ניו יורק מיקס: גילינו מחדש את יהדות התפוח הגדול

מה קורה כשעם בן אלפי שנים ואיתו דת - שבאופן טבעי יש בה גבולות, סייגים ומותר־אסור - פוגשים את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? כדי לקבל תשובה לשאלה הזו יצאתי, במסגרת תוכנית "ערבים זה לזה" של "נאמני תורה ועבודה" ומכון "שחרית", למסע בין הקהילות, תתי־הקהילות והזרמים שמרכיבים את יהדות ארה"ב. סליחה, את יהדות ניו יורק, בדגש על מנהטן.

אבל כדי להבין את הסיפור של העיר היהודית ביותר בעולם (כ־2 מיליון, תלוי מי סופר ואת מי סופרים) צריך לחזור להתחלה, וההתחלה של יהדות ארה"ב די ותיקה.

ב־1492 מגלה קולומבוס את אמריקה. הוא אמנם עוד לא יודע שגילה יבשת חדשה, אבל העולם נכנס לעידן חדש. כ־150 שנה לאחר מכן מגיעה לחופי אמריקה ספינה עם יהודים, צאצאים של מגורשי ספרד שחיו שנים אחדות בברזיל אך לאחר הכיבוש הפורטוגזי נאלצו לברוח. 23 היהודים יורדים בנמל ניו אמסטרדם (שהופכת בהמשך לניו יורק) ומתיישבים במקום. זמן קצר לאחר מכן נשלח אליהם ספר תורה מהולנד. זהו, היהודים הגיעו ליבשת החדשה.

משלב זה היהודים הם חלק מהעולם החדש שהולך ונבנה באמריקה, אבל עדיין מדובר במספרים זניחים אל מול העולם היהודי המפואר באירופה, ובעיקר במזרחה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

מה הסיפור שלכם?

כישראלים אנחנו מכירים בעיקר את הנרטיב הציוני, את הסיפור שלנו. מלמדים אותנו על הרצל ועל הקונגרס הציוני, על העליות ועל המחתרות, על ייבוש ביצות והפרחת השממה, על בן־גוריון והכרזת העצמאות. אבל במקביל להיסטוריה הזו, התפתח סיפור נוסף של העם היהודי, והוא לא פחות גדול.

באותן שנים של העליות מסוף המאה ה־19 ועד להקמת המדינה, על כל ספינה שעשתה דרכה לחופי ארץ ישראל יצאו 20 ספינות עמוסות יהודים מאירופה מערבה לארה"ב. ושם הם מצאו סוג של גן עדן ביחס לאנטישמיות ולפוגרומים של אירופה, וגם ביחס למאבק המתפתח בארץ ישראל מול הערבים. האומה האמריקנית היא דתית מאוד, אבל המדינה לגמרי לא. הפרדת דת ומדינה באופן מוחלט. ליהודים זה התאים - אנחנו נדאג לעניינינו.

ודי מהר היהודים מתבססים בארה"ב, מקימים קהילות, מוסדות, כלי תקשורת משלהם. בשל אילוצים דתיים של שמירת השבת מוצאים עצמם היהודים בבעיה. מקומות העבודה שובתים בראשון, אך עובדים כרגיל בשבת. וכשאין ברירה היהודים מוצאים פתרונות, ומתחילים לפתוח עסקים משלהם, ושם הם קובעים את ימי המנוחה. העובדה הזו מאפשרת להם לצבור הון אישי ולהפוך למובילים בחברה.

עד כאן בקצרה (מאוד) ההיסטוריה של יהדות ארה"ב בכלל וניו יורק בפרט.

כשצועדים ברחובות מנהטן אי אפשר להתעלם מהמחשבה שמחלחלת אט־אט לראש - כמעט רבע מ־9 מיליון תושבי ניו יורק הם יהודים. בעיר שהיא מרכז העולם במובנים רבים (סליחה, ירושלים), אחד מכל ארבעה אנשים ברחוב הוא יהודי. אז התחלתי לספור - 1, 2, 3, יהודי… בלתי נתפס.

ברחובות מנהטן בשבת אנשים מברכים אלו את אלו ב"שבת שלום", כאילו מדובר מינימום בבני ברק.
ולעיתים נדמה שכגודל מספר היהודים בעיר, כך הגיוון של סוגי הקהילות והזרמים. היהדות האורתודוקסית, שבישראל יש לה בלעדיות שלטונית ונוכחות ציבורית כמעט בלבדית, בין שאצל הדתיים ובין שאצל החילונים, היא מיעוט של 10 אחוזים בלבד בקרב יהדות ארה"ב. היתר חיים על ציר שנע בין קונסרבטיבים לרפורמים ואזורים אחרים שבכלל לא שמענו עליהם.

מאיפה הכסף?

הקהילות חזקות ומרשימות. מי שבוחר להשתייך לקהילה יהודית כלשהי - קושר בה את חייו ומשלם לא מעט כסף בשביל זה. חברות בקהילה עולה אלפי דולרים בשנה, ולמרות זאת הביקוש עצום ובחלק מהקהילות יש רשימת המתנה ארוכה להצטרפות. המשמעות של הפרדת דת ומדינה באמריקה היא שהמדינה לא מממנת שום דבר דתי. רוצים בית כנסת? תשלמו. רוצים בית קברות יהודי? תקנו שטח. רוצים לציין אירועים דתיים? תממנו מכיסכם.

והאמריקנים מממנים, ועוד איך. את הכסף הגדול ניתן לראות בכל פינה. הקהילות מתחזקות מרכזים בלב אחת השכונות היקרות בעולם, הכוללים בהרבה מקרים לא רק בית כנסת מפואר אלא גם מעין מתנ"ס שמספק פעילויות לחברים. הרב הקונסרבטיבי אליוט קוסגרוב, שעומד בראש קהילת "פארק אווניו" במנהטן המונה 1,800 חברים, דיבר על תקציב שנתי של 22 מיליון דולר שהם מגלגלים.

המבנה המפואר שלהם שופץ בעלות של כ־100 מיליון דולר (לשם השוואה, תקציב המשרד לשירותי דת בישראל, האחראי בין היתר לאחזקת בתי כנסת, עמד בשנת 2022 על 540 מיליון שקלים - כ־150 מיליון דולר). בבית הכנסת האורתודוקסי "לינקולן סקוור" סיפר הגבאי בגאווה שאולם בית הכנסת שלהם הוא היקר ביותר במנהטן - עלות הקמתו עומדת על 50 מיליון דולר.

ברוב בתי הכנסת לא תמצאו מתפללים רבים בימות החול. כשהגענו להתפלל שחרית בבית הכנסת הספרדי־פורטוגזי בקושי היה בו מניין בלעדינו, וכך גם באחרים. נסו לדמיין בית כנסת ענק עם מאות ואולי אלפי מקומות ישיבה, ריק כמעט לחלוטין. בית הכנסת הספרדי־פורטוגזי שווה כמה מילים בפני עצמו. הוא הוקם על ידי קהילת "שארית ישראל", של אותם 23 ראשוני היהודים שהגיעו לאמריקה ב־1654. במשך מאות שנים היתה זו הקהילה היהודית המשמעותית ביבשת, שסיפקה את כל צורכי הדת ליהודים - בית כנסת, קבורה, כשרות ומקווה. לאחר נדודים הוקם בית כנסת ב־1897 במקום שבו הוא נמצא כיום.

הרב אליוט קוסגרוב מקהילת "פארק אווניו" דיבר על תקציב שנתי של 22 מיליון דולר. המבנה שלהם שופץ בעלות של כ־100 מיליון דולר. בבית הכנסת האורתודוקסי "לינקולן סקוור" סיפרו בגאווה שאולם התפילה שלהם עלה 50 מיליון דולר

בניגוד לישראל, למרות ההבדלים הברורים והמחלוקות החדות בין הזרמים השונים, עדיין תמצאו בניו יורק שיח וקשרי חברות בין רבנים ומנהיגים אורתודוקסים לקונסרבטיבים ורפורמים. "אני ביחסים טובים מאוד איתם. אשב איתם באחד על אחד, אבל לא אשב איתם בפורומים של רבנים, כי נקודת המוצא שלי שונה ביסוד", אמר לנו הרב משה האוור, מנכ"ל OU, מהארגונים היהודיים־אורתודוקסיים הגדולים בעולם. "יהדות ארה"ב בקריסה, אבל האורתודוקסיה בצמיחה", הוא מוסיף, ואכן מבחינת הנתונים היבשים יש צמיחה במספר האורתודוקסים, יציבות במספר הרפורמים וצניחה גדולה אצל הקונסרבטיבים.

אנחנו הישראלים מכירים את ה־OU בעיקר כשמחפשים את סימן הכשרות שלהם על מוצרים מחו"ל, אבל לארגון יש זרועות נוספות. בין היתר, הם מפעילים מחנות לבני נוער שמגיעים לכמה שבועות לישראל, מערך חוגים לילדים יהודים שלומדים במערכת החינוך הציבורית (ולא בבתי ספר יהודיים), פרויקטים באוניברסיטאות עבור סטודנטים יהודים, תוכנית ללימוד תורה שכוללת גם מבחנים, ועוד. הכסף מגיע במנגנון מאוד מסודר וחכם. כל דולר שנכנס לארגון ממערך הכשרות העצום (וברוך השם, נכנס לא מעט), מופנה ישירות לפעילות החינוכית־יהודית.

יהדות בלי גבולות היא עדיין יהדות?

ואם חוזרים לשאלה שבה פתחנו, על דת שמגיעה לארה"ב - אמריקה מגלה לך שהאפשרויות להיות יהודי הן כמעט בלתי מוגבלות. ציר אורתודוקסים־קונסרבטיבים־רפורמים? הצחקתם. ברוכים הבאים לקניון היהודי הגדול בעולם. דיוויד אינגבר גדל בארה"ב במשפחה אורתודוקסית לפי הספר. כמו רבים מחבריו הוא נשלח ללימודים בישיבה בישראל ובילה לא מעט ברחובות ירושלים. אבל משהו לא התחבר לו. הוא למד את תורות המזרח ונע בין זרמים לא ממש מובהקים, עד שמצא עצמו בחסידות באזורים קרובים לרב שלמה קרליבך.

אבל מה עושים כשאין שום מסגרת על הרצף שמתאימה לך? מקימים מסגרת חדשה, כמובן. אז הרב אינגבר ייסד את קהילת "רוממו", המונה כיום כ־800 משפחות. הקהילה פתוחה ליהודים וללא־יהודים. כשהקהילה גדלה וכבר לא היה מקום במבנה השייך לה, מצא אינגבר פתרון יצירתי - הכנסייה הגדולה ממול, שלא פעילה בשבתות. מאז מתקיימות התפילות בכנסייה, משהו שרק מחשבה עליו מעוררת חלחלה אצל יהודים רבים.

התפילה עצמה היא סוג של עירוב בין בודהה, קרליבך וברוס ספרינגסטין, בשילוב ריקודים וכלי נגינה. "כולם מוזמנים", מסביר הרב אינגבר, "'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. זה לא הבית שלי. אני רואה את ההלכה כעצה טובה, לא כחוק".

בלב מנהטן, במרחק קצר מהמדיסון סקוור גארדן, היכל הכדורסל של קבוצת הניקס המקומית, נמצא בית הכנסת "בית שמחת תורה". כבר בכניסה מפארים את הקיר ארבעה(!) דגלי גאווה גדולים, שלא מותירים מקום לספק - ברוכים הבאים לבית הכנסת הלהט"בי הראשון בעולם. הוא הוקם לפני 50 שנה, בזמנים ששילובם של בני הקהילה בעולם היהודי לא היה טבעי בשום זרם, ומשמש מאז את חבריה הגרים באזור.

על אחד הקירות ניצב לוח זיכרון, לא שונה בהרבה מזה שתמצאו כמעט בכל בית כנסת בעולם, אלא שכאן מונצחים חברי הקהילה שמתו מאיידס. השירותים כמובן א־מגדריים, ובכניסה אליהם הפתעה שהותירה אותנו פעורי פה - קערה ענקית עם קונדומים. כן, אתם קוראים נכון, קערת אמצעי מניעה חינמיים בבית כנסת. ההסבר הוא כמובן שמדובר באוכלוסייה בסיכון. ובכל זאת.

אבל ההפתעה האמיתית היא לא על הקירות או בשירותים, ההפתעה האמיתית היא אחד מרבני הקהילה. הרב מייק מוסקוביץ' הוא אורתודוקס חרדי ליטאי. אפילו לא מודרן־אורתודוקס. חרדי ממש. למד כמה שנים בישיבת מיר היוקרתית בישראל ומתגורר באזורים החרדיים של ניו יורק. ילדיו מתחנכים בבתי ספר ובישיבות חרדיות לכל דבר.

לסוגיה הלהט"בית הגיע בעקבות בן משפחה שיצא מהארון כטרנסג'נדר, ומאז הוא החל להתעמק בנושא. לאחר כתיבת מאמרים החלו להגיע אליו שאלות והוא הפך למעין פוסק בסוגיות אלו, בשלב ראשון תחת שם בדוי. אילו שאלות, למשל? תחגרו חגורות, רכבת ההרים המשוגעת של ניו יורק מתחילה.

טרנסג'נדר שרוצה להתגייר, איך יעשה ברית מילה? האם אפשר להשתתף במצעד הגאווה בצום י"ז בתמוז? (התשובה: אם בשבילך זה קרנבל - אז לא; אם זה אירוע שעיקרו מלחמה בשנאת חינם - אז לא רק שאפשר אלא שזה ממש עניינו של היום). האם מותר להתחתן עם אדם שאיני נמשך אליו? ועוד שאלות מעולם אשר ההלכה כמעט לא נגעה בו.

ההפתעה בבית הכנסת הלהט"בי היא רב הקהילה, הרב מייק מוסקוביץ', אורתודוקס חרדי־ליטאי שלמד בישיבת מיר בישראל ומתגורר באזורים החרדיים של ניו יורק. לסוגיה הלהט"בית הגיע בעקבות בן משפחה שיצא מהארון

פרדוקס מוזר הוא שרב בית הכנסת לא יכול להתפלל בבית הכנסת שלו, כי התפילה שם רפורמית והוא הרי אורתודוקס. אז מארגנים לו מניין אורתודוקסי כהלכתו באולם צדדי.

עוד נושא שמאוד בולט בקהילות במנהטן מכל הזרמים הוא השוויון בין גברים לנשים. אצל הרפורמים והקונסרבטיבים אין בעצם שאלה. יש שוויון מלא, גם בישיבה בתפילות וגם בתפקידים.

אצל האורתודוקסים מדובר באתגר. מה שקיים כאן בארץ באופן מצומצם ביותר, נמצא שם במרכז. החיים במדינה סופר־ליברלית וסופר־שוויונית מצריכים מציאת פתרונות לנושא המגדרי. במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים המחיצה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים נמוכה מאוד, משהו בגובה של כחצי גוף, ללא וילון או משהו שמסתיר. בחלקם בית הכנסת מחולק לגמרי חצי־חצי בין הגברים לנשים, והמחיצה חוצה אותו לרוחב.

בלב מנהטן שוכנת ישיבת "הדר". מדובר במוסד הקיים זה עשור וחצי, שבו לומדים גברים ונשים יחד. הישיבה, או "מכון הדר" בגרסה אחרת, לא מגדירה עצמה כשייכת לאף זרם. נפגשנו שם עם שניים מראשי הישיבה, הרב איתן והרב אביבה. לא, זו לא טעות. בישיבת הדר גם הנשים נקראות רב. לא רבנית ולא רבה. למה? כי לכל אחת מהמילים האחרות יש קונוטציה מיידית למשהו מסוים. רבנית - זו בדרך כלל אשתו של הרב באורתודוקסיה. רבה - באופן אוטומטי משייך לרפורמים או לקונסרבטיבים. ב"הדר" ממש לא רוצים שיוך. שפה יכולה להיות לעיתים דבר בעייתי.

לעומת "הדר", הנשים המוסמכות בישיבת "חובבי תורה" זוכות לתואר מהר"ת, ראשי תיבות של מורת הלכה רוחנית תורנית. שוב, עניין של שפה. ישיבת חובבי תורה נמצאת בברונקס. המייסד שלה הוא הרב אבי וייס, המשתייך לזרם האורתודוקסיה הפתוחה. אי אפשר שלא להתאהב ברב וייס - יהודי לא צעיר עם לב חם, וציוני בכל מאודו. רוב צאצאיו גרים בארץ, והוא מבקר כאן כמה פעמים בשנה. הוא עצמו אומר שאינו מבין כיצד הוא מסוגל בכלל לגור בחוץ לארץ. שוב פרדוקס אמריקני.

מבנה הישיבה מחולק לשלוש קומות. בקומה האמצעית בית כנסת שמחולק שווה בין גברים לנשים. בקומה העליונה בית המדרש של הגברים שלומדים לרבנות, ובקומה התחתונה בית המדרש של הנשים. המבחנים שלהם זהים לחלוטין, ומי שעובר אותם בהצלחה מוסמך. הרבנות הראשית לישראל לא מכירה בסמיכה של הרב וייס בשל מה שהוגדר "ספק במחויבותו להלכה היהודית המקובלת".

לבית הכנסת שבקומה האמצעית יש ארבעה מנהיגים - שני רבנים ושתי מוסמכות מהר"ת. את התפילה מובילים גברים, אך יש קטעים שגם נשים משתתפות בהם, כמו תפילה לשלום המדינה. נשים גם נושאות דברים בפני הקהילה ומעבירות שיעורים.

כשיש בת־מצווה, בית הכנסת הופך לאירוע לנשים. זאת אומרת, הגברים מתפללים בבית המדרש בקומה אחרת, והנשים מקיימות מניין נשים במקום, עם קריאה בתורה של הנערה וכל החגיגה.
יחסינו לאן?

דבר שאי אפשר להתחמק ממנו הוא שאלת היחס לישראל. בכל בתי הכנסת שבהם ביקרנו במנהטן, אצל כל הזרמים, התנוססו דגל ארה"ב ודגל ישראל. כולם מאוד אוהבים את מדינת ישראל, רוצים בשגשוגה ומבינים שגם הם זקוקים למדינת ישראל חזקה. לרבים מהם יש קרובי משפחה שגרים בארץ. בלי צל של ספק הם מכירים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים אותם. הם מודעים למה שקורה פה, כואבים בכאבנו, שמחים בשמחתנו, ובגדול אפשר לומר שלהם הרבה יותר אכפת מאיתנו מאשר לנו אכפת מהם.

ובכל זאת, היחס הזה לישראל לא אומר שהם תומכים באופן אוטומטי בכל מהלך של ממשלת ישראל. באופן טבעי הקהילות במנהטן ליברליות מאוד, וככל שהקהילה ממוקמת שמאלה יותר, כך כמובן היא מפתחת יחסים מתוחים מול ישראל.

אמנם הכרזנו על ניו יורק כ"עיר היהודית ביותר בעולם", אבל מצד שני עדיין מדובר במיעוט בתוך עולם שאינו יהודי. באופן בולט מאוד יהודי ניו יורק חיים בתודעת מיעוט. זה אומר שהם רואים צורך תמידי בחיזוק המרכיבים הדמוקרטיים בשיטה הקיימת, ועל כן ברובם קרובים יותר למפלגה הדמוקרטית שדואגת לכאורה למיעוטים. גם כשהם מביטים על ישראל, הם דואגים למיעוטים כאן ולכן תומכים יותר בצדדים הליברליים בחברה הישראלית. עליית הממשלה החדשה בישראל לפני חודשים אחדים עוררה דאגות רבות שם מעבר לים, אך הם שואבים עידוד דווקא מהמחאה הנרחבת נגד הרפורמה המשפטית.

עוד שלוש נקודות שקשורות ליחס לישראל. אחת היא סוגיית התרומות. בלב מנהטן, בבניין מרשים, יושבת "פדרציית ניו יורק". זהו מעין ארגון־על שמגייס הכי הרבה תרומות בעולם היהודי - כ־250 מיליון דולר בשנה. 30 אחוזים מהכסף הזה מגיע לישראל לשלל ארגונים, מוסדות ותוכניות שהקרן תומכת בהם. את העובדה שמרבית התרומות שלהם מופנות לארגונים מהצד השמאלי־ליברלי בישראל, הם מסבירים בכך שהצד הימני־שמרני בשלטון רוב השנים, ולכן הוא מקבל תקציבים ממשלתיים. האם זה נכון? שאלה טובה.

נקודה נוספת בקשר לישראל היא שאלת הדור הצעיר. ותיקי הקהילות, מנהיגי הארגונים והרבנים הם, כפי שאמרנו, מאוד אוהבי ישראל. אבל בדור הצעיר המצב קצת שונה. חלקם מפתחים עוינות למדינה, ולא מוכנים שישימו אותם באותה סירה עם מה שבתקשורת העולמית וברשתות החברתיות נראה לעיתים כמו מקום חשוך, גזעני ואחר. מנהיגי יהדות ארה"ב מאוד מודאגים מהניכור הזה ומנסים להילחם בו, לא תמיד בהצלחה. אגב, מיודענו הרב אינגבר חווה סערה בקהילתו, כשלפני כחמש שנים החליט להכניס דגל ישראל לבית הכנסת. התפתח סוג של מרד בקהילה, והיו שדרשו להסיר את דגל הכחול־לבן. אינגבר לא התקפל - ועשרות חברים נטשו את הקהילה עקב כך.

כשקהילת "רוממו" גדלה וכבר לא היה מקום, מצא אימבר פתרון שמעורר חלחלה אצל יהודים רבים - הכנסייה הגדולה ממול, שלא פעילה בשבתות. את התפילה הוא מתאר כעירוב בין בודהה, קרליבך וברוס ספרינגסטין, בשילוב ריקודים וכלי נגינה

הנקודה השלישית, זו שהם מדברים עליה בזעזוע עמוק, היא סוגיית נשות הכותל. מבחינת כל הזרמים במנהטן, גם האורתודוקסים, המתקפה נגד נשות הכותל בכל ראש חודש היא אגרוף בבטן. מה שפה בקושי נמצא בכותרות ולא מעניין את מרבית הישראלים, נתפס אצלם ממש כאירוע אנטישמי. הם לא מבינים איך יכול להיות שיהודים מונעים כך מיהודיות להתפלל כפי שהן רוצות במקום הקדוש לעם היהודי.

אחד מבתי הכנסת האורתודוקסיים המרשימים במנהטן הוא ה"ג'ואיש סנטר", שכשמו כן הוא - ממש לא רק בית כנסת, אלא מרכז קהילתי יהודי. מדובר במבנה בן תשע קומות שכולל, מלבד בית כנסת ענק ומרשים, גם אולמות לאירועים קהילתיים, גני ילדים, אולם כדורסל ובריכה. יש המכנים אותו "שול אנד פול".

בשבת, מלבד התפילה המרכזית, מתקיימת תפילה נוספת בקומה למעלה שמיועדת לצעירים, רווקים ורווקות. המטרה ברורה: שידוכים. כשסכנת ההתבוללות אורבת, חייבים להפגיש יהודים ויהודיות. גם הקידוש בסוף התפילה מחולק - הקהילה למטה, הפנויים־פנויות למעלה.

רב הקהילה, הרב יוסי לוין, סיפר לנו על אתגר שאיתו הוא נאלץ להתמודד כל הזמן. כשיש משפחה ממש מוצלחת בקהילה, כזו שמשתתפת באירועים ובדרך כלל גם מובילה אותם, היא בהרבה מקרים מתחברת מאוד לציונות ועולה לישראל. וכך נוצר איזה פרדוקס, שהקהילה מאבדת את חבריה המוצלחים ביותר.

מה הסכנה - אנטישמיות או התבוללות?

בכל אחד מבתי הכנסת הגדולים ומהמרכזים היהודיים מוצבת בכניסה שמירה קפדנית. הרבה יותר קפדנית אפילו ממה שאנחנו הישראלים רגילים. בג'ואיש סנטר, למשל, יש שני שומרים בכניסה, וחוץ מהם קצין אבטחה עטוי אפוד מגן ומרכז שליטה ומצלמות אבטחה סביב הבניין בכל רגע נתון. החשש הוא שמקומות אלה מסומנים ועלולים להיות יעד למתקפה אנטישמית. עם זאת, כפי שכבר נכתב, היהודים מסתובבים ברחובות העיר בחופשיות ועם סממנים יהודיים מובהקים. אין צורך להסיר כיפה ברחוב, כפי שאולי לעיתים יש צורך במקומות אחרים בעולם. איך שני הצדדים הללו מסתדרים? יכול להיות שהאבטחה קשורה גם לטראומה מהמתקפה על בית הכנסת בפיטסבורג ב־2018, שבה נרצחו 11 מחברי הקהילה, וגם לעובדה שהאמריקנים קצת אוהבים אקשן.

אבל סוגיית האנטישמיות לא נעצרת שם. מנהיגי הקהילות הגדולות, מכל הזרמים, פועלים יחד להיאבק בתופעה שמעת לעת מרימה ראש. פדרציית ניו יורק, למשל, סייעה להקמת משמר שכונות באזורים שבהם נמצאות החסידויות הגדולות בברוקלין, לאחר כמה תקריות אנטישמיות באזור.

מי שדווקא לא התרגש מהאנטישמיות הוא מנכ"ל ה־OU. לדבריו, בכל מפגש בין מנהיגי הקהילות הנושא הזה תופס חלק נכבד מזמן הדיונים, אך מדובר בסופו של דבר במספר אירועים קטן ביותר, אם פורסים אותם על פני שנים. מה שכן מדאיג אותו הרבה יותר הוא מספר האנשים שהעם היהודי מאבד בגלל התבוללות - מספר עצום שיש המכנים אותו "השואה השקטה", לעומת המספר הזעום של נרצחים בתקריות אנטישמיות לאורך השנים.

גולה או תפוצה?

עד כאן דיברנו על מנהטן, הלב הפועם של ניו יורק, אבל צריך לזכור שלעיר עוד רובעים, וכידוע בחלק מהם מתגוררות קהילות יהודיות ענקיות ושונות מאוד מאלה שבמנהטן. הקהילות החסידיות נמצאות באזור ברוקלין, שכונה שנראית אחרת לגמרי ממנהטן. פתאום אין מגדלים, והכל נראה יותר כמו החלום האמריקני. בתים צמודי־קרקע, עם דשא ירוק־ירוק וחניה צמודה.

בכלל, האימפריה היהודית שקיימת בניו יורק מרשימה מאוד. זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שהעם היהודי בונה לעצמו יופי של גלות. לפני 2,500 שנה הוגלתה ממלכת יהודה לבבל, ובתוך זמן קצר הקימו הגולים גלות מפוארת. כל כך מפוארת, שכשכבר ניתן היה לחזור לארץ ישראל רבים מהם בחרו להישאר שם, על נהרות בבל - לשבת, לבכות ולזכור את ציון. וגם בהמשך, בימי תור הזהב בספרד, נהנו היהודים מגלות חזקה ומשגשגת, לחשו על אוזני מלכים והיו שותפים להנהגה, יצרו תרבות דתית אדירה עם הוגים ולמדנים. זה נגמר באינקוויזיציה ובגירוש ספרד.

בביקור במרכז חב"ד, במקום שידוע בשם 770, סיירנו במוזיאון הצמוד שמציג את תולדות החסידות, עוד מימיה במזרח אירופה ועד לנדודיה לארה"ב. החסיד שהדריך אותנו הסביר באריכות כיצד הגיעה התנועה המפוארת ליבשת החדשה. היה זה האדמו"ר הקודם, חמיו של הרבי מלובביץ' שכולנו מכירים, אשר אחרי תלאות שעבר ברוסיה, כולל ישיבה בכלא, החליט שהוא חייב להימלט. "ולאן יהודי בורח, כמובן? אל העיר היהודית הגדולה בעולם - ורשה", כך אמר לנו המדריך, ולא היה אפשר שלא להפליג במחשבות על ורשה של שנות ה־30 של המאה שעברה, בירת העולם היהודי, שבתוך שנים בודדות הפכה לבית הקברות שלו.

האם ניו יורק של 2023 היא לא ורשה של 1933? אבל המילה גלות, זו שחזרה על עצמה בפסקאות הקודמות ושדי ברורה ומובנת לישראלים, מעוררת אצל חלק מיהודי ארה"ב רגשות שליליים. מבחינתם הם אינם יהודי הגולה, אלא מעדיפים את השם יהודי התפוצות או יהדות העולם.

"ולאן יהודי בורח? אל העיר היהודית הגדולה בעולם - ורשה", אמר המדריך. לא היה אפשר שלא לחשוב על ורשה של שנות ה־30, בירת העולם היהודי, שבתוך שנים בודדות הפכה לבית הקברות שלו. האם ניו יורק 2023 היא ורשה 1933?

אחת הקהילות המיוחדות בארה"ב היא קהילת היהודים הספרדים - ובעיקר הקהילה החלאבית. היא ממוקמת בברוקלין ושונה מאוד מכל הקהילות האחרות. מדובר בקהילה אורתודוקסית, שמרנית מאוד, אבל לא חרדית. משהו במחוזות שבין ש"ס למסורתיים בישראל. אצלם מבנה בית הכנסת דומה מאוד למה שתראו בארץ: הפרדה ברורה בין נשים לגברים, ומובן שנשים לא לוקחות חלק פעיל בתפילה בשום צורה.

ושוב משהו שכנראה אפשר לפגוש רק באמריקה. תכירו את ד"ר מיכל ביטון, חברת הקהילה החלאבית המכובדת. באופן שנדמה כמעט בלתי אפשרי משלבת מיכל ליברליות ושמרנות. חיבור למסורת ופנים קדימה אל העתיד. כמה קדימה? לפני שנים ספורות היא קיבלה הצעה: בואי להיות ראש קהילה אורתודוקסית במנהטן. ביטון הקימה קהילה שמיועדת בעיקר לצעירים אורתודוקסים. שידוכים, כמו שאמרנו. בכל סוף שבוע היא אורזת את עצמה ועוברת לדירה במנהטן, ושם היא נמצאת בשבת בסמוך לקהילה.

ד"ר מיכל ביטון (בתמונה), חברת הקהילה החלאבית, משלבת ליברליות ושמרנות שאפשריות רק באמריקה. יום אחד היא קיבלה הצעה: בואי להיות ראש קהילה אורתודוקסית במנהטן. היא אמנם לא רב, אך היא לגמרי ראש הקהילה. אין רב אחר

ד"ר ביטון היא אמנם לא רב, אך היא ראש הקהילה בכל מובן. אין רב אחר. אמנם המניין נפרד, אך היא זו שמעבירה את השיעורים ונושאת דרשות ומשתתפת באופן פעיל בתפילה בחלקים שאפשר על פי ההלכה. גם לה ברור שמניין כזה וקהילה כזו לא יכלו להתקיים בסביבה של הקהילה החלאבית. מה שמאוד מרשים בקהילה החלאבית, מעבר כמובן לכל מה שמוכר לגבי הכסף הרב ועשירי הקהילה, הוא גאוות היחידה. שם אין אמריקה הראשונה ואמריקה השנייה. שם יהודי המזרח מרגישים לא פחות, ואפילו יותר, מאשר שאר היהודים בסביבה.

מה יהיה עם הדור הבא?

בכל הקהילות, מכל הזרמים והמינים, מוטרדים משאלת הדור הבא. המילה התבוללות מרחפת באוויר. מובן שלא כולם נבהלים מנישואי תערובת. אצל הרפורמים והקונסרבטיבים מקבלים זוגות שאחד מהם אינו יהודי, אבל גם הם שואלים את עצמם אם הילדים שלהם או הנכדים ירגישו איזה קשר ליהדות, או שייטמעו לגמרי בתרבות האמריקנית.

כשמתייחסים ליהדות האמריקנית יש קבוצת אוכלוסייה שצריך להתייחס אליה בנפרד, ולשאול מה ניתן ללמוד מהתנהלותה וממאפייניה על שאר הקבוצות, ואולי גם עלינו פה בלבנט. מדובר על קבוצת הישראלים היורדים, ולמי שלא אוהב את המילה הזו - אז הישראלים־אמריקנים. זו קבוצה שונה מכל אלה שסביבה. האמת היא שזה די ברור. כמו שאמרנו - ישראלים, אפילו אם הם 20 שנה באמריקה.
הנתון אולי הקשה והמטלטל ביותר על הישראלים באמריקה הוא זה: שיעור התבוללות של כ־90-80 אחוזים בקרב הדור השני והשלישי. זה מספר שכל מי ששומע אותו, נתקף חרדה.

למה זה קורה? ההסבר די פשוט. כדי להיות יהודי במדינת ישראל, לא צריך לעשות כלום. החיים כאן, תרצה או לא תרצה, עוטפים אותך ביהדות - מציונות, דרך לוח השנה, החגים והחופשות, ועד השפה העברית. אפשר לא להיכנס לבית כנסת אפילו פעם אחת בחיים, ועדיין להישאר יהודי. לכן, כשאותם ישראלים מגיעים לאמריקה, אין להם כל צורך להשתייך לקהילה שברוב המקרים בסיסה הוא בית הכנסת. "אם לא הלכתי לבית כנסת בארץ, למה שפתאום אתחיל ללכת לבית כנסת בניו יורק?" שואל עצמו הישראלי.

וכך, כשאין שייכות לקהילה, אותו יורד הוא עדיין ישראלי ועדיין יהודי ובדרך כלל גם עדיין ציוני, אבל הדור הבא הולך לבית ספר ציבורי ואחר כך לקולג'. הוא חי בסביבה שאינה יהודית, ובאופן טבעי סיכוי גבוה שהוא יכיר בני זוג שאינם יהודים. ואם לא הוא, אז הנכד. זו טרגדיה עצומה שעוברת כמעט מתחת לרדאר.

ישראלים שפגשנו, שחיים כבר כ־20 שנה שם אבל מרגישים לגמרי ישראלים, מתארים בדיוק את החוויה הזו. "אחרי ארבע שנים הבנתי שאין ציונות בלי יהדות", אמרה לנו בגילוי לב אחת מהם. אצלה לפחות נפל האסימון בשלב מוקדם, אצל אחרים זה לעיתים מאוחר מדי.

כצפוי, שיעורי ההתבוללות גבוהים מאוד גם אצל הרפורמים והקונסרבטיבים - כ־70-60 אחוזים. רק אצל האורתודוקסים מדובר בשיעורים נמוכים יותר ומתקבלים איכשהו על הדעת.

איך שומרים על קשר?

ביקור בערב שבת בבית הכנסת האולטרה־ליברלי "בני ישורון", המכונה באמריקנית BJ, השאיר בי, אורתודוקס־שמרן, רושם קשה. "עבודה זרה" ו"אבא, מה עשו לך" היו משפטים שרצו לי בראש.

החוויה מוזרה מאוד. מצד אחד שירים שאני מכיר לגמרי ויכול להצטרף אליהם בקלות, מהצד השני - זה לא שלי בכלל, ואני לא שייך לפה. מה היה שם? חזן וחזנית, כמובן עם מערכת הגברה, שעומדים עם פניהם לקהל וגבם לארון הקודש הפתוח. בצד תזמורת של שלושת נגנים שמלווה את התפילה. ובשלב מסוים מתחילים לרקוד במעגל גדול, גברים ונשים, ילדות וילדים, כולם יחד. גם חלקים מסוימים בתפילה הם משנים לכאלה שיותר מתאימים בעיניהם לרוח התקופה.

ובכל זאת, אחרי הזעזוע וכאב הבטן עולה המחשבה - יש כאן מאות אנשים שבחרו בערב שבת לבוא לבית הכנסת. הם יכלו לצאת לסרט, למסעדה טובה או סתם לרבוץ מול הטלוויזיה. אבל לא, בכל שבוע הם באים לתפילה הזו, לבית הכנסת הזה, וזו מבחינתם שייכות לעם ישראל. אז האם הזרמים הללו, שאין להם כמעט אחיזה פה במדינת ישראל, הם פתרון שניתן לקבל בצד השני של האוקיינוס, ולו בשם שמירה על גחלת יהודית במקום שבו קל מאוד לכבות אותה?

המסע בקרב יהדות ארה"ב פותח עיניים ולבבות ומעלה שאלות רבות - עלינו ועליהם - ועל הקשר בינינו, והאם מה שמתאים להם מתאים לנו, ולהפך. ובאופן אישי, מוזר, וגם קצת מצער, לגלות שרק בסוף העשור הרביעי לחיי אני פתאום מגלה חצי עם - אחים שלי.

לפני כ־150 שנה התפצל העם היהודי לשני כיוונים - חלק אחד (וכאמור, קטן מאוד בהתחלה) בחר ללכת מזרחה לפלשתינה, וחלק שני בחר לנדוד מערבה לאמריקה. השאלה הראשונה העולה היא עד כמה שני החלקים האלה, שמהווים כיום את נדבכיו המרכזיים של העם היהודי, ימשיכו להיות מחוברים בדורות הבאים. והשאלה השנייה היא: באבולוציה, כידוע, קיים מנגנון הברירה הטבעית. החלק המוצלח מבחינת יכולת הישרדות והתרבות ממשיך הלאה ומתקיים, ואילו מי שלא - לא. האם הברירה הטבעית תחסל את אחד מזרמי היהדות?

shishabat@israelhayom.co.il