורנו. בכיתי את נפשי במסדרונות העירייה. מבחינתי, בבני ברק הפקידים הם לא רק פקידים, הם שלוחי דרבנן. אני גדלתי על אמונה ברבנים ובאדמו"רים, ולכן זה היה משבר גדול כל כך".

שתרם להחלטה שלכם לעזוב את בני ברק ואת החיים שהכרתם.

הניה: "כפי שרואים, את הסרט התחלנו מאוד חרדים ושמרנים. לא היה לנו אינטרנט בבית, ולאהר'לה היה טלפון כשר בלי אינטרנט, ווטסאפ וסמס. הוא הקפיד להצטלם עם חולצות לבנות מכופתרות. אבל כשהיה צורך בטאבלט, להתפתחות של הילד ולתקשורת איתו, לא היתה לנו שאלה בכלל".

אהרון: "אם לארי אין מקום במגזר החרדי מעצם היותו מי שהוא, אז ודאי שזה לא המקום בשבילנו. אם לא מקבלים אותו כחלק אינטגרלי, אם לא חושבים שהוא ראוי וזכאי להזדמנות - איך אני יכול להיות חלק מזה? זה המקום שבו אני רוצה שארי יגדל? שככה יקבלו אותו? אני לא מתכוון לטאטא את הבן שלי מתחת לשטיח. אני אשים אותו במרכז חיי, לא אתן שישטפו אותו הצידה ושלא ישימו לב לצרכים שלו. זה לא יקרה".

מעיריית בני ברק נמסר בתגובה לדברים: "בהנחיה שאותה העביר משרד החינוך לעיריית בני ברק נכתב: 'ציוד הנגשה נתון להחלטת הרשות המקומית בנוגע לתנאי אבטחת רשת אלחוטית ומקום השימוש בו. הציוד ניתן למטרות הנגשה בלבד! אין לעשות בציוד שניתן לתלמיד שימוש אחר שאינו למטרות הנגשה'. בהתאם להנחיה ברורה זו, פועלת הרשות להתקנת קוד נעילה דיגיטלי למניעת הסרה ו/או התקנה של תוכנות שלא אושרו למטרות הנ"ל. המכשיר אינו עובר כל 'עיקור', אלא מותקנת בו חסימה על ידי אגף מערכות מידע.

"אמו של ארי בחרה לפנות בשיחה אישית לראש העיר, בטיעון ש'נעשה עיקור במכשיר'. הרב אברהם רובינשטיין הדגיש כי הרשות תפעל בהתאם להנחיות משרד החינוך והגדרת אופיו של מקום הלימודים. ראש העיר הדגיש בשיחה כי הצורך העקרוני בחסימת המכשיר מובן, בהתאם לנוהל הקיים בכל מערכות החינוך החרדיות, שאותו קבעו רבני העיר, ולפיו אין שימוש במכשיר טכנולוגי הפתוח לרשת האינטרנט בכל מרחב הלימודים.

"לשאלה אם תוכל להשתמש באמצעי כפייה חוקיים נגד הרשות, הסביר ראש העיר בנועם כי החוק הוא הקובע. השיח לכל אורכו היה נעים ומכבד, אמפתי ומזדהה עם צרכיו של ארי, תוך הדגשת הקשיים המהותיים הניצבים לפתחה של הרשות. יצוין כי למרות כל האמור, לאור הדין ודברים שהתפתח ולאחר בחינת נסיבות המקרה המיוחדות, הועבר האייפד לשימושו של ארי בהתאם לבקשת ההורים".

פנים דואגות בחתונה

הצלע השלישית ב"שלושתנו", הילד ארי, נוכח גם הוא בדומיננטיות לאורך הסרט. הסצנה הראשונה בהשתתפותו נראית משפחתית מאוד, כמעט רגילה בבתים רבים. זוג הורים מנסה להציב גבולות לילד, שמבקש לקחת את מעדן החלב השלישי ביום.

אוצר המילים המוגבל של ארי מצליח להוציא מפיו בתסכול רב, פעם אחר פעם, את המשפט "רוצה מעדן". אבא אהרון תופס את ארי המשתולל, כדי שלא ירביץ, ומהצד מנסה הניה לחזק: "מותר לנו כהורים להציב גבול לילד שלנו". ארי פורץ בבכי מלא כעס ותסכול, ובתגובה מחבק אותו אהרון בדמעות. "אתה מאוד עצוב? אתה רוצה מעדן?" הניה מצטרפת, יושבת גם היא דומעת מול בנה.

הניה: "לתדהמתנו הרבה, בעירייה סירבו להעביר אלינו טאבלט ייעודי לארי, עד שתיחסם בו הגישה לאינטרנט, אף שחסימה כזאת תפגע ביכולת שלנו לתקשר עם הילד. אני זוכרת שיחה עם ראש העיר בכבודו ובעצמו, שממש פירקה אותי"

בסצנה אחרת, שמצולמת בחתונה חסידית מרובת משתתפים, המצלמה מתמקדת בפניה העייפות והדואגות של הניה, כשברקע נשמע בכי התלונה של ארי, תגובה לכך שהרעש גדול עליו. הם עוזבים מוקדם בלי להיפרד כראוי מהמשפחה המורחבת, אבל הניה מבהירה שהחתונה הזו היתה דווקא התקדמות - ארי ישב 20 דקות ליד השולחן.

יש ציפייה מכם להביא לעולם עוד ילדים? זאת התפיסה הרווחת בחברה החרדית.

הניה: "הציפייה החברתית היא אכן שנתקדם ונמשיך הלאה. שנביא עוד ילדים ו'נתנחם' בהם. אני לא יודעת לענות לגבי ההמשך, אבל כעת ברור שארי הוא המרכז".

בשלב מסוים, לנוכח המצב הכלכלי הלא פשוט בבית והמחשבות על פרידה מהחיים החרדיים, עזב אהרון את הכולל שבו למד ויצא לעבוד, לשאת בעול הפרנסה. "בהתחלה עבדתי כחונך בישיבה תיכונית ליד הבית, אחר כך התחלתי ללמוד מדעי המחשב. שברתי שיניים ממש. חוסר הידע שלי באנגלית ובחשבון, ובאופן כללי בלימודי הליבה, הקשה עלי מאוד. בסופו של דבר, סיימתי את הלימודים בהצלחה, וכיום אני מתכנת בהייטק".

תהליכי השינוי בבית באים לידי ביטוי בסרט בסצנה כאובה ומרגשת במיוחד, שבה נראית הניה נוטלת מספריים, ובהחלטה משותפת לה ולאהרון גוזרת את פאותיו המסולסלות של בנה. מייד אחר כך היא מתפרקת בבכי מר.

"אני משאיר לך את העבודה לספר את זה להורים שלי. אני אגיד להם שאת התעקשת על זה", מתבדח אהרון בתיעוד הדרמטי. הניה משיבה לו: "בשום אופן לא, זה צעד שהיה חשוב לך הרבה יותר. אני עוד חשבתי שזה בסדר להשאיר לארי את הפאות".

זאת בהחלט סצנה לא פשוטה. יש משהו מכווץ בטן בגזירת פאות, סמל יהודי מובהק.

אהרון: "נכון, אבל אין סיבה שארי ייראה חריג בבית הספר הדתי שבו הוא לומד כיום באלקנה. אנחנו עושים כל מה שצריך כדי שהוא ישתלב על הצד הטוב ביותר שניתן".

אהרון: "בחברה החרדית חסד נעשה כלפי החריג והחלש, כאשר ברור שהוא מחוץ למחנה. חסד זה יפה מאוד, אבל המבחן האמיתי מתחיל כשאתה מתבקש להכניס את החריג כחלק בלתי נפרד מהמערכת. האג'נדה החרדית סותרת את עקרון השילוב"

בפתיחות יוצאת דופן, בוודאי כשמדובר באישה שמגיעה מהמיינסטרים החסידי, משתפת הניה בסרט שהיא סובלת מדיכאון ומטופלת בעקבות מצבה ובעקבות ההסתרה שבתוך ההסתרה.

"אני לא יכולה לשתף אף אחד שאני בדיכאון", היא אומרת בסרט בגילוי לב. "אני לא יכולה לדבר עם אף אחד על מה שבוער בי ומציק לי. המצב הכלכלי בבית בעקבות ההתמודדות עולה לנו בדמים, תרתי משמע. הוצאות על גבי הוצאות. ואנחנו זוג צעיר, לבד מול העולם. מתמודדים עם דחיות, עם 'לא' אחרי 'לא', טריקת טלפון אחרי טריקת דלת. זה משפיע דרמטית על הנפש. בטח כשאת אישה פרפקציוניסטית שחייבת שהכל יהיה מושלם ולפי הספר".

אהרון מסביר בחיוך ש"במגזר החרדי נשים לא סובלות מדיכאון, אלא יש להן 'מונו' (מונונוקליאוזיס, מחלת הנשיקה, מ"ס). אם תבדקי בכל הסיפורים, לאמא יש 'מונו' והיא חלשה ושוכבת בחדר חשוך ושקט. אבל האמת היא שמונו שנמשך יותר מחודש וחצי זה לגמרי המצאה של חרדים".

הצצה נדירה נוספת שאותה מעניקה הניה באומץ לצופי הסרט, נוגעת להתמודדותה עם העובדה שלא בחרה מרצונה באהרון, האיש שלה. אף שחיי הזוגיות שלהם טובים, היא מתעקשת לציין בסרט שוב ושוב כמה קשה לה שלא ניתן לה החופש האמיתי לבחור באהבה. ברגע מסוים בסרט מבקש ממנה אהרון שתפסיק לחזור על הדברים, כי הם פוגעים בו ממש.

למה היה חשוב לך להציף את הכאב הזה?

הניה: "הייתי צריכה לתת ביטוי פומבי וחסר פחד לכל מה שעלה לי באותו זמן. לכעסים המודחקים, לכאבים הפנימיים, לשתיקות שצפו. לקראת סוף הסרט אני אומרת לאהרון שאני בעצם לא חושבת ששיטת השידוכים במגזר כזו גרועה, שזאת דרכי הפולנית לומר לו שאני מבסוטה שהוא בחיי".
יש לא מעט קשרים זוגיים שדווקא מתהדקים בעקבות אתגר משותף.

"אחוזים רבים דווקא מתגרשים בעקבות התמודדות עם ילד מיוחד. גם את אהרון ואותי זה הביא לקצה. אין ספק שכשיש אתגר כל כך גדול, עומד ונוכח, זה משפיע על החיים הזוגיים".

אהרון: "היום אנחנו במצב מצוין, אבל היו שנים פשוטות פחות. כשהלחצים הכספיים נוכחים כל כך ברקע, כשהדחיות מכות שוב ושוב, כשהמצב הנפשי מושפע בעקבות כך, למי יש זמן, משאבים וכוח להשקיע בזוגיות?"

הניה: "היציאה שלנו מהחיים החרדיים התחילה מהכאב ומהכעס על הבגידה בנו. לא עזבתי בשביל לעשות לק ג'ל. דילגתי על השלב של להיות חרדית מודרנית, אלה שטויות שלא מעניינות אותי. יצאתי מהחברה החרדית כי לא עשו לי בה מקום"

"גרים בשכונה מקסימה"

כשהחופש הגדול נשף בעורפם, פתחו הניה ואהרון במסע חיפושים אחר מוסד לימודים שיסכים לשלב את ארי, מחוץ לבני ברק. על הפרק עמדו בתי ספר חילוניים או דתיים לא חרדיים. באחת הסצנות בסרט מתכוננים בני הזוג לשיחת זום עם מנהלת באחד מבתי הספר. הניה מבקשת מאהרון שילבש חולצת טריקו, ומתייעצת איתו אם ללבוש בעצמה חולצת מיקי מאוס. הפאה שהיא עוטה בשלב זה כבר ארוכה יותר, שזורה בפסי שמש בהירים.

לא קצת שטחי ללבוש חולצת מיקי מאוס כדי להרגיש שייכת? אמורים לשפוט אותך לא על פי מראה חיצוני.

"לא שטחי בכלל, וזה עמוק מכפי שנדמה לך", הניה עונה בהחלטיות. "אני אחרי שנים מייסרות של דחייה, של תחושת חוסר שייכות וחוסר קבלה, אני משוועת כבר להרגיש 'במקום', לא להיות חריגה. באקט של לבישת חולצת הדיסני יש זעקה: 'קבלו אותי כבר', 'תאהבו אותי', 'אני רוצה להיות שייכת'".

בשיחת הזום אומרת להם מנהלת בית הספר בקול נוקשה שאמנם החוק לצידם, אבל אין לה משאבים, "וזה לא מתאים". הזמירות שהניה ואהרון רגילים לשמוע. בתגובה, הניה שוב נשברת ואומרת לאהרון בקול רועד מבכי: "הם בדיוק כמוהם, הם בדיוק אותו דבר".

הניה מתוך הסרט: "אני לא יכולה לשתף אף אחד שאני בדיכאון. לא יכולה לדבר על מה שבוער בי ומציק לי. ההתמודדות עולה לנו בדמים, תרתי משמע. הוצאות על גבי הוצאות. אנחנו זוג צעיר, לבד מול העולם. מתמודדים עם דחיות, 'לא' אחרי 'לא'"

בשלב מסוים החליטו לארוז את חייהם, לעזוב את בני ברק ולעבור ליישוב שערי תקווה, שם נמצא בית ספר שהסכים לשלב את ארי. גם הניסיון הזה התברר לבסוף כלא מוצלח. בסצנה נוגעת לב בסרט, שצולמה שם ביום העצמאות, בולטים הניה, אהרון וארי ב"לבד" שלהם, על רקע האורות הצבעוניים מהבמה והתושבים המקומיים שרוקדים לצלילי שירים שלא הכירו בבני ברק. על רקע החשיכה מודה אהרון בפני הניה שבבית הכנסת של היישוב לא מתייחסים אליו. "אני מרגיש שונה ומוזר, לא שייך", הוא אומר.

כך מצאו את עצמם אורזים שוב, ובתום מסע נוסף של חיפושים עקרים, פגישות עם מנהלים ובדיקות הלוך ושוב, נחתו לבסוף ביישוב הדתי אלקנה. שם השתלב ארי בהצלחה גדולה בבית הספר, ושם הוא לומד ופורח עד היום.

השיפור ביכולותיו של ארי מקבל זווית אופטימית יותר לקראת סוף הסרט. הוא מצולם בבית הספר המעורב באלקנה, זוכה ליחס מחבק מחבריו לכיתה, שמשתפים אותו במשחקים ומדברים בקצב שלו. בסצנה נוספת הוא נראה עומד במסיבה, לצד שאר ילדי בית הספר, ועושה תנועות כמו כולם.

"באלקנה טוב לנו ממש", זורחת הניה, "עובדה שהיום ארי יושב במשך שעות בכיתה רגילה בבית הספר, לומד ומשתלב. אנחנו לא אומרים שהכל דבש ושאין קשיים והתמודדויות, אבל השילוב לגמרי מוכיח את עצמו. אנחנו גרים בשכונה מקסימה עם חבר'ה צעירים שממש בראש שלנו. אנחנו נפגשים ומדברים, ומהבחינה הזאת אפשר לומר שהגענו אל המנוחה והנחלה".

ברגעי השבירה הקשים שבהם הבנתם כי אין בשורה של קבלה ונאורות בחוץ, לא חשבתם לחזור לבני ברק?

אהרון: "לא. ראשית, במוסדות שאינם חרדיים החוק עומד לצד ההורה. ירצה מנהל המוסד או לא, הרשות נתונה ביד ההורה להחליט מה המקום הטוב ביותר לילדו. לעומתם, המוסדות החרדיים, שאינם בפיקוח, מתנהלים בצורה אחרת - אף אחד לא יכול להגיד למנהל כיצד לפעול".

הניה: "ברגע שטעמת מעץ הדעת, אי אפשר לחזור אחורה. שלא לדבר על כך שבערים אשר אינן בני ברק המודעות שיש לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים היא משחק במגרש אחר לחלוטין.

"בסופו של דבר, הסרט עצמו קצוב וקצר, ולא ניתן להכניס לתוכו עשרות שעות של שיחות ולבטים שהיו ביני לבין אהר'לה, סוגיות אמוניות, מחשבות והגות. ייתכן שלצופה מהצד המעבר בין החיים החסידיים לחיים הדתיים הנוכחיים שלנו ייראה מהיר וחד, חסר מחשבה ושטחי, אבל קדמו לו מחשבה והבנה".

הניה צוחקת וחושפת בפניי את אצבעותיה החפות מכל צבע. "היציאה שלנו מהחיים החרדיים התחילה מרגש, מכאב, מכעס הבגידה, לא עזבתי בשביל לעשות לק ג'ל. גם להקרנת הבכורה של הסרט לא אמרח לק. כל השטויות האלה לא מעניינות אותי. דילגתי על השלב של להיות חרדית מודרנית. יצאתי מהחברה החרדית כי לא היתה לי ברירה, כי לא עשו לי מקום".

אולי מעולם לא הרגשתם שייכים באמת לשם?

אהרון: "אם היו לי ביקורות על המגזר, והיו במהלך השנים, לא נתתי להן מקום. הייתי מסנגר. כשאבחנו את הילד שלי עם אוטיזם, הייתי עדיין אברך שלומד ברצינות רבה. אבל האבחון היה אירוע לא קטן. אולי שם התחיל להתערער לנו הכל, יחד עם תחילת הקורונה, שהיתה גם היא זרז משמעותי בעזיבה שלנו".

כשרחוקים כואב פחות

בניגוד לאהרון, שמגדיר את עצמו כיום אדם דתי, הניה מתעקשת עדיין להגדיר את עצמה חרדית. "זה אינו סיפור נגד המגזר החרדי", היא מדגישה, "זה סיפור על הורים שהלכו יחד נגד כל העולם כדי שהילד האוטיסט שלהם ישתלב בחברה, כי הם מאמינים בכל מאודם בשילוב".

לדברי הניה, היא מפויסת כיום עם עברה יותר מאי־פעם, ואפילו מאזינה בגעגועים לשירים של הזמר החסידי ליפא שמלצר. "כשרחוקים כואב פחות, ופתאום יש געגוע וזיכרונות לדברים הטובים. אני עובדת בחברה חילונית ודווקא מוצאת את עצמי מקפידה פתאום הרבה יותר על דברים שהקפדתי עליהם פחות בעבר".

בסצנה נוגעת לב בסרט, שצולמה ביום העצמאות ביישוב שערי תקווה, בולטים הניה, אהרון וארי ב"לבד" שלהם, על רקע האורות הצבעוניים מהבמה והתושבים המקומיים שרוקדים. אהרון מספר להניה שבבית הכנסת איש לא פונה לשאול בשלומו

בסצנה שחותמת את הסרט יושבים הניה ואהרון על כיסא נדנדה בחצר. הוא משעין עליה את ראשו ואומר: "אין לי כוח אליהם, אני לא חוזר לבני ברק, נשבע שאני לא חוזר".

"זה מצולם", היא עונה לו וצוחקת, ואז משעינה את ראשה על כתפו, הפעם תורה. סצנה שהיא המחשה נוגעת ללב למסע ההתמודדות המתמשך שלהם. פעם היא מניחה ראש, פעם הוא. ובסוף המסע הם יחד, שלושתם.

Meravs1992@gmail.com