"לפעמים רציתי להיות מישהו אחר. לפעמים. ילד כזה שיש לו חברים, ילד חזק יותר. הרגשתי זר, הרגשתי בעולם שלי. הרגשתי בודד. היום זה כבר פחות. היום יש לי חלומות. להיות מהנדס. ולמצוא עבודה. ואולי פעם, אולי פעם להקים משפחה משלי".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
רב"ט דן קורקובסקי יעמוד בערב יום העצמאות בהר הרצל בירושלים, עם עוד פורצי דרך בחברה הישראלית, וידליק משואה. זה הילד שלא דיבר עד גיל 5, שסבל מהתפרצויות זעם, שאובחן כאוטיסט בתפקוד גבוה (PDD), שבעט במוסכמות החברתיות והבקיע כל חומה שעמדה בדרכו. זה הילד שרבים הרימו גבה שהוא משתלב בכיתה רגילה ומסיים בגרות מלאה ומשובץ לחיל המודיעין. זה הילד שנחשב היום לאחד המפענחים המוכשרים ביותר ביחידה 9900, עוצבת המודיעין החזותי.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: אחרי 20 שנות נישואים - הבעל הפך לאשתו
"אני מתרגש מאוד", הוא אומר בעיניים נוצצות. דיבורו איטי. קטעי מילים. עוצר. מתבונן בי, ומתכנן את המשפט הבא. "הטקס הזה מופיע לי בחלומות בלילה, ואז אני מתעורר וחושב איך אני אעשה את זה. מה יהיה שם. וגם כמה אני גאה שבחרו אותי להדליק את המשואה. אני שמח שהצלחתי להחזיר לאלה שהשקיעו בי כל כך הרבה כל השנים".
הוא בן הזקונים של ליאוניד (50) ואולגה (55), שעלו לארץ ב־1991 מרוסיה. נולד בבאר שבע, אח של יעל (23) ושל פטר (34, מנישואיה הקודמים של אמו). אביו עובד כמהנדס במפעלי ים המלח, ואולגה, שגם היא מהנדסת במקצועה, עובדת במלון בים המלח.
"כבר בגיל שנה וחצי היה ברור שיש לו בעיה", מספר אביו. "הוא לא דיבר, והיו לו תנועות משונות ובעיות במיקוד המבט. בגיל 3, קצת אחרי שעברנו לערד, הוא אובחן סופית על הרצף האוטיסטי.
"היינו בשוק. לא ידענו איך להתמודד עם דבר כזה. דן נכנס לגן מיוחד בערד וטופל על ידי קלינאית תקשורת. התחלנו להיחשף לסיפורים דומים לשלו, ולאט לאט עיכלנו את העניין".
"דיברתי בעיקר עם עצמי, בלב", מעיר דן, וליאוניד מלטף את שיערו ברכות. "בגיל 5 לקחנו אותו למרכז מפנה בראש פינה (מרכז שמטפל בילדים אוטיסטים ובמשפחותיהם בשיטה ייחודית; ע"נ) למשך חודש, לטיפול משפחתי. דן עבד שם קשה מאוד, בעוד אנחנו צופים בו דרך חלון חד־צדדי. עבדו איתו על יכולת הדיבור, לימדו אותו להצביע על דברים שהוא רוצה לפי תמונות. הוא טופל בבריכה, ברכיבה על סוסים, ובכל ערב התכנס צוות שלם לנתח את מה שהוא עשה.
"ובאמת, קרה השינוי המיוחל: הוא התחיל לדבר. להגיד מילים. נדרשו עוד שנתיים עד שהוא התחיל לקשור משפטים, אבל עדיין הייתה לו שפה לא מפותחת והדיבור לא היה ברור.
"בערד אין בתי ספר לחינוך מיוחד, אז דן למד בכיתה מיוחדת בבית ספר רגיל. בכיתה ז' הוא כבר השתלב בכיתה רגילה, עם סייעת. מאוד שמחנו על זה. במקביל, הבאנו לו הביתה מורים פרטיים. הוא סבל מהתפרצויות זעם, היה צועק ובוכה ונשכב על הרצפה. אבל לאט לאט, עם כל הטיפולים שהוא קיבל, ובזכות אסתי, הסייעת שלו, זה השתפר.
"הבעיה המרכזית שלו היתה שהוא לא נקשר לחברים. ניסינו בכל דרך לחבר אותו לילדים אחרים, אבל הוא תמיד העדיף להיות לבד. כשהוא התבגר, הבנו שזה חלק ממנו, חלק מהעולם שלו, ממי שהוא, ולא ניסינו עוד לחבר אותו לילדים אחרים".
דן אומר שהילדים בבית הספר התייחסו אליו בדרך כלל יפה, "אבל היו גם קטעים שהעליבו אותי. היו ילדים שחיקו התנהגויות שלי וקולות שהשמעתי, וזה פגע בי. קצת בכיתי מזה. לא סיפרתי את זה בבית, לא הוצאתי החוצה את הרגשות שלי. הייתי הרבה עם עצמי. גם בהפסקות בבית הספר לא הייתי עם הילדים האחרים. הקפצתי אבנים בחצר, לבד.
"גם הרגשתי חנון כזה, שכל הזמן רואה רק סדרות וסרטים ומתרכז בלימודים. רציתי להיות אסטרונאוט או מדען. מדע בדיוני וטכנולוגיה תמיד עניינו אותי. בבית הייתי המון שעות עם המחשב שלי. לפעמים עשיתי הרבה רעש, כי הייתי חייב להוציא אנרגיה, וההורים ואחותי התעצבנו עלי".
בילדותו. "לפעמים העליבו אותי"
התשובות שלו קצרות, ממוקדות. אומר שהוא קצת נרגש מהראיון. אבל הוא מבין היטב כל שאלה ועונה לעניין.
"מאוד השקעתי בלימודים. היו לי גם מורים פרטיים, ואסתי מאוד עזרה לי. למדתי באורט ערד ועשיתי בגרות מלאה. במתמטיקה עשיתי 4 יחידות וקיבלתי 100. בפיזיקה עשיתי 5 יחידות. זה היה חשוב לי, כי אני רוצה להיות מהנדס. אני טוב בחישובים".
חלק מפרויקט יוצא דופן
לתוכנית "רואים רחוק" בצבא הוא כמעט לא הגיע, כי כבר היה בהליכי בדיקה ורישום ללימודי הנדסה במכללת סמי שמעון להנדסה בבאר שבע. "הסייעת שלי וקלינאית התקשורת שמעו על הפרויקט הזה וסיפרו עליו להורים שלי. החלטנו שאני אבוא למבחנים".
מדובר בפרויקט יוצא דופן, שנפתח לפני כשנתיים. שני גמלאים של משרד הביטחון, ט' (שאחד מפקודיו היה אב לשני ילדים אוטיסטים) ול' (אם לבן על הרצף האוטיסטי) החליטו שצה"ל יכול לנצל את היתרונות והיכולות של בוגרי תיכון הנמצאים "על הרצף" בתפקוד גבוה. אלה יכולים, למשל, לשרת כמפענחי תצ"א, בזכות היכולת שלהם לשים לב לפרטים הקטנים, הזיכרון המרשים ויכולות הסריקה שלהם.
יחידה 9900 של חיל המודיעין, שעוסקת גם בפענוח חזותי, נרתמה לנושא, עם הקריה האקדמית אונו, שסיפקה תמיכה כספית (וכך גם המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה). גויסו אנשי מקצוע ומקום שבו ייערכו הקורסים, והפרויקט יצא לדרך.
"התחלנו לחפש צעירים בני 22-18 שיתאימו לפרויקט באמצעות בתי ספר, עובדות סוציאליות וקלינאיות תקשורת", מספרת סגן בת חן פומורצ'וק, מפקדת הפרויקט. "דן היה אחד מ־12 הנבחנים שעברו בהצלחה את המיונים הראשוניים".
"כשהודיעו לי שעברתי בהצלחה, הייתי ממש מאושר", אומר דן.
בקיץ 2013 החלו החניכים קורס קדם־צבאי בשלוחת הקריה האקדמית אונו באור יהודה. במשך שלושה חודשים הם למדו את יסודות הפענוח, במקביל להשתלבות במערכת הצבאית, מיומנויות אישיות וחברתיות, וגם ניווטים בשטח. בתום הקורס קיבלו "סיכת מפענח", ועברו הכשרה נוספת מתקדמת כמפענחים בחיל המודיעין, במשך עוד חודש וחצי. לאחר מכן הם עברו שרשרת חיול והפכו לחיילים לכל דבר ביחידה 9900. במהלך השירות מלווים אותם אנשי מקצוע מהקריה האקדמית אונו - מרפאה בעיסוק, מנחה רגשית (פסיכולוגית) וקלינאית תקשורת.
דן (שני משמאל) עם הוריו ואחיו. "זה ניצחון גדול של דן, שלנו ושל כל אלה שתמיד היו איתנו"
ליאוניד אומר שזה היה מבצע מורכב למדי. "שמחנו מאוד שניתנה לדן ההזדמנות הנדירה לשרת בצה"ל ולתרום למדינה ולחברה. לא העלינו על הדעת שהוא ישרת בצבא, ועוד בכזה תפקיד. שכרנו לו דירה במרכז - בהתחלה בפתח תקווה, כדי שהוא יהיה קרוב לאור יהודה, שם היה הקורס הראשון שלו.
"אני לקחתי חופשה מהעבודה והייתי איתו כל הזמן. בהתחלה נסעתי איתו באוטובוס לאור יהודה, לימדתי אותו להסתדר. אחר כך עשינו עוד אימון: הוא עלה לאוטובוס, ואני נסעתי אחריו, לראות שהוא מסתדר לבד.
"ההשתלבות שלו בצבא חשובה לו מאוד. חשוב גם שהוא יהיה עצמאי וישתלב עם אנשים נוספים. כשהוא עבר את כל המיונים והתקבל לפרויקט, התרגשנו מאוד. במקביל, היו גם הרבה חששות. עכשיו הוא גר לבד בדירה ששכרנו לו בבת ים, ובסופי שבוע הוא בא הביתה לערד. לאט לאט הצלחנו להירגע ולדאוג פחות, כי ראינו שהוא מצליח להסתדר לבד".
אנחנו פוסעים לתוך חדר המחשבים הגדול, שבו יושבים חיילי תוכנית "רואים רחוק", כולם על הרצף האוטיסטי. הם יושבים כאן במשך שעות ארוכות, מול 12 עמדות. בכל עמדה שני מסכי מחשב, שבהם מתקבלים תצלומי אוויר ולוויין מזירות אויב שונות, והם מפענחים אותם.
"בפעם הראשונה שנכנסתי לכאן הרגשתי שאני איש חשוב", אומר דן. "אני מרגיש שאני עושה עבודה חשובה ותורם לצבא. אני מרוכז מאוד במחשב שלי ובפענוח שאני צריך לעשות. לפעמים החיילים האחרים עושים קצת רעש, לפעמים יש ריבים וקצת צעקות על ענייני מחשב ודברים אחרים. אז קניתי לעצמי MP3, אני שם אוזניות, שומע שירים ומפענח. לפעמים אנחנו מדברים בינינו על סדרות בטלוויזיה וסרטים, אבל בדרך כלל אני אוהב להיות עם העבודה שלי".
דן נטל חלק פעיל גם במבצע צוק איתן. "הם עשו בתוך זמן קצר עבודה מבצעית מסווגת מאוד, שקשורה למבצע", מספרת סמלת ל', מפקדת בפרויקט "רואים רחוק". "הפענוח של התצלומים מהשטח היה חיוני מאוד, והם סיימו אותו אפילו לפני הזמן שהקצינו להם".
לפני כחצי שנה פוזרו בוגרי המחזור הראשון של "רואים רחוק" במדורים השונים של 9900, ודן עצמו מצא את עצמו במדור מבצעי לכל דבר, לצד חיילים וחיילות רגילים. "קיבלו אותי יפה מאוד. רוב הזמן אני במחשב ואוהב להיות לבד. גם כשהולכים לחדר האוכל לאכול, אני לבד. פעם רציתי להיות מישהו אחר, לא עם בעיות כמו שלי, אבל היום אני חושב חיובי יותר ומנסה להתמודד עם כל דבר. אני מי שאני".
ביום ההולדת שלו הכינו לו החיילים במדור חגיגת יום הולדת וכתבו לו ברכות. "המפענח מספר 1", הם קוראים לו. ו"תותח". " התרגשתי מאוד", אומר דן. "טוב לי כאן".
אחר הצהריים הוא מסיים את העבודה בקריה ועולה לאוטובוס לבת ים, לדירה שלו. "יש לי בבית אוכל שאני קונה בעצמי בסופר. לפעמים אני מרגיש קצת בודד שם, אבל ההורים שלי והאחים שלי מדברים איתי כמה פעמים ביום. אני גולש הרבה במחשב, רואה הרבה טלוויזיה, סדרות של מדע בדיוני וסרטי פעולה, וכשאני צריך אוויר אני הולך לים, יושב על החוף ונרגע. אני צריך לפעמים לשחרר אנרגיה, זה עוזר לי".
"אבא, אני מדליק משואה"
לפני כמה שבועות קראה לו המפקדת שלו, בת חן. "היא סיפרה לי שנבחרתי להדליק משואה ביום העצמאות ושאלה אם אני רוצה. אמרתי לה שכן, אבל שאני גם חושש מאוד. היא הסבירה לי על הטקס. התקשרתי לאבא ואמרתי לו: 'אבא, אני משתתף בטקס יום העצמאות ומדליק משואה'. שמעתי שהוא נורא התרגש.
"אחר כך כתבתי הודעה בווטסאפ המשפחתי שלנו. אמא שלי והאחים שלי בירכו אותי. אני שמח מאוד שאני מחזיר להם ולכל אלה שהשקיעו בי כל השנים.
"בהתחלה קצת התפלאתי שאני נבחרתי. אולי אני באמת מפענח טוב. אני גם יודע שזה בגלל שאני חלק מהפרויקט. כל החברים שלי, במדור ובפרויקט, שמחו מאוד ובירכו אותי גם".
עם המפקדת, סגן בת חן פומורצ'וק // צילום: יהושע יוסף
ליאוניד אומר שלא היה נרגש ממנו בעולם. "זאת התרגשות שאי אפשר להסביר. הרגשתי גאווה גדולה מאוד, וגם חשבתי מייד מה עברנו עם הילד הזה, כמה קשיים. הכל חזר אלי. איך אמרו לנו שאולי לא כדאי להעביר אותו לכיתה רגילה, ואיך הוא התמיד ועשה את כל הבגרויות, וכמה שאפנו יחד איתו שיגיע לפסגות הכי גבוהות שהוא יכול. זאת לא התמודדות קלה עבור משפחה שיש לה ילד כזה, אבל מעולם לא הרמנו ידיים. הסיפור של דן השפיע מאוד על כולנו. הנה, אחותו יעל לומדת עכשיו להיות קלינאית תקשורת בקריה האקדמית אונו.
"יש לי תחושה חזקה מאוד שזה עדיין לא הגבול שלו. אני מאמין בו, אני מרגיש אותו ואוהב אותו בכל רגע מחיי, ואני אפילו לא יודע למה לצפות כשהוא יעמוד שם וידליק את המשואה. זה ניצחון גדול של דן, שלנו, של כל אלה שתמיד היו איתנו, של הסייעת שלו, של המטפלים שהיו איתנו כל השנים. איזו שמחה נפלה עלינו. כמה אושר הוא מביא לנו עכשיו.
"לקחנו אותו ואת כל המשפחה ויצאנו לחגוג במסעדה בערד. היה לנו כיף. רגעים משפחתיים של גאווה גדולה. אני כל הזמן חושב על דן. אמרתי לו שהוא זכה להדליק את המשואה בגלל הקבוצה שהוא שייך אליה, וזה לא רק הישג שלו, אלא גם שלהם ושל הצבא בכלל, שהצליח לרכז צעירים עם בעיה כמו שלו ולתת להם מקום משלהם. מקום שבו הם מרגישים ראויים, מוערכים, תורמים לחברה ולעצמם. זה דבר גדול כל כך, שקשה לתאר. רק הורים לילדים כאלה מבינים עד כמה זה משמעותי ובעל ערך עבור הילדים ועבורנו, ההורים שלהם.
"חשוב לנו מאוד להדגיש לו שהוא ביחד עם אנשים אחרים. שיש לו חֶברה, והוא לא רק לבד. אני רוצה שיהיה לו טוב, שהוא ירכוש מקצוע משלו ויהיה עצמאי בחיים שלו ולא תלוי בעזרה של אחרים. ויש לי גם חלום אחד גדול מאוד: שהוא יקים משפחה".
גם סגן פומורצ'וק, שתלווה את דן בהדלקת המשואות, מתרגשת מאוד. "דן הוא בחור מבריק, שנכנס ללב של כולנו. הוא מפענח בצורה מופלאה, אין לו פספוסים, אני לוקחת את הפענוחים שלו בעיניים עצומות. הוא השתלב נהדר ביחידה, ואני גאה בו כל כך. הוא מצליח להתגבר על הרבה קשיים חברתיים ומייצג את כל החיילים הנהדרים מהפרויקט הבאמת ייחודי הזה. פרויקט ששובר הרבה סטיגמות והצליח לשלב חברה צעירים על הרצף האוטיסטי בצורה מקסימלית ולנצל את הכישורים הייחודיים שלהם לטובת הצבא. הרגע שבו הוא ידליק את המשואה יהיה רגע השיא שלי כמפקדת".
דן כבר עייף, הוא אחרי יום שלם מול המחשב. לפני שאנחנו נפרדים הוא מספר לי שהוא גם עושה ספורט. "בתור ילד שחיתי הרבה, והייתי בחוג ג'ודו. היום, כשאני בא לערד, אני הולך לחדר כושר וגם שוחה לפעמים. זה כיף. אני גם רוצה להכיר מישהי נחמדה, אבל אני עוד צעיר".
להקים ממשלה ומהר - פרשנות באתר ישראל היום
אחר כך הוא לוקח את האוזניות שלו ואת הטלפון הנייד, מניח אותם בתיק הקטן שלו, ופוסע לבדו לתחנה של קו 42, שייקח אותו הביתה לבת ים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו